סטייה
חברתית בספר בראשית
מבוא:
לא
מעט אנשים עסקו בערך " חברה", הפכו והפכו בנושא, והסיקו מסקנות והעמידו
תיאוריות ואסכולות שונות בנושא מדען זה או
אחר מתקופה זו או אחרת על פני ציר הזמן החולף.
מודגש
שההתייחסות במאמר זה אינה לפי התיאוריות הקיימות במציאות חיינו כפי שפותחו
על ידי אותם אנשי מדע בתקופות השונות, אלא
לפי האמור במקרא ולפי מה שניתן להסיק מהאמור בו. בדרך כלל חד משמעית.
1.
מבוא להגדרת החברה
לפי המקרא:
לשם
הפקת הגדרת החברה לפי המקרא יש להתחיל מבראשית.
עם
נשים פנינו לשלבי הבריאה נבחין שיצירת החברה הראשונית נעשתה בשלב המאוחר ביותר
בתוך שלבי הבריאה. היינו, לא היתה בריאה של אדם לעולם בטרם הוכן הרקע המתאים
לקליטתו. ואפשר וחברה אחרת נוצרה לה ,מבלי שהמקרא קרא "לילד" בשמו, חברה הקודמת לחברת האדם והיא חברת החי!
הנה:
רקע
כללי : יום ולילה , ( פוטוסינתזה לצומח אור לאדם ולחי) מים ( להחיאת נפש כל חי וצומח) יבשה וים , (סביבת
חיים לאדם ולדגת הים) צומח ( למאכל ולנוי) המאורות שמש ירח ( הארת היום והלילה)
בריאת
החי!
וכאן
השאלה הראשונה שנשאלת :
והרי
אנו יודעים שהחיות חיות לא אחת בלהקות. גם להק של ציפורים, להק של דגים, להק של
כלבים. מעין עדרים שבראשם עומד מנהיג והחברה סרה להוראותיו. הבריאה היא של דגים למיניהם, בעלי כנף למיניהם
ובהמות לסוגיהם.
התורה
לא מדברת כאן על חברה אלא על בריאה המונית של חיות. בדיעבד ולפי היכרותנו את התנהגות החי ,אנו
יודעים שחייהם הם חיי חברה. למעשה זו החברה הראשונה שנוצרה ביקום והיא דווקא חברת
החי. כלומר אנו לומדים:
חברה
יכולה להיות צירוף של בני אותו המין למעין קבוצה אחת. בטריטוריה מסוימת מיוחד לה:
בהמות על היבשה, דגים - במרחבי ים,
עופות במרחב האוויר ים ויבשה.
לפי
אפקט העדר אנו מבינים שקיים אינסטינקט קיומי לכל קבוצה וקבוצה הגורם לה להיות
כחטיבה אורגנית אחת. יתכן ושפה גם שורה בתוך אותה קבוצה והיא שפת הגוף או שפת
השריקות והקולות שמשמיעה אותה קבוצת חיות.
בהמשך
נבין שחברה זו נוצרה כדגם חברתי פרימיטיבי לפני יצירת חברת האדם האינטליגנטי
העומד בראש הסולם החברתי היקומי, הן מבחינה שכלית הן מבחינה התנהגותית. החי והן הצומח כך מתברר נוצרו בעבור האדם.
עתה
אנו מגיעים לעיקר ונעיין בפסוקים שלהלן:
כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי-כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי. {פ}
הפסוק הראשון המתייחס לאדם מסוגנן בדרך המערבבת
תחומי גופים. גוף ראשון יחיד עם גוף ראשון רבים פעם מדבר על
ריבוי: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, לכאורה הרוב
יצור יחיד! ותכוף לכך: "
וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה.." כלומר האדם יהיה רבים.אשר הם ירדו בדגת הים בעוף השמים
ובבהמה. לכאורה היה צריך להיות כתוב נעשה אדם בצלמי ובדמותי וירד בדגת הים וכו..
אך לפי שכתוב אפשר להבין שאלוהים כשמו הוא
רבים: " בצלמנו כדמותנו" והאדם
הוא יחיד שיש בו רבים " נעשה אדם.... וירדו..."
מכאן
עולה שאלה:
מדוע
ערבב המקרא כביכול בין הלשונות והכינויים היינו לשון רבים וכינוי לאדם; פעם יחיד
פעם רבים ,וכך גם לאלוהים. לשון יחיד ורבים " נעשה בצלמנו..... ויברא
אלוהים"
במחשבה
ראשונה דומה לי שהמקרא מנסה לרמוז על שני דברים
.
א. אין טעם לקיום אלוהים במקרא בלא היות האדם.
שגם האלוהים יוצר ובורא העולם זקוק לחברת האדם.
ב.
האדם הנברא בצלם אלוהים ( בצלמנו ובדמותנו) אף הוא ,כדוגמת אלוהיו, יצור חברתי מעיקרו שזקוק לחברת האדם.
ובאמת
בהמשך נאמר . כז וַיִּבְרָא
אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר
וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
כלומר
שני אבי טיפוס זכר ונקבה הם בבסיס שוויוני
אחד שנקרא אדם. ושני אלו, מסתבר כך,
מהווים את החברה הראשונה הבסיסית של האדם.
המטרה או היעד לבריאת האדם הוא א. פריה ורביה היינו התרבות לכדי חברה גדולה יותר, "
וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ"
ב. צורך קיומי להישרדות חברתית היא האכילה
כאמור: " וּרְדוּ
בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ..... -כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ
וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה
לְאָכְלָה. ......
וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ
אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה"
שני
אלמנטים הוצבו כאן: חברת האדם מול חברת החי
צורך
קיומי של האדם : אכילה ( צומח עוף דג ובהמות)
המקרא
לא מתייחס לצורך הקיומי של חברת החי למינה. אלא רק לחברת האדם , מכאן לומדים שהחי
נברא כפונקציה של בריאת האדם ולא ההפך.
כלומר
חברה יכולה להיות גוף מסוים של חי או אדם, כאשר כל חברה צריך שתהיה מורכבת לפחות
משני גופים.
לגבי
חברת האדם נוקט המקרא במפורש בשני מינים השונים זה מזה. היינו זכר ונקבה. והמטרה היא להרבות את מספר
הגופים באותה חברה. מכאן ניתן להקיש לגבי חברת החי שהמקרא , אם נדייק, לא מזכיר את הבדל המינים. (אלא מדבר רק על סוגים
שונים) שגם שם נבראו החיות כזכר ונקבה.
בפרק ב מתאר המקרא את תולדות השמים והארץ בהיבראם, ומציג
נקודת ראות נוספת לבריאת העולם והאדם. בין היתר כתוב שם:
פרק
ב "ה וְכֹל
שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם
יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד
אֶת-הָאֲדָמָה. ו וְאֵד
יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר
יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת
חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה......... יח
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר
כְּנֶגְדּוֹ. ....... כד
עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ
לְבָשָׂר אֶחָד
כאן
האדם נוצר למטרת עיבוד האדמה " וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד
אֶת-הָאֲדָמָה" כלומר מי שעשוי לעסוק בעבודות פיתוח וקידמה הוא
היצור בעל האינטליגנציה הגבוהה ביותר שהוא האדם.
האדם
מציל את העולם. אך ברור שאין לכך קשר לתחום החברתי נראה הלאהיח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם
לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ
כאן
הגענו למשפט המפתח החברתי המובהק ביותר עד כה. חברה אינה טובה כשמדובר על אדם יחיד[1]
יש ליצור עזר כנגדו, ופירושו של יצירת עזר כנגדו הוא בעצם יצירת חברה. לכן החברה
היא מינימום שני גופים. שני אנשים בני אותו סוג. והחברה הראשונה בתנ"ך היא:
שני אנשים בני אותה מחלקה, כאשר המינים שלהם שונים; אחד זכר והשנייה נקבה שיש להם לפחות אינטרס אחד משותף.
הערה:
לפי
זה אפשר להקיש גם לגבי חברת החיות ועל כך גם עמדנו לעיל גם הם ממוינים לסוגים
ובתוכם מין זכר ונקבה. להם שפה משלהם
אולי שפת גוף, טריטוריה שלהם,
בפרק ה אנו קוראים:
"זֶה
סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים
עָשָׂה אֹתוֹ. ב זָכָר
וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם
הִבָּרְאָם."
כאן
חותם המקרא את אשר אמר קודם לכן ואומר זאת
"ברחל בתך הקטנה" האדם נברא בצלם אלוהים ונברא בשני מינים; זכר ונקבה.
והבריאה היא שוויונית. גם האישה וגם הגבר נקראים אדם. כלומר חוק חברתי ראשון אין
הפליה בין המינים שניהם בתחום אחד שנקרא אדם
2.
הגדרת חברת אדם לפי
המקרא:
לפחות
שני בני אדם אחד זכר שני נקבה, בעלי לפחות
אינטרס אחד משותף
מדדי
בראשית, או מטרות לקיום החברתי הם:
פריה
ורביה - המשך הדור.
עבודת
האדמה – פיתוח וקיום צורכי הנפש. וכן שימור היצירה האלוהית - הצומח.
2.2
הערה:
לכאורה
אפשר היה לחשוב שהאדם כיחיד יכול להיקרא חברה משום שהאלוהים
מלכתחילה בראו כיחיד והוא גם חי איזה
שהוא זמן כיחיד. האם האדם המעסיק עצמו בעיסוק מסוים או מחשבות מסוימות אפשר להגיד
עליו שהוא יוצר לעצמו חברה משל עצמו? אולי
תיאורטית זה נכון והרי שמענו על אנשים שאוהבים להתבודד ולהיות עם עצמם. וניתן גם
לטעון שבהיות האדם מלכתחילה ייצור חברתי
הרי שהנטייה לבדידות, אינה פוסלת את החברה העצמית של האדם! כלומר את היות האדם
משמש חברה לעצמו. נשמע פרדוכסלי אך עובדתית זה קורה בשטח: גם גנטית
- יצור חברתי. וגם מעשית - נטייה
להתבודד אצל חלק מהאנשים.
אך
המקרא , סובר אחרת: שהנה אומר האלוהים:" וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֱלֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר
כְּנֶגְדּוֹ"
זאת
אומרת שההבחנה האלוהית לגבי הטוב החברתי ,
הוא ליצור עזר כנגד היחיד. כלומר יצירת
חברה של ממש.
3.
סטיות חברתיות בספר
בראשית
3.1
הסטייה הראשונה
במקרא: מקרה התפוח
הפסוקים
שעומדים לתאור המעשה
פרק
ב: " טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם
לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל
מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. יחוַיֹּאמֶר
יְהוָה אֱלֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר
כְּנֶגְדּוֹ. "
פרק
ג: " א וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת
הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר
אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר
הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי
הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא
תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר
הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. ה כִּי יֹדֵעַ
אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם
כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא
הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד
הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ
עִמָּהּ וַיֹּאכַל.
הטאבו החברתי שהוטל על ידי הקב"ה הוא לפי הנאמר
בפרק ב להזכיר: " טז וַיְצַו
יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ
הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ ...."
מן הראוי לציין שלכך נלוות אזהרה חמורה ביותר שאכילה
מהעץ שפירותיו אסורים למאכל פירושה מוות.
אפשר
היה לחשוב שהאשה לא ידעה מכך כי הצו ניתן לאדם ולא לאישה. אך מדבריה לנחש ניתן
להבין חד משמעית, שהאדם אמר דבר אלוהים זה לאישה או אולי האלוהים אמר לה זאת
ישירות אך לא מצא לנכון לשוב ולכתב זאת די להבין זאת מדבריה אל הנחש.
אך
המסקנה ברורה : הטאבו על עץ הדעת מצד האלוהים שרר והיה ידוע בקבוצה החברתית הזאת
של אדם וחוה.
מה
שמעניין שלתוך חברת האדם מצטרפת גם חיה שהיא הנחש. והשיח בדבר הטאבו מתרחש בינו
לבין האישה. כלומר חברה יכולה להיות גם
בין בני אדם לבין מי שאינו בן מינם כמו נחש של גן עדן, כמו כלב של ימינו[2].
הנחש מנסה להפר את הטאבו אך האישה מזכירה לנחש ולנו
הקוראים שהיא מכירה ומוקירה את הסטנדרטים שהונחתו וקיימים בחברה שלה חברה המורכבת
ממנה ומאישה.
הפיתוי של האישה או היצר הפנימי הוא אשר גורם לסטייה
מהנורמה שנקבעה. והאישה אוכלת מהתפוח
ונותנת גם לאישה.
הנורמה נפרצת הטאבו מופר בשל חמדנות ותשוקה רגשית
חושית רגשת התאווה חוש הריח והטעם.
3.2
הסטייה השניה בספר
בראשית : הרצח הראשון,
א וְהָאָדָם
יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ
אֶת-יְהוָה. ב וַתֹּסֶף
לָלֶדֶת אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל וַיְהִי-הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד
אֲדָמָה. ג וַיְהִי
מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה. ד וְהֶבֶל
הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל-הֶבֶל
וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן
וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ו וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל-קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. ז הֲלוֹא
אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ
תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ. ח וַיֹּאמֶר
קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל
אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. ט וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל-קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי
אָנֹכִי. י וַיֹּאמֶר
מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. יא וְעַתָּה
אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי
אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. יב כִּי
תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. יגוַיֹּאמֶר
קַיִן אֶל-יְהוָה גָּדוֹל עֲוֹנִי
מִנְּשֹׂא. יד הֵן
גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר
וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. טו וַיֹּאמֶר
לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן
אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ.
לאחר מקרה עץ הדעת אלוהים קובע סטנדרט בחיים שאדם יחיה
זמן מסוים ובסופו ימות. מי שקובע חיי אדם ומותו הוא האלוהים בלבד. כי " ההנחתה"
היא ממנו: " בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ
אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר
תָּשׁוּב. "
בסיפור קיין והבל ישנם שני דגשים חשובים הקשורים
באלוהים המשפיעים על מהלך האירועים.
א.
אלוהים מיעד את אחד ממטרות האדם לעבד את האדמה כאמור: ה וְכֹל
שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם
יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ
וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר
יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת
חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" כלומר אחת המטרות ביצירת אדם הוא לעבודת האדמה
והנה קיין הוא עובד אדמה ובכל זאת אלוהים בוחר
בהבל שהוא רועה צאן. ההפך מאשר ההיגיון האלוהי בעצמו אומר.
ב. שני האחים מעלים מנחה
לאלוהים כל אחד בתחומו שלו כנראה על פי הסכם חברתי או נורמה חברתית ואלו אלוהים
מפר את הנורמה הזאת על ידי פעולת ההפלייה שגורמת אחריה פעולת שרשרת. קנאה,
מחשבה לרצח ורצח.
דגשים אלו חשובים שכן הם מראים שקיימת אפשרות של הפרת
איזון או סטייה מהתקן בשל תלות בגורם חיצוני לחברה, רב השפעה ובעל כך השפעה רב.
כלומר ישנו גירוי חיצוני לתגובה הגורמת לסטייה מהנורמה והתוצאה היא הפרה בוטה של הנורמה האלוהית
שלוקחת לעצמה את החזקה על חיי אדם אורך חייו ומותו. שהנה קם האדם לוקח את החוק האלוהי לידו ורוצח.
3.2.1
תוצאה נלווית
4.
. יגוַיֹּאמֶר
קַיִן אֶל-יְהוָה גָּדוֹל עֲוֹנִי
מִנְּשֹׂא. יד הֵן
גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר
וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. טו וַיֹּאמֶר
לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן
אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ.
מההמשך אנו לומדים שרצח הבל על ידי קיין שינה את
הסטנדרט הקיים וקבע תקן חדש והוא אפשרות של נטילת חיי אדם בידי אדם ולא בידי אלוהים. שהרי קיין אומר לאלוהים: " והיה כל מוצאי יהרגני".
משמעות הדבר שהאדם במו ידיו עלול לשנות סטנדרטים קיימים
בחברה וליצור נורמות התנהגויות חדשות.
לעומת זאת האות שניתנת לקין על ידי אלוהים אין בה כדי
לשנות את הנורמה החדשה הסובבת בין בני אדם שקבע קיין. היא מיועדת למקרה פרטי
ספציפי זה ( לא להרוג את קין) אך לא כתקן חדש מחייב.
3.3 הסטיה השלישית
בספר בראשית
א וַיְהִי
כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ב וַיְהִי
בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ
אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי
לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ
הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ
שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד
יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר
יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה
לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה
נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ
יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל-כֵּן
קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם
הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ. {פ}
הסטנדרט
החברתי היה שפה אחת, עם אחד ובניה
נורמטיבית בהתאם לצרכים, וכן צו האלוהים לנח היה
לפוץ על פני הארץ כאמור ט 1 "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים
אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ."
סיפור מגדל בבל בא באופן חד משמעי להראות את
ניסיון האדם לפרוץ טאבו ולהתנשא בראש מעל עם. הם מנסים לבנות עיר ומגדל וראשו
בשמים. כדי שמכל מקום יראה המגדל והאנשים יתקבצו ויתאחדו סביבו. אלוהים לא מוכן לתת להם להפר את הסטנדרט הקיים
הוא בולל את שפתם ומפיץ אותם על פני כל הארץ.
3.4 הערה למקרה
סדום
פרק
יחכ וַיֹּאמֶר
יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. כא אֵרְדָה-נָּא
וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָ..... כג וַיִּגַּשׁ
אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע."
מקרה
זה הוא מעניין בפני עצמו לכן הבאתי אותו כאן. פה יש שינוי סטנדרט אלוהי על ידי אדם
. מקרה חריג בכל ההיסטוריה האנושית. הסטנדרט האלוהי הוא צדק יושר אהבת הבריות ואלו
בסדום עלתה צעקת הרשע והשחיתות לשמים. לפי המוסר האלוהי יש להשמיד את כל העיר הזאת
אותה ואת עמורה. אברהם בשל כמה צדיקים ששם מצליח לשכנע את אלוהים לא להמית את
הצדיק עם הרשע ומצליח להטות את כף המאזניים האלוהי לכיוון המוסר האנושי.
3.5 סטייה רביעית נישואין.
בראשית כו "לד וַיְהִי
עֵשָׂו בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית בַּת-בְּאֵרִי
הַחִתִּי וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי. לה וַתִּהְיֶיןָ
מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה. ............כ"ז
מו וַתֹּאמֶר
רִבְקָה אֶל-יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב
אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים."
לפי
שאנו לומדים מהכתובים הסטנדרט
המשפחתי היה נישואין בתוך המשפחה. אברהם
אשר נשא את שרה לאישה שולח את ישמעאל לקחת
אישה לבנו יצחק ממשפחתו שבפדן ארם בנהרים. משם הוא מביא לו את רבקה בת בתואל. והנה
לפי אותו כלל שולחת רבקה את יעקב בנה לארם כדי לקחת לו אישה מבנות המשפחה. עד כדי כך נישואין עם בן משפחה חשוב לה שהיא
אומרת שאם יעקב לא יקח אישה מבנות המשפחה אין טעם לה עוד בחייה.
עשו
לעומת זאת לא קיבל שום התרעה על כך כפי שקיבל יעקב, זה עוד קיפוח שמקופח עשו על
קיפוח הברכה והבכורה ש "זכה" להם.
אך
עשו איש צדיק אוהב את אמו ואביו ויודע לכבד אותם יותר מכל אדם לפניו ואולי גם
אחריו. הוא שומע את אשר אמו אומרת בקשר ליעקב, ובזמן שיעקב פונה צפונה לקחת אישה מבנות ארם פונה עשו לדודו ישמעאל לקחת את אחת מבנותיו
לאישה ובכך יירצה את אביו ואמו שהנה נשא הוא לאישה את בת המשפחה.
הוא
לא פונה צפונה מטעמים ברורים א. שיעקב לא יחשוב חו"ח שהוא רוצה להרוג אותו ,
שמועה שרצה בחצר הבית והמציאות הוכיחה שלא היתה נכונה, אלא הופצה בשרירות לב כדי
להכפיש את שם עשו. ב. לא רצה להעמיד את יעקב בתחרות עמו, לכן הוא פונה דרומה אל
ארץ המדבר לפגוש בדודו ישמעאל כדי לקחת את בשמת בתו לאישה.
3.5.1 מקרה נישואי יעקב ללאה ורחל
כה וַיְהִי
בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא
בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. כו וַיֹּאמֶר
לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי
הַבְּכִירָה. כז מַלֵּא
שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי
עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. כח וַיַּעַשׂ
יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ
לְאִשָּׁה.
במקום
זה המקרא במפורש מציין שבנקודת הזמן ההיא במקום ההוא בפדן ארם נהוג היה קודם לחתן
את הבכירה ולאחר מכן את הצעירה, ומנהג המקום לא סבל לנהוג הפוך מכך , ולבן אומר
זאת מפורשות ליעקב. אלא הערמומיות של לבן
היא בכך שלא אמר כלל זה ליעקב בראשית תחילת עבודתו ברחל, אלא רק בתום מכסת שבע
השנים זמן בו , לפי ההסכם הראשוני ביניהם , היה זכאי לשאת את רחל לאישה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה