כאשר קיץ
יורד במעלות רחבת הקיוסקאי, משאיר כתמי צל מרצדים אחריו, והאילן מעל רוחש שקט
לעלעליו, יושב לו יגאל בהרהוריו ועיניו עוזבות אותו,רגע, לשוט בנתיב הציפורים.
יגאל בן שש
ויום יושב בקצה מעקה האבן, לומד את שנתו
החדשה. אתמול הועברו במצוותו הזמנות ליום ההולדת שלו לכל ילדי השכונה.
רחל אחותו הגדולה היא שלקחה על עצמה את חלוקת ההזמנות. מה שברור הוא שאת
ההזמנות הראשונות בחבילה חילקה לעצמה, לאמא ולשני אחיה הקטנים.
יגאל רצה
במו ידיו לחלק את ההזמנה לאבא. הוא ידע שאם יזמין אותו באופן אישי הוא בודאי יבוא.
אז רחל נטלה
את ידו הרכה של יגאל ויחדיו עלו בהר אל מקום מצבות האבן. שם הניח יגאל את ההזמנה
בין אבן קטנה אחת למצבה גדולה אחת והשאיר אחריו דמעה קטנה שגלשה לה מלחיו והרטיבה
את ההזמנה.
בדרך חזרה
ביקש יגאל לעבור ממקום רחבת הקיוסקאי.
"אולי
אפגוש שם בילדי השכונה ואתן להם את ההזמנות בעצמי."
רחל הסבירה
שכל הילדים עייפים בשעה כזאת של יום והם ספונים בבתיהם בשל החום הכבד. ובכלל הם
מין כאלו עצלים שלא ברור אם ירדו אפילו לשפוך זבל לפי בקשת הוריהם.
כשעברו
ברחבה עמדו להן ציפורים של ירושלים מעל ראשי צמרות ושרקו להן שירי קיץ דקים
השוזרים מעין רשת דקיקה של צלילים ערבים, ובין רקם לרקמה הפסקה קלה, כדי לאפשר
לאוויר לנשום את עצמו ולחדש את השקט.
לא היו שם
ילדים זולתי איציק בן הירקן ושאול אוסף הגרוטאות. מאחורי גזע האילן הציצו עיניהם
על "התופעה" המושכת רגל אחרי הילדה היפה. ברי היה למתבונן מהצד ששנים
אלו בוחלים בצולע הקטן קטום האף בעל הראש הפחוס הגדול יתר על מידותיו.
יגאל לא ראה
אותם עסוק היה במראות השמים.
"זה
נכון, רחל, שענני הנוצה לפני שנוצרו היו פעם נוצות שפעם מתו? וגם ענני כיבשה היו
בחייהם כבשים?
"אולי. הכל ייתכן בעולם שלנו." הייתה משיבה לו
ועיניה צוחקות ולבה בוכה.
"את
חושבת שהילדים מהכיתה שלי יחזרו מהטיול
ויבואו ליום הולדת שלי?"
"הם
בודאי יהיו עייפים מאוד יגאל. אי אפשר לדרוש את זה מהם. רק לפני יומיים באו לבקר
אותך כשהיית חולה. זוכר?"
"אבל
ילדי השכונה לא בטיול הם בוודאי יבואו, נכון."
אז אמא
הכינה שולחן עם טופי וסוכריות וכל מיני מתנות עטופות בניירות צבעוניים ושני האחים
הקטנים ורחל באו, והילד מהמכולת בא ואפילו
היה שם כסא לאבא שכאשר יבוא יהיה לו על מה לשבת.
היו שירים ואיחולי מזל טוב. ויגאל
שמח ואפילו צחק מדי פעם.
ברחבת
הקיוסקאי יושב לו יגאל עם שמש הקיץ המשאירה כתמי צל על המעלות הוא לא מסתכל
לצדדיו, אלא מעלה מעלה אל העננים
והציפורים.
אז הנוצות והכבשים הפכו לעננים הוא חושב. ואני,
לְמה אני אהפוך כאשר אלך לי לשם לבקר את אבא?" אולי לציפור? כן. ציפור דרור. כזאת שעפה בלהקת ציפורים,
הו איזה
יופי יהיה לי. אך לא. ציפור, לא יכולה
לבכות. ואני, אני... כל כך רוצה דווקא לבכות ,כך חושב לעצמו ומוחה את שטף דמעותיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה