על הנתינה - מסות ומאמרים

א.  מבוא

האדם מטבעו הוא ייצור חברתי. ומתוך היותו כזה הוא חי בתוך עולם של יחסיי גומלין בינו לבין אנשי סביבתו. בתוך זה אפשר לדבר על שלושה גורמים עיקריים בפעולת חייו החברתיים של האדם או ביחס בינו לבין הזולת:

הקבלה אליו מהזולת.

הנתינה מעצמו לזולת

דחף היצירתיות הקיים באדם.  

הקבלה:

כשם שאדם יודע לתת עליו לדעת גם לקבל. הנתינה גורמת קורת רוח ושמחה לנותן, ברגע שהנמען מסרב לקבל את המתן, הוא לא מאפשר לנותן ליהנות מעצם הנתינה. ולעיתים עלול לגרום לו גם למבוכה.

על המקבל להבין שבעצם הקבלה של המתן  מהנותן יש משום כבוד החבר אשר חשב , מצא לנכון, טרח ותר, עד שמצא את שחפצה נפשו למצוא, בעבור רעהו. לעיתים לא נתן משלו, אלא קנה,  הוא הקדיש גם מזמנו. כל זה על המקבל להבין כדי שיוכל לקבל את הדבר ברצון ובחפץ לב תוך ידיעה שבכך הוא משיב כבוד לחברו אשר כל שרצה הוא לשמח את לבו.

ישנם אנשים שעם כל שיקולי הדעת דלעיל, קשה עליהם לקבל  מתן כל שהוא.  או משום חינוך, או משום "שונא מתנות  יחיה" או כל סיבה אחרת. אנשים אלו בהיותם  נאמנים לעקרונותיהם  צריכים " לעבוד על עצמם" לסגל לעצם את היכולת לקבל, ולו רק  בשל הרצון לכבד את האיש שטרח בעבורם כדי לשמחם והביא להם דבר מה.

והחינוך העצמי דווקא במקרה זה שהוא כל כך הגיוני ומוסרי, אפשרי. בהחלט אפשרי.

הנתינה:

הנתינה יכולה להיות לגבי דבר חומרי או רוחני כאחד. אם חפץ אם כסף, אם שיעור בתחום מסוים בלא תמורה וכד'.

הנתינה יכולה להיות בין העשיר לעני בין העני לעשיר. בין מעמד זה למעמד זה. נתינה בשל אירוע, בשל נזקקות, בשל מחווה של רצון טוב וכד'.

חשוב שהנתינה תהיה מתוך דחף פנימי , צורך פנימי, הנביעה לכך או המניע,  יפה שיהיה מתוך רגש לאהבת הזולת, ולאו מתוך שיקולי דעת קרים או חמים.  הנתינה יפה לה שתהיה נובעת  מהאדם מתוכו, ולא שהאדם ינוע בשל מחויבות של נתינה. אלו דברים שגם אם אין אותם, כאמור, אפשר ללמוד אותם. לסגל אותם לעצמך.

לימוד והסתגלות יהפכו בסופו של דבר לדרך חיים הנובעת מהכרה רגשית.

והנה דברי התורה באשר לנתינה:

מצוות הנתינה מהתורה

דברים ט"ו  ז-יא

"ז כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן.  ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.  ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא.  י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.  יא כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ."   

כאן מדברת התורה על נתינה כמעין צורך או הכרח סוציאלי. הקו השווה הוא שיש לראות בכל בני אותה חברה כמו היו אחים זה לזה. לכן, כדי לחזק את החברה ולשמור על צביונה יש לחזק יחסי גומלין בין  השכבות או המעמדות הסוציאליים שבתוכה. ובמקרה שהתורה מביאה הוא הדאגה החומרית של העשיר לעני.

מובן הוא שהנתינה הטהורה ביותר  היא נתינת הלב, היינו "שלא על מנת לקבל פרס" אך התורה יודעת במי המדובר ואיך יש לנהוג עם  ערב רב כזה , ולכן היא מציינת את הגמול שיקבל אותו תומך באביונים:  " כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ."

התורה מציבה זה מול זה  אתה תעזור לאביון וכתמורה לכך יברך אותך אלוהיך  גם במעשים שתעשה וגם במשלח ידך היינו ייתן פרנסתך.

אלמנט נוסף הראוי לתשומת לב הוא ההזהרה שמזהירה התורה את המתחכמים או המנסים להשתמט מעשיית מצוות מתן החסד לנזקקים. ועד כדי כך היא מזהירה עד כי אומרת : " הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא."

מכאן  ניתן ללמוד על ההחמרה שבנתינה.  או בהבחנה בדרגות נתינה שהתורה אומרת אותם בחצי פה,  למשל נתינה מהלב מובנת מאליה, או נתינה הבאה לאו דווקא מתוך רצון אלא יותר מחשש לשאת חטא באי נתינה ובכך לקבל עונש משמים" זו מעין נתינה שבאה בכפייה.

השאלה תמוהה האם זו היא נתינה?

התשובה פשוטה. התורה לא דנה כאן בנתינה לשמה, או בנתינה כללית, אלא בנתינה על רקע חברתי של הבדלי מעמדות כאשר הקו המאחד או המצדיק את הנתינה הוא ההומוגניות של הקבוצה שכדי לשמור על גיבושה וכוחה יש שחבריה יסייעו זה לזה. ומאחר והכלכלה היא גורם מכריע בחברה, חשוב שהעשיר יעזור לעני כדי שיוכל לקיים עצמו ולהיות כחלק  מהכוח של החברה.

הדברים ידועים  ומעוגנים במשפטי כותרת בכל הזמנים כמו דברי חז"ל: "במידה שאדם מודד מודדין לו"  או  "שמור לי ואשמור לך",  או " המדליק נר מנר זה דולק וזה אינו חסר" או " אם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה ליד זה" וכדומה.

אך לא הייתי רוצה להתרכז בנתינה הבאה מצרכים חברתיים סוציאליים או כוחניים  היינו נתינה שכותרתה היא "נתינה לצורך קידום המאמץ המשותף" שהרי לפי שראינו עד כה, נתינה זו אינה על טהורת הנתינה ויכול שתבוא גם מתוך הכרח חברתי, או אפילו בכפייה.

כאשר אני מדבר על נתינה, כוונתי היא לזו הרוחשת ופועלת בחיי יומיום, היינו בשגרת חייו של האדם. לאו דווקא נתינת משגב לדך, או גג לאביון, אלא נתינת שלום, ברכה, סיעוד וכן בחומר וברוח לרעך, משום שלבך חפץ בכך ולא משום כח שהוא או הכרח חברתי מסוג זה או אחר.

אין מה לנבור בנתינה לקבוע לה כללים רמות ושיקולי דעת. נתינה היא למעשה ,ביסודה, תכונה מולדת. אצל אחד היא פעלתנית יותר נמרצת, אצל האחר פחותה עד היותה "רדומה"

אם נדמה את הנתינה לפתגם ידוע נאמר: "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להעניק" זו בעצם צריכה להיות תמצית עיקרה של הנתינה. מעין דחף הבא מתוך קרביו של האדם לעזור לתת לסייע לרעהו. בלא שום שיקול של טובת הנאה לא מידית לא עתידית ולא עצמית.

את פעולת הנתינה הייתי מגדיר ככמעט ספונטאנית. מעין דחף לתת  לאחר. דחף נשלט אך מין כזה הנובע ממך הרוצה לצאת ממך החוצה אל הזולת.

ב.    הפסיכולוגיה שמאחורי הקבלה והנתינה

בבחינת הערכים הללו עומדת השאלה הראשונה מה המניע  הבסיסי  מבחינה אישית  או/ו קבוצתית לקיום הצורך או הדחף לתת, וההנאה או הסירוב במעשה הקבלה.

ישנם ערכים הנובעים מעצם טבעו של האדם ודרך התנהגותו במסגרת הכללית של חוקי הטבע החלים עליו.

הדוגמא הטובה ביותר החלה על כל החי הוא אצל היונקים , למשל , האם המניקה את בנה תרצו האב  היוצא לצוד צייד, משחר ההיסטוריה האנושית ועד ימינו ועד בכלל.

ברור שהדחף לביצוע מהלכים שכאלו הוא דחף בסיסי קיומי. שיש בו כאמור לעיל ,למשל , שני אספקטים ראשוניים: הצורך הקיומי העכשווי, הדחף הטבעי להמשך הדור.

מכאן, יכול מי שירצה לטעון שאלו אספקטים שהם במהותם פונקציה של חוקי הטבע ואינם באים מכח רצונו של האדם.

כנגד זה ניתן יהיה לטעון שאף רצונו של האדם הוא על פי טבעו של האדם. כך  שלעומת הנישא ממנו ,קרי אלוהים, יש בו מבחינה אמוציונאלית את הדחף לעשייה, ואותו דחף בעצם נקרא בהערכה שכלית "רצון.

דגש ראשון לעניין זה :  הרצון

אדם מונע  הן בכח הדחף הקיומי,היינו הרצון לשרוד את החיים, וכח החיות הוא כח חזק ביותר, וכן בכח הברירה הטבעית שיכול הוא לפי ניתוח שכלי להפסיק את חייו או להמשיך אותם

מבחינת הצורך הקיומי ניתן בהחלט להבין את הרצון הטבעי של האדם הנובע מכך. ( אדם רוצה לחיות)

אך מבחינת הברירה הטבעית ניתן לומר שהרצון מופיע כאן כמעין כח שאינו תלוי כלל  וכלל בצורך הקיומי.  נהפוך הוא, הוא כח  על שעומד מעליו ויכול להחליט אם לדכא את הדחף הקיומי עד כדי הפסקתו מהיות. או לתת לו את האפשרות להמשיך. ( היכולת השיפוטית וקבלת ההחלטה להפסקת חיים)

אם תזה זו נכונה ועומדת במבחן המציאות, ועובדות חיים מוכיחות כי אכן עומדת היא אז ניתן להסיק מכך  ששני כוחות מנוגדים עומדים ביסוד הכותר שנקרא בפינו רצון.

כח החיות הבסיסי הטבעי

הכח השכלי – הברירה הטבעית,  המתגבר על כח החיות הטבעי

ההבדל הוא שהרצון נובע מכח החיות הבסיסי

ומהבחינה השנייה הרצון מאפשר להניע או לקיים את  היכולת להשתמש בברירה הטבעית.

מכאן שכח הרצון  הוא אחד המרכיבים החשובים בזיהוי העצמי של האדם. בבחינת אישיותו.  למשל: " אדם בעל רצון חזק וההפך רצון חלש, הרצון כפונקציה של כדאיות ותו לא! הרצון באספקט של חישוב של השקעה כדי לקבל בטוח הארוך הרבה מהזולת העשיר, למשל, וכדומה.

 וכשם שהרצון יכול להיות מופעל לצרכים קיומיים בין אם לחיוב החיים או לשלילתם ,לפי האספקטים שנדונו לעיל, הוא חלק מניע וחשוב בנושא הנתינה והקבלה.

דגש שני הכדאיות

הכדאיות  בנתינה ופחות בקבלה , נובעת משיקולים רציונאליים טהורים , כאשר  יחסית לחישוב השכלי הקר לרגש אין כאן מקום מיוחד.

מבחינה זו חשוב להדגיש את התייחסות האדם בעניין של נתינה וקבלה אל גורמי הסביבה העומדת מולו. ניתן להבחין בכמה גורמים:

נתינה עצמית ( אדם בינו לבין עצמו)

נתינה לאחר  - לזולת( ( האני מול רעי)

נתינה לצומח , לחי, לדומם,

נתינה לאלוהים.

בחינת הנתינה העצמית

הגורמים הסובבים במערכת העצמית הם סבוכים ומסובכים ולא אחת גם מאוד אינדיבידואליים אישיים, וכל כך משום שקשורים הם בנפש האדם שהיא רוחנית בלתי ניתנת לכימות או להפעלה ובחינה אמפירית.  זו היא חלק מהאגו של האדם הפרטי. מכל מקום אדם אוהב את עצמו וראה המשפט "ואהבת לרעך כמוך"( מובן שציווי זה לוקה בחסר במהותו שהרי אי אפשר לצוות אדם על אהבה, אך כוונתו ברורה לתת לחברך או לעשות בעבורו מה שטוב בעבורך.) היינו קודם אתה אחר כך חברך. ואמנם אדם נותן לעצמו משך כל ימי חייו. נותן לעצמו רכש , לימוד, עינוגים, וכדומה.

הנתינה העצמית  בהיבט החברתי לא צריכה לבוא על חשבון הזולת אך ישנם מקרים לא מעטים שבשל שהאדם חי בסביבה חברתית הרי  שהנתינה העצמית באה לפעמים על חשבון הנתינה הקבוצתית או הנתינה לאחר. אתה יכול לאכול את הלפתן כולו בעצמך או לתת את כולו לאחר או לחלוק ממנו עם האחר. הוויתור החלקי או השלם במקרה של אהבת המוצר[1]

מעיד על מידת עוצמת הנתינה שלך או עד כמה אתה מוכן לתת מעצמך. היא גם מדד זעיר לבחינת האישיות שלך, והיזון חוזר בחשיבה עד כמה אתה מוכן לעשות בעבור זולתך עד כמה הוא חשוב לך ואהוב עליך. לפעמים המניע לנתינה העצמית היא הרצון להשגת מטרה מסוימת. למשל אדם מוכן להשקיע יותר ויותר בעבודה ולהרוויח משכורת סבירה ,כדי לענג עצמו בטיול חלומי לאיזו מדינה. אפשר לומר שהנתינה העצמית, על פי היגיון בריא , היא בעלת עוצמה גבוהה וחזקה ביותר.

מובן שהמוטו של הכדאיות מלווה את האדם בבחינת הנתינה העצמית לאורך כל חייו.

נתינה לאחר – לזולת

הנתינה לזולת או לאחר, יכולה ללמד אותי לא במעט על אישיותי ,אופיי. לתת, לגבי, אינדיקציה ברורה לגבי זהותי שלי. הזהות שלי נקבעת, אפוא, על פי איך אני נתפס בחברה בה אני סובב, ואיך האנשים מתייחסים אלי. יחסי גומלין בערכי נתינה וקבלה ביני לבין החברה בה אני סובב  מתבטאים לא אחת בויתור מצידי על דברים החשובים לי ולא במעט, על הפסד מצדי למען הזולת.  אני נותן מזמני לטיפול בזולת על חשבון זמני שלי שיכולתי להשיג דברים חדשים ונוספים, והרי בהניחי על המאזניים זה מול זה אני רואה כי הפסדתי הרבה מהעשייה שיכולתי לעשות ה עבורי, אך הרווחתי סיפוק בעזרה לזולת. התוצאה היא דריכה במקום מבחינתי, או הפסד הזדמנויות, אך כל זה מתוך בחירה אישית טבעית. השקעת אנרגיה בזולת על חשבוני שלי.  בין אם ארצה ובין אם לא ארצה עניין הכדאיות עולה במוחי.  מה ארוויח ממעשי אלו כלפי הזולת הבאים על חשבוני? האם זו תהיה השקעה לטווח ארוך, היינו בבחינת " שלח לחמך" או  מעשה בלא תכלית בלא תגמול בצדו.

הכדאיות כאן נובעת מתוך חישוב קר במה זה ישתלם או לא ישתלם לי לעשות כך וכך. מה אני מפסיד או מחסיר מכך ומה אני מוכן לתת או לוותר.

נתינה לצומח, לחי לדומם

זו נתינה שאין עליה בדרך כלל תמורה. אני נותן מעצמי ליצורי בריאה הנמצאים בסטטוס שונה לחלוטין משלי. הם לא מדברים לא מרגישים ולא יכולים לתת בחזרה, מבחינה זו אני הוא זה שנותן וגם לוקח. שאם למשל נתתי בעציץ מים כדי שהשושנה תפרח אני לכל היותר יכול ליהנות מפריחת השושנה, ליהנות מיופייה. או ליהנות   מיופייה של אבן , או סגולותיה המיוחדות,  החיה יכולה להחזיר לי תשומת לב, אהבה, ועונג, אך לא אדע בביטחון אם עשתה זאת בשל אינסטינקטים טבעיים שלה או באמת משום רצון להחזיר.

נתינה לאלוהים

 זו היא נתינה מול כוח בלתי נראה שהאמונה שקיומו ויכולתו נובעים מכוחה של אמונה. אמונה שאותה אי אפשר לסתור ואי אפשר להוכיח. אצל האדם המאמין הנתינה הזו היא מקורח מציאות דתית שתמשך אצלו לאורך כל ימי חייו. האדם יודע שאין עליו לצפות לתמורה על מעשיו, שכן הם נעשים מתוך אמונה עמוקה , אהבה, ועבודה שאין עליה צפייה לתמורה שהיא. התקווה היא אשר מלווה אמונה זו. היינו תקווה לשכר אי שם בזמנים לרבות בעולם הבא.

דגש שלישי העניין המוסרי

העניין המוסרי האוניברסאלי, נובע מרגש האדם בהיותו יצור אנושי, כאשר ברקע נמצא גם הגורם השכלי ההכרתי או התת הכרתי של שמור לי ואשמור לך. שוויוניות.  מקרה מסבר את העין יכול להיות אדם טובע , האם בתור אדם בעל רגשות בעל מוסר אקפוץ למים ביודעי לשחות כדי להציל את הטובע או שאתעלם ממנו ואניח לו למות בטביעה. כאן עולה אישיות האדם לדרגה ביצועית. כל מה שמהווה אותו עומד לפרוץ אצלו החוצה. עד כמה הוא מוכן לסכן עצמו ואת חייו בעבור הזולת שזו פעם ראשונה בחייו שהוא רואה אותו... או עד כמה הוא חושב שאם יקרה לו משהו חו"ח הוא ישאיר אחריו אלמנה ויתומים?   הקשר כאן הופך להיות נסיבתי. היינו שיקול הדעת אם לקפוץ לעזרת האדם הטובע אינו אישי בלבד, אלא כרוך גם במחוייבות כלפי אישה וילדים היינו בגורמים נוספים אובייקטיביים נסיבתיים.

דגש רביעי העניין הסיבתי  קרי גורל

אדם ,למשל ,מוכה גורל ונופל אל מחלה קשה. מובן שהאישיות עולה כאן בכל עזות צבעיה וחדות תכונותיה. אדם מאוד מרוכז בעצמו, הוא פוחד וקשה לו לתת דעתו על הזולת, בין אם רוצה בין אם אינו רוצה.  מידת הכדאיות הולכת ופוחתת. ממילא האנשים בכח האהבה, המחויבות החברתית והמוסר מטפלים בו אם במסירות יתר אם בפחיתות.  הוא מרכז העניינים ואליו מופנים האורות לכן אין לו כבר טעם וצורך לערוך חישובים פנימיים של שמור לי ואשמור לך, וכל עניין של כדאיות.

1.     מבחינה אישית:

  מעצם היותו של הרצון חלק אינטגראלי  חשוב מהיצר הקיומי, הרי שהרצון לתת ממך לחברך הוא רצון תת הכרתי, אולי הכרחי.

בהיות האדם ייצור חברתי הוא יודע ,לפחות  ברקע מחשבותיו, שלא יוכל לשרוד את החיים לבדו, הוא חייב  לדעת לתת מעצמו ואף לרצות לתת, כדי  שיוכל גם קבל לעת הצורך  מחברו. מכאן נוצרת מערכת של יחסי גומלין של נתינה וקבלה בין אדם לרעהו. שברקע לה סובבים אמוציות ושיקולים שכליים.

חכמינו קראו לכך שמור לי ואשמור לך, ואני, הקטן ,קורא לכך מערכת יחסים סוציאלית הנובעת מדחף בסיסי ,קיומי ועקרון הברירה הטבעית. לגבי האחרון, הכוונה שיקול דעת  הכרתי רציונאלי שאם לא אתן גם לא אקבל. ולכן כדאי לתת.

מובן שהוויתור על דבר מה חשוב בעבור הזולת כרוך בכל מיני וואריאנטים שקשורים באישיות האדם כמו חמדנות, תאווה, קנאות לדבר, קושי בוויתור על היקר לך בעבור הזולת ועוד.  התוצאה הסופית של נתינה מלאה בלב שלם או בספקנות , היסוס , או עם מועקה לאחר הנתינה תלויה באישיות אותו האדם.

קיים גם האספקט של תרומות. כמו למשל תרומות לצדקה, לחסד, יש בינהן תרומות לשמם. היינו מכל הלב שלא על מנת לקבל פרס , וישנן תרומות שבאות על מנת לקבל תמורה, בדרך כלל תמורה הנובעת מאמונה דתית. " והקרן שמורה לעולם הבא " למשל, או אפילו בעולם הזה.

תרומת אברים למשל שנויה במחלוקת האישיות. ישנם שאינם חוששים לתרום אברים מסיבות שלהם. אני מתאר לעצמי שאלו בדרך כלל אותם אנשים שרוצים לעזור לזולת ויודעים שברגע המוות לא נשאר ממילא דבר וחצי דבר מהאדם ולכן טוב להציל אדם אחר. זה חישוב סוציאלי מוסרי מצפוני וחיובי ממדרגה ראשונה. אחרים , דתיים ומאמינים על פי רוב, אשר אמונתם בתחיית המתים, יתנגדו לתרומת האברים מטעמים דתיים ולאו דווקא  משום שלא היו רוצים לתרום בשל פחד, או חשש מהחריג .

בבחינת הנתינה האישית קיימת גם נתינה שבאה מכורח ההכרה והחישוב הרציונאלי בלא כל התערבות רגשית. המדובר במחויבות אישית בכפוף לחוק , לכלל חברתי , או לנוהג חברתי. לעיתים חבר הרוצה להיבחר לעמוד בראש קבוצה מסויימת כמו ראש עיר  חבר פרלמנט , שר, צריך להשקיע הרבה כספים לעבוד על יחסי ציבור וכד' היינו השקעה שיכולה לשאת עמה פירות או  ליצור עבורו שדה חרב והפסד.  הריזיקו שהוא לוקח על עצמו לא קל. קשה להניח כספים שנאגרו במשך שניים על קרן הצבי. ההפסד עלול לגרום למשבר ולדכדוך.  המטרה של ההישג תלויה באמצעים ובכח הרצון של האדם הפרטי החותר לכך.

2.     מבחינה קבוצתית: פרט מול קבוצה.

הנתינה במקרה זה  רובה ככולה נתונה לחוקים וכללים שקבעה לעצמה החברה כדי להיות חברה מסודרת ומתוקנת. מערכת חוקים תקנות וכללים  שקבעה החברה בעבור הסובבים בה יוצרת מערכת של נתינה וקבלה בין חברי הקבוצה  לראשיה או  לראשי המוסדות או המדינה. זו נתינה של חובה מתוך רצון לקיים חברה טובה ומסודרת על פי כללים שהחברה עצמה יצרה לעצמה מודעת להם ומתחייבת עליהם.

למשל תשלום המסים לרשויות , ארנונה, תשלום אגרת טלוויזיה מים חשמל וכו. אלו נתינות למדינה  למען החברה. כאשר הפרט נותן למקבל המדינה את המס, הרי שהמדינה יכולה להחזיר לו שירותים שונים לטובתו.

נתינה כזאת אינה קשורה במוטיבציה רגשית , אלא בחוק וכללים. ובהיותה כזאת היא יכולה לשמש כפתח לעקוב בנתינה – תשלום מס, או בסירוב  - יציאת דופן מהכלל,  מסיבות שונות,  כמו למשל עוני , פיגור שיכלי, אישיות מרדנית מתוסבכת וכו'[2] וכן אי שביעות רצון מתוכן החוק  בשל מהות, הגזמה , אי צדק לגבי מגזרי אוכלוסיה שונים וכדומה.

3.      קבוצה במסגרת הכלל.

מדובר בקבוצות שונות  או פלגים אידיאולוגיים שונים בתוך המכלול הכולל של מדינה או קבוצה רחבה של אנשים בעלי טריטוריה משותפת לשון והיסטוריה משותפת.

קבוצה שכזאת שבדרך כלל נשענת על אידיאולוגיה מסוימת נוקשה מוכנה לפעמים לוותר על רכוש ממון תנאי מחייה טובים בעד הגשמה של מטרה אידיאולוגית אלטרואיסטית מעיקרה שאין לה מחיר ואין לה קניין. זוהי נתינה קולקטיבית שהתמורה שבצידה היא אישית נפשית, אמונה באידיאל או אמונה דתית עוצמתית היא אשר נותנת את הכח לאנשי אותה קבוצה להמשיך בדרך ולהעפיל אל פסגת ההר. זוהי תופעה קבוצתית של  נתינה לשמה.  ראה למשל קבוצת המתנחלים בארצנו. ראה אנשים שבזמנו הלכו לבנות את ימית או את יישובי הגולן.

גם במקרא  אנו פוגשים את אותן המחויבויות . האישית והקבוצתית. המחויבות והנתינה של הפרט כמו אברם אשר יוצא מאור כשדים בצו האל ונותן את כל כולו למשימה לבוא אל הארץ ולכובשה ברגליו ,וכן את קורבנות התודה שהם קורבנות הנעשים בפרהסיה למען האלוהים. שאין בצידם כל תמורה . תודה לשמה. המטרה היא ההכרה החוזרת ונשנית בכוחו של בורא העולם והתודה האנושית בגבולות היכולת לאלוהי העולם.  תודה שאינה תלויה בדבר אלא באה כתודה לשמה.

הקבלה הקולקטיבית במקרא היא למשל קבלת התורה אשר ניתנה לכל העם, על ידי היחיד.

קבלת עול מלכות שמים זו קבלת עול תורה ומצוות.

 קבלת חוקי החברה והמדינה, זו קבלה קולקטיבית של היזון חוזר  של קבוצת מחוקקים אשר נבחרו על ידי קהל המדינה לחוקק בעבורם את החוקים יש בכך קבלה ונתינה קולקטיבית  בלא מעורבות הפרט.

ג.     הפילוסופיה של הנתינה

השאלה הנשאלת האם אפשרי נתינה בלא קבלה? או האם קיים מושג של אלטרואיזם טהור של יצור בריאה אנושי שיודע רק לתת בלא לקחת?

לשם חידוד המחשבה נשאל האם ניתן לראות מטבע בעל צד אחד בלא צד שני? האם ניתן לראות ירח המאיר את החושך מבלי שמקבל את אורו מהשמש? ואם נרחיק לכת האם יכולנו להבחין באור מבלי היות החושך בתודעתנו?

מכאן נבין שאי אפשר שתהיה לה הנתינה מבלי הקבלה. אלו שניים המשלימים זה את זה והאחד הוא פונקציה של השני.

נניח לרגע מצב תיאורטי בו קיימת רק נתינה בלא קבלה. מה היה קורה לנתינה? תיאורטית היא היתה הולכת ואוזלת עד כי היתה עוזבת את העולם. והרי זה מצב בלתי אפשרי מכאן אתה לומד על מחויבותה של הקבלה להיות בצד הנתינה.

ואמנם אין לך נתינה בלא קבלה. אפילו כאשר מדובר על נתינה לשמה שעצם הסיפוק הרוחני שבנתינה  שבו משום קבלת שכר רוחני. עשיית הטוב היינו נתינה חיובית יש בצדה שכר הריצוי העצמי של האגו.

 נתינה שלילית היינו הענשה , פגיעה , החמרה עם הזולת היא פונקציה של  רקע ומצב נתון.  דרך משל אם  הרקע הוא סכסוך מתמשך בשל סיבה שהיא כמו למשל אי תמימות דעים בבעיה קרדינאלית והסיטואציה היא החמרת המצב עד כדי עימות מילולי חריף נתינת העונש או הריחוק יכולה להשפיע בקבלה של מרירות , רוח נכאים, דיכוי, או ההפך נקיפות מצפון. הכל בכפוף לטיבו של אדם אופיו המצב הנפשי בזמן הנתון וחומרת הבעיה.

מבחינה פילוסופית לא הייתי חושב שהנתינה יכולה להיות על חודה של תער טהורה כדבעי. תמיד יש איזו שהיא תמורה אורבת בפתח. או שהיא תת מודעת לאדם או שהיא נחשבת במוח האדם, אך מודחקת בשל רצונו בטהרת המעשה.

מבחינת הקבלה: ישנו משפט עברי האומר: " שונא מתנות יחיה" והייתי חושב שדווקא האמירה הזאת מלמד על טבעו של האדם לשמוח בקבלת מתנה שהיא. שהרי ברור שהאמירה "שונא מתנות"  הוא בניגוד לטבעו של אדם והתוספת "יחיה" באה כדי לתת לאדם שכר על התנגדותו והתכחשותו לתחושותיו ורגשותיו  בנקודה זו שהן קיימות בו מעצם בריאתו

---

[1] לא מדובר על מקרים בהם אתה מוותר מראש על המוצר או המאכל משום שממילא אינך אוהב אותו.

[2] המקרים של סרבנות נתינה תשלום – אינם דווקא המקרים יוצאי הדופן הנ"ל כמו פיגור שכלי, טירוף וכד' אלא דווקא משום סירוב לשמו בשל חוסר הסכמה או שביעות רצון מהחקיקה עצמה ותוכנה הספציפי.