תפיסת
האלוהים שלי (לרבות דגשים לגבי התפילה)
1.
הקדמה:
הפגישה הראשונה של עָמֵי הספר ככלל והיהדות בפרט, עם
הערך " אלוהים" הוא בספר הראשון הפותח את חמישה חומשי תורה, ספר בראשית.
שם נאמר:
" בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"
מוזר שלעיקר החשוב ביותר בעיקרי הדתות ואשר באה התורה להדגיש את חשיבות עבודת האדם
אותו, מוזר שדווקא לעיקר זה לא מקדישה התורה מלה אחת של הסבר. היינו : מה הוא
האלוהים? מהותו , טיבו, תכונותיו .
סיבה זו אומרת דרשני.
לפי ההמשך : "ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ
עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. " נראה, על פניו נראה, שחשוב לתורה לתאר
את המצב ההתחלתי טרם בריאה, ובריאה במאמר:
" ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר
וַיְהִי-אוֹר. "
ניכרת גם בעיה תחבירית בהבעת והבאת הדברים לאמור: שם ברבים אשר נסמך אליהם
פועל ביחיד: "ברא אלוהים."
ברור שהיינו מצפים שיהיה כתוב "בראשית ברא אלוה ,
או אל, את השמים ואת הארץ" אך בכל זאת התורה מדברת על האל בלשון רבים!
זו גם שאלה שאומרת דרשני.
ישנן עוד בעיות נוספות כמו ה – בית- של בראשית. שהרי היינו מצפים לכתיבה
כמו
"ראשית ברא ..." ולא בראשית שאינך יודע למה
הכוונה . האם בראשית כמלה נרדפת למלה התחלה או
שהבית היא בית השימוש, להורות לך שהיתה כבר ראשית ובתוכה נתרחשה מלאכת
הבריאה. לא אעמוד על שאלה זו ואחרות ,
בהקשר זה , כי די לנו בשאלה כבדה זו שלנו מאשר לרוץ לשאלות אחרות.
הסיבה לריבוי שם האל היא , לדעתי, בשל הסביבה הדתית
המאמינה שכותבי התורה מצאוה במזרח הקדמון ובסביבה הכנענית בפרט.
אי אפשר להתעלם
מכך שהעולם העתיק היה שבוי בדת הפגאנית שלו. הרוב
הדתי היה עובד אלילים מעיקרו, לרבות כפי שנראה בהמשך אברהם אבינו תרח אביו
נחור לוט הנשים וכל יוצאי אור כשדים.
המעבר לאמונה המונותיאיסטית לא יכולה להיות חדה וחותכת,
היא חייבת את שלב המעבר שהוא חשבון הנפש והתוועדות האישית של האדם עם עצמו.
את התסכול הזה בין הרצון להעביר את האדם למדרגת חשיבה גבוהה יותר אחרת , לבין המצב
הקיים אנו מוצאים במשפט " ברא אלוהים" במקום בראוּ אלוהים,
או ברא אלוה)
אך מעניין שהתורה ממשיכה בשם אלוהים לכל אורכה וממשיכה
כך גם בנביאים.
הסיבה בדומה לה שהאדם התרגל לחשיבה שאלוהים אחד הוא, אך
כדי להזכירו שאלוהים הוא מעל כל האלילים האחרים, ממשיכה התורה לקרוא לו אלוהים ,
כסמל לכח העליון שהוא אומנם אחד, אך
בריבוי שמו - אלוהים ,אתה מבין שהוא שולט
גם על כל האלילים האחרים.
דומני שפרשנות זו שלי היא סבירה ,אך בכל זאת נאמרת
בדוחק כי אינה חד חד ערכית.
חשובה יותר היא התשובה לשאלה מדוע התורה לא מסבירה לאיש
הפשוט מה הוא האלוהים.
פשיטא היא:
היא רומזת באופן ברור ומודע שאין תשובה לשאלה זו. אדם
אנוש לא יכול לתפוס את האלוהים. מכאן שהיא מציבה בפניו שתי אפשרויות:
החשיבה הלוגית : שיכולה להביא אותו לדפוסי מחשבה שונים.
האמונה שבלב: שכאן אין לוגיקה ויש אולי תחושה
רגשית ואין על מה להתווכח עם האחר.
מהפסוק הראשון בפתיחה מעמידה אותנו התורה בשאלת השאלות
לגבי תפיסת האלוהים ומציבה בפנינו שתי דרכים חלופיות:אמונה או לוגיקה.
האמונה:
לפי אי
ההתייחסות למהות
האלוהים או העדר ההסבר לישות האלוהית, ניתן להבין שזו דרכה של התורה. להביא את
האדם לידי אמונה כבר מבראשית. אמונה שאין עליה שאלות, אין חקר של מהות , או טיב או
תכונות, זו התזה, תרצה זו העובדה ועליך להאמין בה
ולציית. שהרי זו כל התורה.
לוגיקה:
הסקרנות לפתור את העדר ההתייחסות או את סיבת אי
ההתייחסות עשויה להוביל את האדם החושב
לנבירה עמוקה בערך " אלוהים" כדי להבין את מהותו את מקומו
ביקום ומכאן לשלילה או חיוב של אמונה או
אי אמונה במדיה האלוהית.
בשלב של פועל
יוצא מהמסקנה לעיל , להגיע ליד החלטה מעשית ;האם לקיים את הוראות התורה על הצד האמוני שבה ,בהנחה שכל מטרתה בעצם לתאר
ייחס בין אדם לאלוהיו, ולהציע דרך ללכת
בה.
בלא כל קשר, כהערת אגב, אני מאמין שהתורה באה ללמד דבר
מה את האדם; דרך חיים ודרך התנהגות. כך בכל נושא ונושא שלה , לרבות הסיפורים שבה.
אך עם כל זאת ,ולמרות הכל שאמרתי כאן ,התורה כדרכה
אוהבת לרמוז את רמזיה הדקים או העבים והנה היא אומרת בהמשך ורוח אלוהים מרחפת
על פני המים. משמע לאלוהים אין גוף ואין לו דמות הגוף ( כך נאמר בישעיהו
ישעיהו פרק מפסוק י"ח: וְאֶל-מִי,
תְּדַמְּיוּן אֵל; וּמַה-דְּמוּת, תַּעַרְכוּ לוֹ|(.
משמע התורה רומזת שהאלוהים הוא רוח היינו
אוויר והמשמעות האלוהים הוא כח רוחני. כל
מהותו הוא רוחניות.
מכאן, על פי תזה זו, אתה יכול להסיק שבהעמדה של האלוהים מול היקום שנברא הרוח קדמה
לחומר! שבלא רוחניות לא היתה באה החומריות.
אך ניחא זו השערה דחוקה נמשיך הלאה.
2. מבוא:
טיבעו
של בן אנוש הוא להאמין אמונה חזותית היינו בראיית עין, או באמונה על סמך התנסות
אמפירית שניתן להקיש ממנה לדבר מה, הגיוני
לטעמו, של אותו בן אנוש. אתה יכול להאמין
באדם בהתחשב בכך שבבחינת התכונות האנושיות שבך האמונות תפיסות עולם וכד' אתה עומד
אתו על אותו מישור שהוא כדברי קוהלת מתחת לשמש. היינו במעגל הימים של האנושות,
החושבת כבני אדם, בהתאם לרמת המשכל המוגבלת של בני האדם.
כל
שנתפס בחמשת חושיך : ריח ,ראיה, מישוש
שמיעה , טעם, הוא בבחינת אפשרות להאמין בו. שכן הוא בר תפיסה אנושית.
לגבי
מה שמעבר לחושים זו כבר מטפיסיקה , שספק אם בן אנוש יכול מבחינה לוגית מודעת להאמין בו, ( מעבר לאמונה הרגשית
העיוורת הטוטלית כפי שציינתי אותה
בהקדמה). שהרי כדי להאמין בו האדם צריך להאמין שהוא באמת מאמין בדבר הזה. ודומני
שטרום אמונה זו היא אחת מהשתיים: או לא אנושית או מזויפת ולא אמיתית. שכן לא ייתכן
שספק יוסר מדרכו של בן האנוש, לגבי דברים שהאי וודאות לגביהם קיימת ולו גם בחצי
אחוז אצל האדם.
שהרי
ממה נפשך? אם אתה מאמין באי וודאות , משהו
שמעבר לתפיסת חושייך, אז אינך יכול לעמוד בקריטריונים הקובעים מהותו של אדם . אך
אם אתה אדם העומד בכל הקריטריונים של האדם באשר הוא אדם, מובן שאינך יכול לתפוס את
מה שמעבר לתפיסת המוח האנושי הפועל באופן לוגי אמפירי, השוואתי.
מכאן
דומה, שבעל כורחך תאמר שאם בחרת בדרך הלוגיקה שהציב בפניך הפסוק הראשון בבראשית.
הרי שהתשובה האנושית ביותר, הכנה , החכמה והאמיתית צריכה להיות פשוטה למדי:
"
אני לא יודע!"
1. " אני לא יודע"
ממה
נפשך? " אם אני יודע , פירוש הדבר שאני חייב להיות בעל רמת שכל על חושי, מעבר
לאדם הרגיל. היינו בקו אחד עם שכל אלוהי
או מעבר לו כדי להכיר בו, לדעת את מציאותו. אך אם אינני יודע, פירושו אני חושב
כאדם אנושי, בעל מנת משכל מוגבלת ותשובתי היא תשובה אנושית.
לכן,
לומר: "אני לא יודע" זו התשובה האנושית הטובה ביותר בנתונים הקיימים של
האי וודאות העומדת מול מחשבת האדם המוגבלת.
והסיבה
לכך אף היא הגיונית בתפיסת המח האנושי. שהרי אם אדם מתבונן על עצמו ועל הטבע הסובב
לו, הוא לא יכול להבין ולתפוס את כל ההוויה הזאת חוקיה ותהליכיה. בעל כורחו הוא אומר
שאיזו תבונה עילאית שאינה אנושית ובהחלט אינה אנושית יצרה את כל זה. לכן אם התבונה
העילאית הזו היא לא אנושית הרי שנמצאת היא במישור אחר לגמרי ממישור השכל והתבונה
של האדם. היינו המדובר על תבונה נשגבת מתבונת האדם ומיכולת האדם להבינה. לכן שטות
תהיה להתייחס אל תבונה זו במושגי האדם ולייחס לה תכונות אדם השגחה פרטית וכדומה, שהרי תבונה אלוהית זו או
כח תבונתי זה הוא הנעלם הגדול ביותר הניצב
מול פני האדם בעולמו.
לכן התשובה האנושית היפה והנכונה ביותר היא :
" אני לא יודע"!
יתירה מזו לענ"ד לעולם גם לא ידע האדם את התשובה.
מעניינת
כשלעצמה ההתפתחות המחשבתית האנושית בגין מציאות כח על שהוא מעבר לאדם, והוא, על פי
תפיסת האדם וניתוח הלוגי שלו, משגיח ,
קובע וחורץ גורלו בעולם.
מובן
שלא נאזכר כאן את כל ההתפתחויות לאורך שינויים מחשבתיים בקשר לכח הנשגב מהאדם הוא האלוהים. דומני שלא
אטעה אם אומר שהחשיבה עברה לדעתי שלבים כלהלן ואני אומר דברים אלו על דעת
עצמי בלבד:
מצב
עובדתי – המוות. תוצאה, פחד מהבלתי נודע, ומהמוות עצמו. חיפוש חיזוקים להיתלות בהם
, הייאוש מהבלתי נודע , מהמוות העובדתי, ותחושת חוסר האונים , מפנה משאבי רצון וכח
אל כוחות נשגבים מהאדם והתוצאה יצירת אלילים שניתן לראות אותם לחוש אותם ולתת להם
מעמד של אל כל יכול.
המציאות
מכה והאלים לא עוזרים. האדם המפוקח יודע שאין בכח יצירה מעשה אדם לעזור לאדם והוא
מחפש לעצמו מקורות חדשים
מכאן
,פניה אל הבלתי נודע בידיעה שהוא קיים אי שם. קל מאוד להסתכל השמימה ולומר הנה השמים האווריריים ,מעל, שם ישנם כוחות על. מכאן המעבר
אל בחירת הכח העליון הנשגב היושב בשמים הוא קל למדי.
אז
מדברים על כח עליון נשגב שמימי היושב בשמים, שהוא בבחינת אי וודאות מוחלטת לאדם.
כדי להבינו יוצרים לגביו האנשה ומיחסים לו
תכונות אנוש כמו ה" יכול להתעצב , לרחם , לחוס, ה' הוא אל קנא, פוקד עוון על
שילשים ועל רבעים, ה' הוא אל מלחמה , אל
נקמות, נורא עלילה וכו'
ובכל
זאת עולם כמנהגו נוהג. אך אין עוד יותר לאן להרחיק לכת. כי אין עוד אינסטנציה
גבוהה יותר ממקום האי וודאות המוחלט, מקום בו נמצאת האלוהות. אפשר לדבר על יושב
עליון . אפשר לדבר על מציאותו בשמים ובארץ או כבודו מלא עולם.
אך
בכל זאת האדם עדין מת. אז חשיבה נוספת מנחמת משהו מביאה את האדם לחשיבה על הישארות
הנפש. היינו עולם הבא. וההשלכה החינוכית חיובית על האדם היא המצאת גן עדן
וגיהינום העומדים ביחס שווה לעניין השכר
והעונש.
כלומר
כל התהליך של בניית האינסטנציה הגבוהה ביותר - האלוהית, וכל סביבתה, הפריפריאלית
כמו מלאכי שרת מלאכי חבלה , גן עדן גיהינום, כף הסלע ודרגות שונות של עולמות
עולם האצילות , היצירה, הוד וכדומה הם יצירות האדם כדי להקל על מציאות חייו. יש
בכך גם ניצול הרקע והפרמטרים הללו לניתוב האדם אל הדרך התרבותית חינוכית. דרך משל: כדאי לך להיות טוב כי בשל הטוב תזכה
להיות בגן עדן.
אגב
הגן עדן והגיהינום הוא פתרון חכם לצדיק ורע לו ורשע וטוב לו שאת שכרו יקבל הצדיק
בגן עדן של העולם הבא ואת עונשו יקבל הרע
בגיהינום של העולם הבא.
2. אהבת ה'
דברים פרק ו
פסוק ה: וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ,
בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.
דברים פרק יא
התורה מצווה כאחד ממצוותיה החשובות ביותר לאהוב את ה'
אלוהי האדם.
לדעתי זו מצווה שכופה על אדם לעשות דבר הנשגב מבינתו ומיכולתו. בעצם התורה
רוצה להעלות את האדם לרמה אל אנושית , שמעבר ליכולתו כאדם.
וכל כך מדוע?
אהבה היא תולדה
של רגש. של תשוקה של משיכה. או שהיא קיימת או שאינה קיימת. אי אפשר לדרוש אותה ואי
אפשר לכפות אותה. גם לא לבקש אותה.
אנושי יותר ברור יותר היה אלו התורה היתה מבקשת
מהאדם לעבוד את ה' לשמור את מצוותיו ללכת
לפי אורח דרכו, להיות נאמן לתורתו. אלו דברים שניתנים לביצוע ואפשר לבקש אותם. אך
אי אפשר לבקש מאדם לאהוב מישהו במיוחד אם
אותו מישהו "שקוף למשתמש" לגביו. והאלוהים לא רק ששקוף לאדם , אלא בלתי
נודע לו .כמו שאומרים אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אינו נתפס בתודעת האדם.
האם ניתן לדרוש מהאדם לאהוב את ראש הממשלה שלו ? את
המלך שלו? את הנשיא? ולא רק לאהוב, אלא בכל לבבו
בכל נפשו בכל מאודו? והרי הדבר
בלתי אפשרי מבינת המבנה הנפשי של האדם!
אדם שאכן טוען שהוא באמת אוהב את ה' בכל מאודו לבבו וכו
'עליו הייתי אומר: או שאינו יודע אהבה מה היא,
או שאהבתו היא מזויפת. או שהוא חושב בתמימות שהוא אוהב את ה' אך בעצם הוא
אוהב את הרצון להיות בסדר , להיות אִין. שהרי זה בלתי אפשרי לפתח רגש אהבה למי
שאינו נתפס לפחות באחד מחמשת חושיו של האדם. מי שהוא נמצא בעולם האי וודאות, הבלתי
נראה , המוסתר הנצחי...
כדי
לסבר את העין האהבה היא כמו אלוהים.
את
האלוהים לא תדע כי כאמור הוא הנעלם הגדול ביותר שמעבר למציאות האדם. כך גם האהבה
לא תדע אותה ולא תפרש אותה שאין לך כאדם כלים לפרש רגש שכזה. אינך יודע מניין הוא
בא ולאן הוא הולך. זאת אומרת כמו שהאלוהים
הוא מצב נתון כך גם האהבה היא מצב נתון. אלא שהוא נשגב מעבר לתפיסת האדם ולמציאות
האדם והאהבה נתפסת בתבונת האדם ונמצאת בקרביו – בתוכו.
דומני
שהאנשים שטוענים שהם אוהבי ה' ואומרים זאת בשיא הרצינות. אלו אנשים שעברו מעין מטמורפוזה על יד אוטוסוגסטיה חזקה שפיתחו
אותה על ידי כלים כמו הדמיה , תחושה אל - חושית ,דמיונית כמובן ( שהרי יש להניח
שתחושה אל חושית לא קיימת) הם כל כך רוצים לראות את האל להרגיש אותו שקורה להם דבר
הדומה "לנבואה המגשימה את עצמה" הם בטוחים שהרגישו את ה' מציץ אליהם
מאחורי קיר או מתוך ענן או מתוך שיח (
הסנה) הם מדברים אליו ועונים לעצמם בשמו
עד כדי שהם בטוחים שהוא זה אשר מדבר אליהם מתוך עצמם. הדימוי וההשקה אל הדמיון כל
כך חזקים עד שאני נוטה להאמין שהאנשים האלו באמת ובתמים חושבים ומאמינים שהם
מרגישים את כבוד האלוהים השומר עליהם המדבר אתם, העוטף אותם בכנפי השכינה.
הרצון
להתרפק תחת כנפי השכינה כל כך חזק עד כדי שהתבונה נסוגה משהו לאחור שהרי עם טיפת
מחשבה היו מבינים שאי אפשר לדבר עם הנשגב ממך והבלתי נתפס. גם על פי המקרא שהם
מגדולי המאמינים בו רק אדם אחד בשם אברהם אבינו הצליח לדבר עם האלוהים. ויתר האבות
במראות חזיונות כולל משה שביקש לראות את כבוד האלוהים וזכה לראות רק את אחוריו..
אז אני שלומילה הקטן אצליח לדבר עם האלוהים? או להרגיש אותו או לקבל את דעותיו
ברמז, בסוד ובשיח של חרשים?
3. פי יגיד תהילתך
תהילים פרק נא
הפסוק הזה משירת דוד הדתית הנאצלת, נלקח גם כפסוק פותח
לתפילת העמידה בעלת 18 הברכות. כאשר
המתפלל אומר את המשפט התהילימי הזה.
כאשר דוד אמר זאת מעומק נשמתו ממאווי לבו, כתפילת יחיד
שלו לאלוהיו , זה נשמע בסדר גמור . לגיטימי, ומקובל.[1]
אך כאשר המשפט הזה יוצא ממקומו ובא אל סידור תפילה
המוני אוניברסאלי , המקובע על ידי חז"ל לעולמי עד, נשמע בו , ואומר בזהירות,
משהו צורם ולא כל כך מתיישב עם ערכי המוסר
והדת .
היהדות מתברכת ביסוד הצניעות והענווה ומייחלת לכך ומחנכת לכך. דוגמת אב
לבניו. דוגמת רב לאנשי קהילתו. ועל אחת כמה וכמה דוגמת אלוהי האדם לאיש אמונו ( או
לפי המקובל לקרוא: עבדו).
אלוהים גם לפי התנ"ך לא זקוק לתפארה ולתהילת
האדם. הוא גם אומר זאת בפי הנביא:
ירמיהו פרק ו
ה' מדגיש ואומר זאת לא פעם שאינו זקוק לעולת וזבחים, אם
העם אינו הולך בדרכיו.
ואלו כאן האדם מבקש מהאלוהים שיפתח את שפתיו כדי שיוכל
להלל אותו - את ה' . היינו בדיוק דבר
שמנוגד לצנעה המופתית והענווה שהאל מעוניין לחנך את האדם ללכת בהם.
כאילו שהאדם לא יכול להלל את ה', מבלי שה' יאשר זאת .
אך אם ה' לא מעוניין בכך, וזו לא דרך הענווה והצניעות, אז לשם מה לבקש בקשה כזאת
מה' שממילא אינה דרך תורתו?
נדמה לי שכאן טועה האדם בגישתו אל האלוהים. ברגע שהוא
מייחס לו תכונות אנוש או אובייקט לקבלת שבח ותהילה. הוא מוריד את אלוהיו מרמת
הנשגב השמימי הקודשי לרמת החולין היומיומית . ממקום הקודש הנשגב , אל החול האנושי
הפשוט.
4.
אלוהים בחיי יומיום
אדם נוסע על כביש. הוא רואה יפה את עיקול הכביש, אולי
גם צומת קרובה או תחילת הסתעפות כבישים וסמטאות מהצומת. הוא בהחלט אינו רואה את
תמונת השטח הקרוב כמו שהיה רואה אותה למשל ממבט הציפור.
אך ברור שאם אותו אדם יעלה על גבעה סמוכה או הר סמוך,
שדה הראיה שלו יהיה רחב יותר עמוק יותר. הוא כבר יראה את הצומת את המשכם של
הכבישים היוצאים ממנה, אולי סמטאות נוספות. מבנים ובתים, רכבים שלא ראה קודם,
ומהלך אנשים במדרכות אחרות.
אך ככל שהאדם יטפס מעלה יותר אם על הר גבוה יותר או
בכדור פורח או במטוס, הרי שאף כי שדה ראייתו היה צריך ,לכאורה להיות רחב יותר וזאת על פי נתונים ריאליים מצטברים של טיפוס, הרי שהמציאות תראה שראייתו
תטושטש. וככל שיעלה גבוה יותר ייראה גרוע יותר עד כי לא ייראה כלל וכלל. יתירה
מזו, גם ראייתו תהיה מעוותת שכן האנשים יראו בעיניו " כחגבים", והבתים
כקופסאות גפרורים.
למה הדבר דומה? לאנשי דור הפלגה , אלו שרצו לבנות מגדל
וראשו בשמים, ושפתם התבלבלה עד כי לא מצאו יד ורגל ומשימתם נכשלה.
ובהתאמה לעניינו: נכון שמלכתחילה יכול היה המשל לשמש
כדוגמה לקטנות האדם לעומת האלוהים. האדם רואה לטווח קצר בהיותו, כביכול, על הקרקע והאלוהים רואה לטווח ארוך בהיותו
כביכול על שיא ההר.
מכאן ניתן לטעון שאי אפשר לו לאדם ,המאמין ,לשפוט את
האלוהים על מעשיו, שכן האדם לא יכול להבין אותם בשל מגבלת הראיה שלו את הדברים.
הוא רואה חלק קטן מאוד מהתמונה אך לא את התמונה בכללותה. מכאן פתח להצדקת כל מעשיו
של האל גם אלו הנראים , קשים , לכאורה, בעיניי האדם.
אך מה קורה כאשר האדם מנסה לצבור מרחק וזווית ראיה טובה
יותר ומתחיל לטפס בהר.
התוצאה תהייה העשרת הידע הרחבת האופקים, אך עד גבול
מסוים , גבול בו תתחיל בעצם רגרסיה לאחור. טשטוש הראייה עד כדי אובדן ראייה טוטלי
, כאמור בדוגמא לעיל.
האם ניתן להקיש מכך שמצב דומה יכול להיות גם אצל
האלוהים?
לכאורה ,ברור שהתשובה שלילית. והסיבה היא שהאלוהים
מלכתחילה עומד בנקודת פתיחה שהאדם לא עומד בה. "ראייתו" את הדברים את
ההתרחשויות היא מראשיתה בזווית רחבה ,
מכסימלית , מן הסתם, לעומת זווית הראיה של האדם.
ובכל זאת ,האם ניתן לומר , בהתאם לדוגמא הנ"ל,
שמאחר ומלכתחילה זווית הראיה האלוהית היא מכסימלית משיא הגובה שהשכל יכול לדמיין ,
הרי שממילא תהיה מעוותת, ולא מדויקת. ולו רק בשל טשטוש המראה הפנוראמי כפונקציה של
מרחק?
האם מה שקורה אצל האדם ניתן להשליכו ככלל לגבי האלוהים?
מי שאומר שהאדם נברא
בצלם האלוהים, לפי הכתוב בתורה:
בראשית פרק א
הרי שבעל כורחו יאמר שאותו ניצוץ אלוהי הקיים באדם יכול
ללמד שמגבלת האדם בשיקול הדעת יכולה בהחלט להיות תולדה של מגבלת האל בשיקול הדעת!
היינו מרחק הראיה, יכול בהחלט לספק שדרים לא מדויקים גם
אל האלוהים, כפי שממרחק מסוים שולח הוא
שדרים לא מדויקים לאדם.
ואמנם התורה עצמה רומזת על מוגבלות מסוימת גם אצל בורא
העולם. שעל אף שייצר את עולמו בשכל ובטעם, בכל זאת גם הוא עלול לטעות גם הוא יכול
שיראה הדברים בראייה אחרת:
למשל בפרשת נח:בראשית פרק ו:
ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם
בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה
אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם
אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ
וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.
כלומר התורה מעידה ואומרת , ברחל בתך הקטנה, שאותו מרחק
עצום בין האלוהים לאדם עלול לשבש ראיה עד כדי שהאלוהים ניחם על יצירתו.
עד כדי כך שאף לא הבחין באותה החלטה של הרס האנושות
להבדיל בין רשע לצדיק.
אותו האלוהים שהצליח בבריאה להבדיל בין מים שמעל הארץ
ומים שבארץ, בין יום ללילה. בין שמים לימים וכו' אותו האלוהים לא מצליח להבדיל
במקרה זה בין צדיק לרשע ומוכן למחות את יצירתו באופן טוטלי מהאדמה למעט זוגות פליטים מכל מין, שאף הם לא נבחנו על פי
קריטריון של טוב ורע, אלא נבחרו באופן אקראי.
טשטוש ראיה ממרחק זה מוצא את ביטוייו ביתר שאת אצל
אברהם בפרשת הפיכת סדום ועמורה.
אברהם שיודע את לקח מכת דור ההפלגה. מודע לתקדים שנעשה בעבר ומנסה לערער על החלטת
היושב במרומים. הוא עומד ומתווכח עמו ומניע אותו להימנע מלערוך הפיכה והשמדה
טוטלית בלא הבחנה בין צדיק לרשע.
מכאן דומני שעל האדם המאמין שנברא בצלם האלוהים, לפי
הכתוב בתורה, המאמין במאמרי התורה,
ובהיותה דרך חיים המצביעה על נתיבי חיים,
עליו להבין, שבאה התורה להראות שטשטוש "הראיה" ממרחק, עלול
להוביל לשיקולים לא נכונים לא מדויקים, לעיוות מציאות , ומכאן להחלטות לא מדויקות
ולגזרות לא נכונות.
ומכאן הסבר הגיוני לכל הרע שבא לאדם בחיי היומיום שלו.
אדם המאמין בהשגחה הפרטית, המאמין באלוהים הטוב היושב בשמים ודואג לו, אדם כזה
צריך לדעת שהרע שהוא מקבל מאלוהיו הוא לאו דווקא בשל שהאדם חטא או פשע או הלך בדרך רשעים, אלא
בשל ראייה מטושטשת לא מדויקת, אפשרית, מצד הבורא. בדיוק כמו שהאדם עצמו לא מסוגל
תמיד להגיע אל האמת הצרופה המדויקת..
מכאן שהאלוהים שבחיי יומיום יכול לעוות משפט ולתת לאדם
הטוב את הרע וההפך לתת את הטוב לאדם הרע . כאמור צדיק ורע לו רשע וטוב לו. זו כאמור, ואני מדגיש זאת ברחל בתך הקטנה,
שהכוונה היא בתפיסת עולמו של המאמין,
המאמין בהשגחה הפרטית, בתכונות האל כמו רחמים חסד אמת וכדומה.[2]
לפי תפיסה זו יש לעלות עוד מדרגה אחת ולהבין, אחת
ולתמיד, שאין האלוהים יושב בשמים ומושך בחוטים ומחליט מה טוב יהיה לזה ומה רע לזה.
הוא אינו מנהל פנקסים לגבי טיב האדם גמול ותגמול שיש לתת לו. במילים אחרות בעצם
אין השגחה פרטית מצד כח עליון! ההשגחה
הפרטית נתונה בלב האדם עצמו והיא מעין ניצוץ אלוהי שניטע בו באופן מולד.
אין לתלות שמחה, עצב, חולי, אושר, צער גידול בנים,
פרנסה וכד' ברצונו או בהשגחתו של האלוהים. ומכאן גם שאין לדבר על רצונות אנושיים
של אלוהים. יש להבין שאותו כח שנקרא אלוהים , ושעל פי התורה ברא את העולם. זה בעצם
האלוהים. הכח המניע הנשגב מבינת האדם, שהאדם לעולם לא ידע מה טיבו מה דמותו. וכל ייחוס של תכונה
אנושית לאל מפחיתה מנשגבותו ומורידה אותו ממלכותו אל הפריפריה העממית אנושית
ולמעשה גורמת לאלילותו של האלוהים ועבודת אל כזה על ידי האדם היא בעצם עבודה זרה.
לפי זה דרך, משל,
חולי וייסורים של אדם צדיק אין להם שום קשר ישיר או עקיף עם האלוהים. זו תולדה של יצירת אדם על תכונותיו, מעשיו
במציאות שהוא חי בה ותו לא!
אין לומר איננו יודעים מחשבות שמים ( כדוגמת היותנו
בתחתית הר ולא בפסגתו)
אלא לומר אין מבחינת תפיסת האדם, מחשבות שמים, או רצונו
שמים, או כל תכונה או עשייה אנושית כל שהיא. אין לאלוהים הנשגב מבינת ותפיסת מוח
האדם שוב קשר ישיר או עקיף לדחף ההתחלתי שנתן לעולם שברא.
יש לראות זאת ככח המניע שנתן את התוכנה עם החומרה שלה, בחן היטב את יצירתו והיה
כי ראה כי טוב עשה "לחץ על הכפתור " ומכאן ואילך הכל נעשה בכח האינרציה.
האדם הוא הקובע את גורלו והטבע שנוצר אתו
על פי חוקיו משפיע גם הוא על האדם שאף הוא
– האדם- חלק ממנו.
האדם האחר, החילוני
משהו,
המאמין בכוח, שכדי לסבר את העין נקרא לו כוח עליון, אף
הוא בשל האנושיות שבו והצורך להיתלות בדבר מה נשגב שמעליו, דווקא בעת מצוקה, חולי,
או ייאוש , אדם זה , אפשר , ימצא עצמו נותן עיניו בשמים ואומר: " אלוהים עזור
לי!"
מוזר, שהרי אותו אדם אינו מכיר בקיומו של סב היושב
בשמים ומושך בחוטים. אם כך נשאלת השאלה הא כיצד?
שתי סיבות לדבר והשלישית פועל יוצא מהן:
א. פסיכוזה חברתית, - קרי
מוסכמה בת דורות ושנים בדבר היות האל ככוח המניע את העולם ובכלל זה האדם
ב. חביבות אשליות - קרי, הדחף האנושי והצורך להתלות בדבר מה נשגב ממך כדי להשיג נחמה פורתא או עידוד.
ג. הרגש האנושי העצור כמעין מים רבים המחפש דרך מוצא לפרוק מתחים
להוציא מעצמו אל החוץ.
נשיאת העיניים למרום בעת צרה, היא תוצאה של הסיבות
הנ"ל ומראה לאדם עד כמה אנושי הוא,
עד כמה שבוי גם הוא האדם החושב החילוני, במוסכמות חברתיות, בפסיכוזה החברתית, ברגשותיו ובתגובותיו האנושיות כל כך ,עד
כי בעת צרה קשה, הוא מוכן לכל. גם להשלות
עצמו, גם לחפש ישועה במה שלא האמין בו כל חייו, אפילו , פעמים, בשאלת ידעניים
ובעלי אוב, וכדומה.
הסתייגות:
מובן שאין האמור כאן הוא מאמר גורף לכל האנשים
החילוניים, הנקלעים לעת משבר ומצוקה קשה. ישנם בהחלט כאלו חזקים באופיים ובאמונתם
עד כי ימשיכו עם הקו החילוני הטהור המוחלט שלהם עד לרגע האחרון של חייהם.\
אני יכול להעיד על עצמי שבעת צרה קשה במלחמה נשאתי אף
אני עיניי השמימה בבקשה לאלוהים ( שאיני מאמין שיכול לעזור לי) שיעזור לי. זו
הוכחה ניצחת שאנושי אנוכי ולא יותר מזה. והפניה אל הנשגב הבלתי נתפס במחשבת אדם
אנושית היא אף כי בסתר לבו יודע האדם שהיא חסרת ערך ממשי,
5.
מילים על האמונה באלוהים[3]
האדם
מטבע בריאתו נוטה להיות מאמין. זהו צורך טבעי רגשי שכלי של האדם. שהאמונה נותנת
בידי האדם את הכח והדחף להמשיך הלאה בחיי היומיום שלו. פעמים היא מהווה גם מעין
תכלית ויעד להשגה.
הצורך
באמונה כמעט מחייב את קיומו של האלוהים.
ושימוש במלה אלוהים "כערך" צורני הוא דלת פתוחה להכנסת תכנים
ואמונות.
דומני
שסיבת היות האלוהים היא קיומו של האדם. שהרי בלא האדם החושב אין כל ערך או משמעות
להיות אלוהים בעולם או לאי היותו. להיותו בורא עולם או להיותו חלק מתפיסת העולם של
האדם. מכאן שאפשר מאוד לומר שהאלוהים הוא פונקציה של קיומו של האדם.
אך
מבחינה תכליתית דומני שלא אטעה אם אומר (את שאמרתי עוד בימי צעירותי) שסיבת הסיבות
להיות האלוהים קיים הוא פחד האדם מן המוות.
שאם מוות לא היה קיים בעולם אפשר מאוד ולאדם האגוצנטרי והאגואיסטי לא היה
כל צורך מידי באלוהים שאפשר לבקש מדי פעם את עזרתו. אולי בהמשך דרכו היה ממציא
אותו בשל עזרה להתגבר על קשיי חיים אחרים כמו מחלות אובדן פרנסה וכד'.
שהרי
קיימים יחסי גומלין בין האדם לאלוהיו. יחסיים שיצר אותם האדם.ובלשון עממית אומר: אני
אעבוד אותך במסירות, אקדיש מזמני לך בוקר צהרים וערב. ואתה, כל שצריך לעשות הוא
לעזור לי בעת צרה, ויותר מזה כאשר תיקח
אותי לעולמי, תואיל לשכנני באזור גן העדן שם עם כל הצדיקים. שהנה צדיק אני!
זה
לא האלוהים הנשגב שהס מלדבר עליו כי אין שפה שאפשר להמחיש או לדבר בה על האלוהים
שכל יצירתו אינה מובנת וגם לא תהיה מובנת.
זה אלוהים אחר. אלוהים דמוי אדם , גשמי , ארצי מאוד , אלוהים ברוא אדם למען
ספק את צרכי האדם היומיומיים האגואיסטיים מעיקרם. וברור שזה האלוהים שאדם כמוני לא
יכול להאמין במציאותו ובהיותו.
[1] מה עוד שלא במעט חייב היה דוד להחניף ל- ה' כדי שיסלח לו על פשעיו החמורים
האכזריים כמו לקיחת בת שבע מבעלה והריגת
אוריה החיתי כאשר פקודת המוות ניתנת בידו שלו אל יואב כדי שיעמידו מול פני המלחמה
החזקה.
[2] כלל וכלל לא בתפיסת עולמו של המאמין באל הנשגב מבינתו של האדם. האל שנתפס
אך ורק בכח התבונה והשכל ולא ברגש . אל זה אין לו כל תכונה אנושית ואינו משגיח על
איש בעולם הוא האי הוודאות הגדולה ביותר המרחפת מעל עולמנו אנו משחר ימי
ההיסטוריה קרי ימי בראשית ועד היום הזה
ועד בכלל.
[3] וראה גם מאמר שכתבתי בשם : "מילים על האמונה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה