הפן האנושי מוסרי בשטיפת ידיים לאחר יציאה מבית קברות מאמר

הפן האנושי מוסרי בשטיפת ידיים לאחר יציאה מבית הקברות

מבוא:

כאשר אבי ז"ל נפטר הייתי ילד דתי  בן שלוש עשרה שנות חיים.  בלוויה העמידו אותי לומר קדיש ליד אבי המנוח, ולאחר מכן נלקחתי אני ואחותי לביתי עם המנחמת המשגיחה השכנה הטובה שלנו  הגברת גולומב ,יהיה זכרה ברוך. האמת שמאוד רציתי להמשיך וללוות את אבי,  לבית הקברות , להיות ,כל עוד יכול אני, עומד בקרבתו.  היום כאשר אני עושה רציונאליזציה של הרגשות והתחושות שלי כילד בין שלוש עשרה העומד ליד גופת אביו המת אני יכול להבין את עומקה של המשיכה והרצון להיות בקרבת אבי כל עוד לא הוטמן באדמת ירושלים.

למרות  שבתפיסה העממית הדתית אנו רואים את הפרדת הנשמה מהגוף היינו הפרדת החומר מן הרוח. הרי שהתחושות והרגשות, עפ"י רוב  אינם מתחברים לראיה זאת ,דווקא בזמן אמת כאשר גוף המת מונח לידנו.  זה נכון לגבי האיש המבוגר על אחת כמה וכמה נכון ועוצמתי יותר לגבי הילד  הרך.

האדם כיצור אנושי לא רואה מול עיניו את נשמת המת או את רוח המת העושה דרכה במרחבי יקום אל העולם הבא. הוא רואה את דמות גוף האדם אל נגד עיניו. את החומר אליו הורגל משך שנים, והאישיות של האדם שהיא בעצם שיקוף הרוח. זאת אומרת שברגע האמת הגוף ויזואלי ועוצמתי יותר ,בעיניי מלווי המת, מאשר רוחו של המת.

כאשר אנו עומדים ליד קברו  הפתוח של המת בעת הלוויה רובנו מרגישים עצבות וקושי בפרידה עד כדי שהמקורבים ביותר ממררים בבכי. וכאשר נסתם הגולל קשה היא הפרידה עד כדי שראיתי גם מקרים שהיה צריך לנתק אדם מאחוז באבני הקבר .

שוב, הראיה היא לפי מה שהורגל בה האדם מעצם טיבו והיותו אדם. ראית הדמות או הצלם של המת אל מול עיניו לא רוח ולא נשמה.

כבוד המת מתבטא אפוא  בלוויה עצמה, בהספדים בהבעה הרגשית ( עצבות , בכי  וכד)

לכך מתווסף הפן הדתי של קדיש אל מלא רחמים פרקי תהילים וכל הטקסיות הפולחנית הקשורה בכך.

לפי היהדות הדתית אורתודוכסית בית הקברות נחשב כמקום טמא. לא קדוש. וטומאת המת חמורה ביותר. ולכן כדי שלא תדבק באדם רוח רעה (  רמז ליסודות מאגיים שביהדות) נהוג על פי הגמרא לרחוץ ידיים לאחר יציאה מבית הקברות.

לענ"ד ולפי תחושת הבטן שלי, נראה לי שאין רחיצת ידיים לאחר יציאה מבית הקברות בבחינת ניקיון מטומאה, שאינה קיימת בנמצא. המת קבור לפחות חמש אמות באדמה. ורוח רעה אינה אלא עניין של  אמונה טפלה לדעתי, בלתי מוכחת, שקופה למתבונן.

נהפוך הוא: דומני שרחיצת ידיים ביציאה מבית הקברות פוסלת במחי יד אחת את כל הכבוד והילת הקדושה שנתנו  המלווים ככבוד אחרון למת. הייתי מרחיק לכך ואומר  שבהתייחסות למת  ( לא לאני שלי של המלווה) יש בכך משום ביזוי המת ביזוי כל המעמד שלפני רגע נתתי לו כמעט הילה של קדושה. 

 אם נתבונן על הנושא מבחינה דתית נמצא שגם כאן קיים פרדוכס מסוים. הנה נראה שכאשר אנו ניגשים לאכול אוכל אנו נוהגים לנטול ידיים ולו רק משום הברכות לקב"ה על האוכל שנתן לנו.

גם בעת הקבורה אנו מתפללים ואומרים  דברי קודש לאלוהינו אל מלא רחמים, קדיש  תהילים,  לפי זה מן הראוי היה לרחוץ ידיים לפני הכניסה לבית הקברות.  ולו רק משום כבוד  שמים. שהרי פינו מדבר תפילת קודש!  גופא דעובדתא שאין אנו עושים זאת.

נהפוך הוא דווקא כאשר אנו יוצאים מבית הקברות אנו רוחצים ידיים בדיוק, להבדיל, כשם שאנו רוחצים ידיים לאחר יציאה מן השירותים!  

האין פעולה זהה זו מטעם זה או אחר אין בה משום ביזוי המת?

שאלות אלו ואחרות הטרידוני משך שנים עד אשר החלטתי להביא הדיון לידי כתב והנה הדברים לפניכם:

1.    התייחסות דתית הלכתית

נטילת ידיים מבחינה דתית עומדת לידי ביטוי בדרך כלל לפני תפילה או עבודה בקודש

יט וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם.  כ בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ-מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה.  כא וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.  (שמות ל י"ט – כא*)

זאת אומרת מצווה לרחוץ ידיים לפני תפילה[1]

חכמים קבעו שהקם מהשינה הנוגע בדבר טמא או לכלוך נוגע במת היוצא מבית הכסא, מבית המרחץ הנוטל צפורניו חופף ראשו חולץ נעליו . כל אלו צריכים לנטול ידיים בלי ברכה.

על כך אני שואל: היש מישהו בבית הקברות הבא להזכרה או למשתתף בלוויה אשר נוגע במת?

התשובה היא לא.  המת קבור עמוק באדמה  ומעל האדמה פרחים ועצים ושיחים מפיצי בושם. אז היכן הטומאה מסתובבת?  היכן הרוח הרעה עוברת?  נהפוך הוא האדם לאחר שביכה את המת זוקף ראש מסתכל אל השמים ואומר אשרי שאני עוד חי!.

על מה יש להיטהר? האם אדם חושב שעל ידי רחיצת ידיים מיציאה מבית קברות הוא יטהר את נשמתו שלו? ממה יטהר? הרי לא נגע בשום דבר טמא וכל הרוחות הרעות והשדים הם פרי אמונה עממית בלתי מוכחת, הייתי אומר גם בלתי קיימת.   וכי אפשר שרחיצת ידיים זו תמנע ממנו לשקר, לגנוב, לכעוס ולהכעיס אם הוא מטיבו יצור בריאה שכזה?

נהפוך הוא באקט הזה של רחיצת הידיים הוא מסמל בעצם ניתוק מכל מה שחווה ועשה עד כה אצל קברו של המת. הוא מוחה במחי יד אחת את כל התפילה הקדיש וכל שעשה בעבור הנפטר, וחוזר על עצמו. כביכול מנקה עצמו מטומאה. אך למעשה לדעתי , לא רק שאין בנטילת ידיים זו משום צורך, אלא שאין בכך גם מידה של צניעות וענווה כאשר אדם במחשבה ברורה דואג כאן לעצמו ולעצמו בלבד. כאשר לפני רגע השתטח והזיל דמעותיו על קבר יקירו.

2.משמעות נטילת הידיים

יש להבהיר שכאשר אנו מדברים על נטילת ידיים ביציאה מבית הקברות, אין המדובר על סטריליות  בבחינת נגיעת יד בדבר מה מלוכלך או מזוהם.  שהרי אלו כך היה הדבר היינו צריכים לרחוץ ידינו במים וסבון. כשם שאנו עושים זאת,  דרך משל,לפני ארוחה. נטילת ידיים זו שלאחר בית הקברות היא לשם הטהרות. הטהרות שפירושה התנקות מטומאה שהיא  עניין שברוח ולא בחומר ( שאינה גשמית)

נטילת ידיים נחשבת בעצם  לתהליך רוחני של התרוממות הנפש מעולם החומר לעולם הרוח.  היטהרות מהחומר הגולמי אל הרוח הטהורה ,הרוצה להתקרב ולהידמות ליוצרה.

כך הוא שבנטילת ידיים מקובל להרים הידיים אל גובה הראש ללמדך שרצון הנוטל הוא להרים את  העולם החומרי אל העולם הרוחני החשיבתי.

צא וחשוב וראה שגם בבחינה זו אין שום טעם בנטילת ידיים לאחר ההימצאות אצל קבר המת ,שכל בחינת הדברים מאיזה צד שלא תפנה אליהם היא רוחנית מעיקרה ולא חומרית.

הבכי על המת עניין של הנפש הוא, של הרוח . תפילת אל מלא רחמים, הקדיש, קריאת פרקי התהילים , ההספדים  שנישאים על המת ,עניינים שבקדושה וברוח הם.

הפרט היחידי החומרי שנעשה פעם אחת הוא הקבורה. וגם בכך משמשים קובץ קטן של אנשים שהם אנשי  חבר קדישא.[2]

3.     אבי אבות הטומאה

הביטוי הזה: " אבי אבות הטומאה לא מופיע בשום מקום בתורה גם לא במשנה ולא בגמרא.  אלא בתקופת הראשונים:

בספר במדבר פרק י"ט, כב נאמר:" כב וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע-בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד-הָעָרֶב"

על כך כותב רש"י :

"וכל אשר יגע בו הטמא – הזה. שנטמא במת, יטמא . והנפש הנגעת – בו, בטמא מת. תטמא עד הערב – כאן למדנו, שהמת אבי אבות הטמאה. ונוגע בו אב הטמאה. ומטמא אדם. זה פרושה לפי משמעה והלכותיה.

הכינוי "אבי אבות הטומאה" בא להורות הגוף המת יכול להצמיח טומאה ברמה כזו שכל מי שנוגע במת הופך להיות בעצמו " לאב הטומאה"  מכאן שהטמאה כמוה כיציר של אבי אבות הטומאה  והנגיעות הן בשרשור . לאמור הנוגע נדבק מהנגוע.

שוב, ברור שהכוונה היא לנגיעה רוחנית לא פיסית. אך בכל זאת מריח מהפסוק הזה או מההוראה הזאת דבר מה מאגי. כאילו איזה דיבוק יכול להיכנס לאדם הנוגע במת.

למה הדבר דומה? למעין סיפורי דרקולה שכל שהוא נוגס בו בשיניו הופך אותו להיות דרקולה כמוהו.

מובן שהדברים הנאמרים על פירושיהם מעבירים את המאמין אל עולם הסוד המאגיה ומה שנקרא בעגה העממית האמונה הטפלה.

מבחינה מוסרית אתית, אף כי נכון שגוף המת מעלה תולע ורימה כולו רקב וסירחון. אך דווקא משום כבוד המת די לחכימא ברמיזה שלא היה רצוי לדבר בו " כאבי אבות הטומאה" שהרי כאשר אנו מדברים בו במת, אם בחדר ,בבית ,אם בחוץ, עם השכן או המכר תמיד אנו רואים אל נגד עינינו את גופו  ופניו של אותו אדם שמת. האם נכון לכנות אותו בכינוי מזעזע כזה : " אבי אבות הטומאה"? או שמא עדיף לשתוק  ולא לדבר מאשר לומר עליו כינוי שכזה.

4.    מקורות:

5.    במדבר י"ט ט"ז

6.    טז וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל-חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ-בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. 

ס ד ר   ט ה ר ו ת

מסכת כלים פרק א

א,א  אבות הטומאות:  השרץ, ושכבת זרע, וטמא מת, ומצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה--הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא.

משנה תורה לרמב"ם

הלכות טומאת מת פרק ה

ג  זה הוא, דין תורה; אבל מדברי סופרים, הנוגע במת ונגע באדם אחר, ועדיין הוא מחובר במת--שניהן טמאין טומאת שבעה, וכאילו נגע זה השני במת עצמו.  במה דברים אמורים, לעניין תרומה וקודשים; אבל לנזיר ולעושה פסח, בין בשעת חיבור בין אחר שפירש--אינו טמא אלא טומאת ערב, כדין תורה.

יג  [י] כל המיטמא מחמת המת טומאת ערב--הוא ולד טומאה, והוא הראשון לטומאה; ואפשר שיהיה הרביעי מן המת, ראשון לטומאה, כמו שביארנו לעניין תרומה וקודשים.

רמב"ן

(טז): על פני השדה

-
רבותינו אמרו (חולין עב א): 

לרבות גולל ודופק. ופשוטו על פני השדה שאין שם אהל מטמא המת בנגיעה,
לשון רש"י. 

ואין גולל ודופק על דעת חכמים נדרש מן הכתוב, אבל הוא הלכה, ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו. אבל "על פני השדה" הוא לרבותינו כפשוטו, שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל עליו, ומפני יתורו עשו בו מדרש. כך אמרו בנזירות בפרק כוהן גדול (נג ב): וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת, כי המאהיל עליו הוא נוגע על פני השדה, ויהיה להם "בחלל חרב" חסר וא"ו "ובחלל חרב". ומפני שאמר "פני השדה" ולא אמר "השדה" דרש בו רבי ישמעאל (חולין שם): עוד, להוציא עובר במעי אמו, שהיא טומאה בלועה ואינה על פני המקום:

ואמר בחלל חרב -
כי דבר הכתוב בהווה, והוא הדין לחלל אבן או אגרוף. והזכיר חלל ומת, כנגד הבהמות שהשחוטות טהורות והנבלה מטמאה.

ורבותינו (נזיר נג ב):

עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל, שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה. 

והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא, שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל, שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל "אדם כי ימות באהל", שאינו רק על האדם עצמו. ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל, היו הכוהנים אסורים בכל הבתים, שבכולן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל.

וכן נראה עוד בגמרא (שם נד ב):

שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת שלישי ושביעי אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה. והיה זה, מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל (פסוק יח): כתוב ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת, ולא אמר או בחלל חרב. וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע טומאת שבעה, אבל לא לטמא באהל, ולא להצריכו הזאה, ואין הנזיר מגלח עליו, ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל. 

והוא הקרוב והנראה מדברי רבותינו. ואנחנו בעונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקדש, עד יערה עלינו רוח ממרום ויזרוק השם עלינו מים טהורים ונטהר, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו:

המקור לכל עניין נטילת הידיים הוא כאמור בתורה בספר שמות ל י"ט – כא ונצטט זאת שוב:

יט וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם.  כ בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ-מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה.  כא וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.  (שמות ל י"ט – כא*)

רואים עד כמה מקפידה התורה על הטהרות הכהנים בגשתם אל מלאכת הקודש.

אך בהמשך רואים מה עשו מפרט ייחודי זה חכמי ישראל לדורותם. ואיך הקישו מכאן גזרות שוות  הנהגת מנהגים ועד כדי הלכות לדורות.

ספר במדבר מדבר על טומאת המת ומי שנוגע בו אף אם הוא חלל חרב במלחמה או בעצם אדם  או בקבר. מדובר על נגיעה פיסית שיכולה לפגוע מבחינה תברואתית.  לכן הבקשה היא להיטמא  שבעה ימים. שהרי בפרק זמן זה ירפא האיש במקרה ונדבק. או יראה אם נדבק הוא או לא.

סדר טהרות מרחיב היריעה אל אבות הטומאות ומציין אותם.

הרמב"ם לוקח את דין תורה, מציג אותו אך נוטה גם לפרש אותו ולקחת אותו למחוזותיו הוא. היינו הרמב"ם מעלה את צורת השרשור של הדבקת איש את רעהו.

הרמב"ן מרחיב היריעה ומביא גם מדרש.

אני מניח שבימינו יהיו רבנים אשר יהפכו בדברים  וירחיבו, ויוסיפו, כטוב לבם ביין". ההחמרה בנושא הדתי מהירה וקלה היא, כמוה היא גם נוקשות ההלכה. הבעיה היא לענ"ד שאותם פוסקים קובעי דין וחוק לא רואים כנגד עיניהם תמיד את המציאות  האנושית מוסרית מצפונית  אתית כהווייתה. ובשל כך עלולים להחטיא את המטרה , יותר מאשר לקדם ולהנחיל  מורשת אמינה וטובה לדורות.

7.       סיכום קצר

עם ההיבט הדתי הלכתי אין מה להתווכח ,וכל הרוצה ינהג לפי רצונו ולפי המחויבות הדתית  או המסורתית שלו. לפיכך גם הבאתי כאן גם דבר תורה כמקור הנטילה מספר במדבר ודברי חז"ל לנושא.

אך המאמר עוסק רובו כעיקרו בפן המוסרי אנושי,  אתי מצפוני. וכאן המסקנה לדעתי צריכה להיות חד משמעית: רצוי לא לרחוץ ידיים לאחר יציאה מבית הקברות, ולו רק משום כבוד המת. תמיד יהיה האדם רואה את חברו קודם לו. וההתייחסות לאחר תחזור כבומרנג אל נותן היחס.

כבוד המת היא השלמות שבמעשה בלא דופי ובלא חשיבה עצמית. לפיכך לא הייתי נוקט בשום פעולה היוצרת חיץ או מתפרשת כדאגת העצמי לפחות עד ההגעה אל הבית.

 במחשבה המצפונית לבבית לא נראה בעייני שיש לראות בבית העלמין כמקום הטומאה בכלל אין מה לדבר על טומאה כאשר מדברים בבני אדם שהיו ואינם.

 הייתי אומר: אם ההתייחסות היא בדרך כלל ויזואלית, היא בדרך כלל לגוף ומראה האדם ואישיותו, אז מה לטומאה לעניין זה? ואין זה משנה  בין אם הדמות דוממת או חיה. ואם ההתייחסות היא לטומאת הגוף והיפרדות הנשמה, שוב ,מה ההבדל בין הגוף המאחסן נשמה בתוכו לבין הגוף שאינו מאחסן נשמה בתוכו? מדוע זה טהור ונקי וברגע ההיפרדות של הנשמה זו הולכת למשכנה וזה  נטמע ונטמא  בין שוכני עבר והופך להיות לאבי אבות הטומאה. זה הרי פרדוכס  לשמו. למה בכלל להכניס נושא של טומאה  לרגעי עצב זיכרון, העלאת דמות ואפילו לרגע מול העין ודיבור עליה  על פעליה על ייסורים ומות?

מדוע לא לתת באמת לדמות לנוח בשלום על משכבה מבלי יצירת גינוני רחיצות ידיים שיש בהם משום סייג וחיץ בינך המבקר לבין יקירך המת. מדוע? ולמה? אלו השאלות שצריך הקורא לשאול עצמו.

---

[1] נזכר רק שבעת שאנו עומדים לפני הקבר אנו אומרים תפילה ומקדשים את שם אלוהינו במאמר הקדיש , והנה לא רחצנו ידיים בכניסתנו לבית הקברות וגם לא לפני שפינו אמר תפילה.

[2] דווקא נטילת ידיים על ידי אלו האנשים העוסקים פיסית בקבורה תהיה מובנת ואף רצויה. כי הם נגעו בגוף המת והטהרה שלהם צריכה להיות מבחינה  היגיינה  ולתו לא.