"תארו לכם שארבעתכם זוכים בפרס
הגדול בפיס. כן. בדיוק מה שאתם שומעים, זוכים! אז בואו תעמדו כאן לצורך צילום
לעיתון." כך אומר לנו שבי הצייד ומעמיד
אותנו זה בצד זה. את חצ'קאל המבוגר
בעל פני החציל הוא מעמיד במרכז. ככה שיבלוט בתמונה. את נפוח ציפורי השמנמן מימינו
ואת חזי ואותי משמאל.
עכשיו עושה
הוא כמה צעדים לאחור, מאגרף כף ימין מחוררת על עינו המכוונת ומעמיד פני צלם מיומן
שמצלמתו בידו.
"מעט
ימינה" אומר, ומסמן בכף יד שמאלו תזוזה ימינה. הולך כמה צעדים לאחור ועובר לעמידת כריעה.
"כך טוב יותר" אומר. לא לזוז אני מבצע זום על שלושתכם.
"עכשיו
חיוך חברים. זכרו זו תמונת הזוכים המאושרים לעיתון. אז בבקשה. אני רוצה לראות חיוך
רחב.
חצ'קאל. נו
באמת. חיוך. פעם אחת. בשביל המצלמה. יה
אללה שלך, לא תשים לי פני ת'שע באב. חיוך חבר, חייך.
עוד טיפה
ימינה" מסתכל עלי שבי ופותח חריר רחב
יותר בכף ידו המאוגרפת.
"אוף
מספיק עם הדאווין הזה" אומר חצ'קאל המבוגר מעמיד שפיץ נעל בוהקת לפנים, מנענע
בטנו כשידיו לצדדיו. "מה אתה מפנטז לנו בהרגזה כזאת. הלוואי והיינו זוכים לפחות בפרס הקטן. מה זה קטן,
אולי בבינוני. אבל זוכים! ככה בכיף בפנאן."
"כמה
כסף שמנו עד עכשיו בשביל הזכייה של האחרים הא? הכל רמאות." מצפצף ציפורי.
"לא אסור. ככה, לקחת דמי כיס של
ילדים קטנים,כסף שקיבלו מההורים שלהם בעבור התנהגות טובה."
אני שותק.
כשרציתי כסף ביקשתי וקבלתי. אחותי היתה שולפת מעשרות מן הכיס הגדול אל הכיס הקטן.
ככה, "חרש חרש ובאין רואה."
לאחר סצנת
הצילום לעיתון מוליך אותנו שבי הצייד אל "אשנב הפיס" לקבל את התמורה.
מובן שהאשנב לצורך העניין הוא אשנבו של מזרחי, פקיד הקבלה במשרד הדואר השכן, זה
שתקעו לו פנדל בעין השמאלית שלו ומאז היא באופסייד מסתכלת תמיד למעלה ולא רואה
בענייני מטה. אז היה בא במקום העין הזאת פרצופו החמצמץ של שבי והוא אומר לנו
בחגיגיות יתירה:
"שמחתי
לשמוע יקירי שזכיתם בפרס הגדול!"
"אנחנו?"
אומר ציפורי.
"אתם?" שואל מזרחי. תוקע אלכסוני מאגף שמאלי מעלה.
"וואללה,
הם המאושרים" מבהיר שבי." תראה" מצביע בידו. השמחה נשפכת כמו...
כמו...
כמו שמחה
מהעיניים שלהם."
" ה מ
או ש ר ים" חוזר מזרחי
בעוד רגע
והבנק כמרקחה. אלו לוחשים לאלו, אלו קרבים ומברכים, זה מציע לפתוח חשבון מתנה
ולשים שם כך וכך שקלים. מנהל הסניף בכבודו משתחווה בפני החבורה . הקיצור, לא עזרו
הצטדקויות. חרטות, הכאה על חטא. אפס, איש כבר לא שומע איש לא מקשיב. שלושת הזוכים
המאושרים נישאים על כתפיים והשמחה כבר צוהלת החוצה כמו יציאה של שמחת תורה.
מישהו זרק
שהכרטיס נקנה אצל טיקוצינסקי המכונה משום
מה העיראקי והכל נוהר אל פתח חלונו. הולכים ובאים בעלי שמועות, הולכי בטל, ארחי
פרחי של רחובות. וההמון הולך וגועש גובר עולה על גדותיו. צובא בהתרגשות על אשנבו
הנאבק על סגירתו של מוכר הפיס ההמום.
"מעולם
לא קנו אצלי" הוא צועק
אפס,
השמפניה נשפכת על פניו ועל כרטיסיו.
ובעוד רגע
הוא נשלף מכיסאו ומובל בראש חוצות כחתן תורה על כתפיו החסונות של יוחאי חסון, הולך ומקבץ חבורה צוהלת סביבו
והגוש סובב והולך לקראת המאושרים אשר נישאים על כתפי ההמון בראש המצעד הצובר קולות
גובר ועובר.
*
ומי בא לקדם
פנינו הא? יותר נכון ת'שאלו מי לא בא לקדם פנינו הא?
ראש בית היתומים
שהצנע במתת זעיר של מאה אלף שקלים
ראש ישיבת
בני אור וראש ישיבת בני חושך וראש ד'ראש ישיבת אור אברהם ואור יצחק ובית דוד ומרתף
דוד ועוד ועוד עם רב כחול אשר על שפת הים, וכולם מחייכים וכולם חברים וכולם יודעים
היטב את התורה ומכרכרים ומבקשים ומבטיחים ורושמים. ומחשבים ומשקלים, ומה לא.
ואנחנו פנינו אורים ותוכנו כברה. חוששים פוחדים דרדקי נבוכים.
*
בערב נכס
אצלנו גדליה מצליח מהנגרייה של שלוימלה עזר מציון, נתן לכל אחד מאתנו אלף שקלים והניח אצבע שותקת על פיו הקפוץ.
"עכשיו, תמשיכו ותישארו הזוכים" אמר
והלך לו שמח וטוב לב כשהוא שורק לעצמו שיר
פייס ישן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה