מנהג נישוק יד הרבנים מה טעם בו? מאמר

.

	1.מבוא	2	4
	2. ההבדל הדק ובעצם הגדול	4	5
	3. ההתפתחות	5	11
	4. מנהג נישוק היד	12	13
	5.סיכום קצר	13	14

1.  מבוא

הסגידה  לרבנים, שאינה חדשה באופק היהודי שלנו, תפסה תאוצה בשנים האחרונות עד כדי שדק הפסע בין עבודת השם לעבודת אלילים.

רואים זאת בעיקר  אצל אחינו יוצאי עדות המזרח אשר סוגדים בצורה כמעט עיוורת לרבנים, בדרום הארץ ,כמו הרב יורם אברג'יל  שהועלה לדרגת קדושה בעיני  אנשי קהילתו. ומלה שלו היא מלה חצובה בסלע.

כדוגמא זו ישנם רבנים כמו אבו חצירה , הרנטגן איפרגן  ופינטו. אנשים שהם כאחד האדם, לא מלאכים ולא כרובים, הועלו על ידי המאמינים בהם לרמה של אוביקט פולחני סמכותי שסוגדים לו ומקבלים את מילותיו כמו תורה למשה מסיני!

הגינונים והמנהגים שנוצרו סביב פולחן האישיות הזה, תפסו כנפים והאדירו והקלו אברותיהן משך הדורות עד כדי כך שהסגידה מתבטאת היום לא רק במילים, אלא גם בצורת התנהגות, גינונים שונים, מעין פולקלור שנוצר סביב אותם רבנים שהולך ומתבסס בתרבות הישראלית דתית,  מכה שורשים ותופס חזקה על החלקה הדתית בה הוא  נאחז עד כדי עיצוב דמותה החדשה של התרבות הדתית הארצישראלית.

דוגמא מתחום אחר להשפעה שכזאת היא, דרך משל, הלבוש השחור המיוחד, לרבות המגבעת השחורה שאימצו לעצמם בני עדות המזרח כחיקוי וניסיון להידמות לאחיהם האשכנזים. 

הפן החיצוני של נישוק יד הרב עד כמה שנראה שולי בעיניי המתבונן, מסמל בעיני טיקסיות חסרת פשרות המסמלת את הפערים והפרשי הרמות בין "הרשות המחוקקת " קרי הרבנים , לבין "הרשות המבצעת " קרי המאמינים שלהם.

לא רק שיש בנישוק היד  הבלטת החיץ בין האחד למישנהו,  הצבעה על רמה דתית שונה ,אינסטנציה שונה,  אלא יש בכך משום הנמכת קומה במודע בין המנשק למנושק היד.  שזה נותן והשני מקבל, אך לא נותן דבר, זולתי יד גאה מושטת לפנים.  זה קד קידה ומנשק וזה זוקף גב וממשיך הלאה לדרכו.

מוזר שמידת הענווה והצניעות שכל כך מדברים בה ביהדות, נעלמת במצב של נישוק היד. גם המוכן לקבל את התמורת חינם הזאת, שאינה מראה על ענווה וצניעות  וגם נותן הנישוק שאינו מנסה למנוע את התופעה, אלא נותן ידו לכך כמנהג העם שיש לבצעו  ולשורשו.

דומני שלא אטעה אם אומר את שחז"ל אמרו ,"שמי שרודף אחר הכבוד , הכבוד בורח ממנו" ומה נישוק היד אם לא נתינת כבוד לאותו רב מנושק הנותן ידו לכך, תרתי משמע?  ומה הושטת היד כמוה כפריצת סייג הענווה? והרי הרב מושיט ידו כדי שהמאמין בו ינשק אותה.

גם מבחינה דתית אין בכך שום צורך ושום טעם. שהרי הידיים הם כלי המעשה הביצועי של האדם. ואותן אנו שוטפים או רוחצים לפני אכילה וברכות, ביציאה משרותים, מבית קברות, אנו נוהגים בנקיון כפיים תרתי משמע. 

איך אפשר באותה קטגוריה של  דאגה להיטהורת לענייני קודש לשבור כללי היגינה  ולנשק יד זרה שמי יודע באיזה טומאה נגעה לפני רגע.   הרי קיימת בכך גם סכנה של העברת מחלות  ,בלא משים , מהאחד לרעהו... (כשם שקיימת סכנה שכזאת גם בנישוק המזוזה העוברת ידיים רבות במיוחד במקום ציבורי.)

הערת הבהרה והסתייגות:

כדי למנוע אי הבנה של הדברים ברור שלא מדובר כאן במנהג הטקסי הידוע כמו הסרת הכובע תוך קידה קלה ו נישוק כף יד של  גברת אירופאית בימים של סוף המאה הקודמת, או לחילופין מנהג שגרתי של נישוק כף יד של ידיד או חבר.

כאן מובהר שמדובר בנישוק שהוא מעבר לטקסיות העממית השגרתית. המדובר בין תלמיד חכם, או בן עמך לאינסטנציה הגבוהה  בין המעמדות שהוא הרב. ולכן כאן הייתי אומר :" חכמים היזהרו במנהגיכם, שהרי יש בכך טעם לפגם, וזאת אראה בפרוט בהמשך למה ומדוע .  דווקא משום שהוא רב  וכבודו במקומו מונח, דווקא משום כך עליו לנהוג במידת הצניעות ולהיזהר מכל חשש לדימוי של יוהרה גאווה משום מעשה שגרתי המקבל נופך אחר טעם אחר הבט אחר כאשר מדובר בין מעמד של רב למעמד נחות ממנו של בן עמך רגיל.

2.   ההבדל הדק ובעצם הגדול

זוכר אני את אם המשפחה יורדת במעלות העזרה אל פתח בית הכנסת, בתום תפילת קבלת שבת. משני צידי מדרגות הכניסה עומדים ילדיה ובבואה לקראתם הם קדים קידה קלה בפניה ומנשקים את כף ידה.

לדעתי , מנהג זה יפה הוא, ומוצא מקום מכובד במנהגי דרך ארץ  בפרטי אהבת אם ובנים.

האם אשר ילדה את בניה גידלה אותם ונתנה להם הרבה מנשמתה זוכה להכרה  כמו היתה היא מלכת השבת, ביורדה במעלות מכבדים אותה ומקבלים אותה בניה בדיוק כמו שקיבלו לפני רגע את  השבת. היא והשבת חד הם.

 תאמרו מה ההבדל בין נישקו הבנים את כף יד אמם לבין נישוק המאמינים את יד רבם? והרי כאן מנשקים יד זרה וכאן יד...  לא זרה! אכן לא זרה!

ןזה בדיוק ההבדל הדק והגדול כל כך.

אם ובנים זו קירבה מדרגה ראשונה. בשר אחד דם אחד.

רב ותלמידים, זו קירבה רוחנית שאינה דומה ואינה משתווה לאהבת אם ובנים.

לכן אצל אם ובנים מדובר בבשר מבשרך , יד זו  של האם היא אשר עשתה אותך בן אדם!

ואצל רב ותלמידים או מאמינים , מדובר ביד זרה. יד אחרת.

כבוד האם  הוא מטעם מצוות התורה האומרת " כבד את אביך ואת אמך למען ירבו ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך".

כבוד הרב הוא מטעם הצו הלבבי המוסרי.  אך מכאן ועד לנישוק כף יד כדוגמת נישוק כף יד אם, המרחק עצום ורב.

טעם נישוק יד האם בא מכח כבוד האם ,בשל היותה אמך

זו נשיקה לשמה.

טעם נישוק יד הרב בא משום הערצה  לאיש או מטעם סגידה לו בהסתכלות מלמטה כלפי מעלה ולא בגובה העיניים ולכן נשיקה זו לדעתי פסולה שתהיה

טעם נישוק בין מכרים חסר כל משמעות רגשית או שיכלית. הוא נעשה מכוח מנהג והרגל

טעם נישוק יד מושטת של רב יוצא מגדר ההרגל והמנהג ועובר אל  ההתייחסות הרגשית שכלית שאפשר ויש מאחוריה כוונה או תוכן מסויים , וחשש כזה רצוי להסיר עוד  באבו. אפילו משום מראית עין ,חשוב להיזהר בנוהג זה.

רוצה לומר , גם תום הלב ,של המנשק את כף יד הרב, יכול להתפרש כאן בעיניי ציבור כמסווה לכוונות לב אחרות, וחבל.

הושטת היד מצד הרב יכולה להתפרש גם כרצון לקבלת הכבוד המגיע לו מכוחו של מנהג, אך יכול שהיא באה כדי לרצות את רצון העדה, או האנשים המעוניינים לכבדו אותו בגינוני נימוס והתנהגות שכזאת. אך בין אם כוונתו היא לרצות את תלמידו או איש קהילתו ובין אם יוהרה וגאווה ורדיפה אחר כבוד היא משאת נפשו , רצוי שמנהג זה לא יהיה קיים עוד בין רבנים לאנשי קהילתם. שטעם לפגם יש בכך

3.  ההתפתחות

הדת היהודית היא בעיקרה מונותאיסטית ובבחינה זו היתה זו שהציבה מטרה לבני עמים אחרים לזנוח את הפגניות והאלילות ולעבור אל האמונה באל אחד. האל הוא כל יכול הוא ברא את העולם ואת כל הכלול בו לרבות האדם החי והצומח. הוא לא נראה לעין אדם, ומנקודת ראותו של האדם ואין לו דמות גוף או צורה.

הגישה המונתאיסטית מעיקרה  מקלה על האדם ומקשה עליו כאחד.

מקלה, בכל הקשור לאמונה שההפניה היא תמיד לאל כל יכול, בלתי נראה לעין שבשל כך  אפשר לבטוח בו והוא עשוי לענות על כל ציפיות האדם. 

האדם עומד יחיד מול שמים ומבקש את בקשותיו. לימים חוברה עבורו תפילה כתובה שכך הוא מביע את הוקרתו לאל ואת בקשותיו מן האל ( תפילת שמונה עשרה למשל)

מקשה, מבחינה זו שהמאמין   מדבר את תפילתו אל הדבר הכי לא חזותי מבחינה ויזואלית בעולם הזה. האדם, מעצם בנייתו מחומר ורוח זקוק לשני הדברים כאחד,  בהבט אל מטרה נקודתית שהיא. כמו למשל האלוהים. הרוח קיימת; התפילה, הבקשה, האמונה, אך החומר חסר אל נגד עיניו. 

הנה כי כן הקושי הזה מוצא את ביטויו על כל שעל ושעל בחיי יומיום של המאמין.

בעל כורחו ומודגש בעל כורחו, בשל היותו יצור אנושי המורכב מחומר ורוח הוא מייחס תכונות אדם למי שהוא יותר לא אדם מכל דבר אחד שאפשרי בעולם הזה.  

האלוהים של האדם בתפיסה החומרית הוא בעצם אדם!

וכל כך למה?  הנה:

הוא מרחם הוא קורא מחשבות לב, הוא בוחן כליות, הוא מטיב , הוא אוהב , הוא עוזר בעת צרה, הוא משלם רע לרשע ומשלום טוב לצדיק. הוא זוכר חסדי אבות וכו,

האנשת האל נעשית בעל כורחו של האדם ולפעמים אולי גם באופן תת הכרתי. כי אלו היה האדם נותן דעתו על מהות האלוהים בתפיסה המונותאיסטית הטהורה , היה מבין בעצמו שאי אפשר לייחס לו תכונות אנוש . שהרי ברגע שאלוהים אוהב הוא כבר לא אלוהים ברגע שאלוהים מרפא הוא רופא ולא אלוהים.

אלוהים ,הוא מעבר לתפיסה אנושית.  אלא שהאדם אשר יצר את התפיסה המונותאיסטית לא הבין שהיא תחזור כבומרנג אליו עד כי בעל כוחו יאלץ לעצב את התפיסה הזאת לפי צרכיו האנושים. כלומר אם הוא חולה הוא יבקש מהאל המרפא שירפא אותו. ואם היא  רוצה למצוא בן זוג היא תבקש מאלוהים שירחם עליה ויעזור לה למצוא בן זוג.

עד כאן הכל טוב ויפה

אך מה קרה במהלך הדורות?

האדם ראה שהדברים לא מתבצעים בדיוק לפי בקשותיו והחל לחפש מקורות אחרים או חיזוקים למעשי האל. והיכן אפשר למצוא חיזוקים כאלו?  לא בשמים  ולא בארץ כי שם נמצא האלוהים . אז היכן כן?

ברור; בקרב יצורי אנוש, בקרב האנשים עצמם! וכך הגענו למעמד הרבנים הנתפסים לא אחת כמעט כסגני האלוהים או כבעלי כוחו על פני אדמות.

נכון שאיש מהחרדים או הדתיים לא יאשר זאת אפילו ילעג לאמירה זו. אך המציאות מראה אחרת . היא מלמדת שאותו איש שיכחיש תפיסה זאת הוא עצמו יפנה בשעת דחק אל הרב ויבקש את ברכתו . הוא גם ימשיך וינשק את כף ידו וגם יקשור לו לא אחת מעשים של ניסים ונפלאות. מעין מחייה מתים עלי אדמות.  כך נוצרים מיתוסים ואגדות חיות על אישים בציבור המאמין שהם כביכול משכמם ומעלה מעל העם היינו הרבנים שלא אחד מגיעים למעמד של אלוהים קטן, על פני אדמות. על פיהם יחרץ משפט. וכל מלה שלהם חצובה בסלע וכח השפעתם על ציבור המאמינים שלהם הוא מעבר לכל דמיון ופרופורציה מסוימת.

ואיך קרה כל זה?

אם נסתכל על יושב הגולה אחינו האשכנזים נמצא  שעם היווצרותה של החסידות עם  מוסד הצדיק  ועשרה בטלנים היושבים בבית הכנסת, התחילה בעצם האצלת הסמכויות מעולם של מעלה לנציגים בעולם של מטה הם הצדיק החסיד הרב.  הצורה החיצונית משתנה בבגדים מיוחדים המיחדים את הרב האלוהי משהו מיתר האנשים האחרים. ( ראה דרך משל בגדי הראשון לציון אצל יוצאי עדות המזרח של היום)

ישנו שוני בביגוד בין פלגי חסידות שונים למשל רב אהרלך, גור , בעלז, ויז'ניץ, חב"ד,   ואחרים כל אחד בתלבושת המיוחדת שלו והתלבושת של הרב שלו.

גינונים מסוימים כמו למשל בגור כאשר הרבי מסתכל לכיוון מסוים מיד נפערת שורה ריקה והחסידים זזים הצידה. או הולכים אחריו וכשהוא מסתובב כולם נסוגים אחור. מן הצגה של הרב כשליח האלוהים

כך גם אצל רב אהרלך( ויפה רואים זאת דווקא בשמחת תורה כאשר הרבי רץ עם ספר התורה במעגל והחסידים עומדים ליד הקירות)

התפתח מנהג הטיש   = שולחן  שהרבי אוכל וכל חסיד עט על שיירי האוכל שלו כמוצא שלל רב. היינו אכילה מהאוכל של הרבי יכולה להביא סגולה! 

האם יש בכך משום אלילות?  ודאי. אלא שאיש מהם לא יודה בכך.

השיא הוא שהרבי שניאורסון הופך למלך המשיח  ואף על פי שהוא נפטר, בעיני לא מעט מחסידיו הוא חי או יחזור בשעה הנכונה אל החיים כמשיח צידקנו.  (מזכיר משהו מהנצרות? כן, מישהו שם  שהיה יהודי במקורו נצלב וחזר לחיים )

בארצנו ארץ קיבוץ הגלויות התערו יוצאי ארצות המזרח עם העולים מארצות אשכנז ויחדיו בנו כאן מדינה. אך גם נתנו איש את גיווניו בדת היהודית בהתאם לתהליכים של קדמה ודרישותיה.  כך הונהגו תקנות , כך רבו מחלוקות האם במדיח כלים למשל אפשר להדיח כלי חלב ובשר או שמא צריך מדיח לחלב לחוד ומדיח לכלי בשר לחוד.

עם המחלוקות ועם הקידמה נוצרו גם כאן פלגים וזרמים נוספים על הקיימים. הפוליטיקה אף היא תרמה לליבוי יצרים להפליות ולמחיצות בין זרמים שונים. הכסף אף הוא תרם לא מעט לקלקול השורות.

אך בבחינה הדתית מתאפין החיקוי המזרחי את האשכנזי הן  בתלבושת אנו רואים אנשי יוצאי עדות המזרח מתלבשים בשחור כמו אחיהם האשכנזים וחובשים מגבעות שחורות לראשיהם , דבר שלא נהגו כמותו כלל וכלל בארצות מהן הם באו.

רבנים יצרו סידור מטעמם . סידור של הרב עובדיה יוסף למשל או עבודת השם לפי רב זה או זה,  כשרות לפי הרב מחפוד או הרב עובדיה או אחר עשתה כספים לא מעטים בשווקים  ופלגה את ציבור הקונים החרדים לקוני מוצרים מבית הרב הזה או מבית הרב הזה. כך כספים החלו לזרום בנתיב העיסקי של הדת, והאנשים הקצינו עמדותיהם הדתיות לפי מנהגי ומאכלי ומלבושי וסידורי רב זה או אחר.

התופעה המאפיינת את ימינו התפתחה אולי דווקא בדרום הארץ שם אצל הבבא סאלי עושה הנפלאות והבבא ברוך ממשיכו. גם כאן זורם כסף וגם כאן מתמלאת האמונה בתכנים מסיטיים מאגיים כמו "מים קדושים"  מעין חזרה לאחור לתקופ הפגנית.

בהנף יד ובהרף עין טופחו כאן רבנים ידעוניים, עושי ניסים ונפלאות,  חוזים בכוכבים, מנבאי עיתים , מרפאי חולים,  מחלקי קמעות וסגולות שונות ,ואולי עוד נשמע בעתיד גם על מחיים מתים....

הרבנים האלו הופכים להיות קדושים, מעין מלאכי שמים בדמות אדם. סמכותיים ביותר, הם החוק בהתגלמותו ויש לשמוע בקולם. שאם לא כן אוי לו לאותו מאמין ולגורלו אשר יפול עליו משמים. הדברים יכולים להגיע למצב של הסטה פרועה נגד אישי ציבור במדינה.  מלה אחת שלהם ואוי לנו ואוי לנפשנו. זה מצב משוער היפוטתי אך יכול להיות בר מציאות. וכבר היו דברים מעולם של הסטת מאמינים לביצוע או אי ביצוע של דברים מסוימים.

פולחן אישיות מתפתח סביב רבנים אלו עושי הניסים והנפלאות ועושי הכסף בידיעתם או שלא בידיעתם על ידי עסקנים העושים בחצריהם  כטוב לבם בכסף.

הבעיה שלפעמים רב כזה טופח לעצמו על האגו לא בשל עצמו לא מטעם האני שלו, אלא מטעם הסוגדים לו המעלים אותו על כפיים וגורמים לו להאמין בסופו של דבר ביכולות שאין לו או באישיות שלא קיימת בו כלל וכלל.

כלומר אפשר לומר שלפעמים ציבור המאמינים הוא אשר מעצב את הרב שלו. הוא שמדביק לו כל מינוי סגולות עד שהוא עצמו מתחיל להאמין בסגולותיו. או אינו יכול לרדת מהעץ הגבוה שהעלו אותו מאמינים עד לצמרתו, ולו רק כדי לא לאכזב את המאמינים או להרוס את תעשיית הכספים  שעלולה להיפסק ברגע שיוריד את אדרת הזהב שתפרו לו מאמיניו.

דומני שלא אטעה אם אומר שבעת זמננו אנו עדים לפלגי דת קיצונית  שבטבורה עומד רב ידעוני שכמהו כבורא עולם למאמיניו. היינו סוגדים לו כמו היה הוא האלוהים. אם תפנה שאלה זו למאמין הוא בוודאי יגיד לך איך אתה מעז לערער את אמונתי שלי באלוהים. הרב הוא צדיק גדול ורב נפלאות אך האלוהים הוא בורא העולם . כך הוא עשוי לומר לך אך העצוב בכל זה שהוא עצמו לא יודע עד כמה החליף הוא עצמו את האלוהים ברב שלו. שהוא בשבילו היום האורים והתומים.

4.  נישוק כף היד

מכאן הגענו לסימפטום החיצוני לכל התכנים שהצבעתי עליהם לעיל. לכל העוול שנעשה לציבור המאמינים המעמיד בעצמו לעצמו איזה רב  שיגיד, שיפסוק , שיהיה מעין אלוהים קטן.

אך מה  מהותו וטיבו של אותו האלוהים הקטן הזה?  בין אם רוצה בכך או בין אם אינו רוצה בכך  סופו לשחק את  עצמו קדוש . או במילים אחרות  מתחלל לו לפי חלילם של מאמיניו.  בעל כורחו הופך לא פעם לנביא שקר,  עוסק בעצמו רודף כבוד ואינו מתרחק מן הגאווה. אלו בדרך כלל הרבנים הידועים המפורסמים והידועים בציבור. הקטנים שאינך שומע עליהם הם לא אחת האנטיתזה לגדולים האלו.

הגשת היד כדי לנשק אותה אומרת הכל:  אני מקבל את מרות הקהל המאמין בי הממליך אותי עליו. אני מקבל את הכבוד שמגיע לי. אני  מושיט את ידי בגאווה כדי שינשקו אותה וירכינו ראש מולי. אני גאון הדור אני אני ואני. אני עצמי וכוחי.

ומה קורה כאשר היד המושטת בגאון לנשיקת המאמין נעשית לפתע רפה, חלשה, נופלת  אל כח משיכת כדור הארץ לאמור לה אינך  עשויה זהב ובעלייך אינו גאון הדור  אינו צדיק גדול אינו עושה נפלאות אלא יכול שיהיה לוקה בסטיה זו או אחרת. יכול שיהיה בורח מהחוק אל ארץ זרה, יכול שימצא עצמו מאחורי סורג ובריח, יכול שיתפס בשקרים בהלבנת הון, יכול ויכול ויכול...

מה קורה אז למאמין? לפעמים הוא נסוג אך מיד עושה לעצמו רב אחר שספק אם  במרוצת הזמן החולף, לא יהיה מושיט גם הוא ידו שינשקוה  או שיהיה נאחז בקרנות המזבח של רבו ויאמר שכל אשר אומרים עליו הוא שקר וכזב והוא ימשיך להאמין בו ולטהר אותו ממעשיו ודי לחכימא ברמיזה לגבי הרב הגאון שברח לחו"ל בחשד של מגע מיני עם נשים, ואביה של האישה שנפלה אל בין ידיו של אותו רב מצדיק את הרב ואוסר על בתו לומר עליו דברים רעים.  ראו עד היכן דברים מגיעים!

5.  סיכום קצר

קראתי למאמר " מנהג נישוק היד אצל רבנים מה טעם בו" ככותרת המראה סימפטום חיצוני לרקב חברתי איום ונורא שפושט בחברה הדתית שבקירבנו. דחיקת האלוהים אל קרן זווית והעלאת הגורם האנושי עד לרמה של אלילות. טיפוח אגו שלא במקום ,שלא רצוי , ואף גרוע מזה שלילי מעיקרו. כוחו של קהל עדתי להפוך אישיות של היחיד ( הרב) מקצה אל קצה. יכול שייקח רב צנוע - אדם תמים ונעים הליכות ויהפכהו לגאוותן לבעל שררה ויותר מזה.

מנהג נישוק היד מסמל את החיץ בין האינסטנציה הגבוהה לזו הפשוטה הנמוכה ממנה. הוא נותן גושפנקא  להעלות על נס את כל פעולות האיש הזה מעבר לכל יחס  ולכל היגיון. עד כדי פגיעה מודעת או לא מודעת באושיות הדת.

וכמו שאמרתי בתחילת המאמר יש הבדל משמעותי אולי תהומי ,בין נישוק היד של הבנים לאם היורדת במעלות בית הכנסת לקבל את השבת, לבין נישוק האיש הזר אחד מתוך העדה ,את יד הרב הזרה לו.   שיחס הבנים לאם הוא יחס של אהבה קרובה שבלב  ולכן הכבוד הוא לשמו  ובגובה העיניים, בעוד  שנישוק יד הרב מצד איש העדה הוא השפלת העין והרכנת הראש, נתינת הכבוד היא מכוח  נוהג שבקרב הציבור  ולאו דווקא מטעם רגש שבלב, וכן יש בכך גם משום נתינת גושפנקא לכל מעשי הרב, והאצלת כח ועוצמה מטעם איש העדה לרבו.  אין זו פעולה סתמית חסרת משמעות ,כמו אמירת שלום למשל, בין אדם לרעהו כמנהג בן דורות. זו פעולה מכוונת בין האיש הנחות ברמה לאיש ברמה הגבוהה ביותר בבחינת עולמם הדתי של שניהם. ועל הרב, לענ"ד. להיזהר בגינונים אלו.