מאמרים על הביקורת

מאמר ראשון:  בסידרה   על הביקורת

כתב: חגי קמרט

א. הכל על הביקורת:

1. מגבלות ומסגרת:

על הבט אחד של הביקורת ברצוני לדבר על "האיך" שלה.

2.  ביקורת הגדרה:

הגדרה: על פי המילון: 1. בחינה ובדיקה 2. הערכה וניתוח של דברים מתוך נקודות ראות שונות

                                      3. הערכה שלילית מתוך ראית חולשות ופגמים. (וראו אבן שושן ערך                

                                           ביקורת)

לגבי מסגרת הפורום שלכם קיים יחס גומלין בין המבקר למבוקר. המבוקר חושף את יצירתו בפני הקהל שלו מתוך ידיעה ורצון לקבל את תגובות הקהל ליצירתו ומתוך ידיעה ברורה שגם אי תגובה כמוה כתגובה ( מן הסתם שלילית בתפיסתו הוא).

המבקר מבחינתו יודע שיש בידו את ההרשאה  והלגיטימציה לענות בכל מענה לשון ליצירה המונחת לפניו.

המבוקר אוסף את המידע שמקבל ממבקריו ועושה או לא עושה בהם שימוש לפי רצונו הוא.

לפי זה הייתי מגדיר את הביקורת במסגרתו של הפורום כך:

ביקורת: היזון חוזר במידע בין מבקר למבוקר לקידום מטרה מסוימת הנעשית לפי רצונם של שני    

              הצדדים.

מובן שזוהי הגדרה כוללנית שחובקת בתוכה עולם ומלואו.

3. המבוקר והביקורת:

 מה צריך לו ליוצר כדי שיצא החוצה עם יצירתו : דחף, רצון,  אומץ , אלו שתי תחושות ותכונה אחת שצריך הוא.

 לאחר מכן צריך שיהיה לו אמון בעצמו, ביכולתו ובטחון עצמי

גורמים סוציו פסיכולוגיים לחשיפה יכולים להיות הרצון ל"השבעת" האגו על ידי קבלת חיזוקים מהסובבים לנו, על אחת כמה וכמה במסגרת ספרותית ששם ישנם אנשים מאותו סוג שלנו.

העשרת האני שלנו ע"י קבלת גיבוי מקהל הסובבים לנו.

הגברת האמון העצמי והיכולת, על ידי קבלת חיזוקים מהסביבה

גורם פסיכולוגי דומיננטי הוא:

אהבת האני. הוא קטליזטור להעלאת האגו לרמה כזו של חשיבה שאין ספק בכך שאנחנו טובים מאוד. וזה כולנו חושבים.

רמת החשיבות שאנו מיחסים לעצמנו קשורה מאוד לאישיות שלנו:

יש שיחשבו שהם גאוני הדור אחרים יחשבו שהם טובים מאוד ואחרים שהם טובים אך לא הטובים ביותר.

אך איש מאתנו למעט חריגים בעלי יושר פנימי, נדיר מעיקרו, יחשבו על עצמם שהם גרועים. עובדה זו מספיקה כדי שיצא המבוקר עם יצירתו אל הכלל. ( החושבים עצמם גרועים עומדים בעימות מול דחף ההישגיות שלהם ומי שגובר הוא שיקבעו גורלה של היצירה)

3.1 גורמים נוספים, נכונים למבוקר, ופתח מחשבה למבקר

גורם פסיכולוגי נוסף שאף הוא קשור לחברה בה אנו סובבים הוא יחוס חשיבות רבה לדברי הכלל תוך ביטול העצמי ,בחלק מהמקרים.

עובדה זו תלויה אף היא באישיות המבוקר. אישיות חזקה או חלשה ,רגשנית או לא רגשנית, יציבה או לא יציבה, שבירה או בנויה לתלפיות. דגשים אלו צריך לקחת היוצר בחשבון טרם יציאתו החוצה  עם יצירתו

עובדה זו היא גם פונקציה של מידת צבירת ניסיון בתחום זה או אחר של החיים מול העמידה בביקורת הקהל. בעל הניסיון יקל לו  לצאת החוצה עם יצירתו  מאשר חסר הניסיון.

תחושות:

דחף: כל אדם בהיותו ייצור חברתי יש בו יצרים ודחפים כשם שקיים דחף הכתיבה קיים גם הדחף לצאת החוצה מהסיבות שמנינו לעיל.

רצון: רצון הוא תנאי הכרחי לפרסום והוא נלווה אל הדחף ומאדיר אותו במרוצת הזמן החולף

הדחף הוא מעין פולס חשמלי שפועם בלב היוצר והרצון הוא בהתאם למצבי רוח, תקופה, פחדים חולשות או יכולת התגברות על פחד קהל וכו.

אומץ: צנעת הפרט, כה מדובר עליה בכל מיני מסגרות, חוקים וכללים. היא באמת מאוד חשובה לו לאדם

היוצר המבוקר פותח בפני המבקר פתח אל צנעת הפרט שלו, פעמים  אל חלקת אלוהים הקטנה שלו. מרצון הוא פותח בפניו פתח להציץ אל עקבות נשמתו המוצנעים או לא מוצנעים על הדף, ולאמור את דבריו הטובים או הרעים.

חישבו לרגע כמה אומץ לב צריך אדם רגיש רופף  חלש כדי לצאת עם יצירה כזו החוצה. כמה משאבי נפש וכוחות עמידה בפני הביקורת השלילית הוא צריך!

4. המבקר והביקורת:

מה צריך שיהיה לו למבקר שיצא לביקורת. ידע , כושר בחינה וניתוח, דיוק, אחריות.

שאר התכונות (אומץ דחף אובייקטיביות וכו הן טרויאליות)

ידע: להיות בתחום.  מובן מאליו.

כושר בחינה וניתוח רצוי אך לא מחויב המציאות.  (הבנת המוסיקה והנאה ללא הבנה)

דיוק: אי אפשר לחייב

אחריות: תנאי ראשון לביקורת.

ידע:

אי אפשר לבקר יצירה ספרותית בלא ידע מינימלי בתחום הספרותי משום חשש להטעיית המבוקר בבחינת חוטא ומחטיא.

כושר בחינה וניתוח:

אינו מחויב המציאות. ולמה הדבר דומה: לאדם הנהנה מקומפוזיציה ציורית מסוימת מבלי להבין דבר בפרטים: בטכניקה במרכז הכובד של התמונה בגוונים בסוג הצבעים וכדומה.

מובן שהמבין בציור שיראה את טכניקת הטלת הצל או את מקומה של השמש המאירה גווני הציור וכו הנאתו תהיה מרובה, מן הסתם, מההדיוט שאינו מבין דבר ונהנה מנשמתו של ציור.

כנ"ל במוסיקה אפשר ליהנות מהמוסיקה השופנית המדברת אל הרגש ומזעזעת את הלב עד התפשטות הגשמיות מבלי להבין כלום בנושא ראשון נושא שני  פיתוח  אלגרו קרשנדו ודימינואנדו ושאר עניני מוסיקה בשעריך

אך מי שיבין את עמעום הקונטרבסים בחלק שני של הקונצרט ולמה הקומפוזיטור בחר דווקא בהם. או טיבה של קדנצה זו או טיבם של הקלרינטים המופיעים בקול תרועה דווקא בחלק זה של היצירה אפשר שייהנה יותר.

אחריות:

אכן זו מלת המפתח שבשלה כתבתי את כל המאמר הזה

האחריות היא תנאי ראשון לביקורת והיא מוטלת על מצפונו ועולמו המוסרי של המבקר.

האחריות חובקת בתוכה הרבה אלמנטים וצריכה לקחת בחשבון שכל מלה שמוציא המבקר מפיו אפשר שתהיה לה השפעה. בחלק מהמקרים צפויה, בחלק מהמקרים לא צפויה.

האחריות היא לא דבר שבכתובים אינה חוק ומשפט היא צו הלב, היא מצפון המבקר, היא הסמכות שניתנה למבקר מרצון המבוקר להיכנס לחלקת ביתו הקטנה שפתחה לפני הקהל הרחב.

מתוך כל הגורמים שצוינו לעיל ומתוך ידיעה שאפשר ויצטרך לשלם מחיר בעבור אפשרות פתיחות זו.

נכון שהדרך לצמרת יש בה  מוקשים ומכשולים וכו'  אך שומה על המבקר שלא יוסיף עליהן עוד  מכשולים על הקיים. שאם יוסיף, הרי אפשר שיחסום הדרך בפני המבוקר ולתמיד.

ןבמה דברים אמורים:

המבוקר, ברגע ששחרר יצירתו אל קהל קוראיו בפורום קיבל על עצמו את דין החברה בה הוא סובב. אפשר והביקורת תהיה חיובית ואפשר ותהיה שלילית הוא מודע לכך ומוכן נפשית לכך שישנם מוקשים בדרך.

אך שומה על המבקר האחראי שכאשר יבחין שהביקורת הולכת אל הנתיב הממוקש לא יערים עליה מוקשים נוספים שלא לצורך וזהו צריך להיות צו הלב שלו.

ומה הם המוקשים הנוספים:

אם אמרנו ששלילת היצירה או העלאת נקודות שליליות בה עלולות לפגוע במבוקר החלש הרגשן הרופף חסר הניסיון וכו

הרי שעיטוף משפטי השלילה בלבוש שחור גס בוטה  עלול להפיל את המבוקר אל הקרשים.

להפילו כך שלא יקום עוד. ולא עוד, אלא שינטוש את המערכה. ולא עוד, אלא שיפגע בטחונו האישי. ולא עוד, אלא יתערער במעשיו גם בעניינים אחרים של חיים. ולא עוד, אלא שעלול ליפול חו"ח למשכב או לשקוע אל מרה שחורה.

וכבר אמרו רבותינו החיים והמוות ביד הלשון.

אחריות!

מי שחושב להגיב ולבקר את נשמתו של חברו מתוך שחברו הרשה לו לעשות כן, צריך לנקוט במידת היושר והאחריות. ולומר דברי אמת מתוך ידע ומתוך אחריות, ובמקרה השלילי עליו לנקוט ביתר זהירות, ביתר אחריות, מתוך ידיעה שהוא עלול להשפיל או לרומם, להמריץ או להסיג אחור.

הלשון קרי  דרך הדיבור, היא המכשלה הנוראה ביותר. לא תוכן הדברים אלא הדרך בה הם נאמרים  האיך!

5        דחף השגיות שלילי ודחף השגיות חיובי: אתגרים ברי השגה ואתגרים שאינם ברי השגה

קיים מושג של דחף השגיות אפשר שיהיה חיובי אפשר שיהיה שלילי.

דחף ההישגיות הקיים בנו כשמו כן הוא להתמודד  עם אתגרי החיים ולהצליח להשיג אותם.

דחף השגיות חיובי הוא זה שהאתגר העומד בפניו הוא בר השגה.

דחף השגיות שלילי הוא זה שהאתגר העומד בפניו הוא בלתי מושג.

יש החושבים שכאשר אדם במצוקה יש לנער אותו כדי להרים אותו מעל האני שלו כדי שימשיך ויפעל.

והרי זו טעות חמורה מאין כמוה! ההפך הוא הנכון.

לאדם במצוקה יש מנגנוני הגנה טבעיים. כשם שיש בו את יצר הקיום, יש בו את היכולת והדחף להמשיך הלאה. הכל שאלה של זמן. עם זאת, מצבו הנפשי הוא בכי רע , הוא חלש יותר רגיש יותר ופגיע.

התערבות החברה יכולה להשפיל או לרומם, תלוי איך ניגשים לאדם הזה. צריך להיזהר מלהוסיף לו מלח על הפצעים שממילא קיימים. לפיכך, יש להגיד לו את האמת אך בשפה רכה יפה ולא מתנכרת בזה או לועגת. שאחרת יוצא שאנו מנצלים חולשתו של אדם להכות בו, ומאחר ואיננו יודעים דבר וחצי דבר על אופיו וחולשותיו אנו עלולים במצבו הנוכחי לגרום לו נזק נפשי אפשר עד מצב בלתי הפיך.

 מובן, ששלב אחר הוא לעודד רוחו מול אתגרים חיובים ברי השגה .

וכך הוא בביקורת יש להציב בפני המבוקר ששירו לא טוב בעינינו אתגרים חיוביים ברי השגה ולא להשפיל רוחו ודכאו במשפטים עסיסיים בוטים  לעגנים או מזלזלים.

6        סיכום:

בהתחשב בכל מה שנאמר לעיל אפשר לומר שכשם שביקורת יכולה להיות בונה היא בהחלט יכולה להיות הורסת.

ביקורת חייבת להיות נאמנה לאמת הפנימית של המבקר ויש לומר אותה מתוך ידע בצורה מדויקת עד כמה שאפשר ובאחריות

האיך של הביקורת הוא ערך נעלה וחשוב ביותר כלפי המבוקר. הביקורת יכולה להיות שלילית עד כמה שרק אפשר ובכל זאת עדיין יכולה להיות בונה ולא הורסת שהרי תלוי איך היא נאמרת באיזו לשון ובאיזו ניסוח.

בוא נאמר כך: מבקר עשיר בידע ובעל כושר ניתוח מזהיר שלא נוטל עליו את אחריות הדיבור עדיף מבחינת המבוקר שלא יבקר כלל וכלל.

לגיטימי לביקורת שתסתפק במלה אחת מסכמת כמו "יפה"  "טוב" "לא רע" שהרי גם סיכום זה לביקורת יחשב.  אך אם הביקורת מעיקרה שלילית היא יש לנהוג במשנה זהירות ולנמק את הטעון. אחרת אין בכך משום ביקורת בונה כלפי היוצר. להגיד סתם "לא טוב" כאילו ולא אמרת דבר שהרי אין היוצר ידע היכן יש עליו לתקן ומה לא טוב.

דע לפני מי אתה עומד! תמיד יש לזכור שהמבוקר הוא אדם כמוך שמאפשר לך מרצון להיכנס אל גנו ולבחוש בפרותיו אך אינך יודע על נשמת חייו תחושותיו רגשותיו מאומה, ולפיכך "לאט לך בנער אבשלום."

המבקר החכם המלומד בהחלט יכול לסגל לעצמו דרך דיבור טובה אם יראה את האדם העומד מאחורי היצירה.

( יראה את עצמו עומד מאחורי יצירתו העומדת לביקורת, וידמה הרגשתו לתגובה קשה ובוטה ליצירתו הוא.)

בדרך כלל המציאות מלמדת שאלו שפוגעים ללא רחם ומצליפים בלשונם בלא אחריות ובקרה עצמית, אלו אנשים שכאשר הם עומדים מול הביקורת הם הפגיעים ביותר. ועד כדי כך פגיעים שכל כלי של נקמה שעומד לרשותם כשיר הוא.

גם מבחינה זו עדיף שלא יבקרו, או שילמדו עצמם מלאכתה של ביקורת.

משפט המפתח הוא זה שאמרו חכמנו "החיים והמות ביד הלשון"

לא רק "המה" הוא שקובע כלפי המבוקר והמבקר אלא גם "האיך"

צורת הביקורת הקשורה בלשון וסגנון הדיבור היא שעשויה להפוך ביקורת לבונה או להורסת.

                                                                                                                    כתב :  חגי  קמרט

על הביקורת מאמר שני. המשך: האם על המחבר לפרש את שירו או לא:

הקדמה:

אומרים כי  ברגע שנולד שיר ויצא אל אוויר העולם הוא שייך כבר לכל הסובבים אותו.

האמנם

ומה טיבו של שיר כזה? מה משמעו? האם מה שכיוון המשורר הוא מה שיש בו בשיר או שמא אפשר שיהיה בו אף יותר מזה?

האם ישנם מקרים בהם על המשורר להפעיל שיקול דעת אם לפרש את שירו, או לא?
על שאלות אלו ואחרות ננסה לדון ולענות במאמר זה.

1.      דגשים והארות

        בבואנו להחליט לגבי שיר מסוים  אם  יש לפרשו טרם הוצאתו לכלל הקוראים או לא, עלינו   

       לקחת בחשבון נקודות מסוימות שיש בהן כדי להשפיע על ההחלטה:

     1. למי אתה רוצה לכתוב:

        ציבור היעד: לקבוצה מסוימת הומוגנית בציבור (אומנים, פוליטיקאים וכד')

  2.  סוג אוכלוסיית  הקוראים שלך;

      השכבה שבציבור, הרמה האינטלקטואלית שלו. לשכבות נמוכות, לאינטליגנציה בלבד למי?

     

3. טיפוס השיר: אבסטרקטי מופשט  או קונקרטי מדויק; כאן ההבחנה תהיה ברורה יותר לגבי מתן פרוש או אי מתן פרוש

4. סוג השיר: שיר למבוגרים שיר לילדים שיר בפרוזה;

5. מכבדי לשון: מילים חדשות/ ארכאייות,  צרופי מילים, חידושי לשון; בנקודה זו יש מקום בהחלט לשיקול דעת של המשורר אם  להעיר הערות דגשים או פירושים ליצירה או לא.

6. נושא השיר: לפעמים הנושא הוא כזה שהמשורר רוצה בכוונה לסתום את השיר. פוליטי למשל, אישי, מרומז וכו'

     

7. סגנון כתיבה: ארכאי, מודרני; כאן יש להפעיל שיקול דעת בהתאם לאוכלוסיה אליה מופנה השיר.

8. טכניקות קישוטים: רצון להכניס אקרוסטיכון לשיר כובל את המשרר ומגביל אותו למסגרת  

        מסוימת לפעמים גם על חשבון איכות השיר.

       

2.      דרך המשורר בשיריו:

           

כאן מתבקשות מספר שאלות הקשורות זו בזו ונובעות זו מזו;

מדוע המשורר כותב מין שירים כאלו שהוא בעצמו יודע שירתיעו את הקורא במלותיהן הקשות או שיכוונו רק לסוג מסוים של אנשים.

ושאלה חשובה יותר שקודמת לה היא למי המשורר כותב? ושאלת היסוד מדוע  ולמה הוא כותב?

על פי ידיעתי ככותב שירים ועל פי תחושתי ישנן כמה סיבות לכתיבת השיר או הקטע השירי.

סיבת הסיבות. "דחף יצירתי."  אפשרי בכתיבה אפשרי בציור במוסיקה או בכל תחום אחר.

הדחף היצירתי הוא לדעתי מעין רצון לביטוי האני בדרך של הכרה כלפי עצמך והכלל.

כלומר היוצר עושה מעין שיקוף של פנימיותו הרוחנית  ולאחר מכן בוחן אותה בעזרת הכלל.

אל אותו דחף יצירתי מתלווה לדעתי מעין רצון תבונתי המנווט את המשורר בכתיבתו כמעין סמן המציב לפניו דגשים  לכתיבה חשיבתית.

כלומר: אם המשורר נתלה באילן גבוה מדי (מילים קשות ביטויים או צירופים קשים)  אותו רצון תבונתי עוצר אותו בכתיבתו וכמו מסב תשומת לבו למוקשים אלו הניצבים לפניו בדרך.

הדברים אמורים במעין תחושת בטן או אינטואיציה לגבי אמצעים וצורת הכתיבה. אם הוא ממשיך ועובר מכשולים אלו הרי פסח על אותו תרמוסטט או כלי בקרה, והביקורת החשיבתית העצמית תופיע בסיום הכתיבה. אם עצרו אותו אותן תחושות בטן, אפשר שיתקן או יערוך שינויים תוך כדי הכתיבה.

לאחר הדחף היצירתי והרצון התבונתי מופיעה "האנליזה החשיבתית העצמית." המשורר מתבונן אל שירו ועורך תיקונים בהתאם לקריאה שניה ושלישית.

בנקודה זו אפשר גם שישאל עצמו עד כמה שירו טוב מבחינת סביבת הקוראים אליה הוא שולח אותו. זוהי כבר בחינה חשיבתית לגבי הכלל.  מי יקרא? אלו אנשים? מי יגיב? איזה סוגי תגובות? מה סיכויי ההצלחה? וכו'. אלו שאלות שמסקרנות כל משורר המוציא את יצירתו החוצה  וגוררות אחריהן ,מן הסתם, את הצורך, מבחינתו, לתת את הדעת על גורל היצירה העתידית.

      נעצור כאן רגע ונדגיש שישנם כמה סיבות לכתיבת היצירה.

         ¨      המשורר כותב את שבלבו בשפתו שלו מבלי שום התחשבות או לקיחת גורמים מסוימים  בחשבון. לכך הייתי קורא כתיבת בטן טהורה.

      ¨         המשורר כותב את שבלבו תוך שימת לב לפרמטרים מסוימים או דגשים מסוימים שקבע  

            לעצמו והם נחלתו כמעט בכל השירים.

            כנ"ל אלא שהקריטריונים נקבעים ספציפית לכל מקרה ומקרה.

            סוג אחר הוא:

    ¨         המשורר כותב למען הסביבה. כלומר השיר הוא תולדה של חשיבה ראשונית, כמעט ללא

           התערבות רגשית. הנושא נבחר והשיר נכתב מתחת לכותרת שנבחרה.

            גם בסוג זה ישנן ואריציות שונות אך העיקרון הוא הכתיבה ל.. ולא לי. אפשר שהמשורר

            ישתמש בטכניקות מסוימות אולי אפילו שבלוניות. אין זה אומר שערך  השירים יופחת

            אך בהחלט קיימת סכנה לכך.

      ¨         כתיבה שבלונית. מעין תבנית ברורה טכנית עם כללים שלה ואל תוכה משתבצים השירים.

            כתיבה זו עוד מסוכנת מקודמתה מבחינת הפחתת איכות השירים.

3.      המשורר,שירו והכלל

בכתיבת בטן נראה על פניו שסוגי הכתיבה (הסיבות) לא משחקות תפקיד כל שהוא .

הכתיבה נובעת מבפנים  וזורמת. לפעמים נשלחת לפרסום כמות שהיא לאחר תיקונים קלים.

כתיבה כזו תמיד תהיה אישית מחוויותיו של המשורר ובדרך כלל לא בעבור מי שהוא.

אפשר שכתיבה "לפי הזמנה" תהיה מהירה אך זה עדיין לא עושה אותה לכתיבת בטן

כתיבת בטן חייבת להיות,לדעתי, אמוציונלית מעיקרה.

אגב כתיבה לפי "הזמנה" כמוה "ככתיבה לשמה" הכותב כותב בכורח הנסיבות במעין אילוץ מסוים במסגרת מסוימת.

(ההזמנה לא חייבת להיות ממישהו היא יכולה להיות בצורת דחף אובססיבי עצמי לכתיבה יומיומית. (הכותב מכניס עצמו למסגרת נוקשה של כתיבה.)

הכתיבה לכלל מתחלקת לשני סוגים:

כתיבה לכלל תוך שימת לב לאני והעלתו למקום הראשון.

כתיבה לשמה, תוך ביטול האני.

באפשרות הראשונה אפשר שעל אף שהכתיבה היא מאולצת יום יומית או על פי נושאים מוכתבים מלמעלה, הכתיבה תהיה טובה ואף טובה מאוד ולו רק בגלל שהמשורר רואה את עצמו כיוצר  שכל דין ודברים, ביקורות לסוגיהן, שיכתבו כלפיה, יופנו אליו.

כתיבה לשמה זו כתיבה כדי לפרסם כדי לשלוח. על פי רוב תהיה שבלונית או טכנית מאוד והתרוממותה לרמה סבירה של כתיבה היא בעלת סיכויים קלושים למדי.

סיכום קצר:

בחינת הדברים מעלה שאי אפשר לקבוע  קריטריונים ברורים לגבי פירוש או אי פירוש שיר ע"י המחבר עצמו טרם שליחתו לקהל הקוראים.

התלות והרצון הם במחבר עצמו לפי ראות עיניו ושפיטתו העצמית.

מובן שישנם מספר גורמים ,שמנינו לעיל, שעל המחבר לקחת בחשבון בבואו להחליט אם לפרש את שירו או לא, כמו סוג השיר, אופיו ,הרכבו , המען אליו הולך השיר,השפה,  וכד'

מכל מקום המסקנה העולה מן הדברים היא שיש בהחלט מקום שאפשר ואולי אף רצוי שהיוצר המחבר יעיר הערותיו ייתן פירוש או יאיר בדגשים מספר את שירו, כדי שיובן כהלכה וכדי שיהיה קריא וברור בקרב קהל קוראים,  עד כמה שיותר רחב.

                                                                                    כתב: חגי קמרט

על הביקורת המשך: פרק שלישי: שיר טוב ושיר גרוע מדדים וקריטריונים

1.מבוא קצר

לא אחת קרה שבבחינתי שיר כמבקר מצאתי אותו כשיר טוב , לטעמי, והשתוממתי על כך שמבקרים אחרים מצאו אותו כשיר לא מוצלח.

למותר לציין שאין זאת, אלא שכותב השיר בודאי ראה אותו לפחות כשיר טוב עד טוב מאוד. שהרי זוהי יצירתו ואותה הוא שולח לביקורת הכלל!

מה הוא שהאחד רואה בשיר כשיר טוב והשני שיר לא טוב והקיצוני אף מהין לומר גרוע או קשקוש..

ננסה  במאמר זה לנסות למצוא את אותו שביל זהב או קווי הנחיה לבחינת היצירות כטובות או לא טובות.

שתי נקודות מבט לנושא:

בעיניי המשורר

בעיניי הכלל

בעיניי המשורר:

 עד כמה שנשמע פרדוכסלי בכל זאת מציינו משוררים בעלי ביקורת עצמית חזקה מאוד לגבי שיריהם; הן לגבי שירים שפורסמו בהווה על אחת כמה וכמה לגבי אלו שפורסמו בעבר (ולא אחת נקראים כ "בוסר" בעיניהם).

לגבי הכלל:

רבגוניות בביקורת. ודומה כי לכל אחד יש את הטעם האישי שלו ואת קנה המידה לשיפוט משלו.

אין בקהל הקוראים כללים ברורים חדים ומחייבים לגבי מה שיש לקרוא כשיר טוב או שיר גרוע. המרחב פרוץ ולא אחת המבקרים ,דווקא בפורומים, הולכים אחרי ההסכמה הכללית שנקבעת לפי מה שמחוזק בעיניהם ככותבים טובים. בבחינת בעל המאה הוא בעל הדעה. כותב טוב דעתו טובה.

מה הם המדדים העכשווים הסמויים והגלויים לבחינת שיר בעיניי הקורא וקביעה אם שיר טוב הוא או לא?

 תחושת בטן,

כלומר: ההרגשה הפנימית המורכבת מניסיון נצבר, מהתחברות לנושא או אי התחברות אליו, רמה אישית של המבקר ועוד גורמים שאפשר שאינם במודע אלא עולים כמכלול אחד אל תודעת המבקר ויוצרים בו את אותה תחושה שאני קורא לה תחושת בטן. מעין התאהבות או סלידה ממבט ראשון.

 גורמי ההשוואה,

ההשוואה אף היא ניסיון מצטבר, לשירים אחרים, על אותו נושא או באותה מתכונת

אפשר שמאוד תשפיע על המבקר בקביעה אם השיר טוב או לא טוב.

 ניסיון,

נסיון בניתוחי שירים בביקורת של שירים בחינת ביקורת של אחרים.  צבירת הניסיון בהחלט יכולה להשפיע על כח השיפוט של המבקר בביקורת.

מיומנות הביקורת,

מיומנות נרכשת עם הזמן. היא אמצעי טוב לביקורת. השאלה היא  מה תחום או קו האופק של אותה מיומנות, האם צרה היא או רחבה. ככל שהמיומנות תירכש ממרחבים נרחבים יותר של יצירות, מאסכולות שונות מרבדים שונים של כותבים היא תהיה עשירה יותר, רווגונית  ותגובת הביקורת תהיה מהימנה יותר.

החששות :

הן מהמבוקר ותגובותיו, והן מקהל הקוראים.

תוצאת החששות = 

בחירת התגובה לפי הרוח הכללית! או

אי כתיבת ביקורת אמיתית,  או

התחמקות מביקורת באמצעים טכניים ידועים וברורים

(ציטוט איזו הברקה מהשיר ושיבוחה, ציון דגש אחד חיובי בלבד, כתיבת תגובה שירית על אותו נושא. או כתיבת ציונים.)

החששות הם לא אחת פונקציה של אי בטחון עצמי בביקורת. וכתיבת ביקורת בצל החשש יכולה להיות הרת אסון למבוקר. לכן מומלץ במקרה כזה כלל וכלל לא להגיב.

האם בכלל ישנם קריטריונים לשיר טוב? ואם לא, האם אפשר לקבוע קריטריונים כאלו ברי תוקף שיהיו מקובלים על קהל הקוראים לסוגיהם?

ככלל: הכללים הקיימים הם שקופים למשתמש. אלו כללים צפים של תחושות חוזרות ונשנות של קהל הקוראים בפורום מסוים. בדרך כלל נקבעים ע"י הכותבים המוחזקים כטובים עד טובים מאוד.

כללי הערכה מקובלים  מוסכמים וברורים:

ישנם כללי ביקורת מקובלים וברורים ואפשר לומר אוניברסליים במהותם.

אלו כללים שבעיקר מתייחסים לצורה, למעטפת יותר מאשר לתכנים.

הכוונה כאן לפרמטרים קבועים היכולים בהחלט לשמש כקנה מידה לשפיטה מסוימת לפחות מבחינת הצורה:

על דרך משל נמנה מספר מהם:

קישוטי שיר: דימויים  אונומטופיה, תקבולות למיניהם, מטאפורות, חרוז, מצלול ומקצב כל הקישוטים המקובלים בשירה.

בתחום זה תהיה ההבחנה לגבי

 מידת המקוריות בדימויים. 

כמות הדימויים – פרופורציה מתקבלת על הדעת. לא יותר מדי ולא פחות מדי.

מקצב  - עד כמה השיר זורם.

קישוטים – עד כמה הם באמת מיפים את השיר (ולא מעמידים אותו בצורה מגוחכת.)

עד כמה הם באמת נחוצים לשיר בהתחשב  גם בתוכנו.

שווי משקל של השיר ומידת ההרמוניה הניכרת בו.

                  

משקל: משקלים למיניהם בין אם יתדות ותנועות בשירת ימי הביניים או למשקל המטרי בשירה המודרנית

חרוז. חריזה בשיר

ואופן בנית הבית.

אקרוסטיכון, אמביוולנטיות של מילים , משחקי מילים וכד'

תכנים:

מידת התאמת תוכן וצורה היא אחת מהמדדים החשובים להארת שיר טוב. עד כמה הצורה חובקת תוכן ועד כמה תוכן מתאים או חופף לצורה. זוהי כוחה של אומנות.

נפש השיר:

עד כמה השיר זורם ועד כמה הצבעים שבו בולטים והחשוב ביותר עד כמה הוא שר את שיר נשמתו בפני הקורא.

יצוין כי אפשר שיהיה שיר שמעט ממנו מובן לקורא, אך שטף המילים הזרימה העושר הצבעים עושים את שלהם והקורא מרגיש שהשיר מדבר אליו אף שאינו מבין אותו. לדעתי זוהי אומנות בהתגלמותה, שהשיר מושך בחבלי קסם את הקורא אליו . על כך אני אומר שיר עם נשמה מדברת.

נפש השיר הוא פן אחר בבחינתו של שיר. אולי קשור הוא יותר למנגינת השיר הפנימית

הנובעת כמעין המתגבר משך הקריאה, ומושכת את הקורא ומחברת אותו אל השיר.

הקורא על אף שאינו מבין את רובו של השיר מרגיש שמונח כאן לפניו שיר טוב!

הקסם הכמעט מגי של השיר בבחינת נפש השיר הוא מדהים. השיר מקבל כאילו חיות משל עצמו מול עיניו של הקורא.

האם בחינת שיר לפי פרמטר זה נכונה היא או שמה יש בכך משום הטעיה?

\ו שאלה שקשה מאוד לענות עליה. והיא יותר אינדיווידואלית לכל מבקר ומבקר.

יש שיראו בנפש השיר מעין אשליה, ויגידו שמאחר והשיר לא מובן הוא לא טוב בעיניהם

אחרים יגידו אם השיר לא מובן אפשר שאני הקורא חסר דעת ואל לי לפסול את השיר

יהיו אחרים שיגידו שמבחינת הצורה הוא עונה על הדרישות והתוכן לא מוצלח מאחר ואינו מובן, וכן הלאה.

אני, שמכיר אני בחיות השיר ובנפשו, רואה בכל שיר שמדבר אלי, ככה מהבטן, כנקודת זכות חשובה מאוד.

תכנים:

גם לתוכן השיר קשה לקבוע כללים ומסמרות אך מובן שהוא חלק חשוב  בקביעת  השיר הטוב או הגרוע.

התוכן קובע את הלך הרוח של השיר ואי אפשר להתעלם מקיומו.

הדחף הראשוני לשיר הוא דווקא המנגינה הנעזרת בשפה דהיינו במילים:

"כולם נשא הרוח כולם סחף האור!" המילים כאן כאילו נישאים על כנפי המנגינה שהתנגנה לה בלב המשורר.

התכנים הם הצטברות של ראית מרחבים  חווית אירועים שיוצאים יום אחד החוצה מלב המשורר. אולי אפשר לקרוא לכך: "בזמן רגעי ההשראה.."

גם כאן אפשר לקבוע כמה כללים המובנים מעצמם :

חשוב שהתוכן יתאים לכותרת השיר.

מגוחך יהיה לכתוב שיר טבע תחת הכותרת הבית הלבן למשל

חשוב שתהיה התאמה בין תוכן לצורה (למעטפת)

בשיר ילדים לדוגמא חשובים הם  החרוז המשקל.

הן מבחינת האוכלוסייה שאינה יכולה לעמוד מול שיר שאינו שקול ואינו מחורז

וגם מבחינת התוכן השאוב בדרך כלל מעולמם של ילדים.

קו הגיוני מתפתח

חשוב שלתוכן יהיה איזה עמוד שידרה דהיינו איזו נקודת מוצא ונקודת סיום.

ערבוב עניינים פוגע בהבנת השיר ועלול לייגע את הקורא בפיענוח. (למעט בשירים מופשטים שנכתבו מלכתחילה בסגנון כתיבה שכזה ושזוהי מטרתם)

נדוש בנלי מול מקורי

רצוי מאוד להקפיד על שיבוצי מילים וביטויים מקוריים אשר יכולים להפיח חיים בשיר ולהעלותו לרמה גבוהה יותר.

הביטויים הנדושים עלולים לקלקל לשיר ולפגוע ברמתו.

אפשר בהחלט להשתמש בביטוי נדוש בנלי  אם וכאשר הוא משתלב יפה בסביבת המילים והמשפטים שסביבו ומקבל גוון צבעים אחר. וביחד נוצרת הרמוניה שירית מותאמת היטב הן מבחינת הריתמוס והמקצב והן מבחינת התוכן.

לקחת ביטוי נדוש כמו למשל "עלה נידף ברוח"  ולשבצו בשיר כך שיקבל מעין צבע חדש מימד חדש זוהי אומנות בהתגלמותה.

לפיכך גם בבחינת הנדוש על המבקר להסתכל על מכלול סביבת המשפטים, בשום שכל, ולקבוע את קביעתו.

כתיבה טכנית מול כתיבה מתוך השראה

מובן שגם הכתיבה הטכנית יכולה להוליד שיר טוב ויותר ממנו אך קל יהיה לו למבקר המיומן להבחין שחסרה בו בשיר אותה נשמה יתירה אותו משהו מיוחד שאנו קוראים לו השראה.

חסרון ההשראה אינו עושה שיר לשיר לא טוב, אך אינו מאפשר לשיר להתרומם לספירות עליונות.

ושיר שנכתב תחת כוחה של השראה בדרך כלל  נגלה מיד לעין המבקר המיומן.

הקונפליקט בין שפיטת המשורר את שירו מול שיפוט הכלל

משורר שעבד על שירו והוציאו לפרסום, החוצה, ברבים מן המקרים, משוכנע ששירו הוא טוב ויותר מזה. (אחרת לא היה משחררו החוצה) נכון שיש לו חששות, ספקות ותחושות בטן במודע ואולי גם שלא במודע מפני הביקורת ותוצאותיה לגביו.

כאן באה לידי ביטוי אישיותו של המשורר. עד כמה הוא חזק ויכול לעמוד בפני קשיחותה של הביקורת ועד כמה הוא פגיע שיכול להיות נרמס על ידה.[1]

מובן שביקורת שלילית מול ביקורת עצמית חיובית של המשורר יוצרת קונפליקט. המשורר מסתכל דרך ביקורת הכלל על שירו שלו, כאשר השיפוט הראשוני  העצמי שלו עומד כרגע לביקורת.

ההתמודדות הזאת היא נקודה חשובה מאוד בחיי היוצר והיצירה. עד כדי שיכול לקבוע את אופייה וטיבה של היצירה לעתיד לבוא.

משורר בעל ראיה טובה ידע לסננן לעצמו את העיקרים מתוך הביקורות שניתנו ליצירתו, להפיק לקחים ולהמשיך במסלול הטוב קדימה.

משורר שמעצם טיבו ראייתו סלקטיבית ופסימיסטית מעיקרה יתייחס בזלזול לביקורת יתווכח עם מבקריו ובמקום להוציא אנרגיות על היצירה יוציא אותם על מבקריו ותגובותיהם. סופו שיצא  על פי רוב נפסד.

ביטול האני של היוצר מפני כותב שנחשב לטוב ממנו בעיניי הכלל, והנזקים שעלולים להיגרם ליוצר הנפגע.

דיכוי יוצר בפורום יכול להיות קולקטיבי מכוון; אנשי פורום לא מעונינים בכותב מסוים ופשוט מתעלמים מיצירותיו כדי לגרום לו תסכול עד כדי עזיבת הפורום.

יכול להיות אישי מכוון; מישהו לא מעוניין בנוכחות משורר מסוים והוא מתחיל לדכא אותו בביקורות נוקבות (לא אמינות בדרך כלל ) אם אותו מבקר נחשב לטוב מבין הכותבים וכותב ביקורתו ראשונה אפשר שהיתר יגררו אחריו ויבקרו אף הם בשלילה.

משורר פגיע וחלש אפשר שייפגע עד כדי דילול משאבי כתיבה איבוד הביטחון העצמי עד כדי פרישה.

המשורר החזק המנוסה ידע איך להתמודד במצבים אלו.

יכול להיות אישי, עצמי; בשל רגישות יתר של המשורר הרואה באי תגובות כאור אדום ליצירותיו. עם זאת רצוי שיבחן את יצירותיו לאור הביקורת הנראית בעיניו רצינית.

 כאן יעמוד המשורר החכם ויבחן את יצירותיו שנית לראות מה עקב אכילס של הבעיה. בדיקה עצמית זו יכולה להביא או לתוצאה טובה יותר, או לגילוי האמת על המבקרים.

מאחר והדברים אינם חד משמעים, על המשורר לבחון אותם בזהירות יתירה ולא למהר לפסוק משפט.

טבלה מס 1

נסיון לקביעת קריטריונים לבחינת שיר:

מדדים	צורה	תוכן	הערות
תחושת בטן	קישוטי שיר	כתיבה טכנית מול כתיבה מתוך השראה
גורמי ההשוואה	משקל	נדוש בנלי מול מקורי
מיומנות הביקורת	חרוז	קו הגיוני מתפתח
החששות	נפש השיר	התאמה בין תוכן לצורה (למעטפת	* אם קיים אלמנט החשש אצל המבקר או הספק והפקפוק עדיף שלא יבקר שיר זה כלל וכלל.
נסיון	התאמת תוכן לצורה	תוכן מול כותרת השיר

סיכום: השיר הטוב והשיר הרע:

גם בבחינה זו מצאנו מספר קריטריונים להחלטה , בדרך כלל לפי הצורה יותר מאשר לפי התוכן.

חשוב לזכור שכל אדם הוא אינדוידואל בפני עצמו עם מטען תרבותי משלו, ורקע שונה. לפיכך, בהעדר כללים מוסכמים ברורים, הסתכלות על היצירה תהא שונה מאחד לרעהו. מה שיראה לאחד כשיר רע יראה לרעהו כשיר טוב וההפך. אין כללים ברורים ונחרצים. הכל עניין של הרגשה ותחושה או לפי כללים לא כתובים שנקבעו להם בפורום מסוים כאשר הם יכולים בהחלט להשתנות מפורום אחד למשנהו. כותבי הפורום הם שמכתיבים את אותם הכללים שבעל פה, שיחייבו את כח השפיטה לגבי שיר באותו הפורום.

לאור האמור הייתי ממליץ להוציא משורותינו את הביטוי שיר רע או שיר גרוע. לאמור אין שיר רע ואין שיר גרוע יש שיר שבעיניו של אחד יראה טוב מאוד ובעיניי חברו יראה טוב או פחות מכך. יש שיר שיחסית לשירים אחרים יראה בעיניי אחד טוב ובעיניי שני לא טוב. יש שיר שבעיניי אוהבי הקדמה והמודרני יראה מעולה ובעיניי השני השמרן פחות מטוב. וההפך מכאן שלגבי טיב השיר איכותו קשה לומר דברים נחרצים.

                                                                                                  כתב:

                                                                                                  חגי קמרט

                                                                                                  ירושלים

 

על הביקורת המשך פרק רביעי: אתיקה של ביקורת בהתיחס לבחינת השירים

מבוא :

יש להבין שלא כל אדם נולד משורר. אך ישנם גם כאלו שלמרות שאין להם את זה הם אוהבים שירה ורוצים מאוד מאוד להתנסות בכך ולהיות משוררים בעצמם.

אני מאמין שבפרק חיים מוקצב זה שיש לנו, יש לתת לכל אדם את ההזדמנות להגשים את מאוויי

לבו במיוחד שכח רצונו אדיר הוא.

השירה איננה כרפואה. חיי אדם אינם תלויים בה, ברובם של המקרים. היא לא פוגעת. היא באה בעיקר  לשם הנאה וכן ככלי ביטוי לפרט, לבטא את רחשי לבו או לשתף את הקהל בחוויותיו.

לפיכך היא אינה מסוכנת לאיש. אם ניקח שיר שלכל הדעות יעמוד בבחינת הביקורת כשיר גרוע

עדיין שיר זה לא יזיק לאיש ולא יהווה סכנה לציבור.

יש לזכור שהמחבר עצמו השקיע מזמנו ממרצו והוא על פי רוב בטוח שהשיר שיצא מתחת ידו הוא שיר טוב אם לא פאר היצירה

המקל! (והגזר)

בהיותי חבר במספר פורומים נתקלתי לא אחת בגישה מוזרה ביותר הסוברת ששיטת המקל היא שיכולה לדרבן יוצר לכתיבה טובה יותר, היא שיכולה להעלות אותו אל הפסים הנכונים. גישה זו לא היססה להשתמש בכל האמצעים השלילים, לדעתי, שהעמידה הלשון לרשותה כמו בוטות לשון, לגלוג ,זילזול,  ציניות הרסנית חסרת פשרות.

ישנם יוצרים קשיי עורף בעלי עור של פיל שאינם רגישים להתבטאויות אלו אך ספק אם ההכאה הזאת עוררה אותם לשפר כתיבתם. ספק רב מאוד.

הרגישים, או שעזבו את הפורום או שהממם לשון הביקורת והשיבו מלחמה שערה ובכך איבדה הביקורת את כוחה והפכה לקטליזטור למריבה נפסדת.

בראותי את המבקר כאדם הנושא על כתפיו אחריות כבדה מאוד כלפי המבוקרים שלו נראה לי על פניו ששיטת המקל יותר מאשר יכולה לבנות, יכולה להמם לדכא ולהפיל את היוצר אל הקרשים.

ולפי הכלל של מה שבטוח בטוח חשוב הוא לנקוט בלשון שאינה וולגרית, אלא מכובדת המכבדת את המבקר והמבוקר כאחד.

אפשרות ביקורת שלילית בלשון לא תובענית לא נוקשה ,אלא רכה יותר, מתחשבת יותר, תשיג ,לדעתי, את המטרה טוב יותר ומהר יותר.

ועל כך בהמשך:

2        מהות הפניה וטיבה:

במצב הקיים מצאנו כמה מהויות בפניה בביקורת שלילית. נציין מספר דגשים:

      ¨         התעלמות מהשיר כמוה כביקורת הסותמת ולא מפרשת, בעיני היוצר. היא, מתסכלת ופוגעת ביוצר הן לגבי שירו  זה והן לגבי המשך דרכו. אי תגובה לפעמים יכולה להיות הרסנית.

·         לכן חשוב מצד המשתתף בפורום לציין ,לפעמים, את גורם הזמן כמעקב בנתינת ביקורות, ולו רק כדי למנוע  מהיוצרים  מלשייך אי מתן התגובה להתייחסות שלילית ליצירתם. והרי חוסר בזמן הוא מצב נכון ואמיתי.

·         נידוי על ידי חרם אינו מצב הולם לפורומים של כתיבה יוצרת. שהרי יש לזכור את המטרה והיא לאפשר לכל כותב   להשתלב לפתח עצמו וללמוד את שאהבה נפשו, קרי מלאכת הכתיבה.

      ¨          בחירת משפט אחד או שניים יפים הבאתם כציטטה בלווי הערה המשבחת משפטים אלו.

תשובה כזאת או ביקורת כזו היא יותר מכשילה מאשר תורמת.  מחשבת היוצר מתמקדת בשני משפטים אלו  מתוך מחשבה שאלו הם היהלומים שבכתר שלא לדבר על השאר שהוא טוב.

           ¨         נתינת ציונים: כמו "לא רע,"   "יכול להיות יותר טוב." "טעון שיפור"  אלו חוות דעת 

           שבעצם לא בונות דבר.  אפשר שהן יותר טובות מאי מתן תגובה. כי בכל זאת הן נותנות 

          חוות דעת סופית, אך עם זאת אינן תורמות דבר וחצי דבר ליוצר בדרך התפתחותו.

         ¨  תגובה מתחמקת: כתיבת שיר דומה כתגובה לשיר היוצר. אין בכך מאומה בכדי לתרום לו 

       ליוצר אלא ניצול הכנסת עוד שיר מעבר למכסה הנהוגה באותו פורום.

      ¨      מובן מאליו שכל התגובות הבוטות המזלזלות הלעגניות גסות הרוח, אינן מוסיפות כבוד 

        למבקר. נהפוך הוא; הם מורידות אותו אלי בור תחתיות, ומאירות אותו באור שלילי חזק 

        בעיניי הכותבים האחרים. הן משפילות את הכותב המתחיל ומתגרות בכותב הוותיק. מן 

       הרצוי הוא שהכותבים יבערו רע זה מראשית הופעתו כדי לשמור על אופיו הטוב והרצוי של

       הפורום שלהם.

      ¨     ציניות: ציניות היא אם כל  רע ופגיעתה קשה ביותר בכותב המתחיל, המצפה לרצינות  

       ,בהתגלמותה, כלפי יצירותיו. אפשר בהחלט לרדת בציניות קלה משעשעת אם וכאשר השיר 

      הוא חיובי מעיקרו. אך בשיר שהביקורת מוצאת אתו כלא טוב חשוב להימנע מכל ציניות 

      לסוגיה.

      ¨     פרגון: הפרגון בעת ביקורת שלילית הוא כעין מעשה רמיה. כאשר השיר הוא לא טוב 

       בעיניי המבקר הרי הוא לא טוב ואי אפשר לפרגן לכותב על יצירה שאינה טובה. שאחרת    

       יראה הדבר כמעשה מכשלה.

       שלא כן הוא בהצבעה על הגרוע ותוך כדי זה הצבעה גם על הטוב שבשיר שזה נשמע טוב 

       והגיוני.

      ¨     כותבים שאינם יודעים לבקר או אינם יודעים לנתח שירים או לא מעונינים בכך.

       מה פשוט מזה שיאמרו את שבלבם: זה כל כך כן וישר לכתוב כך, שאני חושב שהדברים 

        יתקבלו בהבנה מלאה.

 3. מצב מוצע:

לדעתי, יש לקחת בחשבון דגשים אלו בבואנו לבקר שיר שהוא בבחינת גרוע, לדעתנו כמובן.

1.      חכמים היזהרו בדבריכם:

זו כל התורה על רגל אחת. הזהירות הזו באה מכמה נקודות מבט:

מבחינת המבקר. תמיד אמור לעצמך "גם עלי עוד ללמוד."

ברגע שאתה המבקר אתה השופט העליון; גם לגבי היצירה וגם לגבי היוצר. היצירה היא חלק מנשמתו של היוצר, ואי אפשר להפריד בין השניים כל הפרדה כזאת היא מלאכותית בלבד.

לכן, היזהר לך בדבריך. אתה בהחלט יכול לבקר שיר שלדעתך גרוע עד גרוע מאוד. אך עליך להיזהר שבע מונים בבחירת כל מילה ומילה משום חשש  לפגיעה במוטיבציה ובמורל של היוצר, עד כדי אפשרות של איבוד הביטחון העצמי וכתוצאה מכך  אובדן הרצון לכתוב עוד. זו הסכנה הגדולה בביקורת שאינה מתחשבת.

הדברים אמורים ,ברחל בתך הקטנה, בעיקר לגבי כותבים מתחילים מאחר והוותיקים כבר די מחוסנים כלפי הביקורת ויודעים להכיר בדרכיה רזיה והתחכמויותיה.

2.      אופן הפניה:

לשון הפניה בביקורת השלילית חייבת להיות זהירה שבעתיים בבחירת מלותיה.

מה אסור בבחינת חוק בל יעבור: וראו הדברים כראה וקדש!

הבוטות אסורה.

הלגלוג אסור.

הזילזול אסור.

היהירות אסורה.

ההתנשאות אסורה.

קיצורו של עניין מאחר והביקורת עומדת להיות שלילית יש לבחור היטב את המילים כך שמצד אחד תאמר את האמת לאמיתה אך מצד שני תאמר זאת ברכות לשון כנה ומתחשבת. והדבר בהחלט אפשרי.

3.       עצות מסכמות למבקר הטוב:

כמו במקרים אחרים נכון גם למקרה זה בבואך לבקר העמד עצמך לרגע במקום המבוקר כאילו וזה השיר שאתה כתבת חשוב פעמיים וכתוב את ביקורתך, כמו שהיית רוצה שיכתבו לך.

עצה נוספת: כתוב את ביקורתך ואל תשלח אותה. עבור לשיר אחר. עכשיו חזור לשיר ראשון קרא שוב את השיר ואת הביקורת שלך וראה אם לא טעית בביקורת ואם לא החמרת בניסוח התגובה. תקן ושלח.

לא פחות מהכתיבה חשוב לתת את הדעת על אופן התגובה. בעיקר במעגל סגור של פורום מסוים באינטרנט, שכאן איש לא רואה את פני חברו ולכן רמת ההעזה גבוהה יותר  ורמת הרגישות גבוהה יותר מהרגיל.

על מנהלי פורומים לעמוד על המשמר לגב י נושא האתיקה של התגובות. ולא לאפשר חרם או פגיעה לשונית בכותב.

                                                                                                         כתב:

                                                                                                         חגי קמרט

                                                                                                         ירושלים.

"עלה נידף ברוח " מאמר על הבנלי והנדוש בכתיבה

הקדמה:

שירת משוררי ימי הביניים מאופיינת בשיבוצים מקראיים המופיעים בשירים. המבקר, הקורא, בוחן את הקשר האסוציאטיבי המוביל את המשורר, כחוט השני, לאורך השיר משיבוץ אחד למשנהו. זה היה המוטו המקובל. השיבוץ. וניתן למצוא זאת בשירי ריה"ל אבן גבירול אלחריזי ואחרים. מה מקומו של השיבוץ של הביטוי השכיח הנדוש בשירה העברית המודרנית. עד כמה הוא עלול לפגוע באיכות השיר ובמקוריות הביטוי של המשורר? האם יש ועתים יכול להוסיף הוא לחנו של השיר, ולהפך רק לתרום ליופיו מבלי לפגום באיכותו?  האם יש מצב גבולי שמעבר לו אפשר לראות בשיבוץ המודרני כפלגייט? מה מקומה של הביקורת בתחום יצירתי זה  על שאלות אלו ואחרות דן מאמר קצר זה.

מעין מבוא קצר

"עלה נידף ברוח" ביטוי שכיח  בשפה ומוכר. "בבת עיניי"  "אהבת חיי" "כחוט השני" "מיתר הלב"   ועוד. כל אלו ביטויים שהומצאו או נקבעו כמטבעות לשון באחד מן הזמנים. אם בתנ"ך, אם בספרות השירה והפרוזה, על ידי מישהו שהוא היה מקור להם. איש איש בזמנו.  ביטויים אלו נכנסו לשגרת הדיבור בשפה היומיומית ואף לספרות הכתובה.

כמו אלו, כן הסלנג העברי ההולך ומתפתח הן במסגרת הצבא והן על ידי יוצרים הכותבים מערכונים ופיליטונים למיניהם. "זפטה" "גנוב" וכו' ביטויי אישיים מפורסמים: "אנחנו על המפה" "הם לא נחמדים" ביטויי משוררים: "..אוהב את ילדי הגן" (כל צרוף יפנה אל עמיחי) חידושי לשון של משוררים "צפרירים" וכד'

נשאלת השאלה עד כמה אנו היוצרים מוזמנים להשתמש בביטויי לשון אלו של קודמינו ששכיחותם בלשון רבה.

עד כמה חשוב להימנע או לא להימנע משימוש בשכיח בנדוש ובבנאלי?

האם שימוש במטבעות לשון אלו בתוך היצירה יכול להפחית מערכה או, אם לא להוסיף, לפחות לא לגרוע מערכה?

בחינת הנושא:

יוצר, מעצם מהותו הוא אותו אומן המשתדל להביא לעולם משהו חדש, משהו שאולי לא היה כדוגמתו, או שהוא מפתח תשתיות שקדמו לו ומחדש משהו משלו.

היצירה סובבת סביב דגשים מחיי היומיום מהויות שונות רגשות תחושות אירועים וכו'

היצירה הטובה ביותר היא בדרך כל זו הבאה מכוחה של ההשראה. ההשראה באה אחת ל..

אין היא באה לפי הזמנה אלא באקראי. מעין מטען חוויות ורגשות שהולך ומצטבר עד שמגיע לאיזו נקודת רוויה ואז הוא פורץ החוצה.

השירים הטובים ביותר נכתבים בדרך כלל תחת כוחה והשפעתה של ההשראה.

מכאן, ששירי היומיום שאנו כותבים בפורומים שלנו או למגרתנו,  שאינם דווקא תחת כוחה של השראה או דברים שיוצאים מן הבטן, (שאלו בדרך כלל יהיו העילית שבשירה שלנו)  שירים אלו צריכים שיהיו כאלה שידברו אל הקורא ושהוא ימצא בהם עניין.

כדי שהקורא ימצא בשירים שלנו עניין, אנו חייבים להשתמש בכלים כאלו שיאפשרו זאת: כמו דימויים יפים, קישוטים מעניינים, תכנים לא רגילים (אם אפשר)  והעיקר העיקר להשתדל להתרחק מן השכיח הנדוש שעלול לייגע את הקורא שיאמר לעצמו הנה עוד "שיר אהבה נדוש" "עוד גברת בשינוי אדרת"

או בדיעבד יאמר חבל שבזבזתי את זמני לקרוא שיר זה שכמותו יש לאלפים!

לפיכך, חשוב שהיוצר יראה עצמו באמת כיוצר. כלומר: יתרחק מהבנלי מהנדוש, יכניס לתודעתו ששימוש בביטוי שאינו שלו פוגם ביצירתו, ועלול להפחית בערכו כיוצר בעיניי הקורא.

אם קרה ולא נמצאו לו המילים או לא הבריק לו הביטוי המבוקש עדיף שלא יכתוב  את השיר הזה מאשר ישתמש  בביטוי שאול ממשורר אחר.

תמיד ישתדל היוצר להעמיד עצמו מול שירו ולהתבונן אליו דרך עיניי המבקר האוביקטיבי, ואז לחזור ליצירה ,לתקן בהתאם ולחשוב פעמיים אם לשלוח אותה לפרסום או  לחכות עוד יום יומים לחזור אליה שנית, לקרוא, לתקן , ולשקול שוב שליחתה אל מרחב הקוראים  הביקורת.

עם זאת ולמרות הכל:

כאן ברצוני להביע את דעתי ודעתי בלבד.

ישנם מקרים, לדעתי, שהשימוש בביטוי הנדוש הבנלי אפשרי. ולא רק שיוסיף חן לשיר החדש אלא גם  יתן את תחושת המקוריות.

הכוונה היא, בשיבוץ נכון של הביטוי בסביבת מילים או משפטים שבהיותו שכן להם יוצרים בכללותם תמונה חדשה ,כאשר אותו ביטוי שכיח מקבל בתוכה גוון צבע שונה. חזק יותר, מודגש יותר וכד'. והרי הוא לכם בבחינת חידוש של הישן. או שיכלול של הישן.

למשל: המיית ים: (דוגמא שעלתה בדעתי)

סוד גלים

נסחף במרחבים

המיית ים גוברת

מתנפצת אל סלעים

שחורים.

המיית הים כאן לא ניראת כביטוי בנאלי נדוש שנלקח באין ביטוי אחר למשורר, אלא כשיבוץ שאפשר שמבטא את קול הנפץ על הסלעים השחורים כאשר ים מבטא את הצבע הכחול כנגד שחור הסלעים. כלומר נכון, הביטוי מוכר  הביטוי נדוש אך לפעמים יכול להוסיף ולא לגרוע תלוי איך מתי והיכן הוא מופיע באיזה צירופים ובאיזו סביבה.

ראיתי ים

המו גליו

אדוות היו לי

כחלום

גם "המו גליו" מעורר מחשבה מידית לביטוי משירי ימי הביניים של ריה"ל  ואדוות או אדווה בכלל מלה שיצאה כבר מכל החורים בשירים. כלומר מין  בנאליות זועקת וכתיבה סתמית בלא כל חידוש או פשר.

פלגייט או גנבת דעת הוא מעשה חמור ביותר. לא רק שמעורר בוז כלפי היוצר אלא עלול לגרום להחרמתו ע"י קהל הקוראים לפיכך חשוב מאוד מאוד להיזהר ממצבים כאלו שעלולים לעורר בעיניי המבקר את אפשרות הפלגייט.

ביטוי מקורי של אחר ושיבוצו בשיר במקום הנכון, אינו נראה,בעיניי, כפלגייט. להפך, אני רואה בו ככלי עזר להעשרת הלשון וגלגל שיניים נוסף בדרך לקידמה! 

 אין הדברים אמורים לגבי העתקת קטעים שלמים של מספר משפטים ושיבוצם ביצירה. זוהי העתקה. ומכך יש להיזהר ולהישמר.

סיכום:

רצוי להימנע ככל האפשר משימוש בביטויים או צירופים נדושים אפשר אפילו מילים כמו אדווה ,דמי, וכו'

אך אם בכל זאת רוצים להשתמש אז יש לעשות זאת בשום שכל במלאכת מחשבת  בסביבת השיר הנכונה ובצורה כזאת שהביטוי ישתלב יפה יוסיף לשיר ולא יגרע ממנו. ואף לזו אפשר לקרוא אמנות.

                                                                                                כתב

                                                                                                חגי קמרט

על הביקורת: פרק שישי: השיר בתפיסת הקורא

 

 

השיר בתפיסת הקורא

לאחרונה נסתמנה בי יותר ויותר ההכרה שהקורא מצפה בכל שיר למסר מסוים. וכאשר אינו מוצא את המסר הזה הוא תמהה. הוא חושב פעמיים עד כמה השיר השיג את מטרתו, האם הוא  הקורא הבין את השיר כהלכתו, קיצורו של דבר חסרה לו אותה חוליה מקשרת בינו לבין השיר. המסתכמת בשלוש מלים: " למה התכוון המשורר.."

במאמר קצר זה ננסה לתת תשובה לשאלה זו.

תכלית:

האדם  מחפש לכל דבר תכלית. ואם היא איננה קיימת הוא מנסה אפילו להמציאה. למשל קשה לו לחיות עם ההרגשה שאין תכלית לחייו,  למעשיו. שאין תכלית לבריאה. שאין תכלית לעולם. מכאן  שטיבעו של האדם הוא לחפש פרשנויות. לחפש מטרות.

כך גם באומנות: מה בעצם רצה להביע בפנינו צייר זה בתמונתו? מה המסר של ההצגה הזאת?

מה תכליתה של מוסיקה זו? מה מסתתר מאחורי הצלילים..

מציאות ואומנות.

האם האומנות היא שיקוף של המציאות? או שהיא עומדת בפני עצמה. האם על יסוד המציאות היא יוצרת עולם משל עצמה? האם יש בה דינמיקה פנימית מסוימת משלה? האם יש לדינמיקה זו תכלית משלה? מטרה, יעד סופי?  (על כך עוד  נדון בהרחבה  במאמר אחר שידבר בכך) אך לענייננו נקבל, לרגע,  כתזה, שאכן האומנות היא שיקוף של המציאות.

תמיד אמרתי שהמוסיקה היא עולם בפני עצמו אך שכחתי שהצלילים מעולם המציאות באו. המוסיקה לא המציאה אותם. היא השתמשה בכלים שנמצאו במציאות כדי לפתח את עולם הצלילים. הציפורים שרו שירים עוד מקדמא דנא ולא המוסיקה היא שהמציאה אותם.

השיר הכתוב, לעומת זאת, הוא, לדעתי, שיקוף של המציאות. הוא מנסה להעביר צילום קטע מהמציאות בצורה אומנותית כתובה. וכן לכלול בו באותו קטע רבדים או ממדים שונים של רגשות חוויות רשמים וגם ,אך לא תמיד ,מסרים.

ביאליק מעלה תפיסה זאת בפואמה הנהדרת שלו הבריכה:

"ועולם אחר זה כה קרוב הוא, כה קרוב

הרי הוא כאן מלמטה, כאן מלמטה

בלב הברכה המצנעת."

למה יש צורך לחפש "עולם אחר" רחוק, כאשר הוא קרוב . הלא עולם זה הוא בתוככי המשורר בלבו בלב האדם!

כלומר הברכה היא בבואת המציאות! האומנות מול מציאות! שני עולמות והמשורר ביניהם!

וביאליק ממשיך וכותב:

"ובשבתי שם על שפת הברכה, צופה

בחידת שני עולמות, עולם תאומים

מבלי לדעת מי משניהם קודם,

הייתי מרגיש בעליל בנבע חרש

כעין שפע רענן חדש אל נשמתי,

ולבבי, צמא תעלומה רבה, קדושה

אז הולך ומיתמלא דמי תוחלת

כאילו הוא תובע עוד ועוד ומצפה

לגלוי שכינה קרובה או לגלוי אליהו.

עולם תאומים. התגלות השכינה דווקא בין שני העולמות.

החוויות, האירועים, החלומות המאוויים התשוקות כל אלו הם ממציאות חיינו, ואותם אנו מביאים לידי ביטוי ביצירותינו. פעם כתיאור מצב כהוויתו, פעם כציור תמונה מסוימת על פרטיה, פעם כהבעת דעה או עמדה בנושא מסוים ופעמים גם כמסר לקבוצה מסוימת או לאוכלוסייה  בכללותה.

למה הוא התכוון? מה המסר?

חשוב להבין שלפעמים הוא לא התכוון למשהו מסוים אפשר ולא התכוון כלל וכלל פשוט ישב ותיאר מה שראה. ניסה להעביר במילים מה שהצייר מעביר במכחול והכנר בקשת על פני מיתרים.

שוב כוונה לא הסתתרה לה מאחורי הדברים שכתב. הוא בסך הכל רצה לתאר מצב.

אך הקורא העקשן מחפש מסר. הוא שואל עצמו למה היוצר התכוון. וכאן אפשר שיהיו לו שני פתרונות:

 במקרה הטוב ימצא מסר שהמשורר כלל וכלל לא התכוון אליו ובכך אפשר ושיר זה יעבור אצלו כהלכה.

במקרה הגרוע לא ימצא מסר, ואז יאמר לו ליוצר שהשיר לא ממצא או השיר קצר מדי או השיר שטוח מדי או יש בו אלמנטים ליצירת שיר וכד'

כל זאת בלא שים לב לסוג השיר. בלא לראות שאולי השיר הזה כלל וכלל לא בא להעביר מסר. אלא לצייר תמונה שלווה  בצבעים רכים, קווקווים עדינים, ענוגים או תמונה רועשת בצבעים עזים חדים קווים גסים מלומדי צבע וחימה.

אולי סתם מצא לו לנכון לתאר חריץ קטן בסלע  או להביע רגשות לעניין מסוים באמצעות השיר.

ה "למה הוא התכוון"  הוא מאוד שורשי אצלנו כי כך חונכנו בדרך כלל כשלמדנו שירה במוסדות החינוך למיניהם. והשירים שנבחרו אכן היו ברובם בעלי מסר עם עוקץ מסוים. אך יש לדעת שהרבה מהשירים נושאים אופי אחר לחלוטין ואינם נופלים באיכותם מהאחרים.

בחינת השיר:

בחינת השיר על ידי הקורא צריכה להיות בשום שכל ותוך כדי הבנה והבחנה בסוג השיר: שיר תיאורי, שיר חוויתי, שיר פוליטי,  נוקטורנו, שיר נקודתי, שיר פילוסופי וכד'

מובן שבשיר פוליטי או שיר נקודתי המתבססים על העברת דעות, אנו נצפה למסר כל שהוא.

אך אפשר מאוד שבשיר תיאורי או חוויתי לא תהיה שום כוונה מעבר לתמונת השיר.

סיכום:

הארנו עובדה חשובה, שישנם סוגים שונים של שירים ולא כל שיר צריך להעביר מסר כל שהוא. שיר יכול להיות מצוין וטוב כשיר תיאורי או  חוויתי, אירועי ,בלא שיעביר שום מסר אלא יעביר רשמים ציורים וכל מה שרצה המשורר להעביר בצורה המוצלחת והטובה ביותר.

על הקורא להיות ער לעובדה זו כדי שחס וחלילה לא יפסול שיר בשל אי הבחנתו בדגשים שהוארו כאן.

---

[1] על כך כבר דנו במאמר הראשון. המשורר צריך לראות בביקורת כמתנה שניתנה לו. שהרי אפשר היה לא להתייחס לשירו כלל וכלל! ראיית הביקורת כמתנה ,יכולה הן לפקוח עיניי המשורר בפני טעויות והן לקדם אותו בדרך יצירתו.