ביטויי שגרה

ישנם דפוסי לשון שקבעו לעצמם  בני אדם  ,בכל חברה שהיא, שבחיי השגרה היומיומיים שלנו קיבלו משמעות אחרת ממשמעותם היסודית.

 דרך משל "כשאדם שואל את חברו "מה שלומך?" 

 מטבעות לשון אלו קיבלו את הלגיטימציה שלהן משך התקופות ומטרתן היא בדרך כלל ליצירת תקשורת בין בני אדם, להביע התייחסות שהיא  (בניגוד לאדישות קיפאון ואיפוק) ולאפשר לקיים את הקשר החברתי בין בני אדם בכל מצב שהוא.

במרוצת הזמן החולף הכירה החברה בחשיבותם הרבה של ביטויי שיגרה אלו ואימצה אותם אליה כאוצר לשוני חשוב שעתיד לשמש את בני האדם במצבים השונים המביכים והלא מביכים כדי לקיים ולעצב את הקשרים החברתיים בין בני אותה חברה בצורה חלקה טובה ואמינה.

מובן שמטבעות לשון אלו מאפשרות לאדם להתגבר על כל מיני חסכים חסמים ועצרים שונים  שבחסרונן היו עלולים למנוע ממנו את הקשר הזה.

דרך משל תקשורת חברתית:

הביטוי השגרתי "בוקר טוב"  מישהו באמת חושב על הבוקר? מישהו באמת חושב שאם הוא יקווה לבוקר טוב אכן כך יקרה? אך "בוקר טוב" בא לומר בעצם  "הנה אני לפניכם כחלק ממכם"

מעניין שהתפיסה המודעת או הלא מודעת למשמעות הביטוי הביאה בשנים האחרונות אצל אנשים מסוימים  לקיצור המשפט למלה אחת  "בוקר"

הביטוי "מה שלומך?"

 מגוחך לחשוב שכל השואל את חברו "מה שלומך?" באמת מתכוון לשלומו.

ועוד יותר מגוחך לחשוב שהתשובה:  "בסדר" או "ברוך השם יום יום"  או "טוב" משקפות את האמת של הנשאל.  יתכנו אף מצבים אבסורדים שהנשאל יהיה חולה וישיב בחיוב.

כי מה בעצם בא המשפט להגיד?  "תשמע, אני מתייחס לקיומך הנה אני כאן נוכח לפניך."  והתשובה בסדר או ברוך השם וכו'   באה לאשר את נכונות הצד השני לקיים את הקשר החברתי עם השואל.

פתיחת שיחה:

שוו בנפשכם שני אנשים  שאינם מכירים זה את זה עומדים בחום היום בתחנה. שניהם ממתינים לאוטובוס שניהם יושבים זה בצד זה.

אפשר מאוד שהאחד מה יאמר לזה שיושב לידו:  "חם היום!"

ואני שואל וכי אותו נשאל לא יודע שחם היום כאשר הוא עצמו לוהט מחום? ודאי שיודע הוא זאת,

אלא שהעובדה "חם היום! " באה לא בהוראה היסודית של המשפט אלא  לומר בעצם:

 "בוא נשוחח קצת"

אדישות הנשאל, הנהון בראש, אמירה של "כן"  או אמירה ארוכה יותר כמו "נכון. שמעתי על כך בחדשות" כל אלו הם איתותים לשואל על מידת הנכונות של הנשאל להמשיך או לא להמשיך בשיחה

בעצם תשובתו הוא אומר לו ובכן אני מוכן ומזומן לשוחח אתך עד שיגיע האוטובוס.

דרך דומה היא  בדפוסי לשון שקבעה לעצמה החברה במקרה של אבלות. מקרים שקשים הן למתאבל על המת והן על המבקר שבא לנחם.

ביטויי שגרה כמו :

"מן השמים תנוחמו"

או

"משתתף בצערכם."

או

"הצטערתי לשמוע על מות.".

וכו'

אלו שוב ביטויים או מטבעות לשון שאין לבחון משמעותן לפי הוראתן היסודית. להפך, מטבעות לשון אלו משמשות כלי קישור בין האבל למנחם כך כדי ששני הצדדים ירגישו טוב ולא יבחינו בסממני האי נוחיות.

יתרה מזו: נראה לי שעל אף שהמנחם יפתור עצמו בנקיטה באחת ממטבעות הלשון המקובלות הרי

שהאבל הנמצא במצב נפשי רגיש ביותר וזקוק בדרך כלל לחיבוק ועידוד מהחברה הקרובה אליו יקבל כל משפט ניחומים כזה בהוראתו הבסיסית היסודית הראשונית. ובכך בהחלט נוצרת ייחודיות מסוימת ומשמעות כפולה למשפט הניחומים ביחס למטבעות לשון אחרות.

נמצא ,אפוא,  שהבעת הצער על אובדן ,אפילו שאין אתה מכיר את האדם שנפטר אפילו שהאבל הוא וירטואלי לגביך, היא חשובה ביותר הן לאבל הרגיש מאוד והזקוק לתמיכת החברה והן למגיב שהנה מצאה לו החברה פתרון נח להביע את התייחסותו בדרך מקובלת לגיטימית ונכונה כלפי האבל.