הקדמה:
בטרם
נדבר על מהות האמונה ככלל ואמונה דתית , מכל סוג שהיא, בפרט, מן הראוי לומר מה היא
בעצם אמונה. אמונה על פי הגדרה:
אמונה
לפי דעתי זו דבקות רגשית שכלתנית באידיאה, בדרך או במעשה, שהיא עומדת מעבר לכל הסבר אנושי פשטני של נושא האמונה הזאת. ( היינו
עומדת מעבר לכל יכולת אנושית להסבר לוגי מדויק וממצא שלה)
ישנם
הגדרות אחרות לאמונה[1] אך לא נתעכב עליהן או נתפלמס עמן בשלב זה של
ההקדמה.
על
פי הגדרתי הנ"ל אני רואה באמונה דבר מה שהוא מעין " חלקת האלוהים
הקטנה", או "הגדולה"( תלוי איך הוא מסתכל עליה) של המאמין. היא
מעין נכס צאן ברזל שלו שאי אפשר להתווכח עליה
עם מן דהו וגם המאמין עצמו יקשה
עליו לסור מדרכה.[2]
האדם
מעצם טבעו הוא יצור מאמין. וסביבת חייו גורמת לו בין אם ירצה או לא ירצה להיות
מאמין. בין אם באופטימיות או בין אם
בפסימיות. אך זיק האמונה לסוגיה וגווניה
מולד בתוכו, וקיים בכל בן אנוש. כשם שאדם
בעל כורחו חי, כך אדם בעל כורחו מאמין בחיים.
על דרך פרדוכסלית אומר : מאמין לפחות בהיותו ייצור חי ולא מת.
1.
אמונה ומהות
מה
היא מהותה של אמונה מה ליבה מה עושה אותה
מעבר להיותה תוצאה של... או מסקנה מ.. או הכרה ב..
דומני
שחזקה על האמונה שתהיה בראש ובראשונה בעלת כח מניע לאורך ציר זמן ארוך[3].
כאשר עוצמת הדחף שלו חזקה ויציבה. אי אפשר לדבר על ספק כאשר מדובר על אמונה. גם אי
אפשר לדבר על פסיחה על הסעיפים, שהרי האמונה היא חד חד ערכית. היא הומוגנית והיא
כולה מקשה אחת צרופה שאין בה סדקים או
פגמים. שאם לא כן לא תקרא זו אמונה. היא גם לא מודולארית, לא בנויה חלקים חלקים
שהורכבו למקשה אחת. שהיא היא המקשה,היא נשמת עצמה והיא גוף עצמה.
2.
האמונה לפרטיה.
אמונה
היא אחת ואין סוגי אמונות. שהרי במהות על
פי ההגדרה היא חייבת להיות אחת.
אלא
שלצורך סבור העין והקלת התפיסה, אנו באופן פשטני עממי מחלקים אותה לסוגים שונים
כמו למשל: אמונה באדם, אמונה באלוהים, אמונה דתית , אמונה בהישארות הנפש, אמונה בשוויוניות, חופש הפרט, אמונה בהשגחה פרטית, אמונות תפלות
למיניהן, וכדומה.
קל
לטעות ולערבב בין אמונה לתוצאה ,לבחינה, לידיעה , לוידוי, שהגבול ביניהם יכול
שיהיה דק ביותר.
אם
למשל אני פותח ברז מים והמים לא זורמים ברור לי על סמך ידע העבר על סמך קריאה או
היגיון שמישהו סגר את ברז המים הראשי. או שיש איזו שהיא תקלה במערכת. כאן אי אפשר
לדבר על אמונה אלא על ידיעה.
אני
יכול לומר שאני מאמין שאם אחצה כביש במעבר חצייה הרי שכל הסיכויים יעמדו לצידי שלא
יקרה לי דבר. אך למעשה זו טעות לומר כך כי אין בכך משום אמונה, אלא ידיעה מתוך
התנהגות הכלל ומתוך בחינה אישית ומתוך בחינת תוצאות מעבר אנשים במעברי חצייה.
האמונה
מעיקרה חזקה מהאדם היא נובעת מתודעתו, אך תודעתו לא יכולה להסביר אותה עד תום.
האמונה
היא בדרך כלל חד סטרית. אתה הוא זה שמאמין ב.. אך מקבל האנרגיה של אמונתך בו , לא
מחזיר לך דבר. אתה יכול לחשוב שאתה מקבל היזון חוזר אך אינך יכול להוכיח זאת מעבר
לכל ספק . לדוגמא האמונה באלוהים.
אתה
יכול להאמין בחופש ולחיות בחופש אך החופש כערך לא יכול להאמין בך או לקיים עמך
יחסי גומלין. מכאן שיש איזו מידה של טוהר
באמונה משהו זך ונקי.
3.
אמונה לשמה ואמונה
שאינה לשמה
כפי
שאמרתי לעיל האמונה, בתפיסתי האישית, היא דבר מה רוחני הומוגני. לא הייתי ממהר
לומר שהיא במהותה קוגניטיבית היינו באה מתוך הכרה אלא, נוטה הייתי לראות בה דבר מה
מעבר להכרה; דבר מה מופשט, אמוציונאלי
מאוד שקשה להסביר מבחינה שכלתנית מהותית.
ככל
שתהיה מופשטת יותר, תהיה אותה אמונה שלמה
יותר ובאה לשמה, ולא עם כוונות עם תמורות בצידה.
הביטוי
" אני מאמין באמונה שלמה" יש בו משום חסרון מאחר והוא רומז על אפשרות של
אמונה שאינה שלמה! ואמונה שהאדם אינו שלם עמה, בעצם מאבדת מסימני
ההיכר שלה עד כדי שהיא כבר אינה אמונה
אמיתית שלמה על פי הגדרה. זו אולי אמונה שאינה לשמה. אמונה נרכשת"
אמונה
לשמה זו אמונה שבאה מכח הלב, מתוך הרגשה חזקה, יכולה להיות אפילו לא הגיונית
כתוצאה מעשיית רציונאליזציה שלה על ידי נושאה
קרי בעליה, היא שלמה בכך שהיא לא
מצפה לתמורה, לא לגמול, לא לשבח בעצם לשום דבר. היא נעשית מכח הידיעה והתחושה שכך
צריך לעשות ותו לא.לכל היותר היא יכולה
לתת ,אך אין לה שום כוונה לקבל דבר מה בתמורה או לקחת. אמונה לשמה היא חלק ממהות
חיו של האדם המאמין.
מכאן,
מסתבר שאמונה שאינה לשמה, היא זו אשר נעשית אמנם מכח רגש וחשיבה, אך היא נעשית לא
מכורח של צורך או נתינה, אלא מתוך ידיעה
שאם היא לא תתבצע ,האמונה הזאת, יכול נושאה
קרי בעל האמונה להינזק, או לשלם
מחיר כל שהוא אם במועד הקצר אם במועד הארוך , אם, לפי תפיסה דתית, בעולם הבא.
אם
ניקח למשל את מצוות שילוח הקן ונעביר מצווה זו לפסים של אמונה לשמה ושלא לשמה נאמר כך: האדם שמכיר במצווה זו כחובת עשייה
לשמה, אין לו פקפוק של שיקולי מוסר, או חישובי תמורה וכדומה. הוא משלח את האם מאחר
והוא מאמין שיש לבצע הוראה זו כהלכתה, משום שזו הוראת התורה שהוא מאמין בה. הוא גם
לא שואל מי החליט על ההחלטה הזאת האם היא מוסרית, האם התמורה ריאלית ( למען
יאריכון ימיך ) וכד' הוא מבצע את הלכת המצווה מכח רצון עז לקיים את המצווה הזאת כי
הוא מאמין שכך צריך לעשות. אפשר לומר גם
בכח קבלת עול מלכות שמים! ועל כך, אגב, גם
ברוך שפינוזה אומר שהמצווה נעשית על פי ציות.
השני
שאמונתו היא לא לשמה, אף הוא מקיים מצווה זו כהלכתה , אלא שהמניע לביצוע הוא לאו
דווקא משום הרישא של המצווה עצמה, אלא
משום הסיפא שלה היינו " למען יאריכון ימיך" כלומר
התמורה חשובה. חשוב גם הפן המוסרי, היינו אי אפשר לקחת גוזלים מול עיניי האם
הרואה זאת ובכך להוסיף חטא על חטא גם לקחת את הגוזלים וגם מול לבה השבור של
האם. חשיבת התמורה או העניין המוסרי במקרה זה הם אשר הופכים אמונה זו לאמונה שאינה לשמה[4].
3.1
מציאות קיימת מול
אמונה לשמה ואמונה שלא לשמה.
ניקח
לדוגמא את דברי חז"ל :
התלמוד
הירושלמי פוסק שאין לתת לאישה הרשות לדון
היינו לשפוט, כשם שאין לתת לה רשות להעיד:
רבי יוסף קארו בשולחן הערוך פוסק
בעקבות ה" טור" והרמב"ם שאישה פסולה לדון.[5]
התוספות
בבא קמא סובר שניתן ללמוד מהכלל שאישה
כשרה לדון גם ללא הסכמה. אך דעה זו התקבלה רק על דעת מיעוט.
דעת
הירושלמי היא( וזו דעה מקובלת):
"אין
דרכה של אישה לישב בבית דין"
ולעומת
זאת מציאות קיימת:
נשיאת
בית המשפט העליון היא אישה! וכן הרב חיים דוד הלוי פסק בדעת מיעוט על פי התוספות
בבבא קמא) שאישה יכולה לשפוט.
אך
כידוע היום אין אישה רשאית לדון בבית דין רבני
כלומר
לנגד עינינו אנו רואים מציאות אחרת כתוצאה מקדמה, טכנולוגיה , כורח מציאות, תקופה
אחרת וכד' המעמידה נשים אל תפקידים בכירים בתחומים כמו משפט למשל שההלכה הכתובה
פוסלת אותן.
הבעיה
הקיימת שאנשי האמונה לשמה הולכים עם ראש בקיר מול ההלכה הכתובה ואינם מסתכלים
מימינם ומשמאלם. לגביהם אין דבר כזה שאישה תדון כי ההלכה לא קובעת זאת. והמציאות
הקיימת לא מעניינת אותם. הם לא חושבים שמה
הגיע הזמן לחפש דרך לכתיבת תקנה או הלכה המתאימה למצב הקיים.
כלומר
האמונה לשמה יכולה להביא לידי מצב פרדוכסלי. שאדם המתהלך בארץ רואה מציאות אחרת
מזו שכתובה בהלכה. אך לגביו ההלכה קיימת ורק היא בלבד. ומה שהוא רואה בבחינת מוקצה מחמת מיאוס, למרות
שהוא עצמו חי בעולם הזה ההולך ומשתנה , מתפתח ומתקדם כנגד עיניו. העולם ככלל התרבות
היהודית בפרט.
איש
לא נתן דעתו שיש להחיל הלכה גם על המציאות החדשה שההלכה כלל וכלל לא נתנה בזמנו
דעתה עליה, משום שלדעתה או שלא היתה קיימת או שלא ציפתה שאי פעם תהיה קיימת.
המסקנה
מהנאמר לעיל היא : שלפי זה יוצא שהאמונה לשמה יכולה להיות לא אחת בבחינה של אליה
וקוץ בה. היינו למכשלה ולהסתרת עין
ממציאות קיימת עובדתית המתרחשת מול האותיות היבשות הכתובות על נייר.
אותן
אותיות שאינן מקדשות עליהן את המציאות
הקיימת. אלא נשארות במתכונתן וממשיכות לעלות אבק בגנזך הימים הפתוח לכל בעלי
האמונה לשמה, עת מציאות חדשה הדורשת הלכה עוברת הלאה במישור זמן החיים וטופחת על פניהן ימין ושמאל.
3.2
ההיסטוריוסופיה של
האמונה הדתית בהתייחס לאמונה לשמה.
בבחינת
העמדת האדם מול האלוהים במקרא נמצא שעוד מתקופת משה יש צורך להעמיד ניסים מול העם,
אותות ומופתים, ודבר לא עוזר העם ממשיך לחזור לסורו . יתירה מזו, גם במעמד הר סיני
כאשר משה בושש לבוא העם מבקש לחזור לאחור אל התקופה האלילית הפגאנית כאשר מבקש
העמדת עגלים כאלוהים על ידי אהרון. העם ממשיך בסורו, משה נפרד מהעם בידיעה שהעם קשה עורף וקשה
להעבירו אל שלב האמונה הרגילה . שלא לדבר כלל וכלל על אמונה לשמה.
בהמשך
ההיסטוריה, לאורך כל התנ"ך קמים
נביאים המנסים להעביר לעם מסרים אלוהיים, אותות ומופתים , ניסים וכד' הכל כדי להשיב את העם לאלוהיו, העם תמיד חוזר
לסורו . או פוסח על שני הסעיפים. הוא רואה בעזרת ה' המסיע למלכי ישראל לגבור על
אויבים. החל בכיבוש הארץ ,ומיגור יושבי כנען, ועד מלחמות בפלישתים, מואב ,עמון,
אדום ואחרים. הנביא פעיל ומביא בפני העם את דבר ה', המלך עושה הטוב או עושה הרע
בעיני ה' , ואלוהים משגיח ממקום שבתו על העם אין אמונה סוחפת. אין אמונה לשמה, ואף
אמונה פשוטה שגמול בצידה לא מתגלה באופן כולל בעם.
גופא
דעובדתא היא שההתגלות האלוהית לא הביאה את עם ישראל לאמונה. הטבות עם העם והצלתו
מכף צר , אויב ואורב, לא עוזרים דבר. הנביאים נכשלים בזה אחר זה וההכעסה את ה'
הטוב והמטיב וההליכה במועצותיהם ובעבודה זר ממשיכים כמו לא היה דבר. אף שלמה המלך
הטוב האהוב החכם נופל בשיבת ימיו אל עבודת האלילים הבמות לא סרות ופולחן אלילי לא
סר מן הארץ.
לעומת
זאת ברבות השנים מאות שנים לאחר מכן אנו מוצאים יהודים שדבקו בה' ובתורתו במסירות נפש שלא תסולא בפז.
לפעמים גם בלתי מובנת ולא עולה בקנה מידה אחד עם השכל הישר. אלו דורות שאופיינו
באמונה לשמה .
לדורות
אלו לא התגלתה מעולם שכינה. לא היו להם נביאים,לא חזו בניסים ונפלאות. לא ראו שום צל צילו של סימן להשגחה אלוהית בעולם. גם בדורנו אנו יותר מזה;
ה' אף פעם לא עזר להם . ולא הציל אותם. לא
בימי אדרינוס קיסר ועשרה הרוגי מלכות, לא
בגזרות תח ותט לא בעלילות דם, סופות בנגב משפט דרייפוס אנטישמיות ורדיפת היהודים
באירופה שישה מליון יהודים שנשרפו ונחנקו במיתות איומות ומשונות על ידי הצורר הנאצי ועוזריו, ועובדת חיים מלמדת שיהודים אלו רובם ככולם האמינו! האמינו באמונה שלמה, הלכ אל תאי
הגזים וקריאת שמע על שפתותיהם..
לכאורה
פרדוכס. אך האמת כלל לא פרדוכס, אלא דברים פשוטים וברורים ומשמעותם היא :
אמונה
לא נובעת מהשגחה פרטית אלוהית או מנתונים מסוימים , אלא מתוך החלטתו ורצונו האישי של האדם לקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה
ומצוות.
לא
האלוהים מקרב את האדם המאמין אליו. אלא האדם המאמין הוא המקרב את האלוהים אליו.
פרופסור
ליבוביץ מאיר עינינו בהגותו כאשר הוא אומר: השאלה אם התורה והמצוות ניתנו משמים או
לא ניתנו משמים ,אם אלוהים משגיח או לא משגיח, אלו שאלות כלל לא רלוונטיות ולא
מעשיות לגבי השאלה אם האדם מקבל עליו את האמונה ועול מלכות שמים או לא.
לדברי
פרופ' ליבוביץ , האמונה וקבלת עול מלכות שמים ומצוות ,זו הכרעת האדם שום נתון אחר
לא מהטבע ולא מההיסטוריה לא יכול להביא את האדם לאמונה. ואני הקטן סומך את שתי
ידיי על קביעה זו של פרופ' ליבוביץ כי זו אמת
שבאה מתוך עובדות חיים.
4.
האמונה באלוהים[6]
האדם
מחפש משהו נשגב מעבר לקיים.
את
עצמו הוא מבין, לפיכך הוא מבין גם את בן דמותו. ובהיותו בעל האינטליגנציה הגבוהה
ביותר מכל יצורי עולם הוא יכול לחקור עד כדי הבנה חלקית או מלאה של כל היצורים
הסובבים לו . אך מציאות חייו: חיים מוות , דיכאון , ייאוש , שמחה אושר . מבקשת
לעצמה משהו נשגב מעבר ליכולת האדם כדי שיהא מעין משענת לנפשו
מעין גוף ביטחון, משהוא גדול ממך
שאפשר להיסמך עליו שאפשר אולי להאמין בו וביכולותיו.
בימי
קדם בנה לו האדם את האלילים עץ ואבן. הוא יצר לעצמו אל כדי שיוכל להאמין בו.
זו
האשליה האמונית במיטבה.
והרי האדם ידע שיציר כפיו לא יוכל להיות מעבר לאשר תוצרת האדם! ולכן לא יוכל לרכוש לעצמו רוח מן האוויר ולהיות
למעין אלוהים קטן ליוצרו. מעין ונהפוך הוא תוצר האדם הוא השולט באדם. כמו למשל לשם
המחשה קם הרובוט על יוצרו. זו היתה התקופה
הפגאנית שבה האדם חיפש את הנשגב ממנו ולא
מצאו עד כי הגיע ליצירת נשגבים מעשי ידי ידיו ואליהם סגד. בתום לבו האמין שאל האבן
או העץ יעזור לו, לא משום שהיה טיפש מלהבין שלא יתכן שמעשה ידיו יהיה בעל כח רב
משלו, לא משום כך, אלא משום פסיכוזה תרבותית המונית שסחפה את כל אנשי העולם
הקדמון, עד כדי שהמוסכמה החברתית הזאת
רקמה עור בשר עצמות וגידים והפכה
למעין נכס צאן ברזל של כל בית אב שהיה בו אליל להאמין בו.
ממרחק
של ימינו ושפיטה של בן המאה העשרים נראית זו בעינינו כאשליה אמונית במיטבה. שהרי קשה לנו לתפוס בתודעתנו שאותו אדם שיצר
אליל האמין שהאליל שהוא יצר במו ידיו , אותו אליל אכן ישמע לבקשות האדם ויעתר לו
ויענה לו.
אך
אם נרד לאותם ימים ונהלך ברחובות העולם הקדמון כאחד מאנשיו אולי נוכל להבין שאף זו
היתה אמונה . אמונה אמיתית באשר האדם ראה נגד עיניו את יציר כפיו. ראה דבר מה
בעיניו יכול היה לנגוע בו בידיו להריח בשמים או קטורת בסביבתו ולקיים פולחן אמוני
כלפי אותו אליל. סביר לחשוב שהמתקדמים בין עובדי האלילים חשבו שלא האליל הוא שעוזר
להם שהרי מעשה ידיהם הוא, אלא מאחר ונוצר נכנס בו איזה כך רוחני חיצוני שהוא אשר
הופך אותו למעין אל . אל שהוא יציר מעשה אדם.
מה
קורה כאשר עברה אותה חברה הלאה לחברה מתקדמת מונותיאיסטית המאמינה באל אחד שהוא
בבחינת רואה ואינו נראה.שאין לו דמות ואין לו גוף, והוא בעצם כעין "שקוף
למשתמש".
לכאורה
יכולנו לחשוב שזו כלל וכלל לא יכולה להיקרא אמונה. כי האל בלתי נראה לאדם, כך שאי
אפשר לדמותו בעין. לא ניתן למגע, לא לריח ולא לשמיעה בתזוזתו הנה והנה. כי קשה לתאר את בן האנוש מאמין במשהו שלא ראה
מעולם, וסביר גם שלא ייראה.
שהרי
כל מה שנותר בידי האדם הוא הדמיון בלבד. באמצעות הדמיון הוא יכול לנתב מחשבותיו אל
הייצור השמימי הנקרא בלשונו אלוהים.
כפשוטו
,נשאלת אפוא השאלה האם האמונה יכולה להיות פונקציה של דמיון? האם האמונה יכולה להיות
אמיתית טהורה עוצמתית אל משהו שהוא נראה בדמיון האדם, ונבנה בדמיון האדם וכל תוכן
שהולבש עליו וניטע בו הוא פרי עיבוד שכלי של האדם לפי מתאר הדמיון. זו שאלה אחת
ומעניינת
גם הגישה החדשה המונותיאיסטית המנסה לשחרר את האדם מדפוסי הגישה הקודמת הפאגנית. היא במפורש אומרת על האל; "אין לו גוף ואין
לו דמות הגוף" היינו היא מכוונת את המאמין אל המופשט אל הבלתי ידוע אל האי
וודאות המוחלטת.
אשר
לשאלה האם אמונה יכולה להיות פונקציה של דמיון? מציאות מוכיחה שאכן כן. כך הוא. זו
עובדה מציאותית.
נכון
שאינה עומדת בקו אחד עם השכל הישר אך היא עובדתית.
אם
כי עובדה זו טעונה ברור כדי להבין את עומקה ומהותה של אמונה הבנויה על קווי מתאר
הדמיון
התשובה
לכך אף היא ברורה
הגישה
החדשה העתיקה את האמונה מהאליל יציר כפיו של האדם אל הכלום הנראה לעין, שהוא טמיר
ועליון נשגב מבינת האדם ואינו פרי יצירת האדם, אלא ההפך; האדם הוא פרי יצירתו.
ובשל כך גם אין האדם יכול לראותו או להבינו או לתפוס את מראהו ודמותו.
ובכל
זאת מאחר והאדם עצמו זקוק למראה עיניים כל שהוא כדי לאשש ולאמת את גישתו אל אלוהיו
ניתנה בידו תורה היינו ספר בו כתובים הדברים שחור על גבי לבן כדי להוכיח את אמיתות
הדברים, ולא עוד, אלא שכל התורה עצמה באה בעצם כדי לכוון את האדם ולהסבירו עבודת
האל מה היא וכיצד יש לעשותה.
תורה
כזו ניתנה לעם ישראל, על פי המסורת, בסיני, תורות כאלו גם נכתבו ובאו גם אצל עמים מונותיאיסטים
אחרים. כדומת האיסלם הנצרות ואחרים.
התפיסה
פשוט השתנתה: במקום שהאדם יצר את אלוהיו קרי האליל , האלוהים הכל יכול הבלתי נתפס
בלתי נראה הוא אשר ברא ויצר את האדם. זה
הרי שינוי מהותי בתפיסת האלוהים. אך מבחינת היחס בין האדם לאלוהיו, לא השתנה דבר.
עבודת אלילים פשוט הפכה לעבודת האל לפי התפיסה המונותיאיסטית החובקת עולם, האדם
ממשיך לבקש את בקשותיו מאלוהיו ומקווה שהאלוהים יציל אותו ויגרום לו רק טוב.
השאלה
בעינה עומדת האם לבן אנוש קיימת היכולת לבנות אמונה עמוקה וטהורה חזקה ואיתנה
הבנויה על קווי מתאר הדמיון?
נראה
לי שדווקא האמונה באלוהים האחד ,שהוא בעצם
שקוף בדמותו ובצלמו כלפי האדם
שיקשה
עד מאוד לעמוד על טיבו ומהותו, שאין פרטים לגביהם חוץ מעובדות היקום ומראות הדמיון,
דווקא אמונה זו יכולה להיות על טהרת האמונה
ונקייה מכל רבב. היא מייחלת לנשגב הבלתי מושג, ובאה ברגשותיה ובמחשבותיה
אליו. היא בוודאי לא ניתנת להסבר לוגי שכלי.
מסקנה
: אמונה יכולה להיות גם לגבי דבר מוחשי וגם אל המופשט. היא בהחלט יכולה להיות
פונקציה של חשיבה ורגש שמפתח האדם.
דרך
משל אדם יכול לדמיין לעצמו את עצמו במצב גרוע ביותר
ובכח הדמיון תהיה השפעה פיזית על גופו הוא יכול להזיע יכול לקבל צמרמורת , או
לחילופין לקבל מצב רוח טוב. הכל בהתאם לכח הדמיון
דרך
משל: צא וחשוב שאתה תקוע במעלית חשוכה אתה קורא לעזרה , אך כל שחוזר אליך הם צעדי
האדם האחרון שהיה ליד המעלית והנה קולות צעדיו הולכים ומתרחקים ממך אולי לנצח...
לפיכך, אצל האדם ניתן לומר בוודאות שאפשר לפתח
רגשות ומחשבות ,לבנות עולמות ולהפילם בכח הדמיון בלבד.
גם
הדתות המונותיאיסטיות אשר לקחו מקודמיהם עובדי האלילים את האמונה ואת הפולחן
הסביבתי גם הם עברו בהמון סוחף, וגם בקרבם נוצרו מוסכמות חברתיות. כך שמחשבות
של היסוס של בחינה מחדש או בחינה נוספת של
אמיתות הדברים כבר לא רלוונטית ואינה מוצאת את מקומה בקרב ההמון המאמין.
5.
הבנה ואמונה קושי ביחסי גומלין.
עובדת
המציאות שאנו חווים יום יום היא את הימצאותם
של שני גורמים מרכזיים הסובבים לנו בכל עת ונמצאים גם בנו או בונים אותנו
והם הרוח והחומר. אנו בהחלט יכולים להבין, במרבית מן המקרים, איך החומר פועל, אך
הרוח מוצאת את מקומה בתודעתנו כמעין עוף מוזר. איננו יודעים בוודאות לומר אם היא
תולדה של החומר או מקור חיים בפני עצמו.
קל
לנו להבין כיצד בניין בעל יסודות רעועים עלול לפול ברעש אדמה. או בשל עייפות החומר
מכל סיבה שהיא. קל לקבוע שאם אפיל בקבוק זכוכית בעובי מסוים מהשולחן,
מגובה מסוים ,הרי על פי ניסיונות סטטיסטיים , אוכל לדעת מה הסיכוי שלו להישבר. אפשר גם להעמידו בגובה מסוים ולהפילו
ממנו ולדעת שמגובה זה, כך וכך הסיכויים שהוא יישבר לעומת אחוז נמוך יותר של סיכויי
שבירה מגובה נמוך יותר ,למשל.
זאת
אפשר להבין. גם על פי ניסיון, גם על פי ממצאים סטטיסטיים , וכן גם על פי שכל
ישר ולכן קל להאמין גם לאור הניסיון שגוף
זה החי מולי בין אם של חיה עוף או אדם יגיע יום אחד אל סופו ויתפרק או
יתמוסס או כמו שכתבי הקודש מלמדים אותנו ישוב אל מקורו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".[7]
לא
כאלו הם הדברים כאשר מדברים על "הרוח". תודעת האדם לא יכולה לקבל את
אפשרות חדלונה מהיות. את מותה, קושי בהבנה לגבי מות הרוח ,גורם לנו קושי באמונה
לגבי אפשרות שהנפש אינה ממשיכה לחיות את חייה גם לאחר מות הגוף. השכל החושב כל כך
נשגב בעינינו, שהוא הופך להיות למעין כח אל ואינו מסוגל לחשוֹב את מותו.
6.
חווית האמונה
האם
ניתן לחוות אמונה?
כדי
לענות על שאלה זו נסתכל לרגע על הגדרת האמונה כפי שניסיתי להגדירה לעיל הנה:
"אמונה
לפי דעתי זו דבקות רגשית שכלתנית באידיאה או במעשה, שהיא עומדת מעבר לכל הסבר פשטני אנושי של נושא האמונה הזאת. ( היינו
עומדת מעבר לכל יכולת אנושית להסבר לוגי מדויק וממצא שלה)".
האם
ניתן לחוות רגש?
תשובה
לכך היא על פי הסבר פשוט והוא בחינת
הופעתו של הרגש. ובכן, רגש הוא תוצאה של
קלט החושים את הסביבה אשר יוצרים גירוי לתגובה רגשית. זאת אומרת שהרגש הוא סימפטום
של החוויה אך אינו החוויה עצמה.
ומאחר
ובהגדרת האמונה נמצא אלמנט הרגש, הרי שאי אפשר לדבר על חווית אמונה . אלא שהאמונה
היא תוצאה או סימפטום של החוויה. והחוויה היא בעצם הכמיהה או הרצון או הנכונות
לקבל את האובייקט שבו האדם מאמין או שואף על פי דחף להאמין בו. [8]
מן
המותר לציין שכמיהה זו או רצון זה קיימים כל העת שהאמונה קיימת.
חווית
האמונה באלוהים, היא משפט בלתי אפשרי. ואסביר מדוע:
האמונה
באל באה מתוך דחף פנימי מתוך קבלת האל והרצון לעמוד מולו ולעובדו בכל
אמצעי
אפשרי לרבות קיום תורה ומצוות.
אך קבלת
עול מלכות שמים, קיום תורה ומצוות, אלו הם מעשים!
מעשים שאפשר ליהנות מהם או להתייסר מהם, אין בהם משום חוויה אמונית כל שהיא
מיוחדת.
התחושה
הפנימית או האור הפנימי שהנה העמדתי עצמי, ברצוני ובכוחי שלי אל מול פני אלוהי,
היא חוויה בפני עצמה שנובעת מהדחף להאמין ,דחף מולד שבאדם. אך תחושה זו אינה חוויה אמונית. מקורה הישיר
הוא דחף האמונה.
על
אותו משקל , אני מאמין בכוחו של צה"ל משום שכך אני מאמין. ולאמונה זו אין שום
תוצרת חווייתית כל שהיא. החוויה עצמה היא
ראיית מבצעי צה"ל הלכה למעשה, השתתפות במערכות ישראל, קריאה על מורשת צה"ל וכד'.
אני
מאמין באמונה שלמה באהבה האדם. כי משהו דוחף בי להאמין באדם. ואני מקבל עלי אמונה
זו. את עצם קבלת האמונה הזאת או תחושתה בתוכי אין בה משום חווית האמונה.
החוויה
תהיה במימוש האהבה. כך שגם כאן אי אפשר לחוות אמונה באהבה.
7.
חינוך לאמונה
האם
אפשר לחנך לאמונה?
מובן
שמעצם הגדרת האמונה נבין שכשם שאי אפשר לחנך להפעלת רגשות או תחושות אי אפשר לחנך
לאמונה.
זו
טעות נפוצה כאשר אנשים סוברים שהם מחנכים את ילדיהם לאמונה בדת ישראל או באלוהי
ישראל. אין דבר כזה בלכסיקון.
הם
בעצם רוצים לומר שהם מטווים בפני ילדיהם דרך. בונים לפניו בנין אב שממנו יוכל
להמשיך הלאה בדרכו הוא. משמשים דוגמא בפניו או משמשים כאתגר חיובי בר השגה . אך כל
אלו שייכים למדעי ההתנהגות וכלל וכלל לא לאמונה.
האב
והאם במסגרת ההווי הדתי הביתי שלהם יכולים להקנות לילדיהם ערכי דת. ערכי המצוות.
מנהגי התפילות ונוהגי התפילה: מהות וזמנים עיקרים ועקרונות וכד'.
אך
אי אפשר לחנך ילד לאהוב את האלוהים היינו לחנך אותו לאמונה בו מכח הרגש
והתבונה. כל ניסיון כזה בין אם יצלח או לא
יצלח אין לו שום קשר עם הערך " אמונה"
זו שוב יכולה להיות הטווית דרך התנהגותית , מסורתית,שהרציונאליות משמשת
עיקר בה, ולפיכך אינה יכולה להיות קשורה לאמונה במהותה ובמשמעותה.
8.
הוכחת אמונה באופן
אמפירי
.
האם
אפשר להוכיח אמונה באופן אמפירי ניסיוני?
אפשר
לומר שאדם המאמין באורח חיים בריא כמו הנהגת סדר יום של ספורט בשילוב עם תזונה
נכונה, יכול לטעון שאמונתו זו יכולה להביא לאריכות ימים ולשיפור אורח חיים.
הטעון
שלו או המסקנה שלו היא כבר תולדה של אמונתו אך אינה האמונה עצמה. אין בה משום שמץ
של מהות האמונה. זו אמירה לגבי תוצאה או תגמול על מעשה ותו לא.
ניסיון
החיים, בהליכה בדרך זו יכול שיהיה טוב לו עצמו, ולא טוב לאחרים. זה בהחלט יכול
להיות כך. כך שבזהירות יכול אני לומר שבדרך כלל אי אפשר לכמת אמונה או למדוד אמונה
ולכן גם היא לא ניתנת לשום ניסיון אמפירי.
9.
צמיחת האמונה:
אמונות אוניברסאליות ואמונות סביבתיות
מקומיות.
ישנן
אמונות שהן כלל עולמיות ומקיפות את כל בני האדם
עוד מקדמא דנא ועד ימינו אנו, והן סובבות וחובקות עולם, וניתן למצוא אותן בכל אתר ואתר. למשל:
אמונה באל, אמונה באהבת הזולת שהיא בעצם אהבת האדם, אהבה לחי, לצומח. וכדומה.
לעומת
אמונות אלו יכול שתצמחנה אמונות על רקע תרבות מקומית שהתפתחה אי שם באחד משפטי
אפריקה החיים על ארץ שכוחת אל, ואף הם מנותקים מכל אוכלוסיית עולם אחרת. אלו
יכולות להיות אמונות משונות לאדם הנאור האירופאי למשל, אולי מתחומים שאינם ידועים
לו או מוכרים לו.
זו
דוגמא קיצונית כדי לסבר את העין אך בהחלט אפשר לומר שאפילו באותה מדינה אפשר
שאוכלוסיה מסוימת תאמץ לעצמה מנהגים מסוימים כמו מנהגי תפילה שכתוצאה מהם יצמחו
אמונות אחרות חדשות שונות מהרגיל ותואמות למנהגי אותו מקום.
מובן
שמקורה של האמונה הוא נשמתו של האדם, לבו, או נכון יותר, מדויק יותר שכלו של האדם
שהרי
השכל מפענח את התחושות והרגשות העולות
ממרקם תכונותיו המולדות של האדם.
אך
דרך התגבשותה של האמונה לכדי תוצר מושלם רגשי שכלי הוא בשל הבקרה והביקורת של האדם,
המופעלים על התייחסותו לגורמים בסביבתו. אם עצמים ריאלים, אם מופשטים אם באידיאות הסובבות בין בני האדם.
הכלים
שבידי האדם או תכונותיו הם המוסר הפנימי שלו , ערכי הטוב והרע, ומעל הכל המצפון.
המצפון
הוא האינסטנציה העליונה לכל תהליך האמונה. כאן במקום מאחזו של הרגש נרקמת התחושה
החזקה הרגשית התת הכרתית שלפי הנראה הופכת להכרתית שכלית במודע לאימוץ האמונה
העומדת על הפרק.
מן
המותר לציין שמצע זה של תהליך, קיים בכלל
אמונות סובבות עולם; הן בזו האוניברסאלית והן בזו הסביבתית.
חשוב
לציין שבכל מקרה האמונה היא פרטית אישית, ואיננה תופעה שצומחת באופן קולקטיבי על
ידי החלטה קיבוצית. יש בה אמת פנימית חזקה , באמונה, שאין למצוא אמת שכזאת במעין
פסיכוזה המונית לדבר מה. שמעצם טבעה הפסיכוזה ההמונית היא גורם סוחף שלא תמיד
משאיר את שיקול הדעת הפרטי כגורם מכריע בתהליך קבלת ההחלטה לאמון בדבר זה או לא,
מעין רובוטיזציה או אפקט העדר רוחש באמונה
קולקטיבית.
10.
מדע ואמונה
מדע
ואמונה אלו שני מישורים שונים, שניתן לדמיינם כשני קווים מקבילים הזורמים זה בצד
זה . כאשר אין שום קשר מפגשי ביניהם. מדע עולה על פי סקרים, בחינות מחקרים ,
נוסחאות גילויים , הסתמכות על הקיים ויציאה ממנו הלאה לממצאים חדשים.
אמונה
זהו כאמור דחף רגשי הבא מתוך האדם המביא אותו להכרה כל שהיא באמונה שהיא.
מכאן
שהמדע יכול להשפיע על חשיבת האמונה , ברגע שהוא מגלה דבר מה העלול לשלוח אור חדש
או אחר על ממרכיביה , אך לא יכול לפגוע
ולהרוס את אושיותיה של האמונה.
גילוי
חדש מדעי מהפכני למשל ,יכול להביא את האיש המאמין לבחינה חדשה של משמעות ומהות
אמונתו בהתייחס לתוכנה של האמונה. התוצאה תהיה אולי לשנו
דרך
משל אמונה באלוהים. האם תורת הקוונטים, תורת האבולוציה, המפץ הגדול ועוד תיאוריות
מדעיות שצמחו ועלו עם השנים, האם יש בכוחן לשנות דבר מה באשר להכרתו של אותו מאמין
באלוהיו? סבורני שהדבר ייתכן רק במעט מאוד
מן המקרים, אך הן בהחלט יכולות , אותן תיאוריות, לגרום לאדם המאמין ,לבחון את
אמונתו באספקטים אחרים לפי אותם קווי הנחיה וכלים שנותן בידו הגילוי המדעי החדש.
האם
אכזבה מאהבה או אהבה נכזבת יכולה לגרום לאדם לבחול באהבה ולא לרצות בה יותר? כן,
בהחלט כן.
אך
עם זאת סביר בהחלט לדעת שהיא לא תגרום לו
לבחול באהבה כערך וכמציאות קיימת הסובבת בין בני אדם ובתרבות הנפש שלהם. הוא רואה זאת בכל שעל ושעל בחייו, הוא חווה אותה בעצמו ולכן לא יכול גם להתכחש
לה.
11.
אמונה ומוסר
מוסר
הוא אחד מהערכים העשויים להביא את האדם לכדי אמונה, אך בכך הוא מסיים תפקיד כנגדה.
מוסר
יכול להיות ערך חברתי ואישי המושפע גם
ממסוכמות חברתיות וגם מכוחו של מצפון היודע להבחין בין טוב לרע, בין קנאה לאהבה.
הדת
עצמה קבעה לעצמה חוקי חברה מסוימים הנשענים על עקרון המוסר. אך אין לה שום קשר עם האמונה של האדם. שהיא
מכלול של תחושות המתגבשות בדחף אולי תת הכרתי לכדי מכלול צרוף אחד של תחושה עמוקה
אחת לאמונה.
מוסר
ניתן ללמד. להנחיל ערכיו ולהורישו הלאה.
ספרי מוסר נכתבים בחברה כל שהיא, מורים מרביצים תורת מוסר לילדי הכיתות . אך אמונה
לא ניתן ללמד , היא משהו שנובע , כאמור , באופן אינדיווידואלי מתוך האדם עצמו.
כל
אומה שהיא כל קבוצה אתנית שהיא יש לה חוקי מוסר משלה, ולעיתים אף מונהגים בחוק
המדינה. זאת לא ניתן להעלות על הדעת לעשות עם האמונה.
כיבוש
עם ושליטה בו על ידי עם אחר, יכול להיתפס כלא מוסרי, לפי אותם כללים של עם מסוים,
אך באותו נימה אפשר לומר שרוב האנשים מאמינים בצדקת הכיבוש בבחינת " הבא
להורגך השכם להורגו" או בבחינת "אם לא אני לי מי לי". אמונה זו היא
אמונה רגשית שכלית הבאה מדחף האמונה שבאדם. כך אפשר אולי לסכם ולומר שההבדל בין
מוסר לאמונה דומה להבדל בין אמצעי למטרה. הם קשורים זה בזה ובכל זאת אינם בעלי
אותה מהות.
[1] למשל בויקפדיה מופיעה ההגדרה הזאת:" אמונה היא המצב
הפסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה כלשהי הינה נכונה. במקרים רבים חווית האמונה
מעורבת בשכנוע פנימי הקשור באופן עמוק לתפיסת המציאות של המאמין, ולכן פעמים רבות
לא די בהוכחה סותרת כדי להניא אדם מלהאמין בדבר מה. כל אדם ממציא מספר אמונות
מדי-יום ביומו, בהקשרים שונים, בין אם אלו נכונות או שגויות
;מילון
אבן שושן מגדיר אמונה" 1. יושר
נאמנות 2. הרגשת לבו של המאמין 3. עיקרי הדת שבני אדם מאמינים בה.חוזק יציבות. אבן
שושן מדגיש גם את אמונת היחוד – אמונת ישראל באחדותו המוחלטת של אלוהים בורא עולם,
לעומת אמונת השילוש של הנוצרים.
מלון
ספיר מגדיר אמונה כך: 1. דת.2. קבלת עובדה
כאמת בלי לבקש הוכחה 3. אמון 4. יושר אמת
נאמנות 5.חוזק יציבות.
וכן סובר רס"ג:
אנחנו צריכים לבאר מה היא אמונה? ונאמר, כי היא ענין עולה בלב לכל דבר ידוע בתכונה
אשר היא עליה. וכאשר תצא חמאת העיון יקבלנה השכל ויקיפנה ויכניסנה בלבבות ותמזג
בהם, ויהא בהם האדם מאמין בענין אשר הגיע אליו, ויצניענה לעת אחרת או לעתים.
רבי סעדיה גאון, האמונות והדעות, מתוך ההקדמה
לפי
שפינוזה "האמונה אינה אלה זה שנחשוב על אלוהים דברים כאלה שבלא ידיעתם
מתבטל הציות לאלוהים, ושמן המוכרח להניחם משיונח הציות. שהרי לפי שפינוזה "משה,
למשל לא השתדל להוכיח לבני ישראל בעזרת התבונה אלא הטיל עליהם חיוב וציות על ידי
ברית שבועות וגמילות חסדים"
רבי
יהודה הלוי חושב כי האמונה מתחייבת מגילוי הקב"ה במעמד הר סיני.
הרמב"ם
סובר כי האמונה מתבססת על שכל האדם אמונה שכלתנית. ובבסיסה מונחת תיאורית
"שלילת התארים" ושלילת התארים ממילא מבטלת כל אפשרות של אישיות לאלוהים
. וכן הוא סובר ש השי"ת אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף , ואין לו שום דמיון כלל.
[2] בהסתייגות אחת של מעשה טראומטי או
מקרה בעל עוצמה חזקה מאוד שיכולים לערער את אושיות האמונה של האדם המאמין
ואולי להפנות אותו לכיוון של אמונה אחרת.
[3] ציר זמן ארוך מתכוון לנתיב חיים שלם. או לחילופין
לדרך חיים עד למצב טראומטי הזורק את האדם מן האמונה העכשווית אל אמונה אחרת
, או אל אמונה " באי אמון"
באמונה שהיתה נחלתו עד לשעה זו. כלומר
באמונה בדחיית האמונה הקודמת שלו ופיקחון עיינים לראות שלא היתה בעצם ראויה שיאמין
בה
[4] מובן שאנחנו מדברים כאן בעצם במצווה מן התורה שלצורך הדוגמא התייחסנו אליה
כאל אמונה לשמה או אמונה שלא לשמה. אך זו בעצם מצווה הניתנת לביצוע או לא לביצוע
תלוי באדם האם הוא מקבל עליו את מצוות התורה ככלל או לא מקבל עליו את מצוות
התורה. אמונה לשמה במובן המלא של המילה יכולה להיות למשל באלוהים,
או בתורה, או בחוק כל שהוא וכדומה..
[5] מעניין שהרמבן חלק עליהם בכך שהביא את נשות התנ"ך המנהיגות כמו דבורה
שהיתה שופטת של ממש. " ויעלו אליה בני ישראל למשפט (ספר שופטים) הטור הסביר זאת שהיא למעשה שימשה כיועצת ולימדה
את שופטי ישראל.
לפרופסור
ישעיה ליבוביץ גאון הפילוסופים בדורנו יש הסבר אחר: הוא טוען שנשות התנ"ך
נשפטות במעמדן מול פני האלוהים וזו אינסטנציה אחרת לגמרי ואלו התלמוד בוחן את מעמד
האישה מול האדם מול הגבר. וזה בהחלט מישור אחר של התייחסות מובן שאני מסכים אתו .
[6] וראה גם מאמר: " תפיסת האלוהים שלי"
[7] מסקנה זו בהחלט היתה יכולה להיכתב בדיעבד ואינה יכולה להוסיף ולא כלום
לאדם שחווה את החיים ואת המוות ורואה גם סביבו את המתים ואת החיים.
[8] בכוונה לא כתבתי רוצה ל האמין בו כי האמונה לדעתי היא מכח של דחף
פנימי בכח יסודה והרצון בא לאחר מכן. לכן המילה שאיפה על פי דחף מתאימה יותר לתזה
שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה