על השירה - קובץ מאמרים

מאמר ראשון: דגשים  מצד היצירה והתגובות בעולם הוירטואלי  על היוצר   

1.       הקדמה:

במאמר זה ננסה לבחון היבטים שונים של ההשלכות  השונות מצד ההשתייכות לפורום כתיבה יוצרת אל היוצר עצמו ודרך התנהגותו במצבים שונים וההשלכות מלימוד זה אל תחומי חיים אחרים.

האם רווח יש בכך או הפסד? מה הלקחים ומה  הם אפשרות היישום של הדגשים החדשים בחיים הרציונליים היום יומיים?  על זאת ועוד בסקירה קצרה זו.

2.       התגובות והיוצר:

לשון התגובות לא אחת מקוממת את היוצר, המתחיל בדרך כלל, היוצא ומחזיר מלחמה שערה מול המגיב לו.

לפעמים המגיב משיב ליוצר וזה  משיב לו וכך נוצר שרשור תגובות.

אפשר גם שכותבים נוספים נכנסים מסיבות שלהם לתוך דו שיח התגובות הזה ואומרים את שלהם.

אופי התגובות ורמת השרשור הם לא אחת פונקציה של סוג התגובה (חיובית שלילית) ומידת הרגישות של היוצר.

במאמר מוסגר רק נזכיר שלגבי סוגי תגובות והיזון חוזר דיברנו כבר במאמרים קודמים לכן סקירתן כאן מיותרת. כאן אנו בוחנים יותר פרמטרים של עוצמה ,השפעה , תוצאות והפקת הלקחים.

3.       עוצמה:

עוצמת התגובה מורכבת :

א.      מסגנון דהיינו שפת דיבור: מעודנת, מתחשבת, בוטה, מזלזלת,

ב.       אופי התגובה  (סגנון): עניינית. עקיפה לא עניינית כלל וכלל.

ג.        יעד התגובה:  היצירה או היוצר. 

א.      סגנון:

 המגיב: מאוד תלוי באופיו, ברצונו הטוב ובמידת התאמתו לרוח הכללית של הפורום או אי התאמתו.

אלמנט חשוב  שבדרך כלל אין המגיב לוקח אותו בחשבון הוא האחריות המוטלת עליו בתגובה.

היצירה: בדרך כלל יחס ישיר בין דרג הרמה שלה בעיניי המבקר לעוצמת התגובה שלו. לעתים נמצא מקרים  שככל שהיא תראה גרועה יותר בעיניו כן ירשה לעצמו לפגוע יותר. וההפך. (שוב, מאוד תלוי באישיות המגיב)

ב.      אופי התגובה:

יכולה להיות עניינית נקודתית.  יכולה להתפתל סביב המטרה, מבלי להתרכז בעניין. יכולה להיות חמקנית: (שיר תגובה למשל)  תשובה דיפלומטית שאינה אומרת כלום. וכד'

ג.        יעד: קיימת הבחנה בפורומים בין תגובה ליצירה לבין תגובה לגופו של יוצר.

               יצויין כי בעיניי ברוב המקרים אין הבדל בין השניים מאחר והיצירה היא חלק מנשמתו      

               של היוצר. כך לפי תפיסתי.

4.       השפעה:

קיימות כמה הבחנות לגבי ההשפעה של התגובות על היוצר

הדימוי הוא ליוצר העומד במרכז המעגל וכל הנצים סובבים לו.

הפרמטרים להשפעה הם:

אופי התגובות הממוצע: בוטה, רגיש, מזלזל וכו..

אופי היוצר: רגיש מאוד, רגיש, לא רגיש, קשוח, לא איכפתי,

מטרה:  האם המטרה של היוצר היא  לצורך הזנת האגו.

                                                             ללמוד דבר מה מהפורום,

                                                        לבידור שעשוע והנאה בלבד.

וותק וניסיון:  עד כמה היוצר וותיק בנושא פורום לכתיבה יוצרת ועד כמה הוא מנוסה בתגובות וכל שכרוך בהן.

מידת תכיפות תגובות:  עד כמה מגיבים ליצירותיו ובאיזו תדירות. אפשר שרק שני אנשים יגיבו       

                                      לו   ובתדירות יומית למשל, אך כל היתר לא יגיבו לו אלא פעמיים בחודש.

כמות תגובות: כמות מגיבים ממוצעת ליצירותיו.

5.       תוצאות:

לפי שראיתי במספר פורומים והיכרותי הווירטואלית עם היוצרים, מצאתי כמה סוגי תוצאות שאפשר לראותם כאב טיפוס  החוזרים ונשנים בוריאציות שונות מכותב פגיע אחד למשנהו:

א. התגוננות ותקיפה:

כתוצאה מפגיעה קשה באגו היוצר נכנס למצב של התגוננות שמוצאת ביטויה א. בהצדדקות שמתבטאת בפירוש היצירה על ידי היוצר דבר שאינו רצוי. ב. תקיפה של המגיב בצורה חריפה ולפעמים גם בלא כל פרופורציה.

יאוש  אי רצון לכתוב:

שלב חמור יותר הוא  היאוש שמוביל להתבוננות פנימית ובמקרים הקשים להכרה עצמית של איבוד הבטחון העצמי, אוזלת יד, והרמת ידיים.

עזיבת פורום:

ישנו שלב של התקפלות עד כדי עזיבת פורום הכתיבה , ניסיון בפורום אחר או כניסה למצב של חידלון.

6.       ההשלכות מהתוצאות.

מאחר והיצירה אצל רובנו היא חלק חשוב מעולמנו הרוחני, הרי שכל פגיעה - איבוד הביטחון עלולה לגרום לעירור מצב נפשי במידה זו או אחרת עד כדי החלת דפוסי התנהגות שונים וחדשים במצבים דומים בחיים.

כלומר: קיימת זיקה חזקה בין הקורה ליוצר בפורום לבין התנהגות דומה במצבי חיים שונים.

למשל במקום העבודה, בסיטואציות משפחתיות, בהתנהגות עם חברים, בהתמודדות בבעיות שונות בחיים, בחינות שונות, וכד'

ערעור הביטחון באחד מתחומיו החשובים ביותר של היוצר עלול בהחלט לגרום ערעור בטחון בתחומי עיסוק אחרים.

7. עובדות שיש לקחת בחשבון

כל יוצר הנכנס לפורום וירטואלי חייב לקחת בחשבון את הדגשים שלהלן:

א.      ברגע של פרסום יצירתו ברבים קיימת חשיפה  המתפרשת בעיניי קהל הקוראים כבקשה לתגובה.

ב.      צריך להיות ברור וידוע ליוצר שכל מגיב יגיב לפי עניות דעתו בהתאם לאישיותו ורצונו.

ג.        צריך להיות מוכן לתגובות שליליות בוטות וגם מזלזלות. עליו להבין שלא הוא חינך את המגיבים לו וכל אדם הוא אינדיוילואל בפני עצמו.

ד.      עליו לזכור שאיש לא חייב להגיב לו, וכל תגובה הרי היא הקדשת זמן מצד המגיב הטורח למען המבוקר אפילו אם תגובתו היא שלילית.

7.       עצות הפקת לקחים

מומלץ לנסות להתמודד עם  תגובות שליליות הפוגעות באגו. זוהי דרך מצוינת ללמד את עצמך להתמודד עם בעיות דומות בשטחי חיים אחרים.

מובן שהתנסות זאת אפשר לה שתעשה שתתבצע עד גבול מסוים ולא מעבר לו. כדי שהיוצר לא יצא ניזוק.

אם תצליח לראות את בפורום גם כפן חינוכי לריסון עצמי, איפוק , אפשר שתחשל תכונות אלו  ותצא נשכר בהיותך חזק יותר משהיית ודרכך במציאות החיים תהא טובה יותר.

הוצא אנרגיות רק לעניין היצירה ותגובות. חבל על בזבוז זמן ואנרגיות על התלהמות שלא תורמת בסופו של דבר כלום.

עשה מה שטוב לך. אם טוב לך הישאר לא טוב לך עזוב את הפורום, בעוד מועד, וחפש לך פורום חדש.

אל תנסה לתקן את העולם. ולחנך יוצרים אחרים. ניסיון כזה נועד לכישלון חרוץ.

 8 . אחריות המגיב:

אחריות גדולה מוטלת על כתפי המגיב. ולא תמיד הוא מודע לכך או מוכן לחשוב על כך. אך זה התשלום  שכל יוצר צריך לשלם אם וכאשר הוא מחליט לפרסם יצירותיו בפורום וירטואלי באינטרנט.

9. סיכום:

על היוצר לשקול היטב את כדאיות כניסתו לפורום כתיבה יוצרת. לבחון יצירות ותגובות של אחרים טרם כניסתו ולערוך מאזן נפשי ורציאנלי האם כדאי או לא .

חשוב ,מדי פעם, לעשות רציולניזציה של הדברים , לעצור לחשוב האם כל זה כדאי.

לדעת לקחת את הטוב החינוכי ולהמשיך אתו קדימה.

                                                                                                כתב

                                                                                                חגי קמרט         

                                                                                                ירושלים

על השירה   פרק ראשון: המהות

18/04/03

התוצר

השירה, לפי עניות דעתי,  היא קודם כל כלי המאפשר לתת ביטוי לתחושות וחוויות האדם. היא תוצר של דרך התבוננות בחיים ובעולם.

תוצר זה יכול למצוא את ביטויו באמצעות כלי הקשה או מנענים או מיתרים אשר מפיק את צלילי הלב של האדם המתבונן

הוא יכול למצוא ביטויו באמצעות כלי מיתרי הקול  באמצעות ציור, תנועות הגוף, קרי מחול דרמה, וכן גם בשירה כאשר הכלי הוא עט ונייר והתוצר הוא שירה.

יפה להגיד שהשירה מבטאת אופן או צורה מסוימת של התבוננות בחיים שהרי זוהי מהותה של האומנות! האמנות בכל ענפיה דרמה ציור וכו' היא בבחינת אוסף נתונים המכילים בתוכם עוצמה מסוימת. ברגע שהם נקראים הם מעבירים מידע חוויתי ותחושות של יוצרם.

כאשר נסתיימה לה הקריאה של הנתונים, השיר חוזר למצבו הראשוני "המת", לכאורה, ותפקידו בעצם הסתיים עד לקריאה הבאה. כך היא בבחינת כל ספר המכיל נתונים והמונח על המדף, שכל עוד לא קוראים בו חשוב הוא כמת. אך פוטנציאל ההחיאה תמיד קיים בו.

החותם:

אפשר בהחלט לומר שהמסר של השיר או החוויה הרגשית שהעביר, תמשיך לחיות בלב הקורא עוד שנים רבות. וזה כוחו או אוזלת ידו של שיר. עד כמה הוא משאיר חותמו בלב הקוראים.

נשאלת אפוא השאלה האם חותם זה יכול לשמש כקנה מידה לשפיטה של שיר כשיר טוב או רע.

לא הייתי רוצה לקבוע קביעה זו ולא רק בשל העובדה שמידת הרושם החוויתי ריגשי שנשארת בלב הקורא היא  מאוד אינדוידואלית, וקשורה קשר ישיר לאישיותו ומידת רגישותו של הקורא.

השפה, המקצבים המוסיקליים, השכל הם  מרכיבים, או אמצעים  בבניית השיר שהוא כלי לביטוי חוויותיו של המשורר.

שפה, כשם שמשמשת כאמצעי תקשורת בין בני אדם, איננה כלי ליצירת שיר. היא אמצעי או מרכיב בדרך יצירת צינור התקשורת הזה הנקרא שיר המקשר ויזואלית וריגשית  בין החוויות, התחושות, לבין המשורר וממנו הלאה לקהל הקוראים שלו. זאת להדגיש בכל שאנו דנים בשיר משורר וקורא.

גזרה שווה לגבי המקצבים המשקלים והמנגינה.

השכל  הוא המחשב שלנו קליטת מידע איחסונו כנתונים  עיבוד הפקת מידע  והזרמתו החוצה בכלי תקשורת שיכול כאמור להיות שיר ציור וכו'. בבחינה זו השכל הוא גורם טרוויאלי מובן מאיליו כך שלא הייתי בכלל מדבר עליו כעל כלי! 

בבחינה זו הדמיון והשכל חד הם!

על מרכיבי השיר דיברנו כבר בהזדמנויות אחרות על החוויות המצטברות האירועים וכל  המדעים שהאדם קולט מסביבתו הקרובה והרחוקה. נזכיר רק שאמרנו שאלו מתרכזים במאגרי הזיכרון של האדם ובבוא העת יוצאים החוצה בדרך האומנות: שיר ציור וכו'.

הזכרנו גם את ההשראה שהיא מתנת המשורר וקשה לזמן אותה מראש. על צורות השיר המנגינה וכד'

נזכיר אפוא את הרציו השכל. עד כמה הוא מרכיב מכריע בכתיבת השיר.

התשובה ברורה מאליה. כשם שהתחושות והרגשות באות מתוכנו כך השכל: הוא שמתרגם תחושות אלו לשפה הכתובה, הוא שמעלה את האירועים והחוויות מתוך הזיכרון אל המודע  והוא גם שמדריך אותנו בכתיבה לפי הסטנדרטים המקובלים, ולגבי התיקונים והעריכה.

טכניקה נשמה ונשמה יתירה:

לסונטה למשל יש מבנה קבוע.  לחריזה יש סכמה מסוימת כזו או אחרת. למנגינה קצב משקל יש חוקים משלה. כלומר ישנו הצד הטכני של השיר. הוא בהחלט קיים. אלו בהחלט טובים ליצירת שלד ומעטפת לשיר

מהצד השני קיים גם הרציו והרגש שהם מהווים את תוכן השיר ונשמתו.

נשאלת השאלה האם אפשר להפריד בין שני אלו? האם אפשר לכתוב שיר על פי מתכונת טכנית בלבד תוך התעלמות מהרגש והשכלתנות.

לפי עניות דעתי על ידי למוד ותרגול הדבר הוא בהחלט אפשרי. אך השיר יראה במתכונת תבניתית יבש על פי רוב שטוח ורדוד.

הרגש הוא שנותן לשיר את החיות ואת הדינמיקה שלו. הוא מעורר אותו. מלביש אותו בבגדים יפים, נותן בו את ריחו חינו וזוהרו.  הרגש הוא  שיוצר את נשמת השיר והוא אשר מעלה אותו על כפיים.

הנשמה היתירה היא ההשראה אשר מעלה את הרגש מעבר לרמה הרגילה שלו כך שהדברים שייכתבו ישאו אופי מיוחד לא רגיל.

חבירתם  של שלושת הגורמים הללו רגש, שכל (החשיבה והכשרון הטבעי),  ונשמה יתירה  עשויים להוביל את היוצר לתוצרת טובה ויפה.

מהותה של שירה:

האם שירה הוא שם מושאל או שכשמה כן היא מונעמת ומתנגנת בקצב משקל ובצליל?

ידוע  שהשירים השקולים הקצובים הן במשקל היתדות והתנועות או המשקל המטרי אלו שירים שמתנגנים בהקראתם.

מה בדבר השירים הלא שקולים המודרניים יותר או שירים קצרצרים עד כדי היותם אימרה. האם אלו גם שירים או שנקראים כך בטעות ולמעשה הם סוג מסוים של פרוזה?

שאלה זו מובילה לשאלת מהותה של שירה מאפייניה היסודיים שבלעדיהם לא יקרא למה שמיועד להיות שיר שיר!

לדעתי ולדעתי בלבד, שיר בניגוד לפרוזה צריך לבטא במינימום של מילים מקסימום של רעיונות תחושות אווירות וכו'

בניגוד לפרוזה הוא צריך להיות בבחינת טון מוביל אשר יאפשר לקורא להשלים את התמונה או לחוש בתחושה המועברת בעצמו.

השיר לא חייב שתהא לו מנגינה מולדת. (חרוז משקל) אך צורת ההקראה אפשר לה שתוסיף לו חן ומעין מנגינה הנובעת מהמקריא מדרך הבנתו של השיר שתוצרתה היא צורת ההקראה.

האורך או מספר בתים כלל וכלל לא קובע מהותו של שיר. שיר יכול להיות גם בין שתי שורות. השאלה היא עד כמה התכונות השיריות מתקיימות בו.

רמת השיר כפונקציה לכמות קוראים:

צורות שונות להבעת היוצר את רעיונותיו  הן מבחינת שפה והן מבחינת טכניקת ההגשה:

שיר יכול להיכתב בשפה גבוהה מאוד.

שיר יכול להיכתב בשפה ארכאית משהו שאינה מורגלת עוד בציבור.

שיר יכול להיכתב בצורה של סתם ולא פירש.

לאלו ולאלו יתרונות וחסרונות. וכל אחד יכול למצוא בהם את האהוב עליו והדחוי מעליו.  ננסה לבחון את הדברים:

שפה גבוהה:

שפה גבוהה מאוד תצמצם מראש את מספר הקוראים. קורא שאינו בקי בשפה על בוריה לא יתאמץ ,בדרך כלל, להבין את השיר אלא יעזוב ויפנה לשיר אחר. האם בכך השיג היוצר את מטרתו?

זו שאלה שצריך להפנות לכל יוצר ויוצר. על פניו ניראה לי שצמצום מספר הקוראים אינו מעיד על הצלחה יתירה.

שפה ארכאית:

שפה ארכאית. שוב תלוי למי. יש האוהבים נוסטלגיה הנהנים להתרפק על העבר, אפשר שהם יתענגו על ריח ישן.

ואפשר שמאחר ומצויים הם בתהליך הקדמה, ועיניהם מוטות קדימה אין ברצונם להפנות ראש לאחור ובכך יצאו אותם שירים נפסדים.

מה שברור הוא שיותר קוראים יבינו שירים אלו במיוחד אלו שמורגלים בשפה הארכאית ויצאו הלאה אל השפה המודרנית.

סתם ולא פירש:

כאן מראש מגביל היוצר את מספר קוראיו במידה רצינית ביותר. שירים כאלו מיועדים, בדרך כלל, לסוג מסוים או לשכבה מסוימת בציבור. בדרך כלל  לשכבת האינטלגנציה הגבוהה ביותר. בכך יוצא השיר נפסד אצל רוב האוכלוסיה.

המטרה:

מכאן אנו באים לשאלה למי היוצר כותב? האם לעצמו? האם לכל האוכלוסיה? האם לחלק נבחר מתוך האוכלוסיה.

כתבתי לעצמי:

ישנם יוצרים אשר כותבים את שירתם בשל צורך מסוים כמו שנאמר "כאש העצורה בעצמותיהם" מעין דחף כתיבתי. אלו לא עושים שוב חשבון מי יקרא ולמי מיועד השיר. הם כותבים את מה שיוצא מתוכם בשפה שלהם ולעיתים גם בכוחה של השראה.

אלו שכותבים כבר לכל האוכוסיה הם אלו אשר ערים לתגובות ומנסים לשתף את הכלל בחוויותיהם או במסר אותו הם מעונינים להעביר.

אלו הכותבים לחלק נבחר מתוך האוכלוסיה יודעים מראש שהמאמץ שהושקע הוא בעבור חלק קטן מהאוכלוסיה. היש בכך  איזה סממן אנוכי? אולי.

סיכום:

 משפטי המפתח שלי לשירה הם:

 מינימום מילים מקסימום רעיונות.

 טון מוביל להמשכיות בתחושות, רגשות וציוריות המופעים במחשבת הקורא.

 ברור בין היוצר לשיר מה היא מטרת השיר ולאיזה קהל השיר מיועד.

הפואנטה  או העוקץ בשירה

18/04/03

לא אחת מצאתי קורא המבקר שיר וכותב: "והיכן הפואנטה?" או "הכל טוב ויפה אך הפואנטה חסרה."  או:  "אין בכך שום דבר חדש או מקורי לפחות אם היתה איזו פואנטה." זאת ועוד: ישנם גם כאלו הפוסלים שיר אם גורם ההפתעה לא מופיע בו. גישה זו הביאה אותי לכדי מחשבה על הנושא ולהארות אלו שלהלן:

1.       הפואנטה:

הפואנטה ביצירה בכלל ולענייננו זה , היא הנקודה המרכזית של השיר, מבחינה תוכנית.  יש הרואים בה גם את היסוד המפתיע של השיר או העוקץ.

בדרך כלל היא תופיע לקראת הסוף או שתחתום את היצירה. היא זו שמחוללת את התפנית עד כדי מהפך במחשבתו של הקורא המעלה חיוך על שפתיו או מבע של תימהון בעיניו. הכל בהתאם לכתוב.

דרך משל משך כל השיר הוא חשב שמדובר בסיפור אהבה בין שני בני זוג ובסוף השיר מתברר לו ששתי הדמויות המרכזית האוהבות הם צב וצבה או קומקום וקומקומית וכד'.

אפשר שיחשוב הקורא שהשיר מציג מונולוג של האהובה הנבגדת ובקריאת השורה האחרונה יתברר לו שהכוונה היא לנמלה!

2.       תרומת הפואנטה ליצירה.

גורם ההפתעה יש לו מקום כבוד בפני עצמו. השיר יכול להתקשט במטאפורות באונומטופיה באוקסימורונים בחרוז במשקל כל אלו הם בבחינת בגדי השיר הססגונים המיפים אותו ומוסיפים לו חן והדר

אך הפואנטה היא תוצר שאינו משתייך, לדעתי ,לקבוצת קישוטים זו. היא אלמנט  תוכני כבד משקל, שעם הופעתו הוא מתחבר ללב היצירה והופך לחלק אינטגרלי מנשמתה.

3.       העדרה של הפואנטה:

על אותו משקל העדרה של הפואנטה מן היצירה, מעבירה או משאירה את לב היצירה ברובד האחר שלה כפי שבחר בו היוצר. למשל הרובד הציורי,  התיאורי,  הסיפורי, וכד'.

בהעדרה של הפואנטה  תיבנה היצירה מכל האלמנטים האחרים: המהותיים והקישוטיים הבונים אותה ונותנים לה את החותם של יצירה.

4.       יתרונותיה וחסרונותיה של הפואנטה.

לגבי היתרון אין מה לחשוב הרבה שהרי עצם טיבה של הפואנטה  מעיד על יתרונה גורם ההפתעה והעוקץ.

אלו המעלים חיוך, תמיהה, כתוצאה מההברקה או הניצוץ שמועלה משורות היצירה עד כדי  יצירת מהפך מחשבתי אצל הקורא.

הפואנטה גם יוצרת מעין אשליה של מקוריות ליצירה כולה.  ואשליית מקוריות זו היא פונקציה של עוצמת ההפתעה או העוקץ. בכך מתכבדת, אפוא , הפואנטה ביתרונה הגדול ביותר.

חסרונה הגדול של הפואנטה בהיותה לא מוצלחת. מאולצת . דחוקה, מכווצת משהו. בכך לא רק שאינה מעלה את השיר לרמה גבוהה יותר אלא מעלה גיחוך על שפתי הקורא עד כדי לפסילת השיר כולו.

5.       זכות קיומה של הפואנטה בשיר

אין שום חובה לסיים יצירה או להכניס ליצירה פואנטה מסוימת. השיר יכול בהחלט לעמוד בזכות עצמו ולהיות מקסים ומושך בלא כל פואנטה.

למשל שיר ציורי המצייר תמונת נוף מסוימת. שיר עם אווירה.  שיר סיפורי. בלדה  כל אלו יעמדו בזכות תוכנם וכל האמצעים הספרותיים האחרים המקובלים.

6.       הפואנטה והמסר של היצירה:

לפעמים יש והפואנטה משמשת גם כהעברת מסר כל שהוא. יכול שיהיה מסר לשמו יכול שיהיה מוסר השכל, יכול שיהיה משל לנימשל שיתברר במחשבתו של הקורא.

רוצה לומר שפנים שונים ומגוונים לה לאותה פואנטה.

כמו הפואנטה כך גם המסר. אינו מחויב במציאות השיר. שיר ציורי יכול שיהיה נטול כל מסר שהרי עצם הציור שלו הוא המסר. הוא מה שרצה היוצר להעביר. תמונה מסוימת חוויה מסוימת

מצב מסוים.

שיר תיאורי יכול להיות בהחלט משולל פואנטה ומסר ועדיין יכול להיות שיר מעולה.

מודגש שטעות היא לחשוב ששיר שאין בו מסר או פואנטה  הוא נפסד או שאינו טוב. טעות בסיסית היא לחשוב כך.

אך ברור שמסר ופואנטה המתאימים לאופיו של שיר מסוים או יצירה מסוימת יכולים אך לתרום ולהוסיף אם ובתנאי שיופיעו במקום שנצרך ובמקום הנכון שבשיר.

7.       סיכום:

פואנטה ומסר אינם שיכים ללב השיר אך עם הופעתם הם מתחברים אליו ומהווים חלק מנשמתו.

וכל כך, עד כדי שאפשר שירימו את השיר ברמה אחת או יותר מעלה.

יש לזכור שאין חובה בסוגי שירים מסוימים או בכלל בשיר כל שהוא שיהיה עמו מסר מסוים או פואנטה. השיר אם יהיה כתוב טוב יעמוד בהחלט בלעדייהם.

חשוב גם לדעת שעם היתרונות ישנן גם חסרונות בפואנטה ובמסרים וצריך להקפיד ולהיזהר שלא לדחוק פואנטה לא להכניס מסר בכל מחיר. במקום זה יש לשיר להגיד את דברו. אם המסר או הפואנטה יתבקשו מהשיר יש לתת לו אותם אם לא להיזהר מאילוצים.

תמיד יש לזכור שאין הם מחובת המציאות השירית ובלעדיהם גם יכול השיר לעמוד בפני