העולם הבא לפי תורה שבכתב והמקרא בכללותו
מבוא קצר:
לא ניתן להבין את קשר
החליפין , העובדתי, של השפעה ברורה בין הרוח לחומר והחומר לרוח בכל דין המתייחס לגופו של אדם.
בהשפעת הרוח לחומר אנו
מדברים על השפעה פסיכוסומאטית. או
לחילופין השפעה פיזיולוגית של החומר על הרוח.
קשר הגומלין בין שני
דגשים אלו קיים , אם כי לא ניתן להבנה
רציונאלית קרי מדעית, כיצד
זה שאירוע נפשי מחולל אירוע פיזי ולהפך.
מסתבר שעובדה זו
מוכרת עוד מקדמה דנא. עוד מימי בראשית,
אבות האומה והלאה, דרך הנביאים ועד הפסיק האחרון.
מכאן שגם מן התורה
ניתן להבין באופן ישיר ולא עקיף שעל פי תפיסתה הרי שלאחר הבריאה הראשונית החד-
פעמית של האדם. הופכת הרוח להיות תולדה של החומר היינו באין חומר אין רוח.
נעמיד תזה זו לאור
הכתובים. ונבחן שלב שלב את הפסוקים המראים לכאורה
ובאורח עקיף את רמיזות התורה , כביכול, לקיומו של עולם אחר הוא העולם הבא.
ומאידך נביא פסוקים מהתורה וה- נ"כ
, המראים בעליל , שבלא חומר אין רוח משמע
אין עולם הבא!
הקדמה קצרה
לפני שאכנס
לעובי הקורה אומר כמה מילים לסבר את העין מדברי התורה בבראשית בריאת העולם
המשפט הראשון בתורה המדבר על הבריאה מתייחס
לבריאת השמים והארץ. היינו על מכלול מושב החיים של האדם החי הצומח והדומם. אין הוא
מדבר על בריאתם של עולמות אחרים לרבות עולם הבא.
לכאורה יכול להגיד לי
מן דהו שהשמים פירושם הרוח והארץ פירושה החומר ולכן העולם הבא כלול בשמים היינו ברוח.
רוח תרתי משמע רוח כנגד חומר ורוח בבחינת רוחניות מול חומריות.
אך מיד אענה כפשוטו
שלא כן הוא.
שהרי אם העולם הבא כל
כך חשוב לו לאדם לא פחות מהעולם הזה,
ויותר מזה שהרי לפי תפיסת החכמים העולם הזה הוא מסדרון לעולם הבא הרי שעל אחת כמה וכמה שבפתיחת התורה בתיאור
הבריאה בפסוק הראשון של התורה הדן ביצירה היה צריך להיות כתוב ברחל בתך הקטנה כך:
" בראשית ברא אלוהים
את השמים ואת הארץ ואת העולם הבא."
אז זה לא כתוב. היינו "עיקר
זה" העולם הבא שתופס מקום כל כך חשוב בהגיגי ובחוכמתם של חז"ל לדורותיהם
. עולם זה לא מוזכר בין חומרי הבריאה שנבראו
ולא עוד, אלא שלא מוזכר כלל וכלל גם בהמשך בבראשית.
לאחר סיפור הבריאה ,במקרו;
שמים וארץ, בא הפרוט של גורמים בבריאה לרבות יצירת האדם.
בפרק ב' פסוק י"ז
מוזכר פעם ראשונה בתורה באופן מפורש הערך " מוות"
יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל
מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.[1]
ההופעה השנייה של
עניין המוות היא בדברי הנחש: המשתמש במשפט: " מות תמותון": באותו הנוסח
של האלוהים" מות תמות" היינו בצורת הדגש של אפשרות המוות . גם כאן לא
מוסבר מהותו של המוות. למה?
כאן לאחר ששלוש פעמים
מזוכר עניין המוות פעם על ידי האלוהים ופעמים על ידי הנחש
אפשר לומר די
בוודאות שאלו עולם הבא היה חשוב כל כך הרי
שהיה איך שהוא מוזכר בנקודה זו. היינו כמו למשל: " תמות מן העולם הזה ותעבור
נשמתך אל העולם הבא"
אך התורה לא אומרת
זאת לא בדברי אלוהים . לא בחזרה של הנחש
על דברי אלוהים ולא בדברי הגיונו של הנחש: " לא מות תמותון
השיא הוא בדברי
האלוהים אל שלושת הגורמים אדם חוה ונחש.
ונתרכז לרגע במה שהוא אומר אל האדם:
פרק
ב פסוק י"ט: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ
תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ
כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.
כאן מודבר לראשונה על
מהותו של המוות. וגם נאמר לאדם מניין הוא בא. היינו עפר ועפר הוא חומר הבסיס
ליצירת האדם ולפיכך העפר ועפר האדמי, יחזור במותו אל האדמה ממנה לוקח ויחזור לשכון
בין רגביה.
אלו עניין עולם הבא
היה חשוב כל כך מן הדין היתה כותבת התורה בתחילתה בעקרונות הבסיס שלה כך:
בְּזֵעַת
אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה
לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה
אך
גופא דעובדתא שהדבר לא נזכר ולא נאמר.
משמע העולם הבא כלל לא מובע בלכסיקון של התורה בודאי לא בראשית הקמת היקום
על ידי האלוהים.\
יש
לציין שבכל מעשה היצירה והמיתה של האדם מדובר בחומר הפיסי ולא רוחני. היינו האדם
יוצר מחומר קרי עפר, ושב אל עפר כאשר
עניין הרוח לא מוזכר כלל וכלל היינו רמז
מובהק שעל פי תורת היצירה הרוח היא תולדה של החומר.
בטרם
נזרק האדם מגן עדן נרמז עוד רמז עבה לאי קיומו של עולם הבא כאשר הקב"ה אומר:
כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת
טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל
וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים
מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.
מה פירוש ואכל וחי
לעולם. מובן שהכוונה לחיים על פני כדור הארץ הזה . לדעת הקב"ה
מן הכתוב מסתבר ועולה שהכוונה לחיי נצח על פני האדמה! שממנה לוקח.
גם כאן היתה הזדמנות
לדבר על הישארות הנפש אם היה קיים עולם הבא. ולא היא!
ברשימת הדורות מופיע
גם שמו של חנוך ונאמר עליו:
אפשר היה לראות בכך מעין רמז לעולם הבא .
היינו לקח אותו אלוהיו בצלמו ובדמותו השמימה לשבת אותו.ומכאן היה אפשר לחשוב
שהעולם הבא ( גן עדן במהותו) נמצא במקום שבתו של האלוהים. ולא היא!
גם אצל נח אנו פוגשים
את הביטוי
אֵלֶּה
תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו "אֶת-הָאֱלֹהִים
הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ"
כשם שאצל חנוך אנו
מוצאים:
"
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים"
כלומר ההתהלכות פירושה הליכה בדרכי ארץ לפי רוח וצו
האלוהים ( תורה אז לא היתה)
כלומר אם חנוך התהלך את האלוהים משמע הלך בדרכיו והיה
צדיק עוד לפני קום נח הצדיק לעולם. ואיננו יכול להתפרש בשתי דרכים:
או שחייו היו קצרים
יחסית לקודמים לו ומאחרים לו ופשוט מת.
ולכן איננו כי איננו יכול שיהיה שווה למת ללא קיים.
אפשרות אחרת יכולה
להיות ל"איננו" והיא: הלך ומת באי שם ואיש לא מצא את גופתו או ידע את
מקום קבורתו. היינו נעלם או הועלם.
אלו התורה היתה חושבת
שלקח אותו אלוהים, אין פירושו המית אותו אלוהים ,אלא לקח אותו חי שישב אצל שולחן היתה מציינת זאת מפורשות כמו למשל:
"
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כי לקחו אלוהים אליו להביאו אל גן העדן אשר
בעולם הבא" אך התורה לא אומרת זאת, כי שתיקתה בעניין זה מביאה את הקורא לידי
הבנה של רמיזה עבה מצד התורה לאי קיומו של
העולם הבא.
בעל כורחו נבין שלקח
אותו אלוהים , פירושו המיתו בגילו הצעיר יחסי לאחיו.[2]
בפרק ו מדובר על קביעת
תחום חיים מקסימאלי לאדם כאמור:
ג
וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר
וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. גם כאן התורה שמה נקודה ואינה מנסה להגיד ואפילו לא
ברמז מה קורא לאחר מאה עשרים שנה. ( שתיקה כרמיזה לאי קיומו המשכיות חיים במקום
אחר)[3]
וראה פירוט בהערה 2.
בהמשך הפרק אנו קוראים
הפסוקים כלהלן:
"ה וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם
בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם
בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם
אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ
וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. " עניין זה קשה כשלעצמו (המעוניין להבין מדוע שיואיל לעיין בהערה[4])
אלו היה הערך "
עולם הבא" או ההמשכיות של החיים במקום אחר נמצא /ים בתודעה של ספר בראשית,
הדבר היה נאמר כאן אולי בצורה זו או אחרת, אך בודאי מודגש ונאמר, כדוגמא זו למשל:;
"האלוהים ראה כי
רע הוא האדם וינחם על כי עשה אותו בארץ
ויעבירו לעולם הבא כדי שיזכך נשמתו
שם ,בגיהינום , ויחזור לארץ כדי לעשות את התיקון שעליו מדברים חכמינו לדורותיהם. כדי שלאחר מכן יוכל אותו האדם לעבוד את אלוהים כיאה וכיאות, ובנפש חפצה".
לא משפט כמו זה וגם לא
בדומה לו וגם לא משפט אחר שרומז אף לא ברמז דק נמצא כאן.
יצוין שכשם שפרטתי
בהערה 4 פסוק זה שולל כל אפשרות אפילו
נרמזת של השגחה פרטית על ידי האל כלפי האדם. להפך. הוא מדגיש כי אין השגחה פרטית.
כל אדם אחראי למעשיו והוא הוא אשר משגיח
על עצמו ומכוון את מעשיו. ובשל כך גם
אחראי לגורלו העונש הניתן לאדם על מעשיו, לפי התורה, אינו פרטי אלא קולקטיבי
קיבוצי. ראינו זאת אצל דור הפלגה
"השחית כל בשר" והרוב גרם למחיקתו שלכמעט כל המין האנושי והסובב
לו. וראינו זאת גם אצל אברהם בנסותו להגן על לוט ובני ביתו שגרו בסדום , טרם
ההפיכה.
( האף תספה צדיק עם
רשע? השופט כל הארץ לא ייעשה משפט?) וברור שכנגד אברהם עמדה עובדת השמדת דורו
המושחת של נח.
פרק א:המקורות
המאשרים ( לכאורה ) עולם הבא.
בפרק זה יתוארו רמזים
מקובלים במקורות היהדות וחז"ל
לקיומו של העולם הבא בתנ"ך וסתירתם אחד לאחד.
רבי יהודה הלוי במאמר
ראשון בספרו הכוזרי קט"ו מציין כמה
מהפסוקים הללו :
"... אולם האמת
היא כי גם בדברי הנבואה נאמר כי בשוב העפר – זאת אומרת : גוף האדם – אל העפר תשוב
הרוח אל האלהים אשר נתנה קהלת יב ז
" ז וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה
וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. "
קהלת מסתמך במאמר זה על הנאמר בספר בראשית פרק
ב פסוק ז: " ז
וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו
נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
לפי זה בעצם קוהלת לא מחדש דבר ואין ללמוד מדבריו כהו זה על מציאות
עולם הבא כל שהוא:
בבראשית מתואר במקרו
כיצד אלוהים ברא את האדם כגוף מהאדמה ונפיחת רוח חיים בנפיחה אלוהית שהיא. משמעות
הדבר שהאדם מורכב מחומר ורוח. חומר שהוא יצירה אלוהית שנבראה במכלול הבריאה כולה.
ורוח היא רוח אלוהית שהפיחה בעפר את
החיים.
ומה אומר קוהלת?
קוהלת מסתמך על פעולת
יצירה זו ואומר שבסוף חיי האדם כל חומר חוזר למקורו. הגוף חוזר לעפר ממנו לוקח
והרוח שהפיחה חיים בגוף חוזרת אל מקורה השמימי האלוהי.
הגיוני בהחלט ומובן
בהחלט שהסוף דומה להתחלה; כאן לקחנו ציוד וכאן החזרנו ציוד. אך בין זה לזה, חי
האדם בעולם הזה – כאן- על אדמתו. מהרגע שהופחו בו החיים ועד לרגע בו נלקחו ממנו.
אך מה קורה הלאה. לא כתוב בפסוק קוהלתי זה.
ממשיך ר' יהודה הלוי
באותו פרק קטו ואומר:
" וכן הוזכר
בדברי הנביאים דבר תחית המתים לעתיד לבוא ונאמר כי ישלח לנו האלוה אז נביא, ואליהו
שמו, כאן מסתמך ר' יהודה הלוי על מלאכי ג כ"ג שם
נאמר: "הִנֵּה
אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל
וְהַנּוֹרָא"
לפי
סיפורי הניסים במקרא עליית אליהו בסערה השמימה או אלישע
מלכים ב פרק ב
מלכים ב פרק יג
אפשר לחשוב כמו אצל חנוך, שלוקחו האנשים האלו בעודם
חיים השמימה. אך החכם שעיניו בראשו יכול להבין שאין זו, אלא מטפורה. או דימוי
לחזיון שרואה הנביא בעיניי רוחו. בדיוק
כמו חזיונות אחרים שרואים הנביאים ומתוארים למכביר במקרא.
אין זו עליה אמיתית לשמים כי הרי מעשה אל טבעי זה לא
ייתכן שיקרה במציאות.,
לכן גם המתואר במלאכי על שובו של אליהו ותחיית המתים זו
מטאפורה לגר נמר עם כבש ושלוותם של ימי אחרית הימים. איש לא חושב לרגע שאמנם יקומו
מתים מקבריהם ויתאחדו לכדי אנשי אנוש כמו שמתואר ביחזקאל ( חזון העצמות היבשות)
תאור שכולו חזיון וחזון.
תאור יום ה' הנורא מלא ההוד מתואר בצבעים עזים מטפוריים
וביניהם מכניס המספר גם את אליהו הנביא שלכאורה יחזור אל הארץ מעולם הנשמות
השמימי.
טעון הגיוני אחר:
אם אמנם כך הוא ויש לקבל את דברי המקרא על הניסים שבהם
ככתבם וכלשונם דהיינו שאליהו מת בזמנו (
ספר מלכים) והנה עתה הוחיה מחדש וחזר ( בספר מלאכי). אז כך יש לקבלם בלא תוספת פרי
הדמיון של חז"ל שהרי איש מחז"ל
לא היה שם עם אליהו וראה את מעשיו מיום מותו ועד שהוחזר חזרה אל הארץ. האיש מת ,
והחזרה היא ההילה או שאר הרוח באווירה הסובבת שכבוד האיש אליהו מלא אותה.
ועוד משהו:
ונניח שחזר בדמותו ובצלמו, הרי הכתוב לא כותב ולא במלה
אחת מה עבר עליו מהרגע שמת ועד שחזר.
ולפיכך גם אי אפשר לדעת דבר בקשר לעולם הבא. אפשר מהסיפור הזה לדעת שאליהו הנביא
עלה בסערה השמימה ואליהו הנביא ישוב באחרית הימים. אך בין זה לבין זה מי חכם וידע?
התשובה אין חכמים לדעת לבד מאלוהים ומי שמתיימר לדעת משים עצמו כאלוהים עצמו שהניע את גלגלי יצירת האדם והניע גם את
גלגלי סוף האדם.
ממשיך
ר' יהודה הלוי בכוזרי ואומר:
היהדות אינה מצדדת בדרישה אל המתים. ואנו לומדים זאת מהנביאים שהדרישה אל המתים
אסורה. אך בכל זאת סובר ר' יהודה הלוי כך: " למדים אנו ממנו( ממעשה שאול
שביקש מבעלת האוב להעלות באוב בפניו את שמואל הנביא) כי בימי הנביאים היה העם
מאמין בהשארת הנפש אחר כלות הגוף . אשר על כן היו דורשים אל המתים.
גם בימינו אנו משתעשעים בתעתועי דמיון כמו
סיאנס להעלאת נשמות. אך מי אומר שזה אמת לאמיתה ולא אחיזת עיניים? מי מהין לומר
שאין זו אמרת שבעצם אנו מעלים את מה שאנו
באמת רוצים לראות? פסיכולוגיה בגרוש של אדם.
מביא גם ר' יהודה הלוי מדברי בלעם המקלל את
ישראל ואומר: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע
יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ
"(במדבר כ"ג י')
בלעם מדבר כאן על מות ישרים היינו בתום ימיו.
וכן אומר ותהי אחריתי כמוהו. היינו מתכוון שסופו יהיה כמו שמקובל אצל עם ישראל.
מעניין איך חכמים מצאו מכאן רמז לחיי עולם הבא. והרי מי אמר שכמוהו קרי עם ישראל
זוכה לעולם הבא? הן עד הנה זה לא היה כתוב כלל וכלל. אלא שחכמים סוברים אולי, אך אני חושב, שזו היתה אמונה עממית בעם
ישראל. ספק אם זה נכון.
גם אם כן, הרי שפרשנות זו להסיק מסקנה מרחיקת
לכת מנבואה פשוטה של בלעם היא יומרנית מדי ודחוקה מדי.
רב סעדיה גאון סובר כי הגמול ב" עולם הבא" מתחייב על דעת השכל. שהשכל מורה
עליו. ואין מקרא מתעכב ומאריך בדברים אלו. היינו המקרא בכוונה סותם עניין עולם
הבא. לא מעט חכמים " קנו " רעיון זה והלכו עמו. הנה לך סיבה לחשיבה
לוגית של חכמים בכיוון של מציאות עולם הבא. דעת היחיד כפריצת דרך לדעת הרבים .
וקבלת דין היחיד בשל גדלותו בעם. שהרי רס"ג נחשב ובצדק למשכמו ומעלה.
רס"ג גם טען שדרכו של מקרא הוא לעסוק בענייני השעה ולא בעיניי עתיד ולכן אינו
מזכיר מפורשות את עניין עולם הבא.
צורכי השעה : כיבוש הארץ ההתנחלוך בה מצב
חומרי וכו')
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר ראשון כ"ג גם סובר שקיים עולם הבא. כאשר הוא מדבר
שם על הדבקות של בני ישראל בעולם האלוהי
כעם נבחר בארץ הקדושה " בתכונות אלוהיות שעשאום כאילו לבני מין אחר (
שים לב שאומר כאילו ונזהר מלחרוץ קביעה עובדתית מחשש גזענות והפלייה)מלאכי, כולם
מבקשים דרגת הנבואה ורבים מהם מגיעים
אליה, ...... זאת היתה אצלם הראיה הודאית והאות הברור והמכריע על הגמול בעולם
הבא. כי מהו המבוקש בעולם ההוא אם לא כי
תעשה נפש האדם אלוהית, תפרד מחושיה תסתכל בעולם העליון ותהנה מראיית הזיו המלאכי
ומשמיעת הדבור האלוהי? נפש אשר כזאת מבטח לה כי לא תמות בכלות כליה הגשמיים. והנה
אם יש תורה שעל ידי החכמה הכלולה בה והמעשה אשר תלמד מגיע האדם אל המדרגה אשר
אמרנו ......אין ספק בדבר כי בזאת התורה מובטחת להם לבני אדם השארות הנפשות לאחר
אבדן הגופות.
מובן שדברים כאלו שאומר גאון ואיש
אשכולות וגם איש העולם כרבי יהודה הלוי
אינם נופלים על אוזניים ערלות אלה נתפסים בלבבות ושומעיהם מאמינים בהם ומעבירים
אותם הלאה.
אני הייתי חולק על דברי ר' יהודה הלוי במשפט אחד " הדברים נאמרים על כרעי הספק. אין להם אחיזה ברורה במציאות התורה,
שהרי התורה לא מדברת בשום מקרה על קיומו
של עולם הבא או המשכיות והישארות הנפש. דבריו מהוקצעים היטב נשמעים טוב , מנחמים
נוטעים תיקווה והמשך טוב לחיים אך נטולים הם גזע בריא חזק עם שורשים חזקים נטועים
בקרקע וזה ברור לי כשמש שבשמים
סיכום ודעתי שלי:
האמת האנושית הקיימת
היחידה, לדעתי, יכולה להיות רק משך חייו של אדם. היינו: משמעות החיים יכולה לבוא
לידי ביטוי רק בהיותם של חיים, אחרת גם לא היינו משתמשים בביטוי הערכי מוות., מוות
שפירושו בתפיסה האנושית חידלון היות גוף וממילא רוח. שבאין גוף אין רוח. בדומה
לשולחן שכל עוד הוא קיים הוא משמש כשולחן אך ברגע ששרפת אותו או שברת אותו לרסיסים
הוא אינו יותר שולחן גם לרסיסיו אין יותר משמעות.
רק בהיות חיים בגוף
יכול האדם להגשים את מטרת קיומו בעולם הזה היינו לתת. רק בהיות חיים אפשר להקשיב
לזולת
מצאנו שגם שורשי האמונה
היהודית המעוגנת בתורת ישראל אינה מדברת על עולמות אחרים בכללם עולם הבא לדעת התורה כאשר האדם מת הוא חוזר לעפרו ממנו
נוצר. והרוח אל מקורה . שהרי בלא גוף ובלא רוח אין חיים., כך לפי התורה. לפיכך אין
חיים אחר המוות , ואין עולם הבא.
אין ספק שהעולם הבא הוא
המצאה של תקופת בית שני בעת בה התחילה להתגבש התורה שבעל פה.
גם
נביאי ישראל מדברים על צדק חמלה על יתום
ואלמנה וכו' בעולם הזה באופן מידי עכשווי ולא מדברים על תגמולים או גמולים בעולמות
אחרים. עוד אומר דוד מפורשות " לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה" כאן
ניתן להקים מאשפות אביון , כאן ניתן לעשות חסד עם עניי עמך ישראל ולא בשום מקום
אחר! זו תפיסת הנביאים!
והאמת היא רגעית ונכונה
לזמן בו היא מופיעה נראית ונשמעת ונתפסת בחמשת חושיו של האדם. שהרי גם האמת המדעית
אינה אבסולוטית לדורות אלא נכונה לתקופתה, מחר יכולים לגלות יסוד חדש מחר יכולים
להבין שכל שחשבו על אמת מדעית זו או אחרת מופרך ואינו נכון עקב גילויים חדשים.
עם כל זאת ולמרות הנאמר
חשוב לי לציין את שתמיד אני נוהג לומר: " חביבים אשליות" וכל כך מדוע?
כיוון שהאשליות נותנות את הכח להמשיך הלאה בדרך. ולכן אם קיים ערך עולם הבא על כל פרטיו ודקדוקיו , ויכול האדם להאמין בו
בלב שלם, אין לקחת זאת ממנו אלא להפך להשאירו באמונתו. כי יכול ויהיה עולם הבא הזה
לאותו האדם בבחינת גלגל הצלה מאימת ואפלת העולם הזה, וכמיהה אל האור הגדול אל היופי
ואל התום הממתינים מעבר לשער שם במקום הנקרא העולם הבא.
*
עוד אעיר בהזדמנות זו
ואומר שעוד מימי צעירותי כאשר חשבתי בענייני השארות נפש ועולם הבא קשה היה לי להבין משמעות של מות הרוח. קל היה לי להבין ,אולי בשל
ראיה ויזואלית בשטח, את מות הגוף והתפוררותו לעפר, אך תודעתי לא הצליחה לתפוס מאז
ועד היום את אפשרות מותה של עצמה! קשה היה לי לתפוס את מות הנפש.
עצם המצאת העולם הבא
ומושג הישארות הנפש שאין עליהם שום הוכחה אמפירית קיימת או אפשרית, מוכיחה את
תחושתי שהתפיסה להישארות הנפש היא מולדת.
היא מוטבעת בנו מלידה עד כדי שכל חיינו איננו מסוגלים לדמיין את נפשנו כחדלה
מהיות. גם אלו המוצאים פתרון של גלגול
נשמות ועולם הבא מעידים על הקושי לחשוב על אפשרות היפרדות מהנפש.
דומה לי שהמשותף בין כל
ברואי עולם הוא אותו ביט קטן מולד בתודעה אצל כולנו שאי אפשר לה לנפש להיעלם.
ומכאן כל תעשיית הנשמות העולמות האחרים וגם השיבה שוב אל הארץ הזאת. היא הארץ
המובטחת, כחזון חזרת אליהו הנביא. זו משאלה כמוסה עממית המוצאת את ביטוייה גם בין
דפיו הקדומים ביותר של המקרא.
אשר
להשגחה הפרטית שנגענו בה פה ושם במאמר זה אומר כך:
תפיסתי את ההשגחה
הפרטית לפי התורה:
אם אלך בקו התורה אומר כך: מאחר והאדם נברא בצלם
אלוהים משמעות הדבר שאיזה זיק אלוהי קיים
באדם שנברא בצלם. ולפיכך גם לאלוהים יש את מה שיש לאדם רגשות אנושיים (כמו שנאמר למשל בפרשת נח כי
התעצב ה' אל לבו על ששחת כל בשר) ומאחר ולמדנו גם בפרשת נח שאין עונש או בחינת
זכאות או עונש אישי, אלא קולקטיבית
קיבוצית, לכן אין ההשגחה הפרטית , אלא
במקום אחד בלבד: בלבו של כל פרט ופרט שנברא בצלם אלוהים ולכן המנגנון האלוהי בזעיר
אנפין נמצא בתוך האני שלו. מעין תרמוסטט המכוון את בעל האני ומכוון אותו אל המסלול הנכון.
מאידך, ההשגחה הפרטית
האלוהית לא קיימת, אלא במוחם של אלו בעלי החשיבה התמימה הזקוקים לה. ואני מכבד
אותם אך בודאי לא מסכים לדעתם. האמת שההשגה הפרטית האלוהית נמצאת כאמור בכל אחד ואחד
כך אני יכול להבין יותר
את ההשגחה הפרטית התורנית.
תפיסתי האישית את
ההשגחה הפרטית:
דעתי האישית דומה
בצורתה אך שונה במהותה: אני בהחלט מכיר בתרמוסטט האישי של כל אחד ואחד מאתנו. שהוא
הוא ההשגחה הפרטית או הסטנדרט המנחה
לפעולותינו. אלא בהתייחסותי לאלוהות כבלתי נתפסת במחשבת אדם, ולכן אי אפשר לדבר
כלל וכלל עליה, אלא בבחינת "ל א יודע"
ובהיותי מחזיק בסברה כי כל המייחס
לאלוהים תכונות אנוש בעצם שולל את קיומו מעיקרו. שהרי האלוהים נשגב הוא ואין לו
רצונות ואין לו כל דבר מתכונות יצור בריאתו - האדם.
ובדעתי כי גם אם היתה פעולה ראשונית של יצירה עולמית בלתי מובנת ובלתי נתפסת
במחשבת אנוש, הרי שלעולם לא אוכל לתהות על מהותה.
. במחשבות שכאלו אני
בהחלט נוטה לחשוב שאותו מנגנון של השגחה פרטית הוא טהור וחילוני לחלוטין, בלא שום הילה של קודש בלא שום ניצוץ אלוהי
שהוא.
האדם לא יכול להיברא
בצלם של מי שאינו יודע דבר על מהותו ועל קיומו בעבר בהווה או בעתיד.
דומה לי לומר, שיותר
מאשר יצר אלוהים את האדם , האדם יצר את האלוהים
כי צריך הוא לו, כמושיע כמגן ככותל דמעות וכד' ובבחינה זו הוא קיים. ואם
ניתן לו ערך מילוני ודאי שאותו ערך מקיים את היש.
עולם הבא על פי השקפתי
נברא על ידי האדם בעיקר בשל פחדיו מן המוות. והפתרון של המשך החיים בעולם הבא , הוא פנטאסטי כדי להסיר מעט מן הפחד
מהחידלון הנצחי. ואם יש כבר עולם הבא ,מדוע לא למדר אותו לפי רע וטוב? שהרי
כך ע"י כח ההפחדה ניתן לחנך את האדם
לטוב. בפן הדתי – קיום המצוות יושר
והגינות ודרך ארץ אפשר ויקנו לו לאדם את חיי הנצח בגן עדן. ונהפוך הוא הרע ישלח אותו
אל לא עלינו לגיהינום.
[1] אין הסבר פה לתופעת
המוות היא מוזכרת כאילו התופעה ידועה לאדם שזה עתה נברא וטרם ראה את תופעת המוות
אל נגד עיניו!
היינו מצפים שהכתוב יסביר לאדם שכשם שעתה הוא חי, המוות יסיים
חיים אלו והוא לא יהיה עוד כמו שנאמר מאוחר יותר בפסוק י"ט שלהלן "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" חוסר הסבר
מראה על שני דברים: או שהמשפט "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת
תָּמוּת"
הוא
תוספת מאוחרת של העורך או שהאדם הספיק כבר לראות איזו צורה שהיא של מוות. אך אם
מדברים על האדם הראשון,עוד טרם היה לו עזר כנגדו ,סביר שלא ראה מוות מה הוא ולכן
סביר שזו תוספת מאוחרת של העורך.
אך אם עניין עולם הבא חשוב היה כל כך בתורה ככלל ובבריאה בפרט
. מן הדין שבאותה תוספת של העורך היה מופיע גם עניין עולם הבא. והנה רואים אנו
שאין זכר לו.
אגב פסוק כ"ד : כד עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו
וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. " מראה גם הוא
בעליל , שהיתה כאן עריכה מאוחרת והמשפט הזה הוא תוספת של שנים מאוחרות יותר. שהרי
לא יתכן שכאשר היו רק שני אנשים בעולם הבריאה השתרש המנהג של עזיבת הבית והקמת בית
משותף אחר בין איש לאשתו שהיו לבשר אחד ( לא לרוח אחת)
[2] אגב בעגה היומיומית , עד היום אנו משתמשים לגבי המתים בביטויי כגון אלו:
"נפטר" " מת" " הלך לעולמו"
" הלך מאתנו" " לקח אותו
ה' מאתנו".
[3] אגב כל הטקסט כאן תמוה מעיקרו:
שכן מדובר על משהו מיתולוגי "ב וַיִּרְאוּ
בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים
מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ." מי אלו בני האלוהים האם מלאכים? האם נבחרים על
פני כדור הארץ בדמות אדם? ומי אלו בנות האדם שאותם לקחו להם בני האלוהים?
התשובה
שלי היא שסיפור מיתולוגי ממסורת עמי כנען אכן שורבב כאן לתוך ספר בראשית. וכמותו
מצאנו גם בהקשר לתנינים הגדולים
נראה
שהתנין שנראה בעיניי הקדמונים כמפלצת "אל יכול" קודשה על ידם עד להיות
התנין אליל. התורה באה להאדיר את כוחו של האלוהים מעבר לכוחם של התנינים הגדולים.
עיקבות
מיתולוגיות אלו מוצאים גם במקומות אחרים בתנ" ך כמו למשל :
ישעיהו פרק כז
תהילים פרק עד
תהילים פרק קמח
לפי זה או גזרה שווה מכך הוא שאנשי כנען אשר התנין , בין היתר היה לאלוהיהם
האמינו , מן הסתם, בהישארות הנפש בעולם הבא.
וכנגד זה התורה פועלת הפוך ושוללת בשתיקתה את קיומו משל העולם הבא שהיה
בנחלת אמונתם של יושבי הארץ.
דוגמא נוספת היא פולחן שהיה מקובל בכנען " טבח גדי בחמאה טלה
בחלב" היינו בישול בשר וחלב. באה התורה וכדי להבדיל את עם ישראל מהגויים פסקה
ההפך. " אל תבשל גדי בחלב אמו"
[4] פסוק זה כפשוטו מלמד את בני האדם שגם היוצר הכל יכול, יכול שיטעה.שאם לא
כן ניתן לשאול כך:
ממה
נפשך אם האלוהים הוא הכל יכול ואין בלתו, הרי יכול היה ליצור אדם כלבבו שלא יחטא
ויעשה רק צדק .
אך אם
האלוהים ניחם על יצירתו ורוצה למחות את האדם , משמעות הדבר שהאלוהים אינו כל יכול.
גם הוא יכול לטעות! היינו, בנקודה זו מייחסת התורה תכונות אנוש לאלוהים עצמו.
אגב ,
לעומת זאת , עובדה זו מתיישבת יפה עם הקביעה שאלוהים ברא את האדם בצלמו. ואם ברא אותו בצלמו, משמע שלאלוהים יש גם גם
מראה ( דיוקן) וגם תכונות אנוש, ההפך.
אך
פסוק זה מלמדנו , בדרך אגב, גם עובדה חשובה אחרת:
והיא בסיסית ביהדות, ושוללת את דעת החכמים בעניין ההשגחה הפרטית
אלוהים
ברא את העולם , יצר את האדם, נטע בו תכונות אופי ומראה . ומכאן ואילך כל ההתנהלות
בעולם הזה לטוב ולרע תלויה באדם. ואחרי
רוב להטות, ועל פי רוב ייחרץ דין הכלל.
מאחר
ורבה רעת האדם בארץ, הרוב הזה חורץ גם את דין הטובים שבכלל. ולכן האלוהים משמיד
את כולם בלא הבחנה בין "צדיק אחד בסדום לרוב רשעים"
אלו
הייתה השגחה פרטית לפחות בימיו הראשונים של האדם על פני האדמה, לא היה צורך במבול
ובהריגת כל כך הרבה אנשים רוב רע ובתוכו
מיעוט טוב.
אשר
להשגחה הפרטית מעניינת דעתו של הרמב"ם שאף הוא שולל את קיומה:
מורה נבוכים חלק ג פרק יז הוא
אומר:" "ההשגחה האלוהית אינה בעולם
הזה השפל, כלומר מתחת גלגל הירח, אלא באישי מין האדם בלבד. והמין הזה לבדו הוא אשר
כל מצבי אישיו ומה שמגיעם מן הטוב והרע הוא כפי הראוי לו, כמו שאמר כי כל דרכיו
משפט."
וכן ממשיך ואומר שם שם באותו מקום: "אבל שאר בעלי החיים, וכל שכן
הצומח וזולתו, הרי השקפתי בו כהשקפת אריסטו. איני סבור כלל כי
העלה הזה נשר
בהשגחה בו, ולא שהעכביש הזה טרף את הזבוב הזה בגזרת ה' וחפצו עתה על
פרט זה, ולא
שהרוק הזה אשר ירק ראובן נתעורר עד שנפל על הרחש הזה במקום מיוחד והרגו
במשפט וגזרה,
ולא שהדג הזה כאשר קלט את התולעת הזו מעל פני המים, עשה זה ברצון
אלוהי לפרט זה.
אלא כל זה לדעתי על פי המקרה המוחלט כמו שסובר אריסטו... ואל תחשוב
כי השקפה זו
נסתרת לי באומרו נותן לבהמה לחמה וגו', ובאומרו הכפירים שואגים לטרף
ולבקש מאל אכלם
וגו', ובאומרו פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ואף במאמר חכמים יושב וזן מקרני ראמים
ועד ביצי כנים,
והרבה תמצא כיוצא בלשונות הללו, ואין בהן מאומה הסותר השקפתי זו. לפי שכל אלה השגחה מינית לא
אישית, וכאילו הוא מתאר חסדיו יתעלה בזמנו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר קיומו,
וזה פשוט וברור. וכך סובר אריסטו, כי סוג זה של השגחה הכרחי מצוי, וכבר הזכיר את זה
גם אלאסכנדר בשם אריסטו, כלומר: זימון מציאות מזון כל מין לאישיו, ואלמלי כן היה
כלה המין בלי ספק, וזה פשוט בעיון קל...והבן השקפתי עד סופה, כי איני סובר שהוא
יתעלה נעלם ממנו דבר, או שאני מייחס לו אי יכולת, אלא אני בדעה כי ההשגחה נספחת לשכל
וחיובית לו, כיון שההשגחה אינה אלא ממשכיל, ואשר הוא שכל שלם שלמות שאין שלמות אחריה,
והרי כל מי שנצמד בו משהו מאותו השפע כפי ערך מה שהגיע לו מן השכל יגיע לו מן
ההשגחה. זוהי ההשקפה התואמת לדעתי את המושכל ולשונות התורה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה