שמירת שבת לפי מה שכתוב בתורה

יש לזכור את הנאמר בדברים ד פסוק ב

"ב לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. "

נעיין בפרק ב  פסוק א ואילך:

בראשית פרק ב

א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.  ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.  {פ}

נלך אפוא צעד צעד ונבחן את הדברים:

א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.

בסיום פרק א' נאמר ש ה' ראה את כל מעשיו אשר עשה והנה טוב מאוד:" לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי". כלומר הסיפא של יום שישי מסכמת את שביעות רצונו של ה' מכל מעשיו שעשה מיום ראשון ועד תום הבריאה.

שאלה לגיטימית היא, אפוא, מדוע יש להקדיש שורות מסכמות נוספות והרי זה נשמע מעין כפילות עניין במילים שונות?

האם לפנינו  שוב מידת  הכלל ופרט?

נאמר כך:

לפי פשוטו הרישא מדברת בשמים ובארץ ולא ב ה'. כלומר:

השמים והארץ כילו לעשות את כל שנתבקשו לעשות והשלימו את מלאכתם. 

דברים אלו לא נאמרו בסיפא של יום שישי. מכאן שבסיכום זה יש מעין חידוש.

ברובד שני: ויכלו מלשון כלו דהיינו  כליה: כלומר השמים והארץ כילו את כל עודפיהם ונשארו במתכונת הנוכחית כפי שאנו רגילים לראותם היום לרבות צבאם הינו כוכבים בשמים הרים וגבעות גאיות וכו' על הארץ.

וְכָל-צְבָאָם ההתייחסות היא הן לצבא השמים והן לצבא הארץ קרי הרים גבעות גאיות עמקים אבנים וכד'

ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

לפי הנאמר אלוהים כילה ביום השישי מכל מלאכתו אשר עשה ואז היה ערב היה בוקר וקם ועלה היום השביעי.

פסוק ב הנ"ל סותר במפורש לנאמר לפניו. וכך יש לקבל את הדברים. אחרת ניתן יהיה ללמוד מכך  שלפחות בחלק  מיום השבת מותרת העבודה כי  ה' לא סיים מלאכתו ביום שישי אלא ספיחים ממלאכתו נשארו ליום שבת.

אך מובן שפרשנות כזו לא עולה על הדעת?

לפיכך חוזרים אנו למקור ההתחלה של שני כתובים הסותרים זה לזה.

הבה ונבחן את הכתובים זה מול זה:

יום השישי:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. 

יום השבת:

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

לפי זה יוצא שביום השישי בו תמה מלאכת ה' הוא הסתכל על כל הבריאה שעשה  ומצא את מעשהו כטוב מאוד

ביום השבת מדובר על מלאכתו אשר עשה  ולא על כל אשר עשה (מלשון ברא)  פרוש הדבר הוא  שלצורך הבריאה היה צריך להפעיל ה' אמצעים מסוימים שבאופן כללי נקראים מלאכתו. האמצעים האלו נעלמים מאתנו בבחינת סתם ולא פירש. על פניו נראה שהכוונה לכוחות אנרגטיים חשיבתיים או להפעלת תבונה בלתי ניתנת להשגה במוחו של אדם.

השורה התחתונה היא  שמכל מכל מלאכתו מתייחס לעניין הפרטי האלוהי. ולא ליצירה כולה כפי שהתייחס אליה ביום שישי.

הפסקת המלאכה נעשתה ביום השביעי ולא טרם בואו של היום השביעי.

מכאן שאם מחקה האדם את מעשי האלוהים הרי שגם מלאכת האדם צריכה להיפסק במהלך היום השביעי ולא טרם בואו.

לפיכך על פניו נראה שאלו רצינו לדייק בהתאם לאמור בבראשית הרי שהמלאכה הפרטית מותרת לפחות בחלק מיום השבת.

ומאחר ואי אפשר לדעת את הזמן המדויק, נקבע , לדעתי, שכל השבת מתחילתה היא יום שבתון. היינו מרדת החמה,  קרי שקיעה,  ביום שישי בערב.

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

שוב, זמן מדויק של ההשבתה לא נאמר פה, אלא ששבת מכל מלאכתו אשר עשה.   רוצה לומר לאו דווקא ממלאכת החשיבה והתכנון אלא דגש על העשייה הפיסית.

אף כאן דיברה תורה בלשון בני אדם. וכי האלוהים זקוק למנוחה? וכי האלוהים זקוק לשישה ימים לברוא עולם?

ברי לכולנו שהמדובר בכח עליון, בלתי נתפס, בעל תבונה בלתי מושגת טרנסנדנטאלית מבחינתנו  שיכול היה לברוא עולמות שלמים במאמר אחד ומושגי מנוחה ועבודה אינם קיימים ברפרטואר שלו  או באוצר המילים שלו כלל וכלל. אלא מאי, שבאה תורה לחנך וללמד. כמו שאומרים חכמינו " דיברה תורה בלשון בני אדם"

השורה התחתונה הדידקטית כאן היא שאין האדם צריך לראות עצמו כאילו והיה "סוס עבודה" שעובד מבוקר עד ערב כל הימים.  עליו לתת זמן לעבודה וכן לתת זמן למנוחה. כמו שאמר קהלת עת ועת לכל דבר ודבר. עת לעבוד ועת לנוח.  ופרק הזמן שנקצב הוא ששת ימי עבודה ויום מנוחה אחד.

(אם כי אפשר בהחלט לומר שהאדם "מזייף" קצת לאחרונה, משפר ומרחיב את הוראות הבריאה וקובע לעצמו חמישה ימי עבודה ושישי שבת כימי מנוחה.)

מכאן הלימוד הוא שעל האדם לקבוע לעצמו עתים. עתים לעבודה ועתים למנוחה.

  ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. 

שלושה ייחודים יש ליום השביעי מעבר לשאר הימים.

א.    יום שבתון

ב.     יום מבורך

ג.       יום מקודש.

נשאלת השאלה מדוע זכה דווקא היום השביעי לברכה מעבר ליתר הימים שלא זכו לברכה. ולא עוד, אלא שלא הסתפק בברכה עד שקידש את היום  השביעי, אף זאת מעבר לשאר ימות השבוע.

על ההשבתה כבר עמדנו כקביעת עתים. נתינת חוצץ בין תחומי עבודה לבין תחומי מנוחה.

עד כה היתה הברכה נתונה ל: (ראה פרק א')

תנינים דגי הים עוף כנף למינהו:  שנבראו ביום חמישי שנאמר:

כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר:  פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ.

וכן לאדם באומרו:

כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ;

כלומר הברכות ניתנו לא לדומם לא לצומח  אלא לנפש חיה מהרמש הקטן ביותר לרבות התנינים ועד לאדם.

באופן יוצא מן הכלל מברך ה' את יום השבת כ - יום. ובכך מייחד אותו בברכה מיתר הימים.

מדוע?

ראשית נבחין בהבדל בין הברכות

בברכת החי  מתוארת משמעות הברכה ומטרתה:  למען פריה ורביה

בברכת השבת לא מתוארת מטרה או משמעות אלא ברכה לשמה מבלי להסביר את מהותה של הברכה מעין סתם ולא פירש. אפשר לומר אולי בדוחק  שברכה בלא מטרה בלא סיבה היא טהורה שבטהורות היינו כל זיק ותו רגע ושנייה מיום השבת הם מבורכים מעצם טיבה של הברכה בהיותה ברכה ואולי זה הפירוש הנכון.

דבר אחר:  אולי בדוחק  סיבה  והסיבה היא בשל היותו יום שביעי לעשייה או החותם לעשייה.

וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ

ויקדש אותו ייחד אותו מעבר לשאר הימים. ד.א.  זוהי לשון ההבדלה:  הבדלה בין חולין לקודש. מעבר לברכה בא גם ייחודו של הקודש  שיום השבת בהבדלה מהחול קדוש הוא.

כִּי בוֹ שָׁבַת:

בו = בתוכו.  כאמור במהלך יום השבת בנקודת זמן שבו הוא שבת.

ולא נאמר מתי ולא נאמר לכמה זמן.  משכי הזמן לא נאמרו. ואלי סתם ולא פירש במכוון.

מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ,

ההשבתה היא מכל מלאכתו. המלה מכל באה להרבות את כל סוגי העבודה למיניה שעסק בה ועתה חדל ממנה לעשותה.

 אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.  פירוש למלה מלאכה.  דו משמעות:

כל סוג מלאכה ש ה' ייצר לעולם  וכל סוג מלאכה זה הוא לצורך עשייה מסוימת.

בהיות התורה דידקטית הרי שלפי אותה שיטה רמז דק "באשר ברא לעשות" הן לעצמו לשימושו שלו ומכח מעשיו גם  לצורכי עשייתו של האדם.

1.    הסיבות לשמירת השבת וחשיבות שמירת השבת

התורה מציינת שלוש סיבות עיקריות לשמירת השבת :

1.      כי ביום זה שבת ה' מכל מלאכתו.

2.      השבת משמשת לברית עולם בין ה' לעמו

3.      זכר ליציאת מצרים.

אפשר לראות גם סיבות אחרות בנוסף לאלו השלוש והן:

1.      זכר לבריאה או זכר למעשה בראשית[1]

2.      זיכרון למתן תורה.

3.      נראה אפוא את המקומות

1.1 שמות פרק כ (עשרת הדיברות)

ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ

לפי האמור אנו לומדים כי הסיבה לשמירת השבת כי ביום  השביעי נח ה' מכל מלאכתו והוא קידש את היום הזה.

דגש לכפילות ההדרה של יום השבת: גם יום מנוחה וגם יום קדוש לעומת יתר ימי השבוע שהם ימי חולין.  וקדושה מחייבת התייחסות אחרת לחלוטין לדבר המקודש מאשר חולין או חוסר קדושתו של דבר. לפי שאנו רואים קודש יכול לחול על שם עצם מופשט כמו השבת.

1.2 שמות לא

טו שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת.  טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.  יז בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. 

לפי האמור אנו לומדים על משמעות נוספת לשמירת השבת בהיותה משמשת אות לברית שנכרתה בין ה' לבני ישראל.[2]

מובן שהברית הזאת עומדת על בסיס שוויוני: דהיינו כשם שאלוהים נח מכל מלאכתו ביום השביעי שאותו הוא קידש מכל הימים כך שומא על ישראל לנוח ביום השביעי ולהכיר בקדושתו של יום זה  הברית היא שבאמצעות שמירת השבת העם מקיים את הקשר המיוחד שלו עם בוראו הקב"ה.

1.2.1        חשיבותו של יום ראשון

כִי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. 

אם כך אני שואל לפי מה תחם הקב"ה את היום השביעי? דומה שהתשובה היא לפי מבוא השמש ומבוא הירח. היינו  לפי טווח הזמנים שבין יום ולילה.  מכאן שהיום הראשון חשיבותו רבה  בתחימת זמן הימים, שהרי הוא הראשון שבו תחם האלוהים את זמן היום ואת זמן הלילה, והתאימו ליתר ששת ימי המעשה לרבות היום השביעי שהוא יום המנוחה.

1.3 דברים ה (עשרת הדיברות)

יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. 

לפי האמור אנו לומדים  על סיבה נוספת לשמירת השבת: והיא כאמור : זכר ליציאת מצרים.

על היהודי לזכור את היותו עבד בארץ מצרים ואת אשר הוציא אותו אלוהיו משם מעבדות לחרות. ולכן עליו לשמור את יום השבת ולקדשו. היינו כשם שאתה היית עבד ואתה בן חורין הרוצה מנוחה כך תן אותה היום את המנוחה לעבדך ואמתך שורך וחמורך וכל בהמתך וגם על הגר אינו פוסח ( וזכור כי גרים הייתם בארץ מצרים, וכן וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים)

שבת ציור של מארק שגל 1910

2.    הטעמים השונים לשמירת השבת:

בחינת הפסוקים העלתה בפנינו שני טעמים מרכזיים לשמירת השבת.

האחד מדובר על יום המנוחה. ," וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ"( שמות כ – עשרת הדיברות)

והטעם השני מדבר על  זכר ליציאת מצרים. " .  יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת". דברים ה 14.

הערה:

במקום זה, לא מתייחס מורה נבוכים לטעם השלישי שהוא אות היא לעולם היינו ברית בין הקב"ה לעם שזה טעם , לדעתי, חשוב ביותר.

ההבדלים בולטים בין הנאמר בעשרת הדברות שבשמות לבין הנאמר בעשרת הדיברות שבדברים. השאלה מה הטעם? והרי לא סתם ישנם הבדלים!

אומר הרמב"ם במורה נבוכים  שהטעם בשמות הוא קידוש היום וכיבודו. זו בעצם המסקנה העולה מהטעם של  ששת ימים  תעבוד ובשביעי שבת.

ואלו כאשר התורה מצווה אותנו לשמור את השבת  היא מצווה זאת מכח הטעם שהיינו עבדים בארץ מצרים  ולא יכולנו שם לשבות כי היינו תחת כפייה. לכן ציוותה עלינו התורה לשבות ולנוח ,כדי שנצרף את שני הדברים, נאמין וניזכר בחסדי האל עלינו שהניח לנו מתחת סבלות מצרים.

2.1 בהתייחס לנאמר בשמות כ ( עשרת הדיברות)

ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת--וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס}

מעיון בפסוקים הנ"ל עולה תמיהה מסוימת בבראשית א נאמר בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה. וכן חכמינו אומרים כי " אדם לעמל יולד" וכן אנו אומרים "אם אין קמח אין תורה" ועוד רבות האמרות ורבים המאמרים בקשה לחשבות העבודה. אשר על כן היינו מצפים שהקדושה תתייחס דווקא לימי החול בהם עובדים בני האדם למחייתם ולקיום נפשם, ולאו דווקא ליום המנוחה.!? ואלו התורה מלמדת אותנו ההפך. היינו ימי החולין הם חול בלא שום הילה של קודש בעוד יום אחד יום המנוחה הוא אשר זכה להיות יום מקודש.  יתירה מזו דווקא היינו מצפים שהתורה תקדש את ימי העבודה כדי שישמשו  כזרז ( קטליזטור) לאדם לעבוד למחייתו ולמחיית משפחתו. השאלה למה ומדוע?

מבחינת האדם גופו ונפשו, נכון שהמנוחה חשובה לו  לגופו ונפשו , מנוחה של יום לאחר שישה ימים של עבודה.  אך אם נעמיד על המאזנים זה מול זה היינו עבודה מול מנוחה ברור לכל בר דעת שכף המאזניים המתייחס לעבודה יכריע את הכף השנייה.  שהרי אין עבודה שאין בצידה רגעי מנוחה. ומנוחה של יום שאינה מביאה תועלת רווחית ממונית לאדם אינה עומדת בשום ייחס לצורכי הקיום של האדם שהם פרנסה.

ובכן בכל זאת השבת מקודשת וימי החול חולין הם, חזרנו לשאלה  למה?

פשיטא היא:

התורה כולה נבנית על נדבך אחד או אבן פינה אחת המעמידה את האדם מול האלוהים. כל מעשיי האדם הם לפי צווי התורה ולפי המחויבות שלו על עצם בריאתו כלפי האלוהים. ומאחר ואלוהים הוא אשר קידש את יום השבת מעבר לימי החול. בפרק א בבראשית( ויברך אלוהים את היום השביעי ויקדש אותו) על האדם לקבל מידית ( אף לפני שנאמר הדבר לו באופן מפורש) כאכסיומה שאינה ניתנת לערעור או לשינוי, כי דבר האלוהים הוא.

מכאן נובע שהפירוט שבשמות כ ( עשרת הדיברות) אמור : " ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיך".  מופיע יותר כהדגשה לקיים או פרוט והבהרה לקיים, מאשר כהוראה. שהרי ההוראה צריכה להיות כבר מבראשית א. (מ -."ויכולו השמים והארץ...".)

מעבר לדברים הנ"ל, ההיגיון אומר שבתום כל יום עבודה האדם עייף והולך לנוח. המנוחה היא מנוחת החומר. מנוחת החומר חיונית גם לחומר וגם לרוח שתהא כ"חדשה" " רעננה" היינו יכולת החשיבה תהא טובה יותר. הנה כי כן, בסוף כל יום האדם נח ונותן חופש לרוח. זה במיקרו.

 אך ניתן ללמוד מכך גם לגבי המקרו. כל השבוע האדם עמל ומתעייף חומרית גופנית, כל זה כדי לאפשר את מנוחת החומר והתעוררות הרוח.  ואצל האדם המאמין הדתי יש כאן הזדמנות שבועית, נצחית, להתחבר ביתר דבקות ועוצמה אל בוראו,דווקא ביום השבת יום מנוחת החומר והתעוררות הרוח.

אם נמשיך מחשבה זו נגיע לכדי מסקנה לגבי  תכלית היות האדם בעולם הזה כאדם יצור בריאה, שבעל כורחו חייב למלא את מכסת ימיו כאן עלי אדמות. והתכלית היא אחת: מנוחה  והתענגות על חופש המנוחה. כדי להגיע לתכלית הזאת או למטרה הזאת על האדם לעמול במשך כל ימות החול של השבוע , ואם הוא אדם דתי מאמין, לקיים את המצוות ואת התפילות כדי שבשבת יום הנפש והרוח, יוכל להתקרב יותר ויותר אל בוראו.

2.2  בהתייחס לנאמר בדברים ה (עשרת הדיברות).

יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. 

אם ראינו שלפי שמות טעם שמירת השבת וקידושו הוא בשל תכלית היות האדם על פני האדמה. היינו תכלית אישית למנוחה ועונג  כפי שמצאנו בישעיהו  נ"ח 13: " יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.  יד אָז, תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּי יְהוָה, דִּבֵּר. 

הרי שהטעם בעשרת הדיברות של דברים הוא הדגש על זיכרון העבר. או בשל זיכרון העבר הטראומטי שהיה לעם ישראל היינו ארבע מאות שנות עבדות. ראשית הכלל הוא שמירת השבת בשל צו משמים ועל כך אין עוררין. אך בכל זאת הכתוב נוטה לתת טעם לדבר. חוזר על שנאמר בשמות שבת ל ה' אלוהיך ולא תעשה כמותו שום עבודה ( טעם שנאמר כבר) ועל כך מחדש ומוסיף את הטעם השני והוא " וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. 

היינו זכור שאתה בעצמך ( היינו אבותיך) היו עבדים במצרים במשך 400 שנה . זאת אומרת כעבד נטול זכויות לא יכלו אבותינו במצרים גם אם רצו לקיים את השבת, כי היו הם בבחינת אנוסים. אך עתה שיצאת לחופשי, לא מעצמך, אלא בזכות אלוהיך שהוציא אותך מעבדות לחרות. עתה עליך לקיים את שצווית גם למען תזכור שהיית עבד ושה' עשה עמך חסד והוציא אותך ממצרים.

לכן את השנוא עליך אל תעשה לרעך ! ומהרע שעבר עליך תסיק מסקנות ושפר את תנאי אלו שהם עבדים תחת ידך. ולכן באה ההוראה או ההנחיה וההסבר בצידה: ההנחיה:" לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ"  וההסבר לכך:   "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ".

3.    מות יומת

שמות לא

טו שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת.  טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.  יז בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. 

שמות פרק לה

א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם.  ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.  ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת. 

בשני המקומות הנ"ל, בהתייחס לשבת, נפסק פסק דין מוות לכל המחלל שבת היינו עושה מלאכה בשבת.

מנקודת ראות של המאה העשרים ואחת נראה הדבר תמוה ביותר. וכי בשל חלול שבת בפרהסיא; מדעת ושלא מדעת, במכוון או בשגגה,  באונס או בכפייה האם במקרים שכאלו צריך להרוג אדם היינו להשמיד עולם קטן( שהרי כל אדם עולם הוא בפני עצמו!) והרי למדנו גם ממקרה קיין שאלוהים נתן בו אות לבל יהרגו אותו וגם  מהצו לאדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת פן ימות וכן מקביעת אורך חיי האדם מאה ועשרים שנה  ומעשרת הדיברות אל תרצח, ועוד שמי שקובע את מותו של האדם או את אורך חיו הוא האלוהים ולא שהדבר נתון כרשות בידי אדם.

והנה לגבי השבת נאמר מפורשות כי ניתנת הסמכות בידי האדם להרוג את מחלל השבת. נמצא בתורה עוד מקרים לפסק דין מוות לעובר על טאבו כמו חלול  שבת ,כמו משכב עם בהמה גנבת אדםוכו' [3]

יש להבין שמדובר כאן על עם בהתהוותו,  על עם שלומד לקבל עליו עול מלכות שמים, והתיאולוגיה חזקה עד מאוד לגביו. יש להשליט את מלכות ה' על הערב רב הזה. וכדי להשליט את שלטון ה' יש להשתמש בכלים יעילים ביותר. כמו עונש מוות למען יראו וייראו  אנשים יפחדו למות ולכן יעשו כמיטב יכולתם שלא לחלל שבת למשל.

קדושת השבת היא בשל שה' קידש אותה בשל שביתתו של מהעשייה ולכן הוא דורש גם שעמו שלו ישבות בשבת ויקדש את השבת משום שזה רצונו של בורא האדם והבוחר בעם ישראל כעמו כעם הבחירה.

השבת, כמו ברית המילה הוא ברית בין עם ישראל לאלוהיו ולכן חשיבות קיום מצוות שמירת השבת כל כך חשובה וכערב רב שיש להופכו לעם בעל מסורת בעל עבר משותף ובעל דת מונהגת על ידי אלוהיו יש להשתמש בכפייה עוצמתית  ובענישה עוצמתית רק כך אפשר  ליצור את השבת כטאבו שאין לעבור על מצוות קיומו.

ובכל זאת ולמרות הכל נראה  בעיניי בבחינת המוסר האנושי הדתי של עם ישראל והרחמים והחסד שמייחסים אנו לאלוהים : אב הרחמן, רב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים , ועוד ועוד , שפסק דין המוות במיוחד הסקילה  ( וראה המקרה של האיש שקושש עצים ביום השבת ונסקל למוות חז"ל אומרים שהיה אביהם של בנות צלופחד) או ההוראה של עין תחת עין  שן תחת שן, או שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי הדם הוא הנפש  אלו הוראות העומדות בניגוד מוחלט ל ואהבת לרעך כמוך, וכן למידת החסד והרחמים והענווה   שניחן בו עמנו וכן ל " השנוא עליך על תעשה לחברך"

דומני שהמידות האלו של הענווה החסד והרחמים וההקלה בעונש שמאפיינים היום את ההומאניות של עם ישראל ( וראו : אין עונש מוות במדינת ישראל) התפתחו בעם לאחר תקופת התנ"ך ובעת תקופת הייסורים בגלות בתקופת התנאים והאמוראים לרבות מקרה של עשרת הרוגי מלכות ומותו של רבי עקיבא. ייסורי הגלות הרדיפות אחר היהודים מצד אחד חשלו את עמוד השדרה של העם אשר התלכד והתאחד הן באמונה דתית חזקה והן מבחינה לאומית יהודית .  אך מצד שני ריככו אצלו את מידת הדין כלפי אחיו שלו וגם כלפי הזרים. הקלות הבלתי נסבלת של ההריגה כפי שמצאנו בתנ"ך כמו רצח אמנון רצח אבשלום  הריגת יואב בן צרויה על קרנות המזבח , ועוד הרשימה נמשכת...  זמרי בן סלוא שהכה את המדינית,  כזבי בת צור, ובכלל הרג המדיינים ( ואני שואל , בהזדמנות זו, הגם את חותנו יתרו המדיני היה מכה משה?) ועוד ועוד , כל הקלות הזאת של ההרג נעלמו עם השנים ועם ישראל באמת הפך לרחמנים בני רחמנים.

היום, דרך משל, אלו היינו מדינת הלכה, איש לא היה מעלה בדעתו להרוג  בכל דרך שהיא אדם המחלל שבת בפרהסיה. לכל היותר היה נענש הוא מושם מאחורי סוגר ובריח.

משפטים כגון אלו לא היית מוצא  בקודקס החוקים של מדינה כזאת וגם אם היו מופיעים בכח קדושת התורה היו מתבארים ומתבצעים לקולה ולא לחומרה:

הכוונה למשפטים כאלו:

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ." דברים כא 22

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם." ויקרא כ 12

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם." ןיקרא כ 13

"וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת." במדבר לה 31

לפי זה אפשר להבין מדוע התורה מבקשת להמית את מחלל השבת, אפילו בסקילה (שזה מות  ברברי איום ונורא). אך ודאי שאי אפשר לקבל זאת  במחשבה אנושית הומאנית התואמת לאופיו ורוחו של עם ישראל.

אספקט אחר הנתון לחשיבה ולהבנה הוא נקודת ראות של המנטאליות והתרבות השונה כל כך בין ימי המאה העשרים ואחת לבין תקופה של אלפי שנים לפנינו היא תקופת התנ"ך המנטאליות היתה  שונה וערכי התרבות היו שונים.

למשל הקרבת בנים לאלים ע"י עממי כנען היה דבר מקובל ונהוג בעולם הקדמון .  מובן שבני ישראל הלכו במועצות הגויים כאשר נהגו כך והקריבו  בנים למולך בגיא בן הינום שזה גם כמנהג הגויים וגם עבודה זרה ואכזרית.[4]  רמז לפולחן הקרבת בנים נמצא בשמות כב  28-29 "  כחמְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן-לִי.  כט כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ  שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם-אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ-לִי." אפשר שניתן ללמוד מכך על חיקוי לפולחן הגויים ועל כך מתריעים וכועסים נביאיי התנ"ך שלנו.

אספקט אחר הוא  הנאמר בדברים  פרק ל

 יט הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.  כ לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ  כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.

התורה מלמדת אותנו את קדושת החיים. יש לבחור בחיים  וזה בהחלט מאפיין את עם ישראל שהחיים הם החשובים בעיניו  - חיי אדם[5] דווקא משום כך איום המוות " מות יומת" מקבל משנה תוקף לגבי מחלל שבת בפרהסיה.

היינו  ההנגדה בין קדושת החיים והרצון לחיות לאפשרות ההמתה בשל חילול השבת יכולים למנוע את חלול השבת  וכנגד זה שמירת השבת על פי רוב העם אם לא כולו.

*

4.    איסור הבערת אש ביום השבת:

5.   שמות פרק לה

א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם.  ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.  ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת. 

הנאמר בשמות לה הנ"ל מעורר תמיהה והרי נאמר כי כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת , ומיד לאחרי כן יש הפרדה של מלאכת הפרד האש היינו לא תבערוט אש בכל משבתיכם בים השבת  על כך שאלות:

א.    הבערת אש היא מלאכה לכל דבר מדוע היה צריך לדבר עליה בנפרד כאשר נאמר לפני כן ככלל גורף שאין לבצע כל מלאכה בשבת.

ב.     מדוע לא נאמר העונש  לגבי מי שמבעיר אש בשבת היינו סתם ולא פירש.

ג.       האם ניתן להסיק מכאן שהעונש על הבערת אש בשבת קל יותר מאשר כל עבודה אחרת שנעשית בשבת שהעונה עליה לפי הידוע הוא סקילה?

נאמר כך:

אש ובערה שימשו לא מעט בפולחן הקרבת קורבנות גם בישראל וגם בעמים אחרים. את תוצאות האש וחשיבותה ראינו כבר בימי הבל וקין  כאשר עשן הקורבן של הבל עלה השמימה ועשן הקורבן של קין לא עלה השמימה ולכן קם קין על הבל אחיו והרגו. ברור שזה היה מתוך קנאות  לאלוהי ישראל ( ולכן ה' לא הורג את קין) וקנאה בהבל אחיו. [6] מובן שהצורך בהקרבת קורבן הוא לשם שמים ולא להנאת האדם. ובכל זאת ה' אוסר את הבערת האש לצורך זה בשבת. ומאחר ואם מי שהוא בכל זאת יבעיר אש כדי לקדם פני שמים בתודה , הוא אומנם עובר עבירה אך ברור שלא במזיד ולא בכוונה ולכן עונשו לא יכול שיהיה סקילה ואולי גם לא המתה. אלא לפי ראות האדם השופט את המפר את הצו. כך נראים לי הדברים כהגיוניים.

דבר אחר: האש נחשבה כאחד  מארבע היסודות הקלאסיים: אש , מים, אוויר, אדמה.

מים אוויר ואדמה הם יסודות חיוניים לאדם כדי לחיות אדמה  נותנת צמחים לאכילה  מים  נותנים  מים לשתיה אוויר נותן אוויר לנשימה. האש  חשובה בכך שהיא נכללת בין ארבעת היסודות העקיריים אך לא חיונית לחיי האדם ולקיומו. ולכן אין להבעיר אש בשבת.

סיבה אחרת שעולה על דעתי להפרדה בין כל מלאכה לבעור אש היא כדלקמן:

ראשית חשוב לציין שלא מצאנו הוראה בתורה שאסור לעבוד בשבת.אך מצאנו בכמה מקומות שאסור לעשות כל מלאכה בשבת. " ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה" ואני שואל מה זו מלאכה ומה זו עבודה? והרי דומה כי שניהם אותה גברת בשינוי אדרת הלא כן?

בא הפסוק החותם את הפסקה: " לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת".   

ומסביר את ההבדל בין עבודה למלאכה. לאמור עבודה זה עמל כפיים – מאמץ פיסי, בעוד מלאכה זו יצירה. ופירוש מלאכה כיצירה מתאים מאוד למעשה הקב"ה שבמשך שישה ימים יצר את העולם ויצירתו היא מלאכה .מלאכת מחשבת אך לא בבחינת עבודה גרידא. לכן כך גם צווה האדם לא ליצור בשבת.

הנה כי כן הפסוק לא תבערו אש בא להסביר את ששת ימים תעשה מלאכה, היינו מלאכה זו יצירה.  בבחינה זו הפסוק לא תבערו אש משמש כבנין אב ליתר המקרים שהם יצירה היינו אסור ליצור בשבת[7].

ומאחר וההבדל בין יצירה לעבודה הוא דק אפשר לומר שליתר זהירות אסור לעבוד בשבת אם כי עובדה זו לא נאמרת מפורשות  בשום מקום.

הסתייגות ופתרונה: האיש שקושש עצים בשבת( צלופחד) האם הוא יצר או עבד? אולי ברגע שהיה מבעיר אש בעצים היה יוצר,  ולכן זו עבודה לשם יצירה! ולכן אסורה בשבת.

במסכת שבת בפרק השביעי מוזכרות 39 מלאכות הנמצאות בקטגוריה של מלאכת יצירה  - מלאכת מחשבת.,  הבערת אש היא יצירה ולכן נאסרה בשבת לכן כל שקשור בהבערה חל עליו איסור כמו הבערת נר, חשמל, מכונית  גז וכד'

ג. באף מקום בתורה לא נאסרה העבודה בשבת כי אם המלאכה.
ובכן.
בניגוד לתפישה הרווחת איסור הבערת אש בשבת אינו קשור כלל לעוצמת המאמץ הנדרשת מן האדם לשם פעולה זו. איסור ההבערה מקורו באיסור הגורף אותו הטילה תורתנו על "מלאכת מחשבת" וכמאמר חכמינו "מלאכת מחשבת אסרה תורה". 
וביאור הדברים:הקב"ה אסר על היהודי לעסוק ביום השבת במלאכה דהיינו בפעולת יצירה. כשם שהבורא פסק ממלאכת היצירה ביום השבת כך מצווה האדם להניח לכח היצירה ביום זה ובכך להעיד על "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ".

פרשנותו של השל"ה[8]  מעניינת כשלעצמה והיא בעצם לוקחת את הבערת האש כאלמנט מטפורי  היינו דימוי לאש  שהיא ביטוי לכעסו של האדם אשר עלול לגרום לווכחנות  מיותרת, להכעסה והרגזה ולקלקול עונג שבת היינו הוא לוקח את האש למקום של רוחניות ולא חומריות. הנה מה שהוא אומר:

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. "רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא לבער אותו עולמית," ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקות חס ושלום, גורם להיות חמת הגיהינום בוער בו בר מינן.

קברו של השל"ה בטבריה

ואמנם בין אם הכוונה היא גם לאש רוחנית ובין אם לא צודק השל"ה בהערתו שגם עבודת ה' בשבת עלולה לגרום לוויכוחים ורגזנות בין המאמינים לדוגמא חייה מימינו הריב על העלייה לתורה, מי יקבל מפטיר? מי יקבל כיבוד, וגם מצינו בכיפורים שהוא היום הקדוש ביותר שבת שבתון רבים לצערנו המחלוקות בבית הכנסת והריבים על קניית" כל נדריי " "פתיחת ההיכל" וכד'

מן הראוי לציין את הערתו של  עמוס חכם לגבי חשיבותה של השבת:

 הנה כפי שאומר זאת בערך שבת בויקפדיה:

"בניגוד למועדים התלויים במהלך הירח ובתקופות החמה אין לנו שום סימן בטבע שהיום הזה הוא הוא היום השביעי ולא יום אחר. ואנו תלויים בזה רק באמונה ובידיעה הבטוחה שספירת הימים הזאת, שבוע אחרי שבוע נמשכת ברציפות מהיום הראשון בו קיבלו אבותינו על עצמם את מצוות השבת עד היום הזה. ובמשך כל הדורות הרבים לא נגרע יום אחד ולא נוסף יום אחד למניין זה של ימי השבוע. וגם בין כל המחלוקות והכיתות השונות שקמו בישראל, אם כי היו חילוקי דעות על פרטים שונים באופן שמירת השבת, מעולם לא הייתה מחלוקת על עצם התאריך של יום השבת. אפילו אותן הדתות שקבעו להן יום מנוחה או יום תפילה ביום אחר מימי השבוע אינן טוענות כי היום שלהן הוא היום השביעי, להפך הן מבססות את מעלת יומן על הנחה מוקדמת כי השבת של ישראל היא היא היום השביעי מכאן יוצא שבשעה שאנו שומרים את השבת אנו מעידים בזה גם כי אנו מחזיקים בידנו את החוט העובר במשך כל הדורות מימות אבותינו הראשונים שהתחילו לספור את הימים שבעה שבעה. ומעולם לא פסק מניין זה מישראל. מניין זה וכל ימי השבוע הוא אפוא החוט שמחבר את כל הדורות בישראל ועושה אותם לגוי אחד בארץ ועם מקדשי שביעי".

  

5.  גישתו  החילונית של אחד העם לשבת כנגד מפירי השבת

ידוע כי בימי התהוותה של  התנועה הציונית היו דיונים בקשר לשבת. עד כמה חשובה היא ועד כמה יש לקיימה.  אנשים שהיו רחוקים מהדת הציעו לבטל את השבת כיום מנוחה ולהחליף אותה ביום ראשון  שהוא היום הרשמי של המנוחה בקרב הנוצרים ולפיכך קוים יום מנוחה זה הראשון בשבוע ברוב מדינות אירופה. היינו רצו להידמות לגויים ( אשר למעשה לקחו מאתנו את רעיון השבת! מוזר לא?)

אחד העם הוא אשר גינצבורג[9] יצא חוצץ נגד גישה זה בדבריו יצא נגד מקס נורדאו ואחרים וכך הוא אמר: השבת חשובה לעין ערוך לעם ישראל "ויותר מאשר שמר עם ישראל על השבת השבת שמרה עליו"  אחד העם שלא היה אדם דתי כלל וכלל, ראה בשבת ערך היסטורי ולאומי חשוב ממדרגה ראשונה, ולפיכך התנגד לכל ניסיון לבטל את השבת.

אשר גינצבורג הוא אחד העם

את דעתו זה הביא והביע במאמר שכתב " שבת וציונות" המאמר התפרסם בירחון השילוח כרך ג חוברת ו מאי 1898  תרנ"ח  באודיסה שברוסיה. אשר גינצבורג הוא אחד העם  היה עורכו הראשון של הירחון.

"אין צורך להיות ציוני או מדקדק (=מקפיד) במצוות בשביל להכיר את ערך השבת… מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן - אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים - לצייר (=לדמיין) לו מציאות של עם ישראל בלי "שבת מלכתא" (=שבת המלכה). אפשר לומר בלי שום הַפְרָזָה (=הגזמה), כי יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת אותם; ולולי היא, שהחזירה להם את "נשמתם" וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו הַתְלָאוֹת (=הצרות) של "ימי המעשה" (=ימי החול של השבוע) מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לַדְיוֹטָה (=לקומה) התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית. ועל כן בוודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש את כל הדר הקדושה ההיסטורית… [של] "מתנה טובה" זו".

6 . סיכום

דומה לי כי צודק אחד העם בדבריו שאמר שיותר משישראל שמרו את השבת – שמראה השבת אותם. שהרי השבת היתה בכל מהותה קדושתה יסודותיה הקדושים כנכס צאן ברזל לעם ישראל משך שנותיו. איש לא היה מוכן לוותר עליה חילוני כדתי כאחד. וכל אחד מצא בה את מנוחתו שלו בדרכו שלו הדתי בתפילה מצוות לימוד ומנוחה, והחילוני בטיולים במנוחה בקריאה וכד. הנכון הוא שיחודה של השבת מעבר לכל ימות השבוע מוצאת את ביטוייה גם אצל הדתי וגם אצל החילוני. איש איש בדרכו שלו.

במאמר ניסיתי להראות את הסיבות לחשיבותה של  השבת בהיותה כאחד מעמודי התווך של הדת היהודית ואחד מסממני הברית הנצחית הבלתי מעורערת בין ישראל לאלוהיו. העמדתי דגש על עניין שמירת השבת וחשיבות הדבר בכל הקשור לדת ישראל ולמאמין הרוצה לקיים מצוות התורה כהלכתה. מן המותר לומר שיש האומרים כי קיום מצוות השבת שקולה כנגד כל יתר המצוות. עד כדי כך חשובה השבת לעם ישראל.

ח.ק

---

[1] מזכיר לנו את סדר הבריאה ואת השבתון של היום השביעי שבת זו  נקראת גם שבת בראשית.

[2]  אות חשובה נוספת לברית בין ה' לעמו  עומדת בסימן ברית המילה. ברית המילה אשר שמרה על זהותו וייחודו  של עם ישראל  משך  כל הדורות ועד בכלל ואפשר גם לנצח נצחים.

[3] והנה מקצת המובאות בתורה: תורה » ספר שמות » פרק כא » פסוק יב

"מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת."

תורה » ספר שמות » פרק כא » פסוק טו

"וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת."

תורה » ספר שמות » פרק כא » פסוק טז

"וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת."

תורה » ספר שמות » פרק כא » פסוק יז

"וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת."

תורה » ספר שמות » פרק כב » פסוק יח

"כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת."

תורה » ספר שמות » פרק לא » פסוק יד

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ."

תורה » ספר שמות » פרק לא » פסוק טו

"שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת."

[4] על יאשיהו נאמר "וטמא את התפת אשר בגי בני-הנם לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למֹלֶך" (מלכים ב' כג 10). כן אנו שומעים על אחז ומנשה, מלכי יהודה, שהעבירו את בניהם באש כתועבות הגויים (מלכים ב' טז 3, כא 6; דברי הימים ב' לג 6). לפי ספר ירמיהו שרפת הבנים נתקיימה באזור מיוחד: "ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנתיהם באש" (ירמיהו ז 31) מיכה מוכיח את העם ומגנה את יחסו לקורבן אדם כאילו הוא קורבן יקר ביותר, שמקומו לאחר סוגי קורבנות אחרים(מיכה ו6-7) יחזקאל מגדיר מעשה זה תועבה וחילול קודש (יחזקאל טז, 20-21, כג 37, 39), ובתקופה הבתר-גלותית מגנה פולחן זה ישעיהו המאוחר: "שחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים" (ישעיהו נז 5). ואף בתהילים הוא נזכר לגנאי: "ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים. וישפכו דם נקי דם בניהם ובנותיהם אשר זבחו לעצבי כנען ותֶחֱנף הארץ בדמים" (תהילים קו 37-38)

[5] ראו דרך משל את לוויות הפאר שעושים הגויים לעומת לוויות הצנעה והענווה שעושים היהודים. היהודים מצניעים את המוות ומקדשים את החיים

[6] אגב זו גם ההפליה הראשונה בהיסטוריה שנעשית על ידי הקב"ה מטעמים שהקב"ה רק יודע אותם ואדם בן אנוש לא יכול לדעת אותם בהיותו אפס מאופס לעומת הקב"ה והבריאה כולה. אך האדם בהחלט יכול לקחת את תוצאותיה וללמוד מהם לגבי בני תמותה עד כמה הקנאה פסולה ולמה היא יכולה להוביל.

[7] מכאן תבין מדוע אסור להדליק אור בשבת, לא משום המאמץ הפיסי; שהרי אין כאן כל מאמץ פיסי, אלא משום היצירה. יצירת האור אל החושך! גזרה שווה לגבי טלפון או נסיעה במכונית שאינם דורשים מאמץ פיסי אך הם משמשים בהחלט ליצירה.

[8] רבי ישעיה הלוי הורוויץ, מכונה השל"ה או השל"ה הקדוש (על שם חיבורו "שני לוחות הברית";ה'שי"ח, 1558 – ה'ש"צ, 1630) היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17.

[9] אשר צבי גינצברג - נולד באוקראינה בשנת 1856 ונפטר בתל אביב בשנת 1927 היה הוגה דעות, מסאי  וכותב מאמרים  סיפרו המפורסם "על פרשת דרכים" כולל מסות כמו " כהן ונביא" "עבר ועתיד" ועוד.