לפעמים היה
בא אבק ומכסה על ירושלים, ובכל זאת היתה עוטה אז הילה של קדושה. מין ערפל צהוב כזה
שממלא שמים וארץ. יום צהוב הייתי קורא ויוצא החוצה אל החמימות הזאת שכמו נולדה אל תוכו של יום.
היתה אז רוח
תמימה בחוץ והאנשים נראו יפים מתמיד. מעין שקף צהוב עבר כמסך לפני. מהלך על
דשאים יבשים ובא בין ענפי עצי הזית שצמחו ליד בית ערבי ישן בשכונה.
שקיפות
החיים האלו יש בהם גם מן היובש והחידלון.
מין צהוב כזה המחלחל אל המקומות היפים ביותר. ערוב של חולי ובריאות, טוב ורע יופי
וכעור..
ראיתי פעם
ימים חלקים כראי בוהקים בדממה לבנה. לא היו לי הכוחות לעבור אל הצד האחר של הימים
האלו, ובכל זאת עברו אותי והמשיכו הלאה, לדרך האין סוף.
ימי ירושלים
האהובים, היפים, חוזרים ונשנים. באים אחת לתקופת שנה אולי שנתיים. תמיד רושמים על
לוח שחור בגיר לבן את התאריך העברי, בודקים נוכחות ביומן , עוברים אל חלונות
הזכוכית הגדולים ועפים הלאה משם אל מרחב הבתים השדות והגן.
היא היתה
ילדה של חיוך בת כתה ד ואני עמדתי
והסתכלתי על האותיות הלבנות המרוסקות
האלו. כל כך קרוב הייתי אל כתב היד שלה וכל כך רחוק ממנה. היום , גם הכתב
נמחק. ובעצם, איזה ערך היה לו אם היה
נשאר?
יום צהוב
הנה בשער מופיע. והשמים עוטים תפארת חג במעין כתום ורדרד שכזה והיא שם! אני בטוח
שהיא שם. הרחק מעבר לאופק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה