ירושלים הקטנה שלי

בימי ילדות קטנים היתה לי ירושלים קטנה משלי. פסי אספלט אחדים חלקת שדה שבחרתי לי, צריף גן ירוק, קיוסק עץ, נושק לפאת רחוב, ומי גשמי חורף העוברים בִּשבילִי בְּשבילֵי מדרכות, בסמטאות תלולות.

הריחות היו קטנים ומבושמים בטוהר, תום, וזָכוּת כמו זוך קרני שמש שזופים נשברים על  מנסרת   קריסטל. לפעמים היו צוללים מול עיני, ושובל צמרי לבנבן מריח  עדנים מצלצלים חרישית בָּדממה. ועפעפיי אז סוגרים על רשת שקופה אוורירית העוברת ונעלמת, שבה ועוברת חליפות.

מעיל גשם אפור רחב מידות היה לי, עם חריצי כיסים להוצאת ידיים. וריחו,אז עז, מריח טוב, כריח שמים לבנים הממריאים מתוך לוע שושן צחור.  היום ברי לי שהיה זה ריח הגומי הרוחץ בגשמים של כתה א' או ב', לכל היותר ג'.

בימי הצהרים של אוגוסט הייתי לוגם  טיפות עננים שנשרו אל חוברת ספרות לעבודה עצמית בחופש הגדול.  הקש היה אז כהה ורטוב בצל קיר אחורי של בית והממטרה הדוממת  ברחבת הלולים הריקים דומה מתעלפת, בזקיפות קומה, בלהט שמש יוקדת.

גם חברים קטנים היו לי בין כיסאות הכתה, בהפסקות ובחצרות הערב של ימים. היו להם מין עיניים נקיות שובבות, כמו כפתורים חדשים שהיו חומקים מידיי והייתי מתכופף אחריהם להרימם.

בערבים היו מסתודדים בצד עמוד החשמל, מקום בו אבני הסטנגה שמילאו יומם יכלו להתבונן  בהן בתשומת לב מרובה ובלא הפרעה שהיא.

ככל שירושלים היתה קטנה בשבילי ימיה היו ארוכים ומתמשכים.  מתוחים היו כחבלי כביסה על מרפסת, נכונים בכל עת לקבל את ייבוש השעות היפות בין עלי הספר הדקים.

תמיד היו לי רגעים קטנים שהלכו וטפחו עם הזמן. היום הם גדולים כל כך, ממלאים חדרי לב  ומושכים את כולי אליהם באהבה שיש בה שלווה ותוגה יפה כאחד.

ירושלים הקטנה שלי. כל כך אהבתיה וכל כך מתגעגע אני אליה היום.

�תן לך ברכה,ככה, בהנחה בלא הרבה כסף שאתה תרגיש כמו קיסר."

�ת הזמן.