לשון הרע. הרע הוא? תמיד? או יש מקום למחשבה

מבוא:

בספר ויקרא פרק י"ט פסוק ט"ז נאמר: " טז לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ  אֲנִי יְהוָה" וחכמים אומרים שהרכילות היא אם כל רע.

אם כך למה מתכוון הפסוק בויקרא?  לשם כך יש להבין מה פירוש של "רכיל" או ללכת רכיל. מה מקורו ושימושו הבסיסי הראשוני:

ובכן בימי המקרא סוחרים ומשווקי מצרכים היו מעין נוודים המעבירים את מרכולתם על גבי בהמות או עגלות מסע ממקום הקנייה אל מקום השיווק. כדי למכור את המכולה שלהם היו צריכים ,כמו תגרנים בשוק של היום, לשבח להלל לאפיין את מרכולתם כדי לשווקה. אגב כך היו נכנסים לסיג ושיח עם הקונים וגם מעבירים אליהם ידיעות ממקומות רחוקים.   שיח בין אישי זה, העברת ידיעות, קבלת מידע חדש נקרא בשם רכילות שנגזר  מאמצעי השיווק של אותם סוחרים הוא המרכולת  שלהם אם שקים על פני חמור או גמלים או תוכן מצרכים שהושם בעגלות

קריאת הפסוק בוויקרא בשלמותו מראה שהסיפא מלמדת על הרישא היינו  על תעמוד על דם רעך! כלומר הרכילות היא  אסורה כאשר היא עלולה לגרום לרצח או למותו של רעך.

זאת אומרת שהתורה מבחינה כאן בין רכילות לשמה, שהיא סתמית או אינפורמטיבית גרידא  בלא כל כוונה של מעבר לכך. לבין רכילות מגמתית העלולה להביא לצרה ומוות.

וכוונת התורה היא להימנע מכל מידע או העברת ידיעות שעלולות להסיט או לגרום לרצון להריגה או רצח. דם רעך!

כלומר מצינו שהדברים הם לא חד חד ערכיים ויש לבחון היטב את נושא הרכילות או הנפקא מינה  ממנה שהוא לשון הרע.

1.    לשון הרע או רכילות במקרא:

מספר דוגמאות:

הוצאת דיבה:

מקרה ראשון של  הוצאת דיבה , לשון הרע ורכילות אנו מוצאים בפרק ג' בבראשית

הנחש הערמומי אומר לאישה אפילו שאמר אלוהים לא תאכלו מפרי הגן..." אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. "  ג' 1.

כלומר  הוא מגרה אותה לדיבור על ידי ציטוט מדברי אלוהים והבעת דעתו שלו על דברי הקב"ה בפני האישה . דברים שיוצרים הסטה מדרך הישר.

האישה במקום לא לענות לו לנחש, מפתחת דו שיח אתו על הציטוט שציטט בפניה מדברי אלוהים . והיא בתום לב אומרת לו: : וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ:  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל.  ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:  פֶּן-תְּמֻתוּן. "

הנחש כאן עושה מעשה שלא ייעשה. ראשית הוא מעמיד עצמו במקום האלוהים ופוסל אגב כך את דברי האלוהים כאשר הוא אומר " לא מות תמותון"  ועוד מוסיף חטא על פשע כאשר מפרש את דברי אלוהים ברוע שבודה מלבו, שרכילות מעין זו יכולה באמת להביא למותם של אוכלי התפוח  כאמור:

"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע". 

מכאן  שהפסוק בוויקרא עומד בעוצמת זיקה גבוהה ביותר למסופר כאן כאשר הוא מדבר

על רכילות מסוג חמור ביותר שעלול להביא למוות כאמור : לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ  אֲנִי יְהוָה"

הנחש לא רק שהולך רכיל, אלא שהרכילות שלו מסוכנת ועלולה להביא למותם של השניים המתפתים ללכת לפי דבריו.

מקרה אחר בראשית כ"א 9

סיבה שאינה סיבה:

ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק.  י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ:  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. 

אומנם המקרא לא אומר מפורשות ששרה נימקה את הטעם לגרוש ישמעאל אך המקרא בהחלט רומז על מה שאמרה לאברהם:

"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם—מְצַחֵק". אם היא ראתה אותו מצחק הרי סביר שאמרה זאת לאברהם. ובכך דיברה בו סרה – לשון הרע. הלכה רכיל בעמה והתוצאה נטיעת זרע רע בלב אברהם כנגד בנו ישמעאל מהגר.

מקרה נוסף אף הוא מבראשית

רשעות לב:

כ"ז 41

"מא וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי". 

כאן אנו עדים לרכילות ולשון הרע מהסוג השפל והגרוע ביותר. שזו בעצם עלילת דם על אדם ישר שכלל וכלל לא היתה בכוונתו להרוג את אחיו והעובדות אכן מלמדות על כך.

וישטום עשו זו הערת המחבר והיא נשמעת הגיונית לאור ההפליה שנקט יעקב בברכות. אך ברור שאיש בעולם מלמד עשו והאלוהים לא יודע ולא יכול לדעת מה עבר במחשבתו של עשו ומה היו בכוונותיו לעשות.

ברור  ,מעבר לכל ספק, שאנשי החצר שסתמו את עשו הביאו את דיבתו בפני רבקה אמו ואמרו שעשו מחכה שאביו ימות כדי להרוג את אחיו יעקב.

על סמך רכילות שפלה זאת רבקה קוראת ליעקב ומוסיפה שמן למדורה, ומרכלת על עשו כאילו הוא רוצה להרוג את יעקב ומבקשת מיעקב  לנוס אל עובד האלילים לבן צפונה.

התורה לא מכחישה דבר ומספרת את האמת לאמיתה והאמת היא שעשו לא אומר מילה הוא שומע שהוריו מעדיפים את נשות המשפחה אז כדי שחס וחלילה לא יחשבו שהוא באמת רוצה להרוג את  אחיו, כדברי רשעותם של אנשי החצר, עשו פונה דרומה אל דודו ישמעאל ולוקח את בתו מחלת לו לאישה

חז"ל כדרכם שכאשר לא מסתדרת להם התזה כרצונם . שולחים את אליפז בנו של עשו צפונה כדי להרוג את עשו. דבר שאין לו שמץ או רמז או דקות של רמז בתורה.

מקרה נוסף

מסירת אינפורמציה מגמתית.

בפרשת וישלח פרק לב בבראשית נאמר שיעקב שולח מלאכים לפניו אל עשו  משתמש בביטוי  אדוני, עבדך, מתאר את רכושו. בקיצור כדי להחניף לו ולהושיט ידו אליו לשלום

חוזרים המלאכים : לא אומרים ליעקב מה אמרו לעשו, מה היא תגובת עשו כל מה שיש להם לומר לו הוא זה: "ז וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר:  בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ".

כלומר מלאנו אחרי מצוותך ובאנו אל עשו, ( וכאן לא אומרים לו דבר וחצי דבר מהמשוב המילולי של עשו אליו) ודע לך שהוא הולך עם צבא מולך!

זו הרי מסירת אינפורמציה מגמתית המפחידה את יעקב והתוצאה גם מלמדת על כך שהנה כך כתוב: " ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

מקרה נוסף:

בראשית ל"ז

"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם". 

יוסף בן 17 שנה רעה עם אחיו בצאן, ונאמר מפורשות מבלי לפרש שהוא הביא את דיבת אחיו רעה בפני אביהם. יש סיבה אחת ניראת לעין שהתורה מביאה עובדה זו בטרם ספרה את כל סיפורי יוסף ואחיו והיא ללמדנו: שישנם מקרים בהם טוב לומר לשון הרע. טוב לומר כדי להציל מצב. כדי להציל אדם. כדי למנוע הונאת מדינה שלמה, כדי למנוע שחיתות על שחיתות. וכד'.

רק לאחר שהתורה אומרת את משפט המפתח שלה שיוסף הביא את דיבת אחיו רעה בפני אביהם היא נותנת בידנו עובדות כדלקמן:

יעקב אהב את יוסף מכל בניו.

יוסף בן זקונים ולכן אהוב יותר

יוסף מופלא לטובה בכך שנעשתה לו כותונת פסים.

אחיו מקנאים בו בשל שאביהם אוהב אותו יותר.

יוסף שנוא בגלל חלומותיו המרגיזים.

קנאת האחים מוזכרת מפורשות וגם נרמזת לא פעם.

מסתבר שכל ההקדמה הזאת היא לקראת הפרטים שיובאו בפנינו בהמשך את הפתיח בו נאמר שיוסף הביא דיבת אחיו רעה בפני אביהם היא עובדה קיימת שאפשר שכן ואפשר שלא קשורה לפרטים דלעיל.

בעיניי רוחי רואה אני את יוסף התם עם אחיו רועה את הצאן ורואה שהם עושים מעשים שלא ייעשו. או מבזבזים זמן מרעה, או מזלזלים בעבודתם וכד' זה חורה לו והוא בתום לב מביא את הדברים לאשורם לאביו שהוא המנהל של כל המשפחה וכל העסק. לכן התורה מביאה את המקרה הזה או את הקביעה הזאת ללמדנו שישנם מצבים שיש לומר את האמת ואפילו אם היא לא נוחה לשמיעה ואפילו אם היא גובלת או משתמשת בלשון הרע.

חוק לשון הרע במקרא:

דברים כ"ב יג ואילך

יג כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ.  יד וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת-הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא-מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים.  טו וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת-בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ אֶל-זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה.  טז וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל-הַזְּקֵנִים  אֶת-בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ.  יז וְהִנֵּה-הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא-מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר.  יח וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר-הַהִוא אֶת-הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ.  יט וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא-יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו.  {ס} כ וְאִם-אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה  לֹא-נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ.  כא וְהוֹצִיאוּ אֶת-הַנַּעֲרָ אֶל-פֶּתַח בֵּית-אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי-עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. 

נכון שהענישה היא ברוטאלית נוראית ואיומה.  אך אפשר ומתאימה לתקופה ההיא כדי שיראו וייראו. ברור שעל דעתנו היום כבני אנוש וכיהודים רחמנים בני רחמנים הענישה הזאת נכון להיום לא יהודית ולא מתאימה לנפש האומה. אך לא בכך עסקינן.

אנו מדברים על הוצאת לשון הרע כדי להתפטר מאדם, היינו לשון הרע שהיא בבחינת עלילת דם . ועונשו של האיש אף כי חמור הוא: " וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר-הַהִוא אֶת-הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ.  יט וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא-יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו. "

עדיין לא עולה לו בחייו.  לא הורגים אותו, אלא מייסרים אותו נהפוך הוא גם השארתה במחיצתו לכל חייה אין בה משום החוכמה כי גם היא עלולה להתייסר בשנאה תחת אהבה. וגם הוא יוכל להשתמש בה כאשתו לכל דבר היינו להמשיך ולייסרה יסורי עבודה קשה וכו' תחת אהבה. דומה שקיימת כאן הפלייה בענישה בין גבר לאישה יהודים. כאשר הגבר נהנה מהקלה ואל האישה בחומרה שחייה נלקחים ממנה.

לעניין זה ישנם עוד סימנים בתנ"ך שכמוהם כחוקים ואין הם:

קוהלת פרק ז, פסוק א:

יז  לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

תהילים פרק לד, פסוקים יג-יד:

א  טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב;

יג  מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים;    אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.יד  נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע;    וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה

מקרה נוסף:

החמרת העונש בשל לשון הרע

המדובר בבמדבר פרק יב

א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח  כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.  ב וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהוָה.  ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {ס} ד וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם.  ו וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ.  ז לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה  בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.  ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.  ט וַיִּחַר-אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ.  י וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת.  יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה  בִּי אֲדֹנִי אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ.  יב אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ.  יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר  אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.  {פ}

יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף.  טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם.  טז וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן.  {פ}

נמצא שכל הרכילות שהיתה כאן היא על זה שמשה לקח לו לאישה אישה כושית. ומי המדברים? לא עמך ישראל , אלא דווקא אחיו עצם מעצמו בשר מבשרו דם מדמו. כל שדברו הוא כדרך בני אדם לדבר: שלקח אישה כזאת וכזאת.

ובמי המדובר  באיזה צדיק? במשה! גדול הנביאים  שחטאו הגדול ביותר שזנח את אשתו ושני ילדיו לאנחות.

מעניין שמרים נענשת ואהרון? ( האם שוב שוביניזם בהתגלמותו או שמא אהרון נענש מאוחר יותר? בניו אולי?  ואם כן, מדוע לא מיד עם מרים? פתח למחשבה..)

מקרה אחר:

מלכים א פרק יא, פסוקים כו-כז:

ירבעם בן נבט הוכיח את המלך שלמה ברבים על מעשה לא ראוי שעשה המלך שלמה

האם היה צריך  ירבעם בן נבט לשתוק ולא להגיד דבר?

כו וְיָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֶפְרָתִי מִן-הַצְּרֵדָה, וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה, עֶבֶד, לִשְׁלֹמֹה; וַיָּרֶם יָד, בַּמֶּלֶךְ.

כז וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ:  שְׁלֹמֹה, בָּנָה אֶת-הַמִּלּוֹא--סָגַר, אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו.

פירוש רש"י:

"וירם יד במלך" = הוכיחו ברבים.

"וזה הדבר" = אשר הוכיחו עליו. "שלמה בנה את המלוא" = ובניין זה = "סגר את פרץ עיר דוד אביו" = שהיה הפרץ אחורי המלוא; אמר לו אביך פרץ פרצות בחומה ליכנס בו עולי רגלים ואתה גדרת אותה לעשות אנגריה לבת פרעה להושיב שם עבדיה ומשרתיה.

לפי מקרה ירבעם אנו לומדים שיש מקרים שבהם חשוב לומר את האמת ואפילו אם נובע ממנה ריח של לשון הרע.

ואמנם אם היה צפוי ירבעם למלקות או לאבדון בשל שהרים יד במלך בלשון רעה כביכול הרי היינו שומעים על כך מיד. אך כל שאנו שומעים אלו דברים הפוכים לכך כאמור :

מלכים א  יא

כט וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה.  ל וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים.  לא וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח-לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים  כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים.  לב וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה-לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.  לג יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי-עַמּוֹן וְלֹא-הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו. 

כלומר ירבעם לא רק שלא נענש על שהעיז מול המלך ואמר את דברו, אלא שהוא מקבל גם פרס על כך.

2.    יתרונותיה וחסרונותיה של הרכילות ולשון הרע

על חסרונותיה של הרכילות ולשון הרע כבר עמדו חז"ל לא אחת בדבריהם למשל את שאמרו: "לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". או כשאמרו ששלושה נפגעים מלשון הרע זה שמדבר זה ששומע וזה שמדברים עליו. וכן שאמרו השומע לשון הרע והמעיד שקר בחברו ראוי שישליכוהו לכלבים. ריש לקיש אומר: "כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים".וכן כיוצא בזה עוד רבים ורבים מאמרותיהם.מהם שדרשו מפסוקי תורה ונ"ך ויש שנתנו פירושים ודעות מטעמיהם.

עם זאת מקרה ירבעם בן נבט שעמד מול המלך שלמה נותן פתח למחשבה שיש גם משום היתרון באמריה של לשון הרע. למשל:

מבחינה חברתית באופן כללי:

ירבעם בן נבט ניסה להעיר את עיניי העם על חריגת המלך מנורמות חברתיות וסטנדרטים מוסריים דתיים שאין על קבוצה אתנית המאמינה בחוקי ה' וסובבת סביבם ,יכולה להתעלם מהם או לשתוק נוכח הפרתם.

הזבח לשיקוצי עמונים לכמוש בנית מקדשים לאלילים או חזרה לעבודה הפגנית על חשבון עבודת הקב"ה, לקיחת נשים נוכריות, בנית בית לבת פרעה  על חשבון נתינת כספים או הכבדת עול מסים על העם זו פגיעה בזכויות סוציאליות של העם , פגיעה בקודשי ישראל, וחריגה או נסיגה לאחור מצווי התורה ואהבת ה'. על כך קם אדם ( שאמנם היו לו גם אינטרסים אישיים לתפיסת השלטון) והתריע באומץ. סופו שנמלט למצרים אך את שהיה לו לומר אמר.

האם על ידי הצבעה על המלך הוא עירום הגביר ירבעם את דבקות העם באלוהיו? את העמקת העבודה לאלוהי ישראל?  הוא פקח את עיניהם לראות. ובכך יש יתרון.  ואין ספק שגם הצליח במידת מה להחזיר את הנוטים אחר שלמה אל זרועות דת משה.

המלאכים ששלח יעקב ביססו את מעמדם בקרב החברה עם שהביאו ליעקב את המידע בדבר ארבע מאות איש ההולכים לקראתו עם עשו.

למעשה לשון רע זה או אינפורמציה חלקית זו גרמה ליעקב למהפך בדרכו להיערכות לקראת הבאות ומובן שהעמידה אותם כאנשים מועדפים על פני האחרים.

וכן ידוע גם בימינו אנו שבעלי הדעה הם תופסי המקום הנכבד בחברה. אנשים צמאים למידע אף כי לא אומרים זאת בגלוי. במיוחד מידע שיכול להועיל להם במקום עבודה או במעמדם בחברה. לפיכך הם מחפשים את קרבת המודיעים. היינו אנשי המודיעין שיודעים להודיע ולהעביר ידיעות שאספו הנוגעים ישירות לאנשים בתוך החברה שאליה הם משתייכים.

הרכילות ולשון הרע יכולים לפעמים לשמש כמעין תרמוסטט או לשון מאזניים לבחינת אמינות  סטנדרטים של חברה, ועצירת הסוטים מעקרונותיה. מבחינה זו יכולה היא לשמש כמעין " רשות שופטת" לא פורמאלית באותה קבוצה.

לשון הרע יכול להעמיד את חברי הקבוצה מול הרצוי והמקובל ודחיית הרע המצוי הבלתי רצוי ומקובל. הצבעה על שוחד בחברה ,למשל ,יכול לפקוח את עיניי אלו שחשבו בכיוון שכזה וטרם ביצעו לחזור מהר לדרך המוטב.

ובאותו עניין הרכילות ולשון הרע יכולים לשמש, לאנשי הקבוצה  בבחינת למען יראו וייראו. הם רואים את האיש שנתפס בקלקלתו בגלל שדיברו בו והצביעו על מעשיו הרעים ויותר מזה ראו בעונשו.

דוגמאות מבחינה נקודתית:

הכוונה ללשון הרע , רכילות, ואף אבק לשון הרע ( רקע דיבורי העלול להביא לידי לשון הרע או גירויים או רמזים ללשון הרע)

נוכל עשיר  האומר שהוא חולה במחלה סופנית אין לו כסף ומבקש מאיש תם שימלא לו מיכל דלק וכן שיוציא מכספומט וייתן לו כסף ( מקרה שהיה) במקרה כזה יש לתפוס את הנוכל ולמסור אותו למשטרה

יפה תואר אך גנב, רוצח שישב במאסר, נוטל סמים רוצה לשאת את בתך לאישה. והשכן יודע על כך. האם על השכן לשתוק מחשש לשון הרע , או להעביר מידע זה לזו המיועדת להיות כלתו של רוצח!

מנהל משרד המקבל שוחד בסכומים גבוהים כדי שיעשה הנחות ללקוחות  מעל הגב של עובדיו הישרים

האם צריך להמשיך ולתת לו לפעול כך או להסגיר את המושחת לרשויות החוק?

איש ציבור אנס סידרתי. האם להודיע בציבור מעלליו או לתת לו להמשיך בדרכו הרעה מחשש לשון הרע ורכילות.

החפץ חיים בהלכות לשון הרע ח,ה כותב:

וְכָל זֶה הָאִסוּר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע הוּא דַּוְקָא עַל אִישׁ, שֶׁעַל פִּי דִּין תּוֹרָה הוּא עֲדַיִן בִּכְלַל עֲמִיתֶךָ דְּהַיְנוּ עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְּוֹת, אֲבָל אוֹתָן הָאֲנָשִׁים, שֶׁמַּכִּירָם, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֶפִּיקוֹרְסוּת, מִצְּוָה לְגַנּוֹתָם וּלְבַזּוֹתָם... וְאֶפִּיקוֹרֵס נִקְרָא הַכּוֹפֵר בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבֵין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר, כָּל הַתּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִפָּסוּק אֶחָד אוֹ קַל וָחֹמֶר אֶחָד אוֹ גְּזֵרָה שָׁוָה אֶחָת אוֹ דִּקְדּוּק אֶחָד, גַּם הוּא בַּכְּלָל הַזֶּה.

לדעתי שוגה כאן החפץ חיים בקושרו לשון הרע ליראת שמים או לאי יראת שמים. שלשון הרע הוא מושג חברתי בסיסי ואין לו שום קשר לדת או לאתאיזם. לשון הרע קשור לנורמות חברתיות ולמוסר אישי של בני אדם. ולפיכך לעניין זה אין להפלות בין דתי לחילוני. שניהם עומדים באותו קו על אותו מישור בשפיטה של לשון הרע

3.      מעין סיכום לדברים:

כפתיח לסיכום דברים אלו הנה משהו שכתבתי פעם:

אין

אם אין חושך אין אור

אם אין רע אין טוב

אם אין שקר אין  אמת

אם אין רכילות אין שיחה

אם אין לשון הרע אין לשון טובה

אם אין חולי אין מרפא

אם אין ייאוש אין תקווה

אם אין בריאות אין מחלה

אם אין ניצוץ אין הארה.

אם אין ים אין אי

אם אין שמים אין כוכב

אם אין חומר אין רוח

אם אין אדם אין נשמה.

קיצורם של אמרות אלו הוא  כל מה שהטבע יצר בחיי אנוש לרבות רכילות לרבות לשון הרע יש בו מן החיוב אחרת הדברים לא היו נבראים במוחו ורגשותיו של אדם. הרע ניתן לעולם יחד עם הטוב הים עם היבשה הירח עם השמש. וכל מה שנמצא כאן אינו מיותר, אלא בא להשלים את חברו  או להאיר את הצמד שלו

אשר ללשון הרע גם אני בין המתנגדים לדיבור של לשון הרע לשמה. ובוודאי לא בהלעזה על אדם חף מכל אשם , נקי וטהור.  אני מגנה רוע לשמו והכפשת שמושל אדם בשל קנאה וחישובים שפלים של טובות הנאה וכיוצא בזה.

התורה אף היא נגד רכילות ולשון הרע אך לא פוסלת אותם על הסף מה שחשוב לדידה הוא המינון.

ולזה התורה מתכוונת שהיא מנסה למנוע את לשון הרע מבני אדם: הגורמים שיש להביא אותם בחשבון הם :  המינון המצב והצורך.

המינון לדעתי  זאת מלת המפתח.

4.      לשון הרע ורכילות בימינו  ובחיי יום יום:

ונפתח מדוגמא מחיי יום יום.

שני אנשים זרים עומדים בתחנת אוטובוס. שתיקה. לפתע האחד מעיז פנים ואומר לשכנו: " חם היום , הלא כן?" וכך מתפתחת שיחה של דקה או שתיים לכל היותר. אך אם תוך כדי יתברר ששני האנשים מכירים אדם שלישי. או אז על דרך הטבע , ולפי מציאות החיים, מתפתחת שיחה ערה כמו : תראה איך שירושלים קטנה, או תראה איך העולם קטן, ששנינו מכירים את אותו אדם או שנינו למדנו אצל אותו מורה וכו'  או איך שנינו שלמדנו באותו בית ספר נפגשים כאן בתחנה. וכך בעל כורחם של שני מיודענו מתפתחת לה רכילות יפיפייה.

אז אני שואל: מה רע ברכילות זו המקשרת בין שני בני אדם, מעבירה את זמנם, ואולי יוצרת קשר גם למועדי פגישה נוספים בעתיד?

במה ניזוק אותו אדם המוכר לשני באי התחנה?

יוצא אפוא שכולם נשכרים.

זה שדברו עליו נשכר , בלא ידיעתו, שזכרו ועצם קיומו נזכר במוחותיהם של אנשים. ואם התרענן שמו במוחם, הרי סביר שכאילו התחדשו אירועי העבר והתחדדו בזיכרון  הדוברים. וכך יישאר בזיכרונם עוד זמן רב

זה שדיבר הפיג שעמום והעביר זמן ואולי קנה לו חבר.

זה ששמע שהיה פסיבי מלכתחילה, נשכר על ידי שכנו שהעיז לגרום לו לדבר ובכך להפיג גם שעמום שלו, ואולי כמוהו לקנות לו חבר.

מובן מאליו שאפשרי גם שהאחד לא ייענה לחברו, אם וכאשר הוא לא  חברותי , או לא סובלני או אין לו עניין בשיחה. אך האפשרות הראשונה - הנ"ל בהחלט קיימת, ואולי היא גם השכיחה ביותר.

האדם הוא ייצור חברתי. ובכך מדבר הוא עם אנשים. ורכילות היא הדבר הקל ביותר לקדם שיחה. זו יכולה להיות גם רכילות על אנשים פוליטיים , מנהיגי מדינה, בעיות אקטואליות  של שיחות אישים מאחורי הקלעים שנודעו לציבור. זו יכולה להיות רכילות מכל סוג שהיא. והיא בהחלט לא חייבת להיות פסולה. יתרונה הברור הוא יצירת קשר מהיר וקל  בין בני אדם, חסרונה הוא לא אחת השחתת מילים ולפעמים גלישה לרוע.

ואם יאמר מאן דהו " איזה הוא גיבור הכובש את ייצרו" אומר כמעט בוודאות, על סמך ניסיון חיי שלי

שהמציאות בה אנו חיים מצמיחה מתוכה גיבורים מעטים מאוד.

המרחק בין אבק לשון הרע ללשון הרע, לרכילות, להלעזה לעג וביזיון החבר, הוא דק כל כך עד שלפעמים קשה להבחין  ולדעת לאיזה קטגוריה  יש לשייך מאמר או אמרה זו  או אחרת של אדם אחד על רעהו.

לפעמים טוב הוא לאדם להוציא מעצמו ולזקק את הנפש לנקות אותה מכוס התרעלה ולשחרר אותה

לניקיון וטהור. אדם שנפגע עמוקות מרעהו בזדון ברשעות אכזריות עד כדי שהדברים מעיקים עליו עד כדי שיכולים הם לשגע רוחו בשתיקתו, או לערר נפשו בדומייתו. אדם כזה מבחינת ונשמרתם לנפשותיכם, מין הראוי שיוציא מעצמו החוצה וידבר ככל שדורשת נפשו, בגנות האדם שפגע בו ואפילו ויהיו הדברים משויכים לקטגוריה של לשון הרע.

בריאות הנפש ובריאות חייו של האדם חשובים יותר מהשמעת לשון הרע שהוא מעין קתרזיס  לנפש.  אדם קרוב אצל עצמו, וגם, כאמור, התורה אומרת " ונשמרתם לנפשותיכם" ואם פורקן המועקה יכול לשחרר האדם מכאביו אל לא להסס מעשות כן. שאחרת יכול ורע יהיה מצבו.[1] מניסיוני אומר שלא אחת נפלתי מתחת לשבטם של מנהלים רשעים אוהבי שררה וכבוד,אנשים בבחינת " עבד כי ימלוך" שלא חסרו כל טוב בעולמו של הקב"ה מבריאות טובה ועד ממון רב ומשפחה בריאה. ולא שמרתי כלפיהם על ניקיון שפתיים , וטוב שכך פעלתי. אחרת מצבי היה רע ומר. כך יצא שפגעו  הם בי חומרית אך לא הצליחו לפגוע רוחנית. כך למדתי שלשון הרע אינה פסולה מכל וכל. יש מקרים שמועילה וטובה היא וחשוב להשתמש בה שוב, תלוי במינון, תלוי בפני מי אתה אומר את הדברים, העיתוי  שאתה אומר והסביבה שבה אתה אומר את דבריך.

אומרים שונא מתנות יחיה וכי לא נכון לומר שרובנו בני אדם האוהבים מתנות? וכי אין זה טבעי לתת אך לדעת גם לקבל. האין שמחה בקבלת תשורה, שי, מתנה?

אלא מה, שחכמינו אמרו זאת כדי להציב סייג  למצב של רדיפה בלא גבולות אחרי ממון, רכוש וכסף. שוב המינון פה קובע לדעת חז"ל וכדי לשמור את תאוות בני האדם בפרופורציה הנכונה קבעו כלל של " שונא מתנות יחיה"

גזרה שווה לגבי מינון בשימוש בלשון הרע. לא רק שאפשר להשתמש בלשון הרע, אלא ישנם לא מעט פעמים שרצוי להשתמש בלשון הרע, אפילו כמעין סם מרפא. אך יש לדעת, כאמור, את המינון.

אגב, ממקרה ירבעם בן נבט שהרים יד במלך, אפשר ללמוד שלפעמים לשון הרע חשוב לעין ערוך כדי להציל עדה שלמה וזדון לבו ורעות רוח של אדם מסוים שהוא מנהיג לה, ועלול למשוך את כולה אל תהום הנשייה.

תוספות למאמר שיש להתייחס אליהם:

1.      (מקום שאסור להרוג) הכל בגלל לשון הרע של דוד על יואב. שהרי שלמה פירש את הצו של דוד אחרת מאשר דוד התכוון. ובאה הסיפא ולימדה על הרישא שבלשון הרע כאן עסקינן.

2.      מאחר ועניין לשון הרע הוא אף שאלה מוסרית ממדרגה ראשונה, אין לתמוה על כך שאף בהתנגשותה עם ענין מוסרי אחר, של כבוד-אב-ואם, מכריע הראשון את השני; וכך קובע בעל חפץ-חיים: (חלק א, א, ה)

"אין חילוק באיסור הספור בין אם ספר בעצמו מרצונו, ובין אם עמד על חברו בדברים והפצירו עד שספר לו, מכל מקום אסור; ואפילו אביו או רבו שמחויב בכבודם ובמוראם, שלא לסתור דבריהם, אם הם בקשו ממנו שיספר להם עניין פלוני ופלוני, והוא יודע שבתוך הספור יוכרח לבא לידי לשון הרע, או אפילו רק לאבק לשון הרע, אסור לו לשמוע להם".

נקודות למחשבה א. מניין לך לדעת מה אביך ואמך עומדים לומר לך. מכאן שאין סבירות ברורה שיאמרו לך לשון הרע.

ב.  לפי מה משמיט החפץ חיים כל אפשרות שאב יזהיר את בנו למשל להתחתן עם פלונית כאשר האב יודע שהיא יצאנית סוג א א .

3. . ספור לשון הרע לשם תועלת

סייג חשוב לאיסור סיפור לשון הרע הוא ההיתר לספר לשון הרע לשם תועלת, וכלשונו של החפץ-חיים: "הכלל בלשון הרע, אם באמת עשה פלוני דבר עוולה, תלוי במספר - אם מתכוון לגנותו של חברו או לתועלת היוצא מזה". ותועלת, כאמור, עלולה להיות באופנים שונים, כפי שמודגם להלן.

ברם, ישנם סייגים ותנאים מוקדמים להיתר האמור.

17.1 סיפור לשון הרע כדי להציל אדם שנפגע וסיפור מתוך קנאה לאמת

נידון זה מפורש יפה ובמפורט בחפץ חיים חלק א' כלל י':

"אם אחד ראה לאדם שעשה עולה לחברו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו, בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא, או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים, ונודע לו בבירור שלא השיב את הגזילה ולא שילם לו את נזקו ולא ביקש פניו להעביר לו על עונו, אפילו ראה דבר זה ביחידי, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות; אך יזהר שלא יחסרו אלו השבעה פרטים שנבארם בסמוך. ואלו הן:
א. שיראה זה הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אח"כ שהדבר אמת.
ב. שיזהר מאוד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להזיק וכי"ב, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא ע"פ דין בכלל גזל או היזק.
ג. שיוכיח את החוטא מתחילה ובלשון רכה אולי יכול להועיל לו וייטיב עי"ז את דבריו, ואם לא ישמע לו אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו (ואם יודע בו שלא יקבל תוכחתו, יבואר לקמן אי"ה בסעיף ז).
ד. שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא.
ה. שיכוין לתועלת וכמו שנבאר לקמן בסעיף ד, ולא להנות ח"ו מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר.
ו. אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר.
ז. שלא יסובב ע"י הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בב"ד וביאור דבר זה עיין לקמן בהלכות רכילות בכלל ט, כי שם מקומו".

17.2 סיפור לשון הרע למניעת נזק

חריג אחר הכלול בהיתר-התועלת הוא, כשהמספר מתכוון בסיפורו להציל את האדם שהוא מספר לו, מנזק העלול להיגרם לו אם לא יספר לו את הדברים ובמקרה זה מותר לספר אף על חשד הקיים כלפי אותו אדם.

כמובן שגם כאן יש סייגים להיתר, והם:
א. שלפי הבנתו של המספר יש בדברים המיוחסים לאותו אדם כדי לבסס את החשד האמור.
ב. שלא ייחס המספר, לאותו אדם, רעה יותר גדולה מזו שהלה חשוד עליה. וכן הסייגים ה-ז, האמורים למעלה בסעיף 1 שבפיסקא זו.

אמנם, קיים חריג, והוא:

"אם רואה אדם באחד מידה מגונה, כגון גאווה או כעס או שארי מדות רעות, או שהוא בטלן מתורה וכיו"ב, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו, ולהזהירם שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו, כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע, אפילו על אמת, הוא אם כוונתו לבזות את חברו לשמוח לקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חברו שלא ילמד ממעשיו, פשוט דמותר, ומצוה נמי איכא".

ובמקרה זה אף אין צורך בקיום שאר התנאים האמורים למעלה.

הלכה זו מסוכמת בדברי החפץ חיים בלשון זו:

"אם אחד רואה שחברו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחר והוא משער שבודאי יסובב לו עי"ז ענין רע, צריך להגיד לו, כדי להצילו מן הענין הרע ההוא: אך צריך לזה ה' פרטים... ואלו הן:
א. יזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לענין רע, רק יתבונן היטב מתחילה אם הוא בעצם רע.
ב. שלא יגדיל בסיפורו את הענין לרע יותר ממה שהוא.
ג. שיכוין רק לתועלת, דהיינו לסלק הנזקים ולא מצד שנאה על השכנגדו.
ד. אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו מבלי שיצטרך לגלות לפניו עניניו לרע - אין לספר עליו.
ה. כל זה אינו מותר רק אם לא יסובב ע"י הספור רעה ממש להנידון, דהיינו שלא יריעו עמו ממש רק שיוסר ממנו עי"ז הטובה שהיה עושה עמו השכנגדו, אף דממילא דבר זה הוא רעה לו, מ"מ מותר, אבל אם יגיע לו ע"י סיפורו רעה ממש, אסור לספר עליו, כי יצטרך לזה עוד פרטים ויבוארו לקמן".

17.3 סיפור לשון הרע דרך קובלנא

א. בפרק שני פיסקה ב' התעכבנו על הענשתו של זיגוד על שהעיד על טוביה שחטא, משום שעדותו הייתה עדות-יחיד שאין בה כדי להרשיע את טוביה. מאחר וזיגוד לא היה נאמן להרשיע את טוביה הרי שניטל האופי התועלתי מעדותו ולא נשארה בה אלא הוצאת שם רע, ועל כך נענש.

וכך מדגיש החפץ חיים את התועלתיות המשמשת בסיס להיתר אף בסיפור בפני בית-הדין:

"אבל אם הוא רואה שהחוטא הוא מהאוילים הלצים השונאים למוכיחם... ובודאי לא יתקבלו דבריו באזניו (של העבריין) ואנשים כאלו בנקל להם לשנות באולתם, ואם-כן יוכל להיות שיבוא עוד הפעם לידי חטא: על כן טוב להם שיגידו לדייני העיר, כדי שהם ייסרוהו על עונו ויפרישוהו מהאיסור על להבא. ונראה דהוא-הדין לקרוביו של החוטא. אם דבריהם יהיו מתקבלים לו... וכל כונת המספר תהיה לשם שמים ובקנאת השם, לא בשנאתו לו על דבר אחר... וכל זה אם ראוהו בשנים, אבל אם הוא עד אחד לא יעיד על חברו, כי עדותו חנם לפי שאין סומכין עליה".

ב. בסוגייה זו אנו מוצאים שנתקנה תקנה המלווה בסאנקציה של חרם. בין תשובותיו של רבי אליהו בן חיים, אנו מוצאים תשובה מעניינת הדנה בדבר "הסכמה מוסכמת בחרם שלא יאמר אדם לחברו שהוא חשוד לשלוח יד במעות הקדש". כלומר, תקנה לבל יטפול אדם אשמה בחברו שהוא מועל בכספי הקדש.

לאחר זמן נתעורר ספק בדבר משמעותה של תקנה זו. האם הכוונה היתה לאסור להאשים (במעילה) אפילו אדם שיש הוכחות לביסוס אשמתו, והמאשים אומר את הדברים כדי למנוע את המעילה ולהפרישו ממעשה זה, או שמא לא נתקנה התקנה אלא על מי שאומר את הדברים במקום שאין הוכחות בידו לביסוס האשמה שהוא טופל.

דעתו של הראנ"ח היא, שמסתבר הדבר "שהתקנה היתה אפילו כשברור אצלו, כל שאינו מברר הדבר בעדים; דאם לא כן כל אחד ואחד יהא מקנטר את חברו ואומר שאמת היה הדבר". והוא מסביר צדקתה של התקנה למרות שיש בה, לכאורה, כדי "למנוע האנשים מהציל הנגזל". לדעתו אין להתחשב בחשש זה מאחר ו"זה דין תורה גמור דאינו אלא מוציא דיבה, כיון דעד אחד לאו כלום הוא, כדכתבנו לעיל". כלומר, מאחר ואין עד אחד נאמן, הרי שאין בדבריו אלא הוצאת דיבה גרידא.

ולבסוף בודק הראנ"ח את משמעות התקנה לאור הטענה שיש לפרש אותה כך שלא תחול אלא על מקרים בהם אין קיים איסור ללא התקנה. כלומר, שיהא אסור להחשיד אף במקום שניתן להוכיח את המעילה. "שמא תאמר: אדרבא, איפכא מסתברא, שלא החרימו אלו אלא על מה שלא היה אסור מן הדין, דהיינו כל שידוע בעדים, אבל כשאינו ידוע בעדים למה לי להחרים, תיפוק ליה שאסור מדינא?"; ולשם מה לנקוט בסאנקציה של חרם על איסור הקיים בלאו הכי? על טענה זו הוא משיב בכלל חשוב בייחס לפרשנות של תקנות: "לאו מילתא היא; דאיכא למימר, שאף על פי שהוא אסור מן הדין רצו לקיים אסור התורה בחרם, כדי לזרז עצמם (לשמירה מעבירות על האיסור), וכדאמרינן גבי נשבעין לקיים את המצוות". כלומר, ניתן לפרש את התקנה כך, שזו באה לחזק את האיסור הקיים בלאו-הכי.

ג. חריג קיים לגבי אדם הקובל על פגיעות ונזקים שנגרמו לו על ידי פלוני. במקרה זה אף אם אין הקובל יכול להוכיח את אמיתות טענותיו - לא ייענש.

כך קובע רבי מנחם ממירזבורג: "הקובל על חברו שהלשין אותו או שגנב לו, הואיל ובלשון קבלה אומר, אין עונש בדבר". ועל הלכה זו מסתמך רבי יעקב ווייל, בענין שנשאל בו, והוא מוסיף שעל הקובל לקבל על עצמו שאמנם כוונתו לא היתה לבייש. ודבריו משמשים בסיס להלכה, שנפסקה על ידי רבי משה איסרלש, בהגהותיו לטור ולשולחן ערוך. וזו לשון ההגהה בשלחן-ערוך: "מי שקובל על חברו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אף על פי שלא יכול לברר עליו, מכל מקום פטור, דהרי לא כיוון לביישו". (חו"מ חכ"א, א)

על ההלכה האמורה מסתמך רבי חיים משה אמארילייו בעניין שנדון בפניו:

"ראובן שהחלון שלו סמוך לכותל שמעון שכינו; ויהי היום שראובן יושב בביתו והוא נשען בצד החלון הסמוכה לכותל שמעון שכנו ושמע ראובן את שמעון שכינו שהיה מדבר עם כלתו, והטה את אזנו היטב לשמוע את דבריהם, ושמע שהיו מדברים דברים מכוערים, ומתוך שהיו מדברים שמעון עם כלתו שמע ראובן שהיה שמעון מנשק את כלתו בשמיעה בעלמא, והרע לו הדבר לראובן שלא היה יכול לפרסם הדבר הרע הזה לפני בי"ד, משום שלא ראה ראובן אלא שמועה שמע, וראובן קנאתו בערה בו וגילה הדבר עם חברו לוי ובא לוי וגילה הדבר לאחרים עד שנתגלה הדבר לרבים ונעשה 'קלא דלא פסיק'. והקול נשמע לב"ד ועשו ב"ד דרישה וחקירה מהיכן יצא השמועה הזאת, ויודע הדבר לב"ד שיצא מפי ראובן, והיום מבקשים ב"ד לענוש את ראובן, כי הוציא שם רע על אשת-איש בשמיעה בעלמא... אם ראובן חייב קנס על הדבר הזה או לא?".

על שאלה זו הוא משיב:

"כיון שלא כיון ראובן לבייש, אלא אמר לחברו מה ששמע, אין ראוי להענישו, אם האמת אתו שלא דבר עם לוי אלא מה ששמע לבד לא פחות ולא יותר.. בנידון דידן, שלא בא להעיד לפני שום ב"ד אלא אמר הדברים כאשר שמע ללוי דרך סיפור בעלמא, אין לו כלום, כיון דמשום דקנאתו בערה בו גילה הדבר ללוי, דאפילו באומר לחברו דברי חירופין וגידופין אם מצי לתרץ דיבוריה דלא כיוון לחרף ולגדף, פטור וכמ"ש הרב כנסת הגדולה ז"ל בסימן ת"ך בהגהות בית יוסף אות נ"ח וכ"כ בחו"מ ז"ל, דאפילו הקובל על חברו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אף על פי שלא יוכל לברר עליו, פטור, כיון שלא כיון לביישו... אבל ראוי להחרים, שלא יוכל אדם להוציא עוד דברים כאלה מפיו".

17.4 סיפור לשון הרע על עבריין מועד

אשר להיתר לספר לשון הרע על עבריין מועד קובע ה"חפץ חיים":

"וכל אלו הדינין שכתבנו הוא דוקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו, אבל אם בחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים או שאינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שאר עמו יודעים שהיא עבירה, דהיינו בין שאותה העבירה שהוא רוצה לגלות עשה החוטא כמה פעמים במזיד, או שעבר במזיד כמה פעמים עבירה אחרת המפורסמת לכל שהיא עבירה, אם כן מוכח מינה שלא מחמת שגבר יצרו עליו עבר על דברי ד', כי אם בשרירות לבו הוא הולך, ואין פחד אלהים לנגד עיניו, לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו... וכל-שכן אם הוכיח אותו בזה ולא חזר, דמותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים ולשפוך בוז עליו עד שיחזור למוטב... אך יש ליזהר שלא לשכוח פרטים אחדים המצטרף לזה, וכתבתים בבאר מים חיים".

17.5 חובה חוקית, מוסרית וחברתית לספר לשון הרע

סעיפים, 1, 2 ו- 3 מדגימים כמה מהסייגים לאיסור סיפור לשון הרע. במקרים הנ"ל יש ואדם רשאי לספר את הדברים ויש והוא אף חייב לפרסמם. מקרים אלה אף נותנים את המסגרת לחובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם דברי לשון הרע. כמובן, שאין לראות כחובה חברתית את עצם בקשת חבר לספר לו דברי לשון הרע, שהרי לא ייתכן למלא חובה חברתית, כביכול, בשעה שזו מתנכלת לטובת אותו אדם שעליו מסופר הלשון הרע.

החפץ חיים קובע זאת בכלל הבא:

"ודע, דאין שום חילוק בכל זה הכלל שכתבנו, בין אם חברו שואל ודורש מאתו שיאמר לו ובין לומר לו מעצמו; שאם ישלמו כל הפרטים שבכלל זה, אפילו אם אין דורש מאתו דבר, גם כן צריך להגיד לו; ואם לא ישלמו הפרטים - אסור בכל גווני".

יתר-על-כן, אף בשעה שמתנגש איסור לשון הרע עם כיבוד-אב-ואם, יד האיסור על העליונה, ואין לספר את הדברים:

"ואפילו אביו או רבו, שמחוייב בכבודם ובמוראם שלא לסתור דבריהם, אם הם בקשו ממנו שיספר להם ענין פלוני ופלוני, והוא יודע שבתוך הספור יוכרח לבוא לידי לשון-הרע, או אפילו רק לאבק של לשון הרע, אסור לו לשמוע להם".

הוראות הצעת החוק בדבר חובה וזכות לפרסום קובעות:

"היו בין המפרסם ובין האדם אשר לו או אודותיו נעשה הפרסום יחסים המטילים על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את הדבר כפי שפרסמו, או אם נעשה הפרסום כפי שנעשה לשם שמירה או הגנה על ענין אישי מוצדק של המפרסם או של אדם אחר, פטור המפרסם, כאמור בסעיף 61".

ואילו סעיף 16 קובע:

"המפרסם דבר בתום לב באחת הנסיבות המתוארות בסעיפים 18 עד 23 והפרסום אינו יוצא מגדר הדרוש והסביר באותה נסיבה, פטור מאחריות פלילית או אזרחית לפי חוק זה בשל אותו פרסום".

מאלפים בנקודה זו דברי בית המשפט בענין שנדון בפניו, ואשר בו טענו הנתבעים כי היתה להם החובה המוסרית, במובן של סעיף 20 (1) (א) לפקודת הנזיקין, לפרסם את ההתנהגות הרעה של התובע ברבים וכי לכן הותר להם הפרסום. על טענה זו משיב בית המשפט:

"החובה המוסרית או החברתית היא להפנות את הדברים בדרך הודעה או תלונה לשלטונות המבצעים של המדינה, המשטרה או היועץ המשפטי ונציגיו, על מנת שינקטו באמצעים הנאותים, או לפנות ישרות לבית המשפט בתביעה או תלונה. אין כל חובה להפיץ דברים מסוג זה בקהל. נהפוך הוא: אין אנו יכולים לראות כל מעלה מוסרית במעשה שתועלתו ספק ונזקו ודאי. העמדת עבריין לדין היא מטרה חשובה כשלעצמה, אך הדין ייחד לה דרכים משלה ואין לסטות מהן. פרסום ברבים של דברי האשמה איננו בין הדרכים האלו. הנזק שבו ודאי - הלבנת פני אדם ברבים. במקרה שמתברר כי האשמה היתה בלתי מבוססת, אין תקון של ממש לעול שנעשה. ובמקרה שאמנם חטא האיש, יש להשאיר את הטלת העונש לגוף מוסמך ולא לדונו מראש לשלילת שמו הטוב".

וכאן קובע בית המשפט הלכה חשובה:

"אמנם את גוף חוק הנזיקין קבלנו מאנגליה. אך יש מקומות שמצווים אנו להפיח בו רוח משלנו. כשפקודת הנזיקין מדברת בס' 20 (1) הנ"ל על "חובה חוקית, מוסרית או חברתית", הרי ברור לכולנו מה פירושה של "חובה חוקית", דהיינו חובה אשר הדין הישראלי מטילה. חובה מוסרית או חברתית מהי? אף כאן אין אלא תשובה אחת: חובה שהמוסר הישראלי ומושגי ההליכות בין הבריות במקומנו מחייבים אותנו. עקרונות המוסר שלנו שונים, אם בהרבה, אם במעט, מעקרונות המוסר של עמים אחרים בהיות המוסר נכס רוחני לאומי השונה לפחות בגינוניו מאומה לאומה. לנו גנזי מוסר עשירים במורשת ראשונים ואחרונים. אין אנו מתכוונים למצותם כאן, אך אולי מן המועיל להפנות את אנשי שורת המתנדבים אשר טהר המידות והמוסר הוא בראש מעיניהם, לדברי קדמונים כפי שניסח אותם הרמב"ם (בספר המדע, הלכות דעות, פ"ו, ה"ז ואילך):

"ז. הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך'. המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא...".

"ח. המוכיח את חברו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: 'ולא תשא עליו חטא'. כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'ולא תשא עליו חטא', מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אעפ"י שהמכלים את חברו אינו לוקה עליו, חטא גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חברו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו".

 

 

---

[1] לא אחת שמעתי על אנשים שנפגעו קשות על ידי בעלי שררה שהתעללו בהם . אותם אנשים שמרו על ניקיון שפתיים ולא דברו מטוב ועד רע על המתעללים בהם. סופם שנפגעו אותם אנשים ושקעו במרה שחורה ממנה היו שגם לא הצליחו לצאת עוד. ואותם בעלי שררה אנשי כסף וממון בריאים כשור בעלי משפחות מאושרות. והאדם שבו התעללו נמחק מזיכרונם ולא היה בעיניהם אלא כחית מחמד לשובב נפשם.