פסח אחד, נתחלקו בדעתם ברי פלוגתא של רב יוסל בונים בזו השאלה החשובה: "חוברת" הנקראת בלשון עמך
"חוברת לעם" הנמצאת באריזתה אל מאחורי הגפה למי שייכת היא; לבעל הבית או
לאיש שמצאה.
חככו בדעתם ומשלא הגיעו לידי הכרעה, נתוועצו ביניהם ובאו אצל דלת ביתו של
רבם, שמא יפסוק להם דין מכירה של המציאה.
פתח שמיל הפוזל ואמר: "שניים שאוחזין לה לטלית, אומרת משנה, יחלוקו.
אך שניים שאוחזים לתפילין מה יאמר רבנו?"
"תפילין? חוברת רואה אני. "חוברת של עם!" שייגץ"
נתבהל אברימלקה הגיבן והשמיטה מידו. מיד שנפלה אל הארץ נתפזרו עמודיה בזה
אחר זה וכל דף אוי לעיניים שכך רואות נאפופים וזנונים וכל איסורי עין נראים גלויים
לעיניי כל.
"מה זאת? מה העבודה הזאת לכם?" שאלם רב בונים.
סלסל אברימלקה בפאתו והסיט מבטו אל הצד. החוויר שמיל והסיט גם הוא מבטו אל
הצד.
"זו היא שעמדה לאבותינו ולנו" מלמל הפוזל, בהיסח הדעת, ועינו
הימנית עושה ,ממקומה, חייל בתמונות.
חרון עברה וזעם" הרעים רב
בונים בקולו.
באה לה מבוכה ונזדחלה ביניהם. ורב בונים מתנדנד במקומו חרש, ורק שפתיו
ילחשו "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך.." וקולו, לא קול. מין ענות חלושה. והנה, ראו זה פלא נעלמה החוברת על זנוניה ונאפופיה.
נסתכלו עיניהם בעיניי הצדיק העומד עליהם והנה עיניו כתמול שלשום כמו דבר לא
אירע כמו לא היתה פה חוברת ולהד"מ.
קמה ויצתה לה שמועה בקולסלקובסקה, רבנו הקדוש בעל נס הוא! וכל טמא הופך
טהור! וכל שיקוץ מעביר ממקומו אל עולם של אמת. ימלוך רבנו לעולם ומלכותו תיכון
לדור ודור.
בשביעי של פסח , באותה השנה, עברו שם ליד אותה גפה שמיל הפוזל ואברימלקה הגיבן. עוד הם הולכים ושחים בענייני
טומאה וטהרה, רוצה לומר בבתולות עמך ישראל, והנה נזרקת אליהם מעבר לגפה אותה חוברת
ידועה לשמצה והיא קרועה ובלויה. אחריה רץ ומושך גופו רב יוסל בונים בכבודו ובעצמו,
מתעכבר אל מעבר של פינה ואשתו מצעקת אחריו ומטאטא של רצפות בידה.
"אוי ווי שומו שמים רבנו! רכב ישראל ופרשיו!" אומרים השניים
ומסלקים פניהם אל צדדיהם.
זה לימין וזה לשמאל.
משהשיבו פניהם לא ראו בה, אלא את נייר הכותרת ולכלוך של מדרכה. ולא רב
בונים שם ולא אשתו שם ולא מטאטא ולא חוברת..
"אין זאת כי אם נס גדול היה פה," אומר שמיל לחברו.
"נס אתה אומר, ואצבע אלוקים אני אומר!"
זה אומר נס וזה אומר אצבע אלוקים.
וכה נחלקים הם בדעותיהם. מצעקים זה על זה בדבר נס או אצבע אלוקים וקולותיהם עולים ונשמעים
ברמה. וכל כך עד מתי? עד שיוצאים פני רב בונים מאחורי הגפה ואחריהם
עוגל גופו ורק חלוקו עליו ואומר להם: רבותי עזבו נא המקום הן לא תדעו כי הגיעה זמן "קריעה" של שחרית!
נתבהלו השניים כי אמרו אף זה נס ומילטו עצמם מן המקום.
וף סובב אליהם גבו והלך אחרי שמשון אל
ביתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה