על היוצר והיצירה: כל הפרקים

על היוצר והיצירה:  פרק ראשון  : היצירה חלק א'

1. הקדמה קצרה:  היצירה מה היא?

מה היא יצירה בכלל ויצירה ספרותית בפרט? מה בין יצירה לבריאה? מה טיבה של היצירה. עד כמה אפשר לקרוא לה יצירה. ומה הוא גבול החיתוך בינה לבין דמוי יצירה.

עד כמה היצירה עומדת ברשות עצמה ועד כמה תיקרא היא יצירה לפי החלטת חברת הקוראים השופטת ומבקרת אותה? (לפי אמות המידה של אותה החברה כמובן)

האם בחברה זו תיקרא יצירה ובחברה אחרת לא?

האם הקביעה היא אוניברסאלית או שתלויה היא, אמנם, בחברה מסוימת, בהבחנה בין   רבדים שבאותה חברה, בתקופות היסטוריות וכד'

עד כמה היצירה היא קלאסית, עד כמה היא ניצחית? האם אפשר בכלל לדבר עליה כנצחית?

היוצר: מה המניע או הדחף ליצירה? מתי הוא יוצר? האם יש הגבלה או סייגים ל"מתי"  הזה? מה היעד מה הן המטרות?  למי הוא כותב?  לעצמו, לכלל האוכלוסייה, לחלק מסוים מהאוכלוסייה.  

על שאלות אלו ואחרות נענה בשלושת המאמרים כלהלן.

2. בריאה ויצירה

מקובל לראות בבריאה כעשיית יש מאין. והיצירה, כמוה כבריאה. אותה המשמעות מבחינה לשונית.

לפי תפיסתי את ההוראה הבסיסית של המילים ה"בריאה" מצביעה על דבר מה כוללני, לא ברור, ואלו היצירה מעוררת אסוציאציה של צורה, של מתן פנים לדבר. כלומר תוחמת את הבריאה למעין תחום דמיוני כלשהו. 

לפי זה, אני רואה ביצירה צירופם של שני שלבים:  שלב בריאה, ושלב שלעיצוב. כלומר: לא רק בריאה של יש מאין אלא גם עיצוב של אותה הבריאה. כך ככלל, כך בספרות כפרט.

לא די בבריאתו של שיר או סיפור לאווירו של עולם. כדי שיקרא יצירה, יש צורך לעצב אותו לצורת היצירה.

הילד המוציא את ההברה הראשונה מפיו הוא יוצר? הוא בורא? מה הוא עושה?

הוא מחקה. הוא משתמש במיתרי הקול שלו כדי לחקות את עולם הצלילים שנברא כבר עבורו. הוא אינו בורא דבר.

עם הזמן כאשר הוא לומד להגות נכון את הצלילים היוצאים מגרונו, הוא כבר מעצב את ההיגוי לצורת ההגייה הנכונה של המלה בשפה. הוא מעצב. נאמר שאף העיצוב כאן הוא בבחינת חיקוי של הכלל.

האם הוא יצר משהו?

נראה לי שכל מה שעשה הוא חיקוי ועיצוב,  עשייה שאין בה משום היצירה.

היצירה תקרא אפוא יצירה ברגע שייתן לה גוון חדש. אם המדובר בצבע עז יותר שונה מעט מן הקיים, אולי תוכן שלא היה כדוגמתו, אווירה מסוימת, שמשאירה אותותיה על המתבונן לאורך זמן וכד'.

3. יוצר ויצירה

ילד שכותב שיר, שמצייר, מנגן, האם יוצר הוא או לא?

אכן יוצר הוא. וזאת בתנאי שמשתמש הוא בכלים העומדים לרשותו, חומרי גלם, אמצעי ייצור, כדי לחברם יחד כך, שיצרו בצירופם משמעות מסוימת חדשה מעיקרה. צירוף משמעותי זה הוא מעצב אל צורה כזו שבגמר העשייה ניתן יהיה לקרוא למעשהו בכללותו יצירה.

מובן שכל חיקוי או העתק לקיים לא יקרא בלשוננו כיצירה אלא כהעתקה.

 (אשר לחיקוי, אפשר בהחלט להבחין בין חיקוי כיצירה, לבין חיקוי שאינו יצירה, שאלה למחשבה, החקיין המקצועי הוא יוצר או לא? הנגן המבצע הוא מבחינתנו יוצר או מבצע מעצב? וכך נוכל לשאול עצמנו עוד ועוד. לפיכך, חשובים הם המדדים להערכת העשייה כיצירה או לא כיצירה.

מה שברור ומוסכם עלינו הקוראים הוא:

כל צירוף של מילים למשפטים בשורות, משפטים שאינם מחדשים דבר לקיים אלא חוזרים בלשון בנאלית על תכנים נדושים אפשר שלא יקרא יצירה אלא חזרה על הקיים. (אף קביעה זו לא  מדויקת מעיקרה, אם כי בדרך כלל נכונה היא.)

מובן, אפוא, לכל בר דעת, שיצירה חייבת לתת לעולם משהו חדש משהו שלא היה לפני כן. לא די בחרוז במשקל בבית או בתוכן. יש צורך להחיות את המכלול הזה. לגרום לו שידבר. שישיר להכניס בו רוח חיים נפש!

אמרנו שהוא  הילד, בתנאים הנ"ל , ייקרא יוצר. לפחות מבחינתו הוא, שכן לפי דעתו עמד בקריטריונים הקיימים . ומה על היצירה? עד כמה היא ראויה להיקרא יצירה?

האם תוגדר לפי אמות שפיטה של קהל הקוראים, המסתכלים, השומעים? האם בחברה זו כן בחברה זו לא. האם בתקופה זו כן, בתקופה זו לא. עד כמה מושב החיים של הולדת היצירה קובע?

לפי מה?

1.     היצירה כיצירה:

ילד כותב מספר שורות מחורזות. האם לזאת אפשר לקרוא יצירה? הוא צרף מספר מילים למעין משפט המעלה תוכן ובנוסף לכך גם קישט את שירו בחרוז.

אז נאמר: יפה, יש לנו תוכן, יש חרוז, ואולי אף משקל טבעי שהתנגן לו.

השאלה שנשאלת היא מה החידוש שבשורות אלו?

אם הילד בן השש אשר כתב שורות של בוגר יכול להיקרא יוצר?

עדיין נשאל מה החידוש בשורות אלו. איזה זיכרון יישאר לנו הקוראים מהכתיבה הזו. איזה חותם השאירה בנו כתיבתו?

ואם נמצא משהו מקורי בשורות אלו האם נקרא לילד יוצר?  האם דווקא המקוריות היא שתקבע גורל היוצר ויצירתו בעיניי החברה?

האם כנגד סביבתו הקרובה: ילדי בית ספר יקרא יוצר ואלו המבוגרים יגידו: " נו יש לו עתיד אך ברור שעדיין אינו יוצר."

כלומר: האם סביבת גיל הקוראים היא הקובעת או משמשת גורם בהחלטה.

לא כך ולא כך הוא. יוצר יכול להיות גם ילד בן שש ויכול להיות גם איש בן שמונים ולבד ויענה על הקריטריונים של יצירה באשר היא נקראת יצירה. וכיצד, היא – היצירה, נתפסת בעיניי קוראיה כיצירה.

שאלה אחרת היא האם אפשר לומר שבעיניי האחד  יחשב אותו הילד ליוצר ובעיניי האחר לא? האם אפשר שכתיבתו תקרא פה יצירה ושם לא? האם הקביעה באה ממקום אישי או ממקום כללי?

2.     מה היא היצירה?

דעות שונות ומגוונות ישנן בקשר ליצירה הספרותית כדי לקבוע האם לזו יקרא יצירה או לא.

אם ניקח לרגע את השיר כדוגמא ניווכח כי:

יש החושבים שהשיר השקול, המחורז, המקורי, הוא היצירה.

יש החושבים שרק שיר שנכתב תחת כוחה של השראה הוא הוא השיר המיוחד שאפשר לקרוא לו יצירה.

יש טוענים שכח השיר בכך שהוא מכסה טפח ומגלה טפחיים. יש חושבים ההפך: שהרמז הוא החשוב הקובע והאכלת הקורא בדברים פוגע ביצירה כיצירה.

יש החושבים שהריתמוס הוא לב השיר ויש חושבים שהתוכן המקורי הוא לב היצירה.

יש אחרים שיגידו שמה שמאפיין את היצירה כיצירה היא העובדה  שהיא תורמת לך משהו חדש שלא היה בך הקורא עד כה. בחינת מעין טראומה ספרותית. את הסיפור הזה אתה כבר לא תשכח את השיר הזה אתה כבר לא תשכח.

מצינו שדעות רבות לקביעה שיר מה הוא? ואפשר שכל הדעות נכונות. האם השיר משנולד הוא  כבר שייך לאל זמן ולאל מקום? מה בקשר לשירה התנכית  הסינית, האכדית השומרית? וכי אין אנו מסתכלים אל שירות אלו בחיבה איננו מכירים בהם כשירים? ודאי שההפך הוא הנכון. והנה כבר רמזנו שהשירה היא טובה לכל. בכל עת, ובכל חברה. אלא מאי הדברים לא כל כך חלקים ונראה זאת בהמשך המאמרים.

3.     ובכן, מה היא היצירה  הספרותית בטיבה ומהותה?

                 כאן קיימת הבחנה בין שתי קטגוריות הפרוזה והשירה.

הפרוזה, נאמר, מספרת. מספרת את סיפור חיינו את מציאות חיינו על כל צבעיה גווניה אירועיה. 

יש משקל למילים בתוך המשפט ובחירת המלה חשובה במקומה במשפט. אך הפרוזה מתארת. יש בה את העליות והירידות אך בצורה ארוכה יותר מתמשכת, היא יורדת יותר לפרטים.

הפרוזה היא ,אפוא, תיאור הבריאה ליצירה מושלמת.

השירה, כלי אומנותי. משקפת את המציאות. צרה אותה לצורותיה. מעצבת אותה אל צורת האמנות.  המלה שבשירה  מזמרת מנגנת יש לה צבע משלה פעם אדום חזק פעם ורוד רך  המעברים בין הפינו לפורטה קצרים.

השירה היא, אפוא, לדעתי, עיצוב הבריאה ליצירה מושלמת חדשה.

השירה שרה את התוכן שחופף לצורה מתוך נפש פנימית שנוצרת בה ומבטאת מקסימום רעיונות במינימום מילים.

4.     האמת שלי ביצירה השירית: 

מה דוחף אפוא את המשורר לכתוב שירים את הצייר לצייר וכו'. ומה האמת של היצירה השירית.

ראשית, לדעתי, אין בכך משום מקרה שהאחד בחר בשירה השני בציור השלישי במוסיקה הרביעי בכמה ענפי אומנות והשלישי בתחום הרפואה ההנדסה וכו.

הבחירה נעשית לפי הנטייה האישית של כל אדם ואדם על פי לימוד והסתכלות על העולם. המניע לעשייה הוא הדחף הפנימי.

האמן ,לדעתי, הוא אותו אדם שמחפש את האמת שלו בדרכו שלו. הוא מתבונן על העולם קולט את השדרים מבחוץ. מתבצע אצלו תהליך עיבוד פנימי שאחת דתו לפרוץ החוצה. פריצה זו לאוויר העולם  היא מה שאני קורא החיפוש אחרי האמת הלא גלויה, החידתית, הנעלמת.  רגעי הפריצה הזאת הן רגעיה של ההשראה. ברגעים אלו האומן בשיא יכולתו לבטא את האמת שלו או נכון יותר את דרכו בחיפוש האמת שלו. מי בשירה מי בסיפור מי בציור מי בנגינה.

האם יימצא אי פעם את האמת?

ברגע שימצא אותה נראה לי שיירגע ולא יהיה לו עוד צורך בכתיבה בציור או בנגינה. אך מכיוון שאין אמת מוחלטת, והחיפוש אחריה עלול להימשך כל החיים, תצא מכך בעצם נשכרת,  היצירה.

על היוצר והיצירה:  פרק שני: היצירה

1.     גבולות היצירה:

בהיותי ילד קטן צייר לי חברו של אבי ציור של ג'ירפה על  חתיכת נייר וכתב מתחת לציור שיר בחרוזים  ושמי הופיע בו. לכאורה, מילות השיר והמשפטים שבו שכיחים בשפת יום יום והציור,  ציור בדיו של אותה החיה.

עד היום, מזה חמישים שנה לערך שאני זוכר היטב את אותו השיר ורואה מול עיניי את אותה הג'ירפה המצוירת בדיו הכחול ובקווים ישרים.

האם תחושה זו שבי מעידה על כך שהעשייה שעשה אותו חבר של אבי ליצירה תחשב?  והרי מלבד אותו חבר ואני איש לא ראה את אותו הפתק איש לא חווה אותו?

מה פירושה של "טראומה ספרותית" זאת שהשקיעה בי את אותו טעם מיוחד זיכרון מיוחד כלפי אותה עשייה?

 החבר של אבי כתב את שכתב וציר את שציר כלאחר יד בלא כל כוונת היצירה.

העשייה הזאת הועברה אלי ממנו להיות קנייני ורכושי.

אשאל אפוא מספר שאלות:

האם הסתכלות אל אותה עשייה, כישות עצמאית, אפשרית, ולו רק בשל  שקיבלה הילה של יצירה בעטיו של היחיד, שהיא - היצירה הטביעה חותמה בו?

שהרי אמרנו שאחד הפרמטרים להפיכת עשייה ליצירה הוא "הטראומה הספרותית" וכאן יש דוגמא אופיינית לטראומה כזאת!

שאלה אחרת הנובעת מקודמתה  היא: האם יצירה  אפשר שתקרא יצירה גם אם איננה עומדת לרשות הכלל, אלא מונחת לה במקומה עד לעת רצון?

ושאלה שלישית היא מה בין היחיד לכלל לגבי קביעת העשייה כיצירה?

תשובתי לשלוש השאלתו הללו היא אחת: אם העשייה עונה על הקריטריונים של היצירה היא תקרא יצירה, בין אם המדובר ביחיד שתלויה היא מול עיניו יומם וליל, בין אם המדובר הוא בין שני אנשים ויותר.

אותו קטע שירי וציורי שקיבלתי וריגש אותי כל כך הוא מבחינתי בהחלט יצירה:

ההפניה היתה אלי ורק אלי

היה כתוב שם:

"חגי ילד טוב ונחמד

ואינו מרגיז לא את

אבא ולא את אמא

ובציור ראה: הג'ירפה

ימימה."

וכאן מצוירת ג'ירפה.

זו בהחלט יצירה.

למרות שהמילים והמשפטים נדושים, יש הפנייה מיוחדת יחידאית אלי, עם הערה שאיש לא העיר לי כמותה על גבי דף. אני, מבחינה זו  מעין יחיד המייצג את הכלל!

יצירה זו ריגשה אותי אז וגרמה לי למעין "טראומה ספרותית" כך שתמיד נזכר אני בה בחיבה. ולא נראה לי שאי פעם אשכח ממנה.

מה משמעות הדברים: שכלפי לפחות יש נשמה לקטע. יש  לשיר או לשורות הללו נפש שמקשרת אותי אליו.

עד כמה היצירה הזאת טובה או לא זו שאלה אחרת לגמרי.

אפשר שמי שיקרא את אותה פתקה, היום, יצחק ויגיד שאין בה ממש . אך אין בצחוקו זה להפוך את היצירה לעשייה.

ילדים שהראתי להם באותו הזמן את הפתקה הזאת התפעלו מאוד מציור הג'ירפה ורצו לראותה שוב ושוב.  מה אותם ילדים, שבגרו, יגידו היום אם יראו את הפתקה? כיצד יתייחסו אליה אנשים אם תהיה תלויה במסגרת על אחד הקירות של מוזיאון? מה תהיה ההערכה אליה אם תופץ בעולם?

לפי עניות דעתי, אם העשייה נקראת על פי הגדרה יצירה, אז אין מה להגיד עליה מעבר לכך. היא כבר יצירה של אל מקום ואל זמן מי שירצה יאהב אותה ומי שלא ירצה לא יאהב אותה.

2.     החברה היצירה וההיסטוריה:

 השירה המקראית, האיליאדה והאודיסיאה,   עד היום נחשבים ליצירות מופת ונראה שיצירות אלו יאירו עיניי קוראים עוד במשך דורות רבים.

השירה המקראית נכתבה בזמנה לקהל של אותם הימים, וראה זה פלא עד היום משך כל תקופות ההיסטוריה היא נקראה  ונלמדה. לא רק משום שנתקדשה בעמנו  והא ראיה שגם בני העמים האחרים דשו והפכו בה וכתבו עליה מאמרים וספרים. גזרה שווה לגבי שירת הומרוס  והעולם העתיק. מקור למחקרים לימוד וכתיבת ספרים.

נכון ששירת ימי הביניים אינה מתכוונת לכל שכבות האוכלוסייה, ולא כל אחד ימצא בה עניין. נכון גם שהסיפור התלמודי גם הוא לא ימצא לו קהל קוראים מכל שכבות האוכלוסייה.

אך גם שיריו של א. צבי גרינברג לא ימצאו להם קהל קוראים מכל השכבות. או שיריו של לוין קיפניס או מרים שטקליס קדיה מולודבסקי ואחרים.

מה אנו למדים?

שהשירה  משנולדה ונתפרסמה בציבור מיד הופכת היא להיות באל זמן ובאל מקום. היא פתוחה בפני כל דכפין. מי שימצא בה עניין ידע גם למצוא אותה ולקרוא בה ומי שלא ימצא עניין גם אם יהיה בדור היוולדה של אותה שירה, הרי שלא יטרח להציץ או לקרוא בה.

נכון הוא שעל דרך הטבע אנשים אוהבים לקרוא את הספרות המודרנית בת זמנם אך אין זה אומר שידירו עיניהם מראות  שירה של פעם. נהפוך הוא יש המתרפקים על פרוזה של פעם למשל בבחינת יין ישן יין משובח וטוב. (אני, דרך משל לא יכול להפסיק מלקרוא בסיפוריו של שלום עליכם)

מובן שהיצירות המוצלחות יותר תהיינה נפוצות יותר וזמינות יותר לקורא. ואלו הפחות מוצלחות תהיינה פחות זמינות. הציבור הקורא, אפוא, עלול לפעמים לחרוץ דינן של יצירות אם תעלמנה מן המדפים שבחנויות או שהן ימשיכו לעוד כך וכך שנים.

מובן שיצירות מופת גדולות, כמו השירה המקראית , שירת הומרוס , וכד' אפשר לראותן כיצירות

אל מוות. יצירות שאפשר שיתקרבו אל חיי הנצח. גזירה שווה לשירה בת ימינו.

3.     מה בין חיקוי ליצירה:

השפה שלנו היא שפה חיה. מתפתחת ומשתנת בחילוף הזמנים. שפת  ימינו שונה מן השפה המקראית ששונה מהשפה של תקופת ההשכלה ושונה משפת התלמוד והמשנה ומהשפה של תקופת ימי הביניים  ראה מקמות ושירים.

אם יכתוב מישהו היום בסגנון המקרא איש לא יגיד לו שיצירתו חיקוי היא ואינה מקורית. לא השפה היא שקובעת מקוריות או חיקוי.

מטבעות לשון – אם ישובצו בסביבה כזו שיתנו בהם צבעים עזים יותר, אחרים, שונים  אפילו מהמקובל, הרי שלא יפריעו לאותה כתיבה שתקרא יצירה.

באו מים עד נפש, כלו כל הקיצים. עבר יששכר והלך אל עיר אחרת.

הנה ראו עד היכן דברים מגיעים: שיש להם התחלה אך אין להם סוף.

והולכים וחוזרים הם הלוך ושוב במבואות ואין להם שואל

ואין מבקש ואין מי שמשיב.

הביטוי :" עד היכן דברים מגיעים " ביטוי שמופיע אצל שלום עליכם ולא פעם אחת. נראה לי שהוא ביטוי שלו.

הנה חיברתי מין קטע ושיבצתי בו את הביטוי כדי לשלבו כך שיקבל ממד אחר צבע אחר. הוא אמנם משתלב יפה אך לא נראה שקיבל גוון כל שהוא אחר

חבט בי פעם ועוד פעם עד נשמתי כמעט ופרחה ממני..

בואו, קרבו, שבו נא רגע עמדי,  ראו הדם הנוטף על ירכי

ראו פני המצולקות..

בואו, קירבו, אל נא תהססו, ואספר לכם.

אנשוך את שפתיי ואספר לכם

וראו והיווכחו  בעצמכם

עד היכן דברים מגיעים: 

כאן נראה לי ש "עד היכן דברים מגיעים" מקבל משמעות אחרת. מחד גיסא  המשפט מסים משפטים דרמטיים במעין שיא, ומאידך גיסא משמש כטון מוביל לקראת ההמשך: הקורא מצפה כבר לשמוע מה קרה הלאה.

הצבע כאן חזק יותר מאשר בקודם. (כך מכל מקום נראה לי)

חיקוי סגנון כתיבה של משורר או סופר הוא יכול להיות להיקרא פרודיה (חיקוי) אך אין בכם משום יצירה. אפשר לבצע חיקוי זה באומנות נפלאה אך עדיין זו לא תהיה יצירה.

אדם המחקה אחרים הוא אומן. (טוביה צפיר למשל) האם הוא יוצר?. בורא? מחדש? האם העובדה שלא כל אחד מסוגל לבצע את מה שהוא עושה מקנה לו תואר של יוצר?  לפי טעמי הוא אינו יוצר יש מאין ומעצב אותו הוא עוסק רק בשלב העיצוב ולפיכך אינו יכול להיקרא לדעתי על פי הגדרה שהגדרתי יוצר אלא אומן או רב אומן וכד'.

אין מקרה זה דומה למקרה הילד שלקח את חומרי הגלם שעמדו לרשותו וחיברם יחד כך שיצרו בצירופם משמעות מסוימת חדשה מעיקרה. כאן, לקח המחקה את הקיים על צירופיו וניסה לעצב אותם לפי צורתם המקורית.

האם שינוי התוכן בדברי המחקה והטעמתו לצורה מקנים לו את זכות היצירה.  כאן כבר מופיע ממד חדש והוא כשרון ההמצאה, האלתור של המחקה, אך עדיין אין לראות בכך כיצירה.  הצורה תמיד תהיה לא מקורית אלא שאולה מהמחוקה.

על היוצר והיצירה:  פרק שלישי: היוצר

1. הכח המניע:

1.1.         הדחף הפנימי:

קשה לו מאוד ליוצר להיות אובייקטיבי בשפיטה של יצירתו מבחינת איכות טיב.

 היוצר, בהחלט יכול לדעת אם השיג את מטרתו בכתיבת היצירה. אם אכן הצליח לבטא את מה שרצה. הוא בהחלט יכול להתבונן על יצירתו לקרוא שוב ולתקן, לחזור ולתקן.

עם זאת היצירה היא חלק ממנו היא נבעה ממנו. הייתי מעיז ואומר חלק מנשמתו. עד כדי שהוא והיצירה חד הם. ואם כך הם פני הדברים הרי שלעולם לא יוכל היוצר לשפוט באמות מידה ישרות מדויקות את הצד האיכותי של יצירתו. תמיד היא תהיה בבת עינו, תמיד הטובה ביותר.

למי הוא כותב את יצירתו אותו היוצר?

הסיבות לכך שונות ומגוונות. אך שווה לכולם הוא אותו דחף פנימי בלתי מוסבר שמעורר את כח הרצון של היוצר ליצור את יצירתו.

יש הכותבים לסוג מסוים ומיוחד של אכלוסיה, מתוך ידיעה ברורה שאחרים לא יבינו או לא יתעניינו בשיר או בסיפור.

למשל סיפורי צבא או שירי צבא: מראש המחבר יודע שחלק גדול מהאוכלוסייה לא יקרא סיפורים או שירים אלו גזרה שווה לגבי שירים פוליטיים שירי זימה סיפורים ארוטיים וכדומה.

יש הכותבים לפי ז'אנר מסוים ומתמחים בו כמו למשל שירי ילדים וסיפורי ילדים. כמו למשל סיפורים קצרים  או אגדות. וכן הלאה. גם יוצרים אלו יודעים שהם מצמצמים את אוכלוסיית הקוראים שלהם.

יש המשתמשים בשירים כאמצעי להעברת מסרים לאהובה או לכל מטרה אחרת.

1.2 האגו

יש הכותבים גבוהה גבוהה מתוך רצון להראות את יכולתם מעין קדנצה במוסיקה:  לעניין זה לא יירתעו מלהסתכל במילון לברור להם מילים ולשבצם לפעמים בצורה מגוחכת ולא נכונה.

השירה הזו לא תמיד יכולה להיות מוצלחת מאחר והיא מגמתית  וטכנית מעיקרה.

יש אחרים שכדי להראות את יכולתם לא יבחלו מלקחת ביטויים או מטבעות לשון של אחרים ולשבצם בשיר. הדחף להראות כל כך חזק עד כדי שהם שוכחים או מדחיקים את האפשרות שהקוראים יתפסו אותם בקלקלתם וכך יושמו הם ללעג וישיגו ההפך  ממטרתם.

יש אחרים שכדי להתבלט ינסו לחקות סגנון של משורר ידוע  ומקובל כדי שיגידו עליהם שהנה כתיבתם כל כך טובה שממש מזכירה היא את כתיבתו של אותו המשורר הידוע.

והמקרה המצער ביותר הוא הפלגיט. ההעתקה לשמה של קטעי שיר משל אחר, ולעטוף את אותה ההעתקה במעטפת מסוות כל שהיא. 

מהמקרים הללו מצינו בפורומים למיניהם עד כדי העתקה של יצירות שלמות תחת ניק אחר או שם אחר.

מן הראוי לומר ש "משוררים"  אלו לעולם לא יתפתחו. הכתיבה להשגת מטרה שאינה כתיבה, אינה מובילה אלא לשום מקום.

ההעתקה עלולה להביא את המעתיק אל פי הפחת.

שפה גבוהה תבריח קוראים וסופו של הכותב שיקרא את יצירתו בעצמו

שיבוצים  מוכרים ונדושים עלולים להפחית בערך השיר.

1.3 הכתיבה מבית היוצר

מעניין לדעת כתיבה זו מניין באה? האם באקראי האם במכוון. אין השאלה פה למי  אלא מהיכן?

מהיכן נשאבו כוחות הנפש האלו לכתוב שיר זה? או סיפור זה?

ובכן ישנם גם כאן מספר היבטים.

ישנם שירים או סיפורים שנכתבים מתוך עומק הלב בשל אירוע שקרה בשל אווירה מסוימת שהשפיעה על היוצר דהיינו גורמים חיצוניים ברי השפעה שגרמו לו ליוצר לרצות ולכתוב את שבלבו.

ישנם שירים או סיפורים אחרים שנכתבים בהקצאה של זמן. כלומר: היוצר קבע לו שכל יום בין השעה הזו לזו הוא מקדיש עצמו קודש לכתיבת שירים.

ישנם שירים שנכתבים בשל הצורך של המשורר להגיע למכסה מסוימת של שירים שהחליט לכתוב בפרק זמן מסוים.

ישנם שירים שנכתבים בשל נושא מסוים: החליט היוצר לכתוב כך וכך שירים תחת אותה כותרת. למשל: 10 שירי אהבה. וכו'

ישנם שירים שנכתבים מכח הרגע. החליט לכתוב, בחר נושא וכתב. אלו בדרך כלל יהיו שירים  קצרים שנכתבו במשיכת קולמוס אחת.

שירים על פי רשימה היוצר ערך לו רשימת נושאים ולפיה הוא יכתוב את שיריו או סיפוריו.

שירים תחת אילוץ הזמן: שיר לאהובה  לפגישה שנקבעה להיום בשעה כך וכך. וכד'

שירים  וסיפורים לפורום: כאן נכנס חזק הגורם הפסיכולוגי. היוצר מקבל במה להציג בה את יצירותיו. ובעצם את עצמו. ברגע שמאפשרים לו יצירה אחת ביממה גורמים לו לכתוב ובכל מחיר יצירה אחת ביממה כדי שלא יפסיד את מקומו בפרסום!

מצב כזה אינו טוב מאחר ויכול לגרום לאובססיה של כתיבה כאשר היצירות יהיו בדרך כלל טכניות, פחות מן הבטן, ויותר לפורום מאשר לעצמך ולכלל! רוב השירים והסיפורים יהיו לפחות ברמה אחת למטה מהיכולת הטבעית של היוצר.

השירים והסיפורים הטובים ביותר הם אלו שיכתבו תחת כוחה של השראה. וכאלו יהיו מעטים לכל יוצר.

זוכר אני מקרה של חברי המשורר בלפור חקק שהתפעלתי מאוד מאחד משיריו ושאלתי אותו כל זאת מניין? אמר לי ערב אחד אינני יודע איך אבל הרגשתי צורך ישבתי וכתבתי במשיכת קולמוס אחת את השירה הזאת.

דוגמא זו נשארה חרוטה היטב בזיכרוני. כי אותה שירה שכתב, אותן מרגליות שיצאו מתחת ידו נראה לי שאמנם יכול  שיקרה מספר פעמים מועט בחייו של משורר או סופר.

1.4 ההשראה

ההשראה היא אותה תחושה, אותו דחף הממלא אותך פתאום. מעין אש הבוערת בעצמותיך וקוראת לך לכתוב. ואתה מרגיש ויודע שמה שתכתוב עכשיו יהיה טוב מאוד חייב להיות טוב. אין לך צל של ספק בדבר. כך אולי אפשר לתאר את ההשראה. כך פחות או יותר הרגשתי פעם אחת או פעמיים עד כה.

האם אפשר לזמן השראה? האם אפשר ליצור אווירה כזאת שתכניס את המשורר לאווירה המיוחדת לכתיבה? אינני בטוח, ולו רק משום שכל אחד מאתנו שונה מחברו. כל אחד בנוי אחרת, בעל דמיון שונה, סף רגישות שונה, רגשות ותחושות.

אני אישית למשל ניסיתי לסגל לעצמי פעם דרך מסוימת לכתיבה. החלטתי שהכתיבה היא מלאכת קודש לפיכך התלבשתי לי בבגדים יפים  ניקיתי היטב את השולחן. ועכשיו ניסיתי להכניס עצמי לאווירת נושא הכתיבה. אם אני עומד לכתוב שיר אהבה אז ברקע צלילי המוסיקה של שופן עמעום אורות בושם טוב הסתגלות למצב (מעין חמום) וכתיבה.

אם זה עזר או לא ?

נראה לי, שעלי זה לא עבד! אך נתן לי בהחלט הרגשה טובה לכתיבה. אולי על אחרים זה כן יעבוד? ואולי ההשראה פתאום תופיע?  אולי שווה לנסות.

בפורומים שניתנת האפשרות לכתוב בלא הגבלה יש יתרון גדול לגבי הכותב שיודע שבכל עת שירצה הוא יכול לכתוב. פורומים כאלו טובים יותר לכותבים שכן סיכוי גדול שלא יכנסו לאובססיה של כתיבה שתפחית את ערך יצירתם, ותרומתם ביצירות איכותיות לפורום תגבר.

נכון שבימים ראשוניים הם יציפו את הפורום ביצירות וידחקו יצירות לדף קודם אך  לאחר המירוק הזה הקטרזיז  הזה האיזון יופיע והמתינות תגיע באופן טבעי לחלוטין

שהרי למה הדבר דומה לאדם המעשן ורוצה להפסיק לעשן. אם תטול ממנו את קופסת הסיגריות ותיתן לו רק אחת ליום הוא עלול להשתגע.                                      

אך אם תשאיר את הקופסה במחיצתו ותגיד לו הכל לפי רצונך אנא השתדל להפחית הוא ינסה וינסה ובסופו של דבר יצליח.

ןאכן  מדבר אני מתוך ניסיון.

1.5 סיכום

בשלושת המאמרים האלו ניסיתי לתהות אחר היוצר ויצירתו ניסיתי להעלות שאלות ולתת להן פתרון. מן הראוי לומר שאין זו תורה מסיני. אלו הגיגיי ומחשבותיי ואפשר שכל אחד מהקוראים שהם למעשה יוצרים בעצמם  יחשוב אחרת.

                                                                                               

היוצר ויצירתו, פרק רביעי: אהבתי את יצירתי

                                                                                                                            15/03/03

הקדמה:

מן המפורסמות הוא שאדם קרוב אל עצמו. מכאן גם נובעת הסובייקטיביות בראיית האני.

זו אחת הסיבות, מני כמה, שבאופן טבעי ביותר נעזר האדם בזולת כדי לגבש את החלטתו הסופית או את כיווני דרכו. עם זאת ולמרות האמור לא אחת היא שהאדם הוא שקובע, בסופו של דבר, את אורח חייו  ומעשיו.

נשאלת השאלה עד כמה חזקה ההחלטה העצמית כנגד עצות המתבקשות מן הכלל, כדי שהאדם יפעל כך או אחרת?

האם חוזק האישיות קובע? האם עוצמת אהבת האני קובעת? האם ריפיון ההחלטה והמעש קובעים? אלו שאלות שיפה להן שישאלו בכל נתיבי החיים. אנחנו נסתכל על פן אחד שלהן על היוצר ויצירתו. עד כמה היוצר שבוי ביצירתו במילותיו ומשפטיו כדי שישמע לעצות המבקרים והקוראים וישנה מן המקור!

היצירה:

היצירה, לפי תפיסתי, היא חלק מנשמתו של היוצר. היא באה ממנו כשהיא חופנת בחובה ממעיינות הנפש שלו, מעין עיבוד של אירועים שהיו, שנתרכזו, במין כור היתוך פנימי, ובבוא שעתם ביקשו לצאת לאור כמו היתה זו,בהשאלה,  תהליכה של לידה.

אלו עובדו ברגש וברגישות יתירה כדי לתת להן את התוכן והצורה כפי שבעליהן (היוצר) מצא לנכון לתת להן.

היצירה היא תולדה של דחף יצירתי. מהות היצירה היא קליטת הרשמים המודעת והבלתי מודעת  לאורך זמן מן הסביבה. משמעות היצירה היא ביטוי לצורך נפשי של היוצר.  ביטוי זה מסתכם ברצון להעשיר את סביבתו על מנת לקבל משוב.

היוצר:

מן הראוי לציין שבדרך כלל אין כאן משום טובה לשמה, אין היוצר יוצר למען.. אלא קודם כל למען עצמו! למען עצמו משלושה  טעמים:

דחף טבעי ליצירה

התבוננות וגאווה עצמית על היצירה.

רצון לקבל גושפנקה על הטעם האישי גם מן החברה הסובבת לו.

מצאנו למדים שאצל היוצר הכח המניע הן ליצירה והן לגאווה והן למשוב הוא גורם ישיר אחד:

האגו!

כל היתר הם גורמים עקיפים, שעצם הימצאותם רק מאפשרים עוד כיווני האדרה של האני של היוצר. (כמו למשל יצירות עפ"י הזמנה:יצירות מוסיקליות, תמליל לללחן  וכד')

זאת גם הסיבה שכמעט כל יוצר, מתחיל כוותיק כאחד,חושב שהיצירה שלו היא הטובה ביותר.  יתירה מזו  יש בו מנגנונים פסיכו - אנליטיים המסתירים כל פגם או שמאירים את אותו הכתם באור זוהר של כוכבים.

אהבת היצירה:

לא ייפלא, אפוא , שהיצירה של המשורר או הסופר, עשויה לשבות אותו בקסמיה כרך הנולד השובה את אביו בקסמיו. נוצר כאן מצב מעניין שהיוצר שיצר את היצירה נעשה עתה שבוי במילותיה במשפטיה בקסמיה..

וככול שהוא מוסיף וקורא  בה , כן נשבית נפשו היוצרת בקסם היצירה. לפעמים קורה שבקריאה שניה ושלישית הוא מחליט לשנות איזו מלה. לעיתים משנה, אך מיד חוזר בו ומחזיר את הקודם.

מסתבר שיש איזה שהוא קסם במלה הראשונית. כמו למשל הקסם שבאהבה ראשונה. והקסם הזה עומד לזכותה של המלה הכתובה הראשונה, בנפש היוצר, שאינו מוכן לוותר עליה בנקל.

מה הגורמים לכך אינם כל כך מענייננו, אך אפשר בהחלט לנסות ולהסביר בדגשים מספר:

ראשית המוסכמה  או הפסיכוזה החברתית, שהאדם מעצם טבעו נמשך למקור, לראשוני, (זכות ראשונים)

שנית, אותה מחשבה מוטעית שמה שיצא ראשון אל הכתב, הוא כנראה בכוחה של השראה בא. לא  יצא סתם, ולכן חייב להיות טוב.

הדחקה פסיכולוגית של רצון לביקורת עצמית, ולו רק כדי לא לערער את אותה הערכה עצמית ש "אני הטוב ביותר" שהרי כל ביקורת עלולה לערער תפיסה זו, ואפילו אם תהיה זו עצמית.

אופיו של היוצר:ההחלטי, הנועז, המעיז, הלוקח ריזיקו בחיים, הוא זה שיעיז על נקלה לשנות. המהסס, החלש, אפשר ישים יהבו על המלה הראשונית ולא יטרח בשינוי.  אגב בכך אפשר גם להקיש, בהיזון חוזר במידע, מדרך כתיבה לאופי וההיפך.

גם בעל האופי  הרציני ,השמרן, המסודר בחייו לא יישנה כל כך במהרה מן המלה הראשונה שכתב. ההפך מכך לעומת הפתוח לשינויים והפזרן.

אלו רק דגשים מספר אפשר וישנם עוד מניעים אך כאמור אינם כרגע מענייננו.

המשוב:

המשורר או הסופר מוציאים את היצירה החוצה מהם, בשל אותו דחף הרוצה בטפיחת שכם על האגו, קרי: האדרת האני.  העשרת הקהל הקורא, היא כאמור מטרה משנית לקיים.

בנקודה זו מתחילה דרכה של הביקורת אשר משוביה תורמים ליוצר בשני מישורים: מישור היצירה: המשורר לומד על ליקויים או הברקות ביצירתו. ובכך ירצה ייקח ויתקן, לא ירצה יזרוק לפח. מישור האישיות: גם כאן יכול היוצר לבחון עצמו עד כמה הוא יודע ומוכן נפשית לקבל ביקורת ככלל, ושתהא כל ביקורת שהיא: שלילית רגילה, שלילית בוטה, שלילית לעגנית וכו'

מובן ששני מישורים אלו נוגעים זה בזה קשורים זה בזה ומזינים זה את זה.

המישור האישי לטעמי חשוב יותר כי הוא מאפשר ליוצר הרך והפגיע להתחשל  להתחזק ולדעת לקבל משוב כנדרש וכרצוי.

לפי זה יוצא, שאין לדעתי הבדל בין גופו של כותב ליצירתו,אלו בעצם שניים שהם אחד!

כיצד עושים זאת הלכה למעשה:

תהליך ההטמעה:

שלב ראשון: הכרת הקהל שלך – ההתבוננות:

סוגי התגובות ואפיונן. בחינת תגובה ומשוב של הכותבים זה לזה. גם לגבי תגובות חיוביות וגם לגבי תגובות שליליות.

לימוד מהקיים  והסקת מסקנות.

שלב שני:

שלב ההרגל וצבירת הניסיון.

פרסום היצירה. בחינה וביקורת עצמית עם קבלת התגובה.

איפוק במתן תגובות לביקורות שליליות.

שיטה מהירה לאיפוק: לא להגיב כלל לביקורת שלילית, מתוך ידיעה שזו רק תחילת הדרך ומחר יום חדש ואפשר והביקורת לשיר החדש תהיה אוהדת יותר.

הצבת האני שלך מהצד השני של המתרס. כלומר היה אתה לרגע הקהל השופט את יצירתך!

איך אתה בתור קהל מקבל את התנהגות הכותב שקיבל תגובה שלילית התאפק ולא הגיב כלל וכלל!? נראה לי שברוב המקרים התנהגות פסיבית כזאת מצד המבוקר תתקבל מצד הקהל בהערכה!

החישול העצמי והיכולת לקבל תגובות שליליות בהבנה, (העבודה העצמית על האגו ) היא הדרך הנכונה והפתוחה לקבלת תגובות שליליות גם במישור היצירה.

כאן תעמוד לזכות היוצר יכולת השפיטה העצמית במיטבה:  מחד גיסא יקל עליו להעמיד עצמו מעבר ליצירה שלו. כלומר הינתקות רגעית מ האגו. ומצד שני תהא ביכולתו יכולת שפיטה טובה לגבי קבלה או דחייה של התגובה השלילית.

אגב תוצאה ישירה מהתחשלות זו היא, עיבוי העור או המערכת ההגנתית הייצרית של האדם (איפוק וריסון עצמי) בכל תחומי החיים.

לדעתי היכולת של היוצר להתרומם מעבר לאהבת היצירה ולהעמיד עצמו כשופט מולה מעידה על בגרות יצירתית.

נדמה לי ש"בגרות יצירתית" היא הדרך הטובה ביותר לשיפור הכתיבה ולהתקדמות היוצר.