על
המוסר והמעשה האלוהי במכות מצרים
מבוא:
שאלה
אשר מטרידה ולא נותנת מנוח היא שאלת המוסר
או נכון יותר השאלות המוסריות כפי שעולות משלב המכות שבתהליך יציאת בני ישראל
ממצרים מעבדות לחירות. מדי שנה בשנה במשך דורות אנו חוגגים את חג הפסח – חג החרות
, על המהפך ההיסטורי של יציאת עם שלם מעבדות בת ארבע מאות שנה לפחות לחרות.
ברור שעריכת הפסח הוא ציווי מן התורה ולכן
עלינו לקיימו אך יודעים אנו שצו זה מקורו ויסודו בתהליך יציאת עם עבדים מעבדות איומה לחרות כאשר ההיבט הדתי קרי האלוהי הוא נר לרגלי מציאות היסטורית זו.
נאמר שתהליך היסטורי הד הוק, מעין מהפך קריטי בסטאטוס העם בהיבט האלוהי גרם לעיגון
חג הפסח בדת ובמסורת היהודית לדורות. הצו האלוהי לקיום החג ניתן בתורה ולכן עלינו
לקיימו אך אם אנו זוכרים את המקור ההיסטורי לצו תורני זה, אי אפשר לנו להתעלם מהפן
המוסרי שבשלב המכות שהוא חלק בלתי נפרד מתהליך של יציאת עמנו מעבדות איומה לחירות.
1.
השאלות המוסריות
אנושיות העולות מסיפור המכות:
בחינת
הדברים אי אפשר לה שלא להעלות על נס שאלות מוסריות ברורות ונוקבות שמצינו לא אחת
כמותן גם בהקשרים הקשורים להיסטוריה הלאומית שלנו בדרך התהוותנו לעם. שאלות שבחלקן
אקטואליות גם לימינו אנו. הנה למשל כמה שאלות מוסריות אנושיות שקופצות אל מול
עינינו בבחינת המכות.
שאלה
ראשונה היא שאלת ההענשה הקולקטיבית בעבור חטאו של היחיד.
הינו
אם פרעה הוא האכזר, הוא העריץ, הוא החוטא , מדוע מעניש הקב"ה את כל העם
המצרי?
אם
נחפש במקורותינו נמצא מקרה דומה אך כלל לא חופף ואולי גם רחוק אך מבחינה רעיונית
ועקרונית לפנינו מישור דברים זהה
המדובר
הוא בחטאו של דוד המלך אשר מנה את העם למרות שמפקד העם ומנייתו אסורה מהתורה.
בספר
שמות ל פסוק 12 נאמר: "יב כִּי
תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר
נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם." (כופר נפש
פירושו מחצית השקל) מכאן אנו לומדים שמותר לפקוד את העם בתנאי שכל נפקד יתן מחצית
השקל ל ה'
לפי
זה יוצא שהחטא נפל על העם שלא נתן כופר נפש ואלו דוד נקי שמנה את העם.[1]
אך
דוד הכיר במנהיגותו ובאחריותו ובאצילות נפש אמר שמואל ב כד 17: " יז וַיֹּאמֶר
דָּוִד אֶל-יְהוָה בִּרְאֹתוֹ אֶת-הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה
אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי
נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי. "[2]
מקרה
אחר המופיע בתנ"ך המזכיר
את מקרה פרעה ומצרים הוא סיפור עכן בן זבדי בן כרמי בן זרח למטה יהודה אשר לקח מן
החרם.
יהושע
פרק ז מתחיל בפסוק הזה:
"וַיִּמְעֲלוּ
בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מַעַל, בַּחֵרֶם; וַיִּקַּח עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי
בֶן-זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה, מִן-הַחֵרֶם, וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בִּבְנֵי
יִשְׂרָאֵל.
לא נאמר שחרה אף ה' באיש האחד
שלקח מהחרם אלא בעם כולו היינו האחד מעל וכל העדה תחוייב.
ואמנם
זה מה שקורה. עם ישראל ניגף במלחמה מול העי: "ד וַיַּעֲלוּ
מִן-הָעָם שָׁמָּה, כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ; וַיָּנֻסוּ, לִפְנֵי אַנְשֵׁי
הָעָי."
יהושע
קובל בפני ה' על מנוסת העם. " לָמָה
הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד
הָאֱמֹרִי, לְהַאֲבִידֵנוּ"
תשובת ה'
היא חטא קולקטיבי של העם ( למרות שאנחנו
יודעים וה' יודע שהחטא הוא של אדם אחד: "חָטָא, יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי,
אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם; וְגַם לָקְחוּ, מִן-הַחֵרֶם, וְגַם גָּנְבוּ וְגַם
כִּחֲשׁוּ, וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם"
העונש כלפי האיש אשר לקח מהחרם יהיה לא רק אישי לו ,
אלא לכל ביתו הנה: "טו וְהָיָה,
הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם--יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ:
כִּי עָבַר אֶת-בְּרִית יְהוָה, וְכִי-עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל."
ובאמת זה מה שעושה יהושע:
" וַיִּקַּח
יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עָכָן בֶּן-זֶרַח וְאֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הָאַדֶּרֶת וְאֶת-לְשׁוֹן
הַזָּהָב וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו וְאֶת-שׁוֹרוֹ וְאֶת-חֲמֹרוֹ וְאֶת-צֹאנוֹ
וְאֶת-אָהֳלוֹ, וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ
והתוצאה ברורה הביצוע לא מאחר לבוא:"
וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶבֶן, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ,
וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים."
סיכומם של דברים הוא שבשל אדם אחד נענשת כל העדה גם
במקרה עכן גם במקרה פרעה. וכשם שבנו בכורו
של פרעה אשר לא חטא מוכה למוות כך גם
משפחתו של עכן שלא היא אשר חטאה מוכת למוות.
זה המוסר האלוהי. אך האם יש ויעמוד הוא בפני המוסר האנושי? ספק רב. שהרי
גם התורה מדברת על כך וגם הנביאים אומרים בסופו של דבר "איש בחטאו ימות"
ואי אפשר לפקוד עוון אבות על בנים.
זו המסקנה של ספר דברים ועוברת היא הלאה גם לימי
המלכים.
דברים
פרק כד פסוק 17"לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים, וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ
עַל-אָבוֹת: אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, יוּמָתוּ. "
מלכים
ב יד "ו וְאֶת-בְּנֵי
הַמַּכִּים, לֹא הֵמִית: כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת-מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה
יְהוָה לֵאמֹר, לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ
עַל-אָבוֹת--כִּי אִם-אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, ימות "
שאלה אחרת העולה היא
שאלת הבחירה החופשית
אם
ה' שלל מלכתחילה את שאלת הבחירה החופשית של פרעה אם להקל ולשלח את היהודים או לא
לשלחם אם להאמין באלוהי העברים או לא, אם הכביד מלכתחילה את לבו כדי לא לשלח את
בני ישראל, מדוע הוא מעניש אותו עד כדי הריגת בכורו?
שוב
בהסתכלנו אל מקורותינו בתקופת האבות נמצא דבר דומה אצל הקוורטט אברהם שרה אבימלך ואלוהי ישראל. אבימלך שהיה לפי הנראה תאב נשים ראה את שרה
ורצה בה לעצמו .בדיעבד מספרת לנו התורה שאברהם לא כל כך דייק בדבריו ואמר לו שהיא
אחותו. אלוהים ידע את המהלך הזה ועובדה שהוא אומר מפורשות זאת לאבימלך ועוד מוסיף
שהוא מנע ממנו לגעת בה. והוא גם יודע שבתום לב לקחה אבימלך אליו. ובכל זאת אלוהים
אומר לאבימלך אם רוצה אתה בחיים שניים עליך לעשות להשיב את האישה אל בעלה ויתירה
מזו לבקש ממנו שיתפלל עליך אלי ( אל אלוהים) כדי שתחיה ולא תמות. וכאן מגיע המשפט
החשוב :"
ז וְעַתָּה
הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה
וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. כלומר מצינו כאן ענישה קולקטיבית
וכל אשר לך. כלומר עבדיך אמותיך משרתיך נשיך ילדיך וכד'.
שוב
עולה כאן שאלה פילוסופית ברורה מה הוא המוסר האנושי וכיצד עומד הוא בפני המוסר
האלוהי. שהרי על פניו נראיתם הם כשתי תפיסות שונות התפיסה הארצית ודאי שתשלול את
חוסר נתינת הבחירה החופשית לאדם ואת הענישה הקולקטיבית בעבור חטא היחיד. ואלו
המוסר האלוהי הנשגב אפשר ורואה הוא דברים הנסתרים מעיניו של בן אנוש ולכן בן אנוש
לא יכול להבין ולשפוט אותם.
אמירה כזו היא תרוץ לגיטימי דתי במהותו. אך האומנם
הכצעקתה? נראה זאת בהמשך.
דוגמא אחרת היא מקרה
סיחון מלך חשבון.
שהרי גם את לבו של סיחון מלך חשבון הכביד ה' כדי שלא
ייתן לעבור בשטחו ושישראל יילחמו בו.
דברים פרק ב: "ל וְלֹא
אָבָה, סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, הַעֲבִרֵנוּ, בּוֹ: כִּי-הִקְשָׁה
יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-רוּחוֹ, וְאִמֵּץ אֶת-לְבָבוֹ, לְמַעַן תִּתּוֹ
בְיָדְךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.
גם
זה בבחינת הצדק האלוהי. או המוסר האלוהי שלא עולה בקנה אחד עם המוסר האנושי. שהרי
מה החוכמה להכביד לב אדם כדי להכותו? ומה הטעם בכך. שהרי אם אלוהים הוא כל יכול
אפשר לו לגרום שישראל ינצחו את עמון גם מבלי להכביד את לב מלכם. אך אם יש צורך
להכביד את לב המלך כדי שיסרב וכדי שתפרוץ מלחמה יש כאן טעם לפגם על פי כל קנה מידה מוסרי אנושי.
והתוצאה
לא איחרה לבוא: "לג וַיִּתְּנֵהוּ
יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לְפָנֵינוּ; וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָו, וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ. לד וַנִּלְכֹּד
אֶת-כָּל-עָרָיו, בָּעֵת הַהִוא, וַנַּחֲרֵם אֶת-כָּל-עִיר מְתִם, וְהַנָּשִׁים
וְהַטָּף: לֹא הִשְׁאַרְנוּ, שָׂרִיד"
כלומר
העונש הוא קולקטיבי בשל הכבדת לב של אדם אחד.
חז"ל
מנסים לתרץ את העונשים האלו אך התרוץ לרבות של הרמב"ם הוא דחוק מאוד לטעמי ,
וגם לא עומד באמות מידה מוסריות אנושיות. לבוא ולומר שהכבדת הלב היא חלק מהעונש זה
כאילו לומר אני יודע את חשבונות האלוהים שנשגב מעלי. כל אומר הרמב"ם לגבי
פרעה כך מנמק הרמב"ם לגבי סיחון ואומר עוד שחטאו כל כך גדול שלא איפשר מעבר
לבני ישראל שודאי שהכבדת הלב יהיה חלק מעונשו. ואני אומר מה עניין שמיטה להר סיני?
איש בחטא ימות או שמא נחזור ל בנים ימותו בגין חטאם של אבות?
שאלת הניצול
שאלה
מוסרית אחרת העולה מן הכתובים היא שאלת "הניצול" של המצרים שהרי מה כתוב
שם: שמות יא פסוק 2 " ב דַּבֶּר-נָא
בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב." איש מרעהו אישה
מרעותה מכאן למדים אנו שבמשך מאות בשנים נרקמו יחסי חברות ושכנות טובה בין העבדים
לנתיני הארץ הזאת. וכאן מדובר על השאלה של
כלי כסף וזהב. האמנם? השאלה לפי הידוע לנו הוא
אקט שמטרתו לשמש את הלווה לתקופת מה אך ברור שעל הלווה להחזיר למלווה את
שהלווה לו או שווה ערך למה שהלווה לו,ואלו כאן ברור שהזהב והכסף נלקחו שלא על מנת
להחזיר והא ראיה שבמעשה העגל היה בידי העם זהב כדי לתרום לעשיית העגל.
ועניין
הניצול היינו לקיחת כלי הכסף והזהב מהמצרים נאמר מפורשות עוד בפרק ג בשמות פסוק 22
" ושאלה
אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם וניצלתם
את מצרים".
כלומר שאלה מוסרית מהמעלה הראשונה עולה כאן: האם זו
הדרך להיפרד משעבוד לחרות על ידי ניצול שכניך ועמיתך?
הבה ונזכור מה נאמר במקרא:
"וְגֵר לֹא
תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ
מִצְרָיִם" (שמות כג, ט). וכן נאמר (ויקרא יט, לג-לד): "וְכִי יָגוּר
אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם
הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ
מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם".
לכאורה
יש כאן סתירה בין הצו שבדיעבד לבין אותה מציאות של בקשה לניצול אישה את רעותה ואיש את רעהו. וזו אכן סתירה שלא
לכאורה, אלא סתירת אמת.
עם
ישראל שועבד מאות שנים לא על מנת להיות משעבד או קלגס או גנב או רמאי. אם ישראל
שועבד ( כך לפי חלק מפרשני חז"ל) כדי להיות אור לגויים. ללמוד על גבו מה
פירוש להיות עבד ומדוכא כדי שלא יעשה זאת. והנה ממש בפרישה ביציאה לחופש הוא נוהג
בדיוק הפוך מאשר היה צריך לנהוג ועוד לפי הוראת האלוהים ביד משה.
זו
בהחלט סתירה ברורה שאין עליה תשובת אמת ברורה אלא תשובות דחוקות כמו למשל
ספורנו
הולך על "הענק תעניק לו" היינו
זה לא ניצול, אלא שכר עבודה. מסתמך על דברים
ט"ו " כי משנה שכר שכיר
עבדך" נו באמת! כאילו וקיבלו שכר
עבודה על ניצול של ארבע מאות שנות עבדות. ברור שזה פירוש דחוק כי:
אם
היה זה שכר עבודה , הרי התורה המדייקת
בדבריה היתה כותבת שכר עבודה ולא ניצול הלא כן?
גם
אם אכן היה זה בבחינת שכר עבודה הרי שחוקי התורה לא מן הדין שיתפסו בחוקי המצרים!
ואין שום חובה על המצרים לקיים את שנאמר בדברים ט"ו 14 הענק תעניק לו מצאנך
ומגרנך ......." וכן 18: " כי משנה שכר שכיר עבדך" ( מדובר כאן על
שש שנים).
ישנם
ניסיונות רבים לפרש את עניין הניצול הזה [3] רש"י אומר " והענקתי ושיניתי לך
מביזת מצרים ומביזת הים,אף אתה הענק ושנה לו".
גם
ספורנו אומר כאן: " שלא בלבד הוציאך מעבדות לחופשי, אבל העניק לך ממון
המשעבדים לך." כלומר אין כאן ניצול, אלא שכר עבודה.
לדעתי
ישנו פירוש אחד חד משמעי שעובר כחוט השני בתנ"ך כולו.
המוטו
הוא: הדברים כבר נקבעו מראש
על ידי האלוהים ועתה יש רק לצפות ולראות את הגשמתם
הנה:
אם
נפנה לרגע מבטנו אל ספר בראשית פרק
ט"ו 13 נמצא את הפסוק הזה: "
יג וַיֹּאמֶר
לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם
וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יד וְגַם
אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ
גָּדוֹל. "
מכאן
למד אתה שההתרחשות העתידית לבוא נקבעה כבר בימי אברהם בחיזוי עתידית אלוהי שנאמר
לו במעמד ברית בין הבתרים.
כך
שדברי אלוהים חיים אשר נקבעים לא מופרים, אלא מתקיימים במועדם. לפי זה מחויבים היו
בני ישראל לצאת ברכוש גדול. אלא שהדרך ליציאה ברכוש גדול לא עומדת בפני אמות המוסר
הארצי אנושי כפי שמקובל בימינו אנו ואולי מקובל היה בימיהם שלהם.
דוגמא
אחרת למוטו האלוהי הזה נמצא בסיפורי יעקב ועשו. הנה בפרק כ"ה בבראשית פסוק 23
נאמר: " כג וַיֹּאמֶר
יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. "
לפי
זה יוצא שכל העימותים בין יעקב לעשו הברכות הבכורה וכו' לא ישנו ולא במאומה מאשר
נקבע על ידי אלוהים ונאמר לרבקה. שני
גויים יהיו ישמעאלים ויהודים וחיכוכים יהיו ביניהם. וההיסטוריה מראה שכך הוא.
כך
גם אפשר אולי לומר על דברי הנביאים שהם למעשה דברי אלוהים חיים שהושמו בפיהם החל
אצל יוסף שמדבר על שבע שנים טובות ושבע שנים רעות. וכן אצל ירמיה נביא הגלות.
אגב:
אלוהים לא מנמק לאברהם מדוע המצב העתידי יהיה כזה שעם ישראל ישועבד במצרים משך
ארבע מאות שנה ומדוע יצא ברכוש גדול. הסיבה לא נאמרת זולתי החיזוי לעתיד לבוא.
1. המאבק אלוהי אנושי: או תביעת הקיום המוסרית של הקב"ה
מברואיו, בהקשר לעשרת המכות
בספר
שמות פרק י פסוק 2 נאמר:" ולמען
תספר באזני בנך ובן – בנך את אשר התעללתי
במצרים ואת אתתי אשר- שמתי בם; וידעתם, כי אני יהוה".
המאבק
הזה בין הקב"ה המנסה להראות את כוחו להוכיח את מציאותו מול ברואיו עובר כחוט
השני לאור התורה והנ"ך כולו. המעמד של האדם מול אלוהיו הוא בעצם תמציתה של
תורת ישראל. האמונה הבלתי מסויגת הבלתי מעורערת כדוגמת אברהם אבינו בסיפור העקדה
למשל. זו החתירה של התורה ומכאן המאבק הבלתי נלאה בין הקב"ה לעם הבחירה שלו
הוא עם ישראל
דוגמא
זו כבפתיחה רואים אנו גם בנושא הדיון שלנו בפרשת המכות:
ציווי
האלוהים את עמו: " וידעתם , כי אני ה'" כדי להכניע את העם מכל עיסוקיו
באלוהים אחרים בעבודת אלילים בהליכה אחרי הגויים ומועצותיהם והחזרתם אל
הקב"ה.
השאלה
העומדת על הפרק האם בכל מחיר? אף בפגיעה באושיות המוסר ? המוסר כפי שנתפס באמות
המידה המוסריות האנושיות? האם על חשבון חפים מפשע? האם מותר להקריב כך וכך אנשים
כדי "להציל" את הכלל?[4]
להרוס אושיות תרבות? שהרי הנחתת המכות על המצרים בשל עריצותו ואכזריותו של מלך
אחד, פגעה לא רק באנשים עצמם בגופם ובנפשם אלא
הרסה את הכלכלה שלה והביאה עליה חורבן מדורג שלב אחר שלב . מהקל אל הכבד.
הכאה של דומם – ים צומח – ארבה, האדם – כינים צפרדעים , והאדם – מכות בכורות.
מכות
אלו כמו דם המונע מים לשתיה מבני אדם , ערוב הפושט ופוגע באנשים לטורפם , מכת
בכורות כמו של תינוקות חפים מפשע שעוד לא
ראו אוויר עולם אלו מעשים אכזריים
המעוררים פלצות ואימה בפני כל השומע אודותיהם.
יתירה
מזו הצו האלוהי הוא לחגוג את היציאה מעבדות לחרות בכל שנה, זה נשמע בהחלט בסדר, אך
אם נתייחס לכך שבהגדה אנו קוראים על מעשי ההתעללות הללו בחפים מפשע הזכרת המכות
הטבת הלב ביין ארבעה כוסות וסיפורי מצרים זה נשמע הזוי לחלוטין. מעין שמחה
לאיד העוברת מדור לדור. בוא בשעה שצווינו על : "בנפול אויבך אל תשמח"
אך
התשובה לכל זה היא אחת ואין שנייה לה: " וידעתם כי אני ה'" ואני שואל אפילו במחיר וויתור על ערכי המוסר
והצווים לכבד את הגר ולא לשמוח על נפילת
אויבך?
דומה
כי מכות מצרים והסובב להם מדברים אתנו בשתי לשונות או בשני מישורי מוסר
המוסר
האנושי הנתון בידי האדם ולפי אמות מידה אנושיות. זה המוסר שאנו מכירים, לעומת
המוסר האלוהי שבן אנוש לא יכול להבין אותו כיוון שמחשבת האדם מוגבלת.
מוסר
של עקדת יצחק הוא מוסר אלוהי. אך בהחלט לא אנושי. מוסר מכות מצרים אף הוא מוסר
אלוהי אך בהחלט לא מוסר אנושי.
ההכרח
לשבת דור אחרי דור בליל הסדר ולספר על התעללות הקב"ה במצרים תוך הצלת עם
ישראל, הוא צו אלוהי לפי המוסר האלוהי המתנגש כאן בעוצמה רבה במוסר האנושי השולל
התעללות זו מכל וכל.
הפרדוכס
האנושי הוא בכך, שהמוסר האלוהי הוא המחייב כאן ומבטל את המוסר האנושי ולו רק בשל
היותו קיים רק בזכות האל והמוסר השמימי שלו.
וכך
אומרים אנו בהגדת פסח בכל שנה ושנה:
" שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך, ועל
ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו, שפך עליהם זעמך וחרון אפך
ישיגם; תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'
ואני
שואל: האם זה המוסר האנושי? בודאי שלא. והרי צווינו בנפול אויבך אל תשמח, וכן עם
שוחר שלום אנחנו , רחמנים בני רחמנים, עם נאור ומשכיל, והנה אנו מבקשים שה' ישפוך
חמתו על הגויים, איזה גויים:
אשר
לא ידועך!
והרי
יש כאן משום כפייה! הלא כן? אין כאן בחירה חופשית, כפי שלא ניתנה בחירה חופשית לפרעה
הלא כן?
ועל
איזה ממלכות?
"
אשר בשמך לא קראו"
גם
ההשמדה עצמה יש בה הזכרה של המנצח של הכל יכול הנה : " ותשמידם מתחת שמי ה'"
מכאן
שבקשה זו היא הכתבה של המוסר השמימי האלוהי לאדם. האדם אומר כאן דברי מוסר אלוהיים
שאינם בתחום הארצי אנושי שהוא יודע שאינם לפי המוסר שלו. שהרי כל יהודי בר דעת
משכיל אשר עבר את צרות ורדיפות הגויים יודע שאין לפגוע בחפים מפשע ואין להעניש אדם
או אומה בשל אמונתם הדתית.
2.
המאבק האלוהי
באלוהים אחרים
כדי
להשריש בעם את האמונה המונותיאיסטית באל אחד הוא הקב"ה, מוצא האלוהים לנכון
לעקור מן השורש את האמונה היהודית הקיימת בפסילים שיקוצים וכל מיני אלוהים
אחרים.
לכאורה
נראה מוזר ביותר שאלוהים הכל יכול שברא את העולם הזה, צריך להיאבק על שמו, על
הכרתו, ובשל כך לפגוע במה "שברור
לו" שאינו קיים – אלוהים אחרים , פסלים, שיקוצים , אשרות בעלים וכדומה.
אלא
שהאלוהים מכיר את בני האדם וכדי להפוך ערב רב לאומה יש לדבר אתם בשפה אותה הם
מכירים, ולכן אלוהים כאילו מקטין מדמותו מנמיך מעצמו כדי להחדיר את האמונה בו לעם
בחירתו הוא עם ישראל. ומאחר והפסלים קיימם אצל יושבי כנען. ובני ישראל יושבים
בתוכם, סביר להניח שהיהודים עלולים ללכת בדרכי הגויים, ולעבוד לפסלים לאשרות
וכדומה. לכן אלוהים חייב לנפץ את כל המיתוסים הללו ואנו רואים זאת לאורך כל זמן
המאבקים התיאולוגיים בין העם לבוראו.
בספר
בראשית אלוהים מנצח את התנינים הגדולים. היינו חיות מיתולוגיות שהאמונה העממית
נסחפה אחריהם
בבראשית
א' אלוהים בורא את התנינים הגדולים. חיות מיתולוגית שהעולם העתיק האמין בהן שהן
אלוהיהם. והנה אלוהים גדול ונישא מהם שהרי
הוא בראן.
וכן
מצינו בישעיהו: " ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לוויתן
נחש בריח, ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים " מן מפלצות ימיות
שלפי הנראה נתפסו כאלוהים בעיניי העמים ואולי גם מתי מעט מישראל. כלומר אלוהים
מנצח את האלוהים האחרים של הגויים
וכן
בתהילים:
אתה
פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים (
ע"ד 13)
או
הללו
את ה' מן הארץ - תנינים וכל תהומות.
כל
זה מראה את מאבקו של אלוהים באלוהים אחרים. אך מצד שני עצם המאבק שלו באלוהים
אחרים מוכיח את קיומם ואת היותם באמת אופציה לאלוהים האחד והיחיד שבשמים. היינו
המאבק האלוהי באלוהים אחרים הוא בבחינת אליה
וקוץ בה.
והנה
באגדה של פסח אנחנו קוראים גם מידי שנה בשנה את המוסר האלוהי ואת היות האלוהים
שלנו היחידי ואין שני לו
"ועברתי
בארץ מצרים: אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור בארץ מצרים, אני ולא שרף, ובכל אלהי
מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח,
אני ה' הוא ולא אחר.
גם
כאן אנו קוראים את המוסר האלוהי ואת התפיסה האלוהית.
שהרי
מי מאתנו יהין ויאמר שנכון הוא להרוג כל בכור מתינוק בן יומו שבקושי שאף ונשף את
נשיפות האוויר הראשונות ובכך הוא בלא ספק זך וטהור רק בשל היותו בכור לעם המצרי?
היינו מדובר כאן במוסר אלוהי. והאמירה
שאלוהים יעשה שפטים באלוהי המצרים מראה על מלחמה דתית, אולי כפייתית, וחוסר פתיחות
כלפי האחר, והרשות לבחור את הדרך הדתית הנכונה והטובה לו.
3.
הסדר מול המכה
העשירית היא מכת בכורות
השם
פסח ניתן לחג מהתורה עצמה וראה שמות יב 27
" וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר
פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ
אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. "
מכאן
נובע ששם החג בא על הנס של הצלת בכורי היהודים מחרב מלאך ה' אך מהצד השני של המטבע
נהרגו בחרב ה' בכורות בכל ארץ מצרים אפשר ומדובר באלפי בני אדם ולהבדיל באלפי
חיות. כלומר ברואי אלוהים שלא חטאו ולא עשו שום מעשה רע לאחרים לרבות תינוקות שרק
נולדו. לרבות אותם אלו שבני ישראל שאלו מהם אישה מרעותה ואיש מרעהו דברי כסף וזהב.
היינו מחבריהם. והכל בגלל אדם רשע ואכזר אחד שאף הוא נעשה כך בשל רצונו של אלוהינו אלוהי ישראל אשר בכוונה הכביד את לבו.
והמטרה
הסופית הברורה לכל המעשה הזה ,שגם נאמרת מפורשות
"וידעתם כי אני ה'"
אי
אפשר לומר שחז"ל התעלמו מהדבר הנורא הזה. להפך הם ראו אותו הזכירו אותו וניסו
לתרץ אותו לפי דרכם שלהם.[5]
יש אף מהם שניסו לרכך מעט מההזכרה של "שפוך חמתך על הגויים" על ידי
פרשנות להתזת יין באצבע מגביע היין בהזכרת המכות , כאילו הכוס יין מלאה עד גדותיה
במכות ובכל מכה שאנו מזכירים אנו מפחיתים מעוצמת המכה על ידי הורדת טיפה מהכוס.
היינו מעין התנצלות סמלית מסוימת.
אפשר
בהחלט לומר שאפילו והיו בין המצרים קלגסים עושי דבר המלך, סוטים מזוכיסטים ורשעים
הרי עדיין סביר להניח כי הרוב הדומם לא
היה בעד שיעבוד ועינוי היהודים בעבודה קשה בחומר ולבנים.
יש
פרשנות חז"לית האומרת שהעבודה הקשה בחומר ולבנים שהוטלה על היהודים היתה בשל
שגם בהיותם עבדים במצרים, הם עבדו אלוהים אחרים הלכו בדרך הרעה, וסרו מעל פני
הקב"ה. ובכך היה עונשם כפול ומכופל.
יש פרשנות חז"ל האומרת שארבע מאות שנה סבלו היהודים כדי ללמוד מה פירוש להיות
מדוכא ומשועבד. כדי שבתום התקופה בהיותם אור לגויים, יוכלו לדבר שלום ולשלול עבדות
ושיעבוד ביודעם על בשרם מה פירושו של זה.
יש
גם דעה חז"לית המדברת על עין תחת עין שן תחת שן היינו אדם ציוויתם על "
כל הבן הילוד היאורה השליכוהו" אז אנחנו ראינו כלגיטימי להכות את מכת
הבכורות. תשובה לכך יכולה להיות אחת. אם אתם עשיתם הרעה אין אנו כאנשי מוסר מוכנים
ללמוד מכם ולעשות כמעשיכם. להפך אנחנו נמשיך ללכת בדרכנו המוסרית היהודית ולא נחקה
את הרע שלכם.
4.
סיכום:
לסיכום
נראה לי שהמסורת לפעמים חזקה מהדת עצמה שאם מבחינה דתית מוסרית הייתי אומר שליל
הסדר לא פחות מאשר מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחרות ,היינו מהפך
היסטורי קריטי בעם ישראל, היא גם מציינת את ירידת המוסר בכל הקשור לאמות מידה
אנושיות מוסריות שנוקט האדם מול חברו ( ניצול המצרים שהוא למעשה גניבה) שלילת הבחירה החופשית מהיחיד, וענישה קולקטיבית
רק כדי להראות על גב הנענשים את כוחו האדיר של האלוהים שרם על כל אלוהים אחרים
הוא. לפי זה דומה הדבר לטובל ושרץ בידו, או אליה וקוץ בה.
אך
במחשבה שנייה גופא דעובדתא היא שבמשך דורות על דורות ועד היום הזה חוגגים את הסדר
כהלכתו לפי צו התורה. מכאן ניתן להבין שכוחה של המסורת חזק עד מאוד אף יותר מההיבט הדתי.
אני
לא יודע עד כמה הדברים היום נוגעים לאדם זה או אחר
אחת
אני יודע שאת חג הסדר נמשיך לחגוג כהלכתו מדי שנה בשנה, בכחה של מסורת, עוד אלפי
שנים קדימה. וכן נמשיך ונאמר : שפוך חמתך
על הגויים " עוד רבות בשנים שהרי זו
כוחה של מסורת וזוהי חיוניותה.
[1] ואני שואל מי
אחראי למפקד כולו לרבות תשלום כופר הנפש אם לא המלך? מכאן שהמלך אכן אחראי ועוד
איך אחראי למפקד הקלוקל שנעשה על ידי מניה בלא תשלום. יואב שידע שכך יהיה ניסה
למנוע את דוד מלפקוד את העם אך בלא תוצאה.
[2] עם זאת מצינו מקרים אחרים שאיש בעוונו ימות למשל מותו של עכן בן זבדי בן
כרמי למטה זרח אשר לקח מהשלל או יהונתן בן דוד שטעם באיסור והעם הצילו. לעומת זאת שמשון גרם במותו למוות קולקטיבי של
פלישתים שבאו ללעוג לו ולכן היתה הצדקה מוסרית אישית למעשה שלו. אם כי בכל זאת בשל
לעג להרוג בני אדם זה קצת מוגזם הלא כן?
[3] רעייתי עליזה למשל חושבת אל תקרא ניצול אלא התנצלות. היינו העבדים
המשוחררים מבקשים התנצלות מהמצרים על מעשיהם וההתנצלות מתקבלת כשווה כסף וזהב. (
חשבתי גם אני על אפשרות זו אך גם היא נראית בעיניי דחוקה)
[4] נכון גם לימינו וראה סיפור פיענוח צופן אניגמה, צ'רצ'יל
והקרבת קובנטרי. כדי לא לגלות את
פיענוח קוד אניגמה כדי להציל רבים. היינו הקרבת קובנטרי למען הצלת העולם.
[5] לדעתי תרצו את המעשה של המכות בדוחק רב. מאחר ולא יכלו לומר שהיתה כאן
שגיאה חינוכית מצד האל, העומדת בסתירה מוחלטת לאשר הוא מצווה את עמו לכבד את הגר
ובנפול אויבך אל תשמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה