הפרדוקס
בשריפת לחם בערב פסח
10/04/2015
1. הצגת הבעיה:
שלושה אלמנטים חשובים הם לצורך קיומו של אדם:
אוויר לנשימה קרי חמצן.
מים לשתיה
ודבר
מאכל.
מאז ומתמיד הלחם צוין כמעין בית אב לכל מאכלי
האדם. ההכרה בלחם כאב טיפוס לצורך קיומי באה
אל תודעת האדם עוד מקדמא דנא.
לפי זה הלחם הוא מוצר מזון בסיסי החובק עולם
ומלואו. אולי עוד מרגע היווצרותה של אוכלוסיית העולם על פני האדמה.
מכאן גם שיש
לייחס ללחם גם ערך היסטורי בהתפתחותו ההדרגתית של האדם אשר מלווה אותו משך
הדורות מרגע היווצרותו ואילך.
מצינו
גם דרגות בהתפתחות הלחם שדרך עשייתו היא מורכבת. למשל השאור התגלה בתקופה מאוחרת יותר היא תקופת הברונזה באזור חצי הסהר הפורה כאשר אל בצק שנשאר באוויר
פתוח הגיעו שמרי בר וגרמו לתסיסתו[1]
לאחר אפייתו נמצא שטעמו הוטב ונעשה ערב יותר לחך. מכאן למדו להוסיף עוד קמח וכך
יצרו המשכיות למחמצת.
מכאן, שהלחם עצמו הפך לחלק מתרבות האדם ותרם את
חלקו לתרבות הציוויליזציה הן בחיי היום יום ( הוצאת לחם ויין לקבלת אדם חשוב ,וראה
מלכיצדק מלך שלם בבראשית) והן בתחום התיאולוגי. למשל שימושו בפולחן הן בנצרות והן ביהדות( ברכת
המוציא, בעור חמץ בפסח)
בהיותו מאכל בסיסי נראה שהלחם שמש מעין סמל
כמזון העניים.
אם נפנה מבטנו לרגע אל בטנה הרכה של היהדות
הדתית נראה שאכן הלחם מוכר כצורך קיומי
ולומדים זאת הן לפי הברכה המיוחדת המתייחדת הן ללחם הן למים
ללחם : "ברוך אתה .... המוציא לחם מן
הארץ" ולמים : " ברכת שהכל נהיה בדברו"
נראה שבקידוש אנו מברכים על היין (שהוא גם
בבחינת מים לרווית האדם) ועל החלות( המוציא לחם מן הארץ)
ברכת המזון המלאה תלויה באכילת לחם יותר מכזית.
בפסח אנו מעלימים את השאור והלחם מגבולנו.
ונוהגים לאכול מצות במשך שבעה ימים.
הפרדוקס של חשיבות הלחם בחיי אדם לעומת שריפתו
במחי יד אחת בערב פסח מעורר את שאלת הבנת
הצו מחד גיסא ונכונות המעשה, כפועל יוצא מכך, מאידך גיסא.
רוצה לומר: עד כמה הובנה כוונת הפסוקים שבתורה
המצווים על השבתת או הרחקת השאור מתחום חיי היהודי למשך כל ימי חג הפסח, בוא בשעה שאנו רואים
"חגיגה " של שריפת הלחם עד בלתי השאיר פירור או פליט של פירור.
אם נאמר שהלחם, לפחות בסביבתו הדתית פולחנית
נתפס כערך מקודש במשך כל ימי השנה, קשה יהיה המעבר החד אל מצב של שריפת הלחם
בפומבי, ועוד אמירת פסוקי ביעור שתיקנו
חז"ל לעניין השריפה הזו.
"כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה,
דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי כעפרא דארעא"
ובנוסח העברי:
"כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו
ושלא ביערתיו, יבטל ויהא כעפר הארץ".
מוזר עד כמה ציני הדבר שחכמים יצרו ברכה שהיפוכה הוא
האדרת החמץ והשפלת האדם לפי התורה היינו
לפי דברי אלוהים חיים, כמובן הנה:
בראשית
פרק ג
- פסוק י"ט: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ,
תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה
לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.
היינו
את הלחם בזיעת אפך תוציא מהאדמה. היינו
תעמול קשה כדי להוציאו לך למאכל, אך מי שישוב אל האדמה הוא אתה! אתה שלוקחת ממנה אתה גם תשוב אל עפרה. ומודגש
שעפר אתה. לא הלחם, אלא אתה!
אלו
התורה היתה חושבת,כחז"ל ,שעל הלחם לשוב אל האדמה הייתה כותבת בזיעת אפיך תאכל
לחם עד שובך אתה ולחמך אל האדמה כי ממנה לוקחתם ואליה תשובו. אך היא לא כותבת כך!
חז"ל סוברים כך ובעצם פוסקים כך.
השאלה אפוא היא לאו דווקא בדבריי ובפסיקת
חז"ל, אלא בצד המהותי של קדושת הלחם לפי המקרא, והבנת הוראת פסוקי התורה
בשמות לפי המוטו העיקרי המוביל של התורה לגבי קדושת הלחם.
על כך נדון להלן:
2. הוראת החוק לפי המתואר בספר שמות
מצוות
הפסח מתוארת בכמה וכמה מקומות
אנחנו
נתייחס ונתמקד יותר בפסוקי ההשבתה של החמץ ונבין מה פירושו של ההשבתה היינו למה
התכוונה התורה כשהיא מדברת על השבתת אחד
מהגורמים החשובים ביותר לעצם קיומו של האדם!
להלן
המובאות:
שמות
יב:
יד וְהָיָה
הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה:
לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. טו שִׁבְעַת
יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ--אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר
מִבָּתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
מִיִּשְׂרָאֵל--מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי.
כאן
אנו שומעים לראשונה את חוקת הפסח. מדובר על השבתת שאור מכל הבתים היהודיים
ומחמירה התורה כאשר אומרת שכל האוכל חמץ דינו כרת.
האלמנטים
המופיעים במשפט הם:
המהות: יום
זיכרון.
המעשה: יום חג ל-
ה' ( היינו בני ישראל יעבדו את ה' בחג זה),
המועד : החוק
ניתן בזאת לעולם.
התוכן : שבעה ימים יש לאכול מצות.
ביום
הראשון לחג יש להשבית שאור מכל
הבתים
צו אל תעשה: כל אוכל חמץ בתקופת האיסור ( שבעה ימים) דינו
כרת.
המלה
הקובעת כאן היא השבתת שאור. השאלה למה מתכוונת התורה כאשר היא מדברת על
השבתה שהרי לא אומרת שריפת שאור! אפילו
במלה בעור, אינה נוקטת.
רש"י
לא מדבר על שריפה, אלא רואה את ההשבתה כפשוטו. היינו בדיוק כמו שאומרת התורה
להשבית. היינו לא לנגוע בלחם לא לאכול אותו. להשבית עצמך ממנו. רש"י רואה
בהשבתה כמעשה טריוויאלי מובן מאליו לכן אינו שם את הדגש על כך אם כי לעניין ההשבתה
אומר שאין הכוונה לשריפה,] ודי למחשבה שבלב.
אך ההתייחסות שלו היא לא לעצם ההשבתה, אלא למועד ההשבתה היינו מה פירוש הראשון?
ואומר לעניין הראשון: " מערב יום טוב. וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה
אונקלוס
מתרגם תשביתו "תבטלון" כלומר
תבטלו שפירושו בעברית: חדל ,נפסק , שתוקפו
פג, חסר ערך . [2]
ראה אותו כחסר ערך.
חדל
מהיות, פסק מלהתקיים, שבת, לא עבד. הופר. אין לו ערך – פג כוחו.
היינו
במקום זה שמופיע לראשונה צו חג הפסח פרשני ימי הביניים לא מפרשים את השבתת השאור
כשריפת החמץ.( ובדקתי גם אצל האחרים כמו רשב"ם רשב"ן ספורנו, אבן עזרא
ואחרים)
לעומת
אלו, מדרש מכילתא מדבר בהקשר לפסוק זה על שריפה.[3]
היינו דורשים את "נותר". ובעזרת גזרה שווה מסיקים מסקנות. ברור שאין זה
פירוש כפשוטו, אלא דרש.
המלבי"ם
[4]
המלבי"ם
אף הוא סובר שתשביתו פירושו השבתה ולא ביעור
הנה:
נו ר' יהודה אומר
תשביתו שאר מבתיכם . נתבאר אצלי (אילת השחר כלל תסא ) שפעל שבת מצין הפסק דבר
המתמיד, כמו דבר המתמיד במציאות או הפסק המלאכה המתמדת. ורצה לומר שיופסק
מלהיות נמצא בבתיכם שאור שנמצא שם כל השנה, ואינו מציין הבעור שאז היה לו לומר
תבערו שאור. ועל כן אמרו שדי בבטול בעלמא ועיקר ההשבתה הוא בלב. כמו וישבות
מכל מלאכתו והוא המניעה לבד שגמר בלבו שלא לעשות מלאכה עוד.
ולגבי דעתו של רבי יהודה[5]
אומר כך:
ובכל זאת סבירא ליה לר' יהודה שמצותו בשרפה. וברייתא דפה מובא
בפסחים בבלי (דף כז כח) ובירושלמי, והתחיל ללמדו ממה מצינו מנותר שהוא דומה לחמץ
בד' עמנים ומצותו בשרפה, [ומה שאמרו הזמן גורם כן הוא גם בירושלמי, ובבבלי הנוסח
חמץ בבל תותירו ונותר בבל תותירו. רצונו לומר שלא ימצא אחר הזמן הקבוע]
ועל זה השיבו השיבו מאשם לשיטת ר' יהודה בעצמו שאינו בשרפה.
[ותשובה זו חסרה במכילחא ונמצאה בנוסח הבבלי והירושלמי ומסיים שתק ר' יהודה, ולכן
דן דין אחר מקל וחומר]. ועל זה השיב לו שהדין הוא סופו להקל.[6]
רואים
שהמלבי"ם שם עינו חדה במילת התורה לשמה. היינו שאין התורה דרכה, אלא לדייק
בדבריה עד חודה של מחט.
רש"י
ורמב"ן סוברים לגבי המלה תשביתו כדעתו של המלבי"ם
רש"י
אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן
תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ
הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי" (ספר
שמות, פרק י"ב, פסוק ט"ו) ועל
זה מעיר רש"י: "דכתיב 'תשביתו' ולא כתיב 'תבערו', והשבתה דלב היא
השבתה". לדבריו, כאשר התורה מצווה להשבית את החמץ, אין הכוונה להשבתה
מציאותית, אלא די בהשבתה בלב.[7]
הרמב"ן
הרמב"ן בחידושיו
למסכת פסחים מבאר: " ביטול כשמו, שיבטלו
בלבו מתורת חמץ ואינו רוצה בקיומו, וכך הוא משמעות ההשבתה בכל מקום, כעניין ולא
תשבית מלח ברית אלקיך, לא תבטל, וכן נמי [גם] משמעות שביתה - ביטול, וכן אונקלוס מתרגם תבטלון חמירא[8]
התוספות
מתייחסים
להוראת חלק הפסוק בוא נאמר "בל ייראה לך" ומפרשים שהדגש הוא על
"לך" מסתמכים על דרשת הגמרא האומרת: "לֹא יֵרָאֶה לְךָ - שלך
אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה )לפי שמות י"ג 7) ( פסחים ה ב)
מכאן
שהעברה על בל ייראה הוא רק לגבי החמץ שלך שנמצא ברשותך ולא לגבי חמץ של אחרים. זאת
אומרת שגם אם חמץ של אחר נמצא ברשותך, אינך עובר עבירה כל שהיא.
ובהמשך פרק יב
נאמר כך:
יט שִׁבְעַת
יָמִים--שְׂאֹר, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת,
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל--בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כ כָּל-מַחְמֶצֶת,
לֹא תֹאכֵלוּ; בְּכֹל, מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, תֹּאכְלוּ, מַצּוֹת.
גם כאן התורה לא מדברת על שריפת חמץ אלא על שלא ימצא שאור בבתים. היינו
ניקוי הבית מכל שאור.
למעשה פסוק זה מרחיב את פסוק
ט"ו הנ"ל שם מדובר על השבתת
החמץ ואלו כאן על בל ייראה. כלומר אין לחדש את השאור כל שבעת הימים שם מצוות עשה וכאן מצוות לא תעשה. שם להשבית שם
לא לחדש את השאור.
שמות פרק יג
וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ,
וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר--בְּכָל-גְּבֻלֶךָ
מדרש מכילתא:
ולא
יראה לך חמץ , הקיש חמץ לשאור ושאור לחמץ. מה זה בבל יראה אף זה בבל יראה, מה זה
בבל ימצא אף זה בבל ימצא, מה זה מחמשת המינין אף זה מחמשת המינין.
בכל
גבולך למה נאמר בבתים? שומע אני כמשמעו- תלמוד לומר בכל גבולך, מה גבולך ברשותך,
אף ביתך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שהוא יכול לבערו אבל
אינו ברשותו. יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי
שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. אתה אומר לכך בא, או אינו בא אלא ללמד בגבולין
שבעה ובבתים לעולם, תלמוד לומר לא יראה לך שאור וגו', מה בגבולין שבעה אף בבתים
שבעה.
כאן
הפרשנות היא על בל ייראה ולא על בעור או השבתה.
3. להערת תקנת חז"ל לגבי בעור החמץ.
ראשית
מצינו שהתורה לא נוקטת בלשון שריפת חמץ
ואפילו לא בלשון" בעור ".
בעור
המופיעה באיסור הבערת אש בשבת, היא מלה
שיכולה להיות אמביוולנטית. זאת אומרת בעור כשרפה , היינו כשמו כן הוא , וכן בעור
מלשון הוצאה. או השמדה. או הרחקה כמו למשל
" ובערת הרע מקרבך".
כמו
למשל דברים פרג יג פסוק ו
"ו וְהַנָּבִיא
הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-יְהוָה
אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית
עֲבָדִים--לְהַדִּיחֲךָ מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת
בָּהּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. "
היינו
הרחקה. במקרה זה על ידי מוות. אך לא נאמר באיזה צורה יומת.
או
במקרה של בן סורר ומורה
דברים פרק כא
- פסוק כ"א:
וּרְגָמֻהוּ
כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל,
יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.
כאן מציינת התורה גם את צורת המוות שהוא בסקילה
( ולא בשריפה)
גזרה שווה לגבי מקרה של עד חמס דברים י"ט.
בעור הרע באמצעי של עין תחת עין.
כמו שנאמר: "יח וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב; וְהִנֵּה
עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. יט וַעֲשִׂיתֶם
לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. כ וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ;
וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה--בְּקִרְבֶּךָ. כא וְלֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ,
עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל.
וכן
דברים
פרק כד
- פסוק ז:
כִּי-יִמָּצֵא
אִישׁ, גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר-בּוֹ,
וּמְכָרוֹ--וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
כלומר בעור פירושו לאו דווקא שריפה, אלא יכול להתפרש גם
כהרחקה או מחיקה
והעונש החמור יכול להיות לפי ארבע מיתות בית דין ולאו
דווקא שריפה.
המקום בתורה בו מדובר על בעור במובן של שריפה הוא
לעניין השבת
למשל בשמות לה
שמות
פרק לה
- פסוק ג: לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם,
בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.
כלומר הכנסת המלה בעור
לעניין השבתת החמץ נעשתה על ידי פרשנות חז"לית ( רבי יהודה) ולא משום
כתיבת המלה "תבערו " או "תשרפו" .
הוא- רבי יהודה משום החמרה מן הסתם מפרש תשביתו כתבערו.[9]
לפי המחלוקות שמצינו רבי יהודה לעומת חכמים מכילתא,
מלבי"ם רש"י ואחרים, נמצא שלא
הכל מקבלים את דברי פרשנות רבי יהודה כתורה למשה מסיני.
יש הרואים את הלחם כמצרך מכובד ומקודש עד כי אפשר ואינם
סוברים שנאה ויאה לו לאדם המתקיים ממנו לזרוק
אותו , ואפילו לא פירור ממנו. (אלא שאת הסיבה שאני מעלה כאן, משום מה ,איש מהם לא
מעלה. והשאלה מדוע?)
מדוע אין קם איש מחז"ל ואומר שאת הלחם שהוא תרופת החיים אין לשרוף ובוודאי לא במדורות ענק בפרהסיה, כמעשה המקובל
בריכוזי האוכלוסיה החרדית, שנוהגים לשרוף גם את ארבעת המינים עם החמץ[10]
מדוע לא נאמר על ידי חז"ל שאם התורה
כתבה תשביתו לחם ולא תבערו היא באמת
התכוונה לכך שלחם אסור לשרוף. והדבר נראה בעיניה כל כך מובן מאליו, שלא מצאה אף
צורך לכתוב זאת. אלא כתבה" תשביתו"
ורש"י עוד מבין ההשבתה כאפשרי למחשבת הלב.
על שאלתי זו אין בפי תשובה, אלא אם אומר שקדושת הלחם כל
כך מובנת מאליה בעיניי חז"ל שלא מצאו לנכון לנמק את העובדה שמקבלים את צו המקרא כלשונו
"תשביתו" היינו תחדלו מלהשתמש.
4.
הארות והערות לעניין הביעור מול
ההשבתה
4.1 שתי גישות
הגר"ח מבריסק מסביר שלשיטתו של רבי יהודה דומה שהמצווה היא
תכליתית. היינו עצם שריפת החמץ היא המצווה. היינו בעור כמשמעו. ואלו חכמים רואים
במצווה מטרה להרחקת החמץ מסביבתו של האדם, וכל היתר; כיליון, השבתה ,אינם
אלא בגדר אמצעים להרחקה.
גישה זו של הגר"ח מבריסק היא מעניינת
כשלעצמה ומתקבלת בהחלט על הדעת שתפיסת הדברים שונה מהאחד לשני וכל אחד רואה את
המצווה מזווית אחרת. אך ברור שברקע של החכמים השוללים בעור כשריפה אלא בעור כהשבתה
או פיזור בים וכד' ישנה ההילה של קדושת הלחם. וההכרה בו כסם החיים שאין לשורפו כמו
שאין לירוק לבאר שממנה שותים.
4.2
הערות מיסטיות במחשבה היהודית לעניין השבתת חמץ
זוהר
בזוהר נאמר: חמץ ומצה – דא ייצר הרע ודא ייצר
טוב.
כי הלחם מיצג
את כוחות הסיטרא אחרא ואילו המצה מייצגת את כוחות הקדושה. הלחם הוא בבחינת חימוץ המחשבה. מעין פגם בדעת.
אך המצה היא דעת. ולכן פסח המכין אותנו
לקראת שבועות סובל מצה יותר מלחם ועיקר התיקון הוא באכילת מצה.
האר"י
האר"י מצפת אומר" הנזהר ממשהו חמץ
בפסח – מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה"
נו זו כבר אמירה שיש בה משום הבטחה לשמה. אך בכל זאת
טעם מיסטי גם עמה: שאומר האר"י ומסביר: שהיצר הרע תמיד מתחיל ב"משהו", בחוט השערה.
אך ירא שמים לא שומע ליצר הרע גם ב"משהו", לכן מי
שנזהר מ"משהו חמץ", כלומר אדם שהוא ירא שמים, ומקפיד בפסח גם על המשהו,
אז זה סימן שהוא לא יחטא כל השנה כולה.
הערת הסתייגות:
יתכן מאוד שמעבר לתפיסה המיסטית כפשוטה של אמירה ,ישנו
עומק פסיכולוגי לדברים. שהרי האר"י מכיר את עמך ישראל. ויודע גם את התייחסות
האיש הפשוט אליו כרב ידוע ומקובל על הבריות. לכן הוא גם מניח שאם האיש יאמין לדבריו;
שלא יחטא אם יזהר בחמץ בפסח, הרי שבשל מחסום פסיכולוגי הנובע מפחד, האיש יזהר שלא
לחטוא במשך כל אותה השנה ובכך תתקיים לגביו אימרת האר"י הנ"ל.
לפי זה נהוג לומר לאחר הביעור כך:
יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ
וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְבַעֵר חָמֵץ מִבֵּיתִי וּמֵרְשׁוּתִי
כַּךְ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהַי אֲבוֹתַי תְּבַעֵר אֶת כָּל הַחִיצוֹנִים וְאֶת רוּחַ
הַטּוּמְאָה תְּבַעֵר מִן הָאָרֶץ וְאֶת יִצְרֵנוּ הָרָע תְּבַעֲרֵהוּ מֵאִתָּנוּ
וְתִתֶּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר וְכָל הַסִטְרָא אַחֲרָא וְכָל הָרִשְׁעָה כְּעָשָׁן
תִּכְלֶה וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ וְכָל הַמְעִיקִים לַשְׁכִינָה
תְּבַעֲרֵם בְּרוּחַ בָּעֵר וּבְרוּחַ מִשְׁפָּט כְּשֵׁם שֶׁבִּעַרְתָּ אֶת
מִצְרַיִם וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם בַּיָמִים הַהֵם וּבִזְמַן הַזֶּה אָמֵן: וִיהִי נֹעַם
אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה
יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:
4.3 הרמב"ם ספר הזמנים הלכות חמץ ומצה פרק ג סימן יא
יא כיצד ביעור
חמץ: שורפו, או פורר וזורה לרוח, או זורקו לים; ואם היה החמץ קשה, ואין הים
מחתכו במהרה--הרי זה מפררו, ואחר כך זורקו לים. וחמץ שנפלה עליו מפולת,
ונמצא עליו עפר שלושה טפחים או יתר--הרי הוא כמבוער; וצריך לבטל בליבו, אם עדיין
לא נכנסה שעה שישית.
לפי
דברי הרמב"ם המדבר על חמץ קשה שכדאי לפוררו על מנת לזורקו לים ( ולא לשורפו)
נראה שהרמב"ם אישית מעדיף לבער חמץ בכל דרך אפשרית ואין הוא מזכיר אמצעי של
שריפה כלל וכלל. כך משתמע, מכל מקום, לעיניי ולאוזניי, מבין השורות שאני קורא.
4.3
הלכות בדיקת ובטול חמץ לפי קיצור שולחן ערוך
ראשית רואים כי נזהר עורך
הקיצור "שולחן ערוך " וכותב
בכותרת בטול חמץ לפי לשון התורה ולא בעור חמץ לפי לשון רבי יהודה והמחזיקים אחריו.
שנית רואים שהשולחן ערוך מושפע
בהחלט ממסורת השריפה ונוקט בלשון זו על אף שמבין הוא היטב שמדובר בהשבתה בלבד.
הנה כך הוא אומר:
סימן קיא ( עמוד 374) ואני
מצטט:
י: " אחר הבדיקה מיד
יבטלנו. ועקר הבטול הוא בלב, שיגמור בלבו שכל חמץ שברשותו הרי הוא כאילו אינו,
ואינו חשוב כלום, והרי הוא כמו עפר, וכדבר שאין בו צורך כלל. ותקנו חכמים שיוציא
דברים אלו גם בפו ויאמר " כל חמירא וכו""
ואלו בסימן ט גם השולחן ערוך
וגם הבן איש חי מדברים על שריפת החמץ הנה:
ט. החמץ שהוא משייר לאכילה או
למכירה, יניח קודם הבדיקה במקום משמר היטב וכן החמץ שהוא מוצא בבדיקתו וצריך לשרפו
למחר, יניח במקום משמר ומקשר שלא יאבד ממנו ויניחהו במקום שיראהו למחר ולא
ישכח לשרפו
הבן איש חי:
ט. אנו נוהגים כמנהג
האר:י ליקח עשרה פתיתים פחותים מכזית עטופים בנייר, לפזרם בבית ולשורפם למחרת ארחי
שמוצאם הבודק, וכמובן מציאתם אינה פוטרת מחובת הבדיקה המדוקדקת.
לפי הבן איש חי המדבר על "אנו
נוהגים" אפשר להבין שלפחות לפי הבן איש חי מדובר על נוהג ולא על הלכה.(כלומר
אני מפרש: ירצה ינהג כך כמו האר"י לא ירצה ינהג אחרת לפי המקובל בעדתו.).
מכל מקום השולחן ערוך בהלכותיו
מדבר בפירוש על שריפת חמץ. ועלי לפחות כלל וכלל לא מקובל הדבר כשם שלא התקבל על
רוב החכמים שמניתי בסקירה זו.
4.5 מספר מובאות לרענון והבלטה של חשיבות הלחם במקרא
בראשית פרק ג
- פסוק י"ט:
בְּזֵעַת
אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה
לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.
בראשית פרק יד
- פסוק י"ח:
וּמַלְכִּי-צֶדֶק
מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן.
בראשית פרק כא
- פסוק י"ד:
וַיַּשְׁכֵּם
אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם
עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד--וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע,
בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.
בראשית פרק כה
- פסוק ל"ד:
וְיַעֲקֹב
נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם
וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה
ראשית פרק כח
- פסוק כ:
וַיִּדַּר
יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי
בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל,
וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.
בראשית פרק מא
- פסוק נ"ד:
וַתְּחִלֶּינָה
שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר, אָמַר יוֹסֵף; וַיְהִי רָעָב
בְּכָל-הָאֲרָצוֹת, וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם.
דברים פרק ח
- פסוק ט:
אֶרֶץ,
אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם--לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ;
אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.
דברים פרק טז
- פסוק ג:
לֹא-תֹאכַל
עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי:
כִּי בְחִפָּזוֹן, יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם
צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
שמואל
א פרק יד
פסוק כ"ח: וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר, הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ
אֶת-הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם, הַיּוֹם; וַיָּעַף, הָעָם
לפי
שנראה בהמשך יהונתן טועם מן הדבש ועל כן אומר לו האיש את הנ"ל משמעות
הדבר שהלחם הפך להיות מעין שם כללי למזון
כולו.
5.
סיכום קצר
שוב ראינו מקרה של מעין פרדיגמה. אף אחד לא זוכר כבר שבמקרא לא
מוזכר אפילו עניין הביעור בהקשר ללחם פסח. אלא שקושרים את אל תבערו אש במושבותיכם
ביום השבת, לעניין השבתת הלחם בפסח. עד כדי כך שכולם מדברים על ביעור מבלי לחשוב
לרגע שמדובר על אותו לחם שמברכים עליו משך כל השנה " המוציא לחם מן
הארץ" שוכחים כבר את קדושת הלחם כקדושת החיים. שהרי בלעדו אין חיים לאדם.
ואיך יעלה על הדעת לשרוף אותו ועוד בריש גלי בחוצות העיר בפני עם ועדה בקולות רמים
ובמצהלות רגליים ונפנופי ידיים. האם עדים אנו להתנתקות מהמקורות ופעולות שבכח האינרציה?
והרי רוב חכמינו כלל לא
דיברו על ביעור עד שבא רבי יהודה וקשר את השבתת הלחם עם ביעור. באו חכמים אחריו
והחמירו עד כי הפך הדבר למסורת ומנהג
שנבנו ביסודות של בטון ,על משטחה של מצוות ההשבתה.
[1] מצוטט מויקפדיה" ערך לחם"
[2] לפי פירוש מלון ספיר.
[3] נו. אך ביום הראשון. מערב יום
טוב. אתה אומר מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ
דם זבחי (שמות י"ב) לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים דברי רבי ישמעאל. (רבי
יונתן) אומר, אינו צריך הרי כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם, שרפה מעין מלאכה היא.
ומה תלמוד לומר תשביתו - שאור מערב יום טוב. רבי יוסי הגלילי אומר, תשביתו שאור
מבתיכם מערב יום טוב, אתה אומר כן או אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמוד לומר אך, חלק
·
נו רבי (יוסי) [יהודה] אומר תשביתו שאור מבתיכם
בשרפה. אתה אומר בשרפה, או אינו אלא בכל דבר? הרי אתה דן, נותר אסור באכילה וחמץ
אסור באכילה. (מה נותר בשרפה, אף חמץ בשרפה). אם למדת נותר שאינו אלא בשרפה, אף
חמץ לא יהא אלא בשרפה. נבלה תוכיח שהיא אסורה באכילה ואינה בשרפה- היא תוכיח על
חמץ אף על פי שהוא אסור באכילה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש נותר אסור בהנאה וחמץ
אסור בהנאה, אם למדת על נותר שאינו אלא בשרפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי שור
הנסקל יוכיח שהוא אסור בהנאה ואינו בשרפה- הוא יוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור
בהנאה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש נותר חייבין עליו כרת וחמץ חייבין עליו כרת, אם
למדת על נותר שאינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי חלב של שור הנסקל
יוכיח שחייבין עליו כרת, ואינו בשרפה- הוא יוכיח על חמץ שאף על פי שחייבין עליו
כרת, לא יהא בשרפה. אמרת אדון ד' לשונות כאחת מד' לשונות כאחת. נותר אסור באכילה
ובהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם, וחמץ אסור באכילה, ואסור בהנאה וחייבין עליו
כרת והזמן גרם. ואל תאמר נבלה תוכיח, שאע"פ שאסורה באכילה אינה אסורה בהנאה,
ולא שור הנסקל יוכיח שאף על פי שהוא אסור בהנאה אין חייבין עליו כרת, ולא חלב שור
הנסקל יוכיח שאף על פי שחייבין עליו כרת אין הזמן גורם. אלא אלמוד דבר מדבר ואדון
דבר מדבר. אלמוד דבר שהוא שווה בד' דרכים מדבר ששוה בד' דרכים ואל אלמוד דבר שהוא
שוה בארבעה דרכים מדבר שאינו שוה, לא בדרך אחד ולא בב' דרכים ולא בג' דרכים. אם
למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהיה אלא בשרפה. אמר ר' יהודה בן בתירה,
סבור אתה שאתה מחמיר עליו, ואינך אלא מקל- הא אם לא מצא לו אור ישב לו ולא ישרוף.
אלא בלשון הזה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הבעור מצות כלויו בשרפה. משהגיעה שעת
הבעור מצות כלויו בכל דבר. רבי אומר, בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא- ואיזה הוא דבר
שהוא בבל יראה ובל ימצא, אין אתה מוצא אלא בשרפה.
[4] רבי מאיר
ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (המלבי"ם; 7 במרץ 1809 – 18 בספטמבר 1879, י"ט באדר תקס"ט - א' בתשרי תר"מ)
רב ותאולוג יליד אוקראינה, שבזמנו נודע גם בכינוי המגיד
מקמפן, היה מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה
[5] רבי יהודה בר אלעאי, (מוזכר בדרך כלל כרבי יהודה)[1] היה תנא בדור
הרביעי של תקופת התנאים (המחצית השנייה של המאה
השנייה לספירה). מגדולי תלמידיו של רבי
עקיבא. מאות מובאות מדבריו נזכרו בששה
סדרי משנה, והוא התנא שפסקיו מוזכרים במשנה, במספר הגדול ביותר מבין התנאים
האחרים.
[6]וממשיך ואומר כך:
ר' יהודה הולך לשיטתו שדן דין
כזה שתחלתו להחמיר וסופו להקל וכמה שאמר בירושלמי. וכמו שהבאתי בפי' הספרא ( תזריע
ד), וגם מה שאמרו חזר ר' יהודה ודן דין אחר חסר במכילתא והעתקתיו מנוסחת
הגר"א. ועל זה אמר ר' יהודה בן בתירה, שבשעת בעורו השבתתו בכל דבר, כדי שלא
יהא סופו להקל. ושלא בשעת בעורו, מודה דהשבתתו בשרפה מקל וחומר מנותר.
וכן הוא בירושלמי שם וזה לשונו, תני עד שלא הגיע ומן בעורו את
מבערו בכל דבר, משהגיע זמן בעורו את מבערו בשרפה ואתיא כר' יהודה. אית תניי תני עד
שלא הגיע זמן בעורו את מבערו בשרפה משהגיע זמן בעורו את מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן
[צ"ל ואתיא כרבי]. וזה עולה כפי' התוספות פסחים (דף יג ע"ב) שמה שאמרו
לר"י שלא בשעת בעורו בשרפה, היינו אחר שש, שרוב העולם מבערים בשש.
ומה שאמרו בשעת בעורו השבתתו בכל דבר היינו בשש. ויש הבדל בין לשון
בשעת בעורו שלא בשעת בעורו שמורה על שעה שנוהגים העולם לבער, ובין לשון עד שלא
הגיע זמן בעורו, שמורה על שעה שחייב לבער מדין תורה. ומבואר מן הירושלמי שגם לר'
יהודה בן בתירה, הגם שחולק על ר' יהודה בזמן בעורו שמצותו בכל דבר, שלא יהא יושב
ובטל. אבל שלא בזמן בעורו מצותו בשרפה, וזה מפני טעמו של רבי שבא לפרש טעמו של ר'
יהודה בן בתירה, שאחר שאמר תשביתו ואמר לא יראה ולא ימצא, באר שמצות השבתה היא
באופן שלא ימצא עוד במציאות כלל, וזה לא משכחת אלא בשרפה.
[7] ציטוט מויפידיה
[8] ציטוט מויקפידיה
[9] האמת שהוא אפילו
לא מפרש וגם לא מבאר וגם לא דורש. הוא לפי הנראה לוקח באופן אסוציאטיבי לחלוטין את
איסור הבערת אש בשבת ( לא תבערו אשר בכל
מושבותיכם ביום השבת) ומשליך מעין גזרה שווה לעניין החמץ בפסח שם אל תעשה וכאן
משתמש בבעור לכן תעשה. היינו שם אל תבער אז כאן כן תבער. ולכן רואה בהשבתה כבעור.
[10] וראה ויקפדיה הערך ביעור חמץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה