על כלבים במקרא
מבוא
גלגולים
רבים עברה החיה הנחמדה הזאת הקרויה בפי
האדם " כלב" מימי היותה ועד ימינו אנו. מובן שלא נסקור את כל התהליך הזה
שעליו ניתן לקרוא ים של חומר במקורות שונים לרבות באינטרנט. הכוונה גם להתפתחות
הכלב ( לפי הנראה מהזאב) הכלב הפראי, ביות הכלב סוגיו השונים והתפתחות היחסים שלו
עם בני האדם.
במאמר
זה ברצוני לנגוע באספקט אחד או בנקודת מבט אחת של יחסי האדם אל הכלב במקורותינו
העבריים כלומר בספר הספרים שלנו הוא המקרא.
במאמרו
של ג'ון אנסמינגר "האם היו כלבי רוח
במצרים העתיקה?" הוא כותב במבוא " שתהליך הביות של הכלבים החל לפני כ
18000 שנה. השימוש בכלבי רוח החל ככל הנראה מוקדם אף יותר. אולי עם תחילת
היווצרותן של התרבויות האנושיות. וכן הוא
אומר" מכאן ניתן להסיק כי ההפרדה הגנטית של כלבי רוח מכלבים אחרים הינה אחד
האירועים העקיבים הראשונים בהיסטוריה האבולוציונית של ביות הכלבים. זה עשוי להסביר
גם את קיומם של טיפוסים קבועים במצרים העתיקה ובתרבויות עתיקות אחרות באזור אגן הים התיכון. כלבי צייד
בעזרת ריח
(Scent Hounds)
היו חשובים יותר בצייד באירופה, אך כמה טיפוסי כלבי רוח נשתמרו גם שם. מחקר גנטי
מעמיק של המומיות במצרים עשוי לשפוך אור נוסף על ההיסטוריה של כלבי הרוח.
ובכן
חוקרים חקרו ואכן נמצאו ממצאים לגבי שכיחות היותם של כלבים במצרים העתיקה
שהנה ג'ון אנסמינגר כותב:" אך תגליות ארכיאולוגיות
כמו ציורי מערות,
תגליפים וכתובות בקברים עתיקים
סיפקו רמזים ועדויות לרוב. בעקבות המחקר אודות הגנום ניתן לבצע בדיקת DNA לרקמות שנלקחו ממומיות של כלבים שנמצאו בקברי הפרעונים
שבעמק הנילוס. באמצעות בדיקה מעבדתית ניתן לפזר את ערפל ההשערות ולהאיר את
מקורותיהם
של
כלבי הרוח כמו של שאר גזעי הכלבים המוכרים לנו כיום.
ניסיונות לזיהוי כלבים בתרבות המצרית העתיקה
נעשו ע”י מספר לא מבוטל של חוקרים.
ואומנם אבותיהם של כלבים המצויים בימינו, נמצאו כבר בקרב השושלת ה 12 של מצרים העתיקה. המדובר בכלבים דמויי כלבי זאב שפיצים גריהונד כלבי שמירה ואחרים
חשוב לומר שהחוקרים העלו כי המצרים לא באו ליצור
סוגים חדשים של כלבים; הם גידלו את הגזעים שהו קיימים באותה תקופה - ואם כך, אילו גזעים היו בנמצא?
על כך משיב ג'ון אנסמינגר ציורי הקיר מראים בדרך-כלל כלבי צייד, לרוב
כבני לוויה לאנשי אצולה.
הם מציגים אוזניים זקופות או
שמוטות ונראה היה שהצטיינו ביכולת למרדף מהיר. בחלק מהציורים מתוארות תחרויות
שונות בין הכלבים בשטחים פתוחים. באיורים מסוימים נראה כי יש לכלבים קולרים אליהם חוברו
רצועות. בקברו של תות אנך אמון נמצאו איורים של כלבים במהלך קרב (אם כי הם נדירים
באמנות המצרית הקדומה)"
תמונה של כלב פרעה[1]
1.
הכלב בתורה:
המקום הראשון בו מוזכר הכלב במקורותינו הוא בספר שמות
יא פסוק ז שם נאמר :
1.1 ז וּלְכֹל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ,
וְעַד-בְּהֵמָה--לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה, בֵּין מִצְרַיִם
וּבֵין יִשְׂרָאֵל.
המדובר בעת אירוע היסטורי מכריע וקריטי בעם ישראל. עם
שהיה ארבע מאות שנה תחת עבדות קשה, יוצא לחרות.
בנקודה
זו בפרק יא, אנו נמצאים בשיא המוחץ של מכות מצרים הוא מכת בכורות. המכה תתרחש
בחצות הלילה ומלאך ה' יכה את בכורי אנשי הארץ הזו גם באדם וגם בבהמותיהם. וחשוב
להדגיש כי הצעקה תהיה גדולה ואיומה בכל ארץ מצרים מין צעקה שכמותה לא היתה וכמותה
גם לא תהיה עוד
וכנגד
כל הרעש הזה הצעקה האיומה הלא אנושית הזאת תכוף לכך נאמר:
ז וּלְכֹל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ,
וְעַד-בְּהֵמָה--לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה, בֵּין מִצְרַיִם
וּבֵין יִשְׂרָאֵל.
משמעות
הדברים הוא החיתוך החד כמו אמצע הלילה שהוא חיתוך היממה. כך יהיה חיתוך בין מחנה
המצרים למחנה היהודים; כאן צעקה משוועת לשמים, ובמחנה השני הישראלי שתיקה; לא רק אצל האדם אלא גם אצל הבהמה. ואותו כלב אשר
שומע רעש הכי קטן מתחיל לנבוח, אותו כלב ידום, ויחריש כמו שום צעקה לא הגיעה אל
אוזניו. אפילו שקולות הצעקה כקולות הסערה האיומה, כצעקות העולות מן הגיהינום. כלב לא יחרץ לשונו , היינו לא יחדד לשונו כתער
בנביחותיו. מאחר והתורה באה לחנך ואין בה
אות מיותרת הרי שהמשפט הנ"ל במקומו בין הפסוקים חשוב ביותר, שאחרת לא היה
מוזכר כלל. נברר אפוא מקדמה דנא על מקורותיו של הכלב המקראי ואולי נבין יותר את
נחיצות המקרא לכתוב פסוק זה.
מה
היה מעמדו של הכלב בימי העבדות היהודית במצרים העתיקה? אני חוזר לדברים שקראתי
במאמרו של ג'ון אנסמינגר כלהלן:
לפי התבוננות בציורים ניתן לראות כי ישנם כלבים
שמופיעים מתחת לכס המלכות של פרעה, מה
שמביא למסקנה שחלק מהכלבים חיו וגודלו בתוך חלל המגורים.ניתן ללמוד שלא למעט
מהכלבים היה קשור קולר ורצועה וכך הם נקשרו אל בעליהם. בחלק מהציורים שנמצאו נראו
תחרויות כלבים. "בקברו של תות אנך אמון נמצאו איורים של כלבים במהלך
קרב".
" הטסם (פרעה האונד) - אזנים זקופות, זנב
מסולסל - הופיע ראשון באמנות המצרית ולכן הינו ככל הנראה הגזע המקומי הטבעי "
(native) כלבי הרוח כמו הסלוקי הופרדו מהכלבים האחרים
והיו מעין קטגורית כלבים מיוחסת גרו בטירות וחלקו חייהם עם בעליהם. וכן כלבים
גדולים בעלי לסתות חזקות ששמשו בתחילה כרועים והתגלגלו להיות כלבי מלחמה. הם הגיעו
למצרים בין השושלת הראשונה לשלישית",
אשר לקשר האינטימי בין העם המצרי לכלבים שחיו על אדמתו
מעיר אנסמינגר במאמרו כך:
" שלדי כלבים נמצאו חנוטים בקברים מהתקופה הטרום
שושלתית יחד עם חיות אחרות, מבוייתות ולא מבוייתות, כמו צבאים (שנועדו להיות ניצודים
בעולם הבא). לעיתים נמצאו הכלבים החנוטים בקדמת קברים של נשים וילדים ונראה כי
הונחו שם כדי להגן עליהם. כלבים מטיפוסים טבעיים יותר זכו לתשומת לב מופחתת. אולם
לא רק בני אצולה קברו את כלביהם איתם, גם אנשים ממעמדות חברתיים קברו את כלביהם
יחד עם יקיריהם ואף הניחו לידם קערת מים למסע בעולם הבא, מה שמצביע על קרבתם
וחשיבותם של בעלי חיים אלו".
לפי זה אפשר לסכם לגבי מעמדו של הכלב במצרים העתיקה
הדברים כלהלן: ראשית כל הכלב היה מקורב לאדם וגם משמש אותו הן לשמירה והן
לשעשוע ( תחרויות כלבים) כלבים כובדו
להיות באי בית גם בארמון המלך כך שברור שהיו גם מבקרי בית מזומנים ורצויים גם בבתי
ההמון. הכלבים שמשו גם מודל לציורים שונים שלפיהן אפשר ללמוד על יחס האדם אל הכלב וגם על השימושים בהם שימש
הכלב את אדוניו. לפי עדויות של ציורים
מקברו של תות אנך אמון לומדים שכלבים שמשו גם את אדוניהם בקרבות. החזקת הכלב בקולר
ורצועה היתה נהוגה כבר באותם הימים. כלומר שכיחות הימצאות הכלבים בקרבת בתי בני
האדם היתה רבה ומקובלת
לפי זה למדנו עד כמה היה חשוב הכלב בחיי האדם עד כי
נכנס לאחד הפסוקים החשובים בסדר יציאת
מצרים כמעין מופת לנס שאותו כלב שרגיל לנבוח בלילות או לשמע קולות לפתע שותק לא
משמיע קול נביחה ואף לא אוושה. מעין דממת
הנס.
המדובר בשיאן של מכות מצרים " מכת בכורות"
כאש צעקה איומה נשמעה והנה שום כלב לא חורץ לשונו לא משמיע קול. התורה שאוהבת
ניסים מעלה תיאור זה כנס בהתגלמותו שהרי סביר היה שכלב ינבח לשמע קולות הצעקה.
יתירה מזו כלבים יש להם תכונה מולדת של שמירה והגנה על הטריטוריה שלהם ועל רכוש
בעליהם. כך שלשמע הצעקות סביר שלפחות כלב אחד היה נובח והנה זה לא קרה.
אם נסתמך על מקורותינו היהודים הרי שבמסכת ברכות דף ג א
נאמר "...וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער שניה
כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.
והנה כאן באשמורת השנייה מקום בו הכלבים נוהגים לנבוח היתה דממה והרי לך נס!
דגש נוסף הוא לחשיבות הזכרת הכלב כחלק משיא האירוע של
יציאת מצרים היא מעין קונטרס פרדוכסלי
לצעקות מצד המצרים והשקט הפרדוכסלי מצד חיות המוגדרות כבהמות הנמצאות בשטח ישראל.
אי הנביחה של הכלבים מסמלת את השקט ושוויון הנפש ביציאת מצרים והפרט הזה חשוב לתיאור המצב הנפשי הרוחני של
בני ישראל לעומת מצבם הירוד הפגוע של המצרים בזמן מכת בכורות.
בני ישראל שראו במו עיניהם את שתיקת הכלבים ראו בכך מעין
נס והתמלאו ביטחון עצמי שאפשר להם להתמודד עם המצב החדש של בריחת עם ויציאתו לחרות. כנגד
רודפיו הבאים אחריו במרכבות וסוסים ושריון ברזל.
יתירה מזו התנהגות הכלב שהיא מעל הטבע הבהמי מוכיחה את
עליונותו של האלוהים מעל הטבע. זו הכוונה תורנית נוספת המובלעת כביכול בין השורות
אך בעצם מעלה דרך אותו פסוק לא יחרץ כלב לשונו את העליונות האלוהית מעל הטבע שהוא
עצמו יצר אותו ואת חוקיו.
1.2
יחס התנ"ך לכלב
לפי מה שלמדנו הרי שעוד בהיות בני ישראל במצרים
היה הכלב חיית בית ששימש לשמירה וגם
לשעשוע. ולפי עדויות תנ"כיות שימש גם
בכנען. על היחס של בני המקום אליו ניתן ללמוד, מפסוקי המקרא השונים.
1.2.1
הכרת תודה:
בשמות כ"ב ל כתוב:" וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ, תִּהְיוּן לִי; וּבָשָׂר
בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ.
מצאתי מפרשים הרואים
בפסוק זה כעדות לכך שהכלב היה חיה בזויה ומתועבת שאת הטרפה יכול הוא לאכול אך לא יותר מזה. הוא
בהמה טמאה וזה מה שמגיע לו לאכול טומאה
וטרפה.
אך נדמה לי שההפך מכך הוא
הנכון: לא מדובר כאן על ביזוי או על תעוב. עניין הפסוק הוא על היות בני ישראל אנשי
קודש. ובהיותם כאלו אסורה עליהם אכילת הטרף או כל דבר שיש בו משום הטומאה. אך אם
הזדמן לידם אוכל טרף או טמא, הראשון במעלה לו רצוי לתת אוכל זה הוא לידיד הטוב
שלהם הכלב!.
אומר אני תלוי איך
מסתכלים על הפסוק, ולאיזה כיוון רוצים לקחת אותו, לשלילה או לחיוב.
ועוד דבר: הקב"ה אמר
להם לישראל אתם תרומה ובהיותכם תרומה נאסר עליכם לאכל טרפה שנאמר: " ובשר
טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו"
שואל אני למה לכלב ולא לחמור? שהרי מצינו במסכת
ברכות שהחמור היתה חיה מקובלת יותר. ובכל זאת לכלב!
והנה התשובה:
שמות רבה לא ט:
" אמר הקב"ה
חייבים אתם לכלבים שבשעה שהרגתי בכורי מצרים והיו המצריים יושבין כל הלילה וקוברין
מתיהם והכלבים נובחין להם ולישראל אינן נובחין שנאמר - " ולכל בני
ישראל לא יחרץ כלב לשונו", לפיכך אתם חייבים לכלבים שנאמר - "
לכלב תשליכון אותו",
מה הכלבים אחד נובח וכולם
מתקבצים ונובחים על חנם אבל אתם לא תהיו כן מפני שאתם אנשי קדש שנאמר - "
ואנשי קודש תהיון לי".
מקובל עלי המדרש בשמות
רבה של הכרת תודה על שלא חרץ כלב לשונו בעת שיא מכות מצרים היא מכת הבכורות. (ועל
כך כבר עמדנו לעיל).
1.2.2 כעזרה לאדם.
איוב ל פסוק א
א וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים
מִמֶּנִּי לְיָמִיםאֲשֶׁר-מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם-כַּלְבֵי
צֹאנִי.
מכאן לומדים שהכלב שימש כבר באותם הימים כעזר
לרועה באיסוף ושמירה על עדרי הצאן. סביר ,
אפוא , להניח שכאשר הרועה היה יוצא עם צאנו או בקרו למרעה בכרי הדשא או בשדות הכלב
היה משמש כעזר לידו.
בפסוק
שלפנינו מתלונן איוב על העובדה המרה שצעירים לועגים ובזים לו וצעירים אלו לפי הנראה בנים של אנשים אשר מאס
בהם , בזמנו, איוב. עד כדי כך מאס בהם שאפילו תפקיד של דאגה או שמירה על כלבי הצאן שלו לא נתן להם.
1.2.2
הכלב כאות ומופת לפעילות אנושית
שופטים ז' ה –ז:
"ה וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם אֶל-הַמָּיִם וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר
יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו
לִשְׁתּוֹת. ו וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם
אֶל-פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם
לִשְׁתּוֹת מָיִם. {ס} ז וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם
וְנָתַתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל-הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ.
לפי המתואר לא היה צורך
בכל העם כדי להילחם במדיניים. הייתה גם סיבה לדבר שלא יחשבו המדיניים שבשל כוחם של
הרבים נוצחה המערכה לטובת העברים, אלא שאלוהי ישראל הוא אשר עמד לכח הישראלי
לנצח. לשם כך נעשו מיונים;
מיון ראשון היה כל האיש
הירא ורך הלבב פטור יהיה מלצאת לקרב עשרים
ושנים אלף חזרו למעונם. הכח הרלוונטי מנה
עשרת אלפים איש. אלו היו צריכים
לעבור מיון נוסף כדי לנפות מתוך הרוב את מעט הלוחמים הנועזים הכשרים לקרב. לפי זה
היה צורך בקבוצת לוחמים מעטה אך נועזת
ומלומדת קרב כדי לנצח את המערכה. מבחן הכשירות היה דגם הכלב או נכון יותר חיקוי
התנהגות כלבים בשתיית המים.
הכלב שהוא חיית טרף נזהר הן שלא להיטרף והן שלא
להתעכב זמן רב מדי לצורך שתייה במקום גלוי וחסוף. לפיכך מטבע בריאתו הוא עומד על
ארבע רגליו נכון לברוח לעת מצוקה, ומלקק
את המים בלשונו או אוסף מים בלשונו אל פיו.
בחירת הלוחמים לקרב נעשה
לפי דגם הכלב השותה. אשר נטלו בידיהם אל
פיותיהם הם אלו שנחפזו לקרב וששו אלי קרב. אלו גם האנשים שלא חיפשו את ההנאה
בשתיית המים אלא ששתו מהם כדי להרוות את צימאונם. שלוש מאות איש נבחרו מתוך העשרת
אלפים שנותרו. הם אותם גיבורים נועזים, שלוש מאות במספר אשר נהגו בשתייתם כמנהג
הכלב.
2.
הכלב בשפת יומיום במקרא
במעבר על פסוקי המקרא בהם
מופיע הכלב, נמצאנו למדים שהשימוש בו במשלים בדימויים בסמלים שכיח ,בין אם לטוב בין אם לרע , עד כי אין לך הוכחה רבה מזו עד כמה הכלב היה
מקובל ושכיח בימי היומיום של בני האדם בארץ כנען לרבות אצל בני ישראל.
הנה אביא כאן דרך משל כמה
מפסוקי המקרא להראות שכיחות מציאותו של הכלב בחיי היומיום.
שמואל א יז מב – מד:
2.1 מב וַיַּבֵּט
הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת-דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי-הָיָה נַעַר
וְאַדְמֹנִי עִם-יְפֵה מַרְאֶה. מג וַיֹּאמֶר
הַפְּלִשְׁתִּי אֶל-דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת
וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד בֵּאלֹהָיו. מד וַיֹּאמֶר
הַפְּלִשְׁתִּי אֶל-דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת-בְּשָׂרְךָ לְעוֹף
הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.
גלית הפלשתי רואה את דוד הקטן יפה התואר והוא לועג
לו ומבזה אותו. לפי פירושי לא נאמרו מילות הביזוי כלשונן, אלא הדברים נאמרים באופן
כללי כלומר הוא ביזה אותו. לפי הנראה קלל
אותו ולעג לו. תכוף לכך אמר לו:
אתה דוד מנסה לשים אותי גלית ללעג וקלס בזה שאתה
בא אלי במקלות כמו הייתי איזה כלב ? משאמר מילים אלו עולה כעסו מנוכח ההשוואה הזאת
לזעם עד כי הוא מקלל את דוד באלוהיו.
עד כאן פירוש לדברים
עתה לגבי הסימליות שבהם.
א.
כלבים היו מכוונים לעבודתם או מגורשים או מוכים
על ידי בעליהם – קרוב ביותר- רועי הצאן - על ידי המטה או המקל שהיה בידי הרועה. כך לפי
הנראה נהגו רועי הצאן הישראלים וגם רועי הצאן הפלשתים.
ב.
הדימוי
לנתינת בשר ההרוג הוא לחיות הארץ; בשרו יינתן לעוף השמים ולחיית השדה שבכללה , מן
הסתם, גם הכלב, ( וראה מקרה איזבל)
2.2
שמואל
א כ"ד יד – ט"ו : יד אַחֲרֵי
מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת
אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד. טו וְהָיָה
יְהוָה לְדַיָּן וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת-רִיבִי
וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ.
שאול יוצא לחפש את דוד על פני צורי היעלים בעין
גדי. והנה שאול מגיע אל מקום מרעה הצאן שלפי שאנו יודעים ישנם שם רועים וכלבי צאן
המכוונים את הצאן הנה: "ג וַיָּבֹא
אֶל-גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל-הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל
לְהָסֵךְ אֶת-רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים.
ההמשך ידוע , דוד יוצא כורת את כנף מעילו של שאול
יוצא אחריו וקורא ואומר את שאומר. ואז מגיע המשפט הזה שבו הוא מביא כמשל את החרק
החי הקטן פרעוש ואת החיה העזה החזקה כלב שהוא מת. היינו אחרי מי אתה רודף? אחרי
פרועש חי שבקושי מרגישים בקיומו או אחרי חיה חזקה ועזה שהיא בעצם מתה?
שוב לומדים מכאן
א.
דוד
משתמש במושגי היומיום מהשדה פרעוש החי על פני עור הכבשים או על הכלב והכלב החזק
הנוהג בעדר לפי הוראות בעליו הרועה.
ב.
העמדה
של פרעוש מול כלב באה להראות כבדרך אגב את כוחו של הכלב ועוצמתו. שאם לא כן היה
מעמיד את הארי מול הפרעוש או את הדב למשל. אך מי שהיה נוהג ושכיח בחיי יומיום אצל
האנשים הוא דווקא הכלב.
2.3
מלכים
א יד י - יא: " י לָכֵן הִנְנִי
מֵבִיא רָעָה אֶל-בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר
עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית-יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר
יְבַעֵר הַגָּלָל עַד-תֻּמּוֹ. יא הַמֵּת
לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף
הַשָּׁמָיִם כִּי יְהוָה דִּבֵּר. "
שוב רואים את השימוש בכלב למשלים ורואים עד כמה
נצרך היה הוא בחיי יומיום עד כדי שהנביא אומר שיכרית מבית ירבעם כל אנוש כל בהמה
כל גלל של בהמה וכדוגמא לחיה השכיחה המצויה כנראה גם בבתי המלכים
ומשפחות האצולה מביא את הכלב
בתוארו ( משתין בקיר) שהרי זה מדרכו של
הכלב מקדמא דנא ועד היום ועד בכלל.
עוד מתאר ואומר שאת המת בעיר יאכלו הכלבים והמת
בשדות יאכלו עופות השמים.
מכאן לומדים
א.
שכיחותו
של הכלב היתה רבה מאוד בערים. מכאן שהיו משמשים לשמירה על בתי האדונים לרבות בתי
מלוכה ובתים של אנשים חשובים
ב. שכיחות מעטה יותר היתה לכלבי השדה שלפי הנראה היו
יוצאים עם הרועים למרעה ובערב חוזרים העירה הם לבתיהם והם למלונותיהם. ולכן עוף
השמים מוזכר כחית השדה והכלב כחית העיר.
2.3 ישעיהו נו י –יא : "י צֹפָו עִוְרִים
כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ הֹזִים
שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. יא וְהַכְּלָבִים
עַזֵּי-נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין כֻּלָּם
לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ. "
הנביא ישעיהו מוכיח את עם ישראל תוך כדי דימוי ראשיו לכלבים אלימים שלא יוכלו
לנבח הוזים שכובים אהבי שינה. מעניין שבהשוואה לשמות ( לא יחרץ כלב את לשונו)
כאן שתיקת הכלבים היא לא לטובה אלא משמשת כסמל להאשמה היינו להוכחה. הכלבים הם
אומנם עשי נפש אך מדומים הם לראשי העם שלא יודעים שבע והמה לא רועים את עמם בטוב אלא בפיזור נפש איש
דואג רק לעצמו או איש הישר בעיניו יעשה
הנה הדגשים :
א.
עם
ישראל מוצג כצאן לטבח או כבשים הניתנים לחמסן של החיות הטורפות מנהיגי העם מדומים לצופים עוורים. היינו חסרי
תועלת. וכן לכלבי שמירה שגם לא נובחים והם הוזים רדומים. מכאן לומדים על התבוננות האדם בכלב בעת רבצו
במלונה או נמנום כלבי על משמרתו בעיר או בשדה. שוב עדות לשכיחות היות הכלב במחיצת
האדם.
ב. העם הופך להיות הפקר בידי חיתו ארץ. והשומרים
נרדמים על משמרתם.
ג.
שומר
ישראל נם וישן ואין מי שישמור על העדר מפני עזות פניהם ומלתעות חיות היער.
נקודה חשובה היא שהכלבים האילמים אינם יכולים
לשמור עוד על העם. אינם יכולים לנבוח
ולהתריע העם מוזנח על ידי מנהיגיו.
צא ולמד עד כמה חשיבות ניתנה לכלב בהיותו שומר
האדם ורכושו.עד כי הנביא ישעיהו לא חוסך מילים להשתמש בו כמשל
לחידלון צמרת העם.
2.4 משלי כ"ו יא: "א כְּכֶלֶב,
שָׁב עַל-קֵאוֹ-- כְּסִיל, שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ."
שוב דוגמא
המראה התבוננות חדה של האדם במעשי כלבו. ודימוי האדם הכסיל הטיפש לכלב שהוא
בהמה ( ולכן אינו בקטגורית האדם) החוזר ומחזר אחרי קאו. הכלב המחזר אחר קאו זה
מדרך חייו כשם שהחזיר יושב ברפש שגם זה מדרך חיו אך המשל מעמיד את מעשהו הטבעי
הבזוי לכאורה של הכלב כמעין טבעו של הכסיל לטבוע ביום של טיפשות.
3. שמוש בכלב לגנאי במקרא
3.1 דברים
כג יט לא -תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, בֵּית יְהוָה
אֱלֹהֶיךָ--לְכָל-נֶדֶר: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, גַּם-שְׁנֵיהֶם.
לפי תרגום אונקלוס הכוונה היא שלא תביא מחיר כלב
כתחליף למחיר טלה . אך לא משנה איך נפרש הכוונה ברורה הכלב זו חיה טמאה ולפי הנראה
גם בזויה כשם שמחיר אתנן זונה הוא בזוי וטמא. וכאשר מדברים על קודש הקודשים יש
להיזהר בעשייה השונה למינה, ברחל בתך הקטנה.
אך בהחלט ניתן ללמוד על כך שהכלב נחשב לא רק לבהמה
טמאה אלא גם לחיה שהס מלחשוב שיכול לשמש ולו אף בזעיר ממנו כמו כסף לעניין קדושה. הייתי מעז ואומר שיש באמירה זו משום התחיחסות לכלב כחיה בזויה.
וזאת למרות שהוא שימש את האדם בחיי יומיום כאמור לעיל.
3.2
שמואל
ב ג "ז וּלְשָׁאוּל
פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת-אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל-אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה
אֶל-פִּילֶגֶשׁ אָבִי. ח וַיִּחַר
לְאַבְנֵר מְאֹד עַל-דִּבְרֵי אִישׁ-בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי
אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה-חֶסֶד עִם-בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל-אֶחָיו
וְאֶל-מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד-דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם."
אף כי ידוע היה כפי הנראה
, גם לקדמונינו , שהכלב הוא חיה חכמה בכל
זאת מצינו השוואתו לכסיל (משלי) והנה כאן שוב נלקח כדוגמא לראש כסיל. כלומר הביזוי
הוא חמור ביותר לא סתם ראש כלב ,אלא על כל
יהודה!
זה שהכלב מבוזה או נחשב
לחיה בזויה וטמאה עדיין לא אומר שלא אהבו את הכלב ולא השתמשו יפה בשרותיו בשמירה
והכוונת הצאן ושהיה גם כבן בית בבתי העם
לרבות אצל המכובדים והמלכים.
4. סיכום
קצר:
במעט הפסוקים שבחנו נוכחנו
שהכלב אכן היתה חיה מבוקשת ומשמשת את האדם לצרכיו היומיומיים בתקופת המקרא. בעיקר
שימש לשמירה ולהנהגת העדרים. בשל היותה חיה שכיחה למדי, השתמשו בו הנביאים במשליהם
בדימוייהם כדי להמחיש לעם את דבריהם אם לטוב אם לרע.
בהשוואה להיום דומה שלא
חלו שינויים משמעותיים באהבת האדם לכלב ולשימוש בו לצרכיו.למרות שהכלב שימש גם
בתחרויות וגם לשעשוע הרי שהיום נושא כלבי השעשועים מפותח יותר ונפוץ יותר מאשר
בימי קדם. שם התחום המעשי היה חשוב יותר היום שני התחומים גם השמירה גם התקיפה
בשרות המשטרה הצבא וכן גם כשעשוע וחית
מחמד אצל האנשים הפרטיים.
[1] כלב פרעה הוא גזע עתיק תמונות וגם פסלים ניתן למצוא במצרים העתיקה . יש
חוקרים הטוענים שהאל אנוביס הוא כלב פרעה, יש שקוראים לכלב זה גם בשם כלב הארנבות
בגלל יכולתו לצוד ארנבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה