מבוא
ביהדות אנו אומרים לא אחת, ודווקא בעת צרה, " יש לברך על
הרע כשם שיש לברך על הטוב" אמירה זו יש בה משום קבלת הדין המוחלט והצדקת הדין האלוהי. זו גישה פילוסופית דתית
המעמידה את האל כערך שיפוטי מוחלט שאין לערער על חריצת המשפט או הדין שלו. לכן יש
לקבל כל מעשה של האל כמידת הדין המתחייבת
ובלא ביקורת. האדם הנמצא במישור הנמוך,
רואה רק מה שיש לפניו . בעוד האל הנמצא בפסגת ההר, דרך משל, רואה אופקים רחבים
שהאדם ממקומו לא יכול לראות אותם. לכן שיקולים ותפיסות של האלוהים הם במישור אחר
לגמרי מאשר מישור החשיבה המוגבלת של האדם. ולכן האדם לעולם לא יוכל להבין את הראיה
והעשייה האלוהית. מה שברור הוא שהאלוהים
אוהב את האדם ורוצה בטובתו ומשום כך, עליו
לקבל כל דבר שקורה במציאות חייו כעובדה שאין טוב ממנה ולברך גם על הרע כפי שמצטייר
בעיניו. בידיעה שמה שרע בעיניי האדם הוא בוודאות טוב בעיניי האלוהים, אלא שהאדם
מוגבל בשכלו כדי להבין זאת.
ביהדות, לפחות, הייתי אומר שהתיאודיציה קשורה קשר ישיר לתפיסת
ההשגחה הפרטית. השקפה דטרמיניסטית שלא
משאירה את הבחירה החופשית בידי האדם,
וקובעת שהאלוהים משגיח ממרום כסאו שבשמים על כל פרט ופרט מברואיו. ומאחר
והאלוהים הוא טוב ואוהב את בני האדם הדברים שקורים לאדם יכולים להיות רק טובים כי
הם באים מכח עליון המשגיח על כל צעד וצעד של האדם ורוצה בטובתו.
מבחינה זו היינו בזיקה להשגחה הפרטית , התיאודיצאה היא קו
השקפתי מנוגד להשקפת הבחירה החופשית. היינו אין כאן אפשרות לערער או להמרות את צו
האל . האדם מטווה את דרכו ואיך שהוא יסדר לו את המטה כך הוא יישן לטוב ולרע.
התורה והנ"ך לא אחת מדברים על האלוהים בשפה של "
דיברה תורה בלשון בני אדם" היינו בניגוד לרמב"ם ותיאורית שלילת התארים
שלו, היהדות ברובה, מקבלת את רעיון ההשגחה
הפרטית ומיחסת לאלוהים תכונות המתאימות לתכונות אנוש כמו חשיבה משפט צדק, חסד
רחמים, העברת רוע גזרה וכדומה.
אם נלך לפי קו זה אפשר אולי למצוא גם , עד כמה שזה נשמע מוזר,
קו של תיאודיציה אצל האל עצמו, היינו האל
יכול להצדיק את מעשיו שלו וגם לחזור בו
ממעשיו . כאילו שלאל יש את החשיבה העליונה וגם תת מודע שזו חשיבה אחרת שהוא עצמו
יכול לתמרן בין שתי החשיבות האלו להצדיק
זו ולבטל זו. על כך נדון בהמשך.
1. צידוק הדין, אנושי אלוהי, בתורה.
1.1
פרשת נח.
הברית הראשונה בתנ"ך היא בין האלוהים לנח בראשית ו "יח וַהֲקִמֹתִי
אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ"
כמה משפטים לפני כן נאמר:
ה וַיַּרְא
יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק
רַע כָּל-הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם
יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר
יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם
עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי
עֲשִׂיתִם. ח וְנֹחַ,
מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.
כלומר מה שלומדים כאן הוא שאלוהים הכל יכול אשר ברא את העולם
ובכלל זה את האדם ואמר גם " וירא כי טוב מאוד" בראשית א לא וַיַּרְא
אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב
וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. רואה שלא הכל טוב מאוד,
רבה רעת האדם יצר מחשבת לבו רע ולכן חוזר בו האלוהים מהטוב מאוד ומחליט
למחות את האדם אשר ברא מעל פני האדמה.
כלומר ההצדקה לפעולה החדשה הזאת היא ההכרה שהמעשה שנעשה אינו
טוב מאוד ולוקה בחסר האדם רע ולכן יש למחותו. היינו הצדקת הדין האלוהי הוא החסר או
הליקוי שבבריאה ( היינו אצל האדם)
מבחינת נח עצמו:
נח מקבל את דין האלוהים ועושה במדויק מה שנאמר לו לעשות, אפילו
שהוא רואה איזה חורבן עלול לגרום האלוהים לעולם הסובב לו. שלא כמו אברהם שבא אחריו
בכמה דורות הוא לא מעז להתווכח עם האלוהים, אלא מקבל את הדין כמות שהוא .
לא רק שמקבל במעשים אלא גם לאחר מעשה מודה לאלוהים על ידי
בניית מזבח והקרבת קורבן: כ וַיִּבֶן
נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל
הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. .
רוצה לומר: נח גם מקבל את הדין וגם מאשרר אותו על ידי בניית
המזבח והקרבת הקורבנות
אלוהים עצמו מסיק מסקנות מהמעשה שעשה ואומר: כא וַיָּרַח
יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל
עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו;
וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. כב עֹד,
כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם
וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ.
מעניין
שאלוהים מקבל את הדין של עצמו את ההחלטה הראשונית שאולי היתה "תת מודעת"
בהשאלה כמובן. ולא מנסה לשנות את אשר עשה
בראשונה. הוא מקבל כעובדה אלוהית שהוא קבע אותה שיצר לב האדם רע מנעוריו. ולא משנה
דבר. שהרי יכול היה לשנות את יצר לב האדם שיהיה טוב מנעוריו. אך אינו עושה זאת.
אלוהים מקבל את הדין של עצמו וממילא יש כאן תיאודיציה. הצדקת הדין העצמי.
יתרה
מזו אם אלוהים היה חוזר בו ממעשיו ובורא
את האדם מחדש עם יצר טוב מנעוריו הוא כאילו היה מודה בטעות בבריאה – היינו שלא הכל
היה טוב מאוד. אך האלוהים לא עושה דבר כזה ומעדיף להצדיק את הבריאה הראשונה עם יצר
לב האדם רע היינו שהאלוהים לא טועה, ולכן יש הצדקה במבול שהביא על העולם. בשל שיצר
לב האדם רע מנעוריו.
1.2 פרשת אברהם
יצוין כי אברהם עזב את אור כשדים והלך
אל ארץ כנען לא מכח אמונה בהשגחה פרטית ולא מכוחה של תיאודיציה, אלא מתוך בחירה
חופשית. יכול היה לסרב ולהישאר
במקומו, אך הוא בחר להישמע לקול ה' הדובר בו, ולעשות את הצעד הגורלי הזה לעזוב
מולדת וללכת אל מקום האי וודאות המוחלט רק
מתוך בחירה חופשית ורצון למלא את בקשת האלוהים.
התורה לא אומרת לנו מדוע בחר ה' דווקא
באברם ולא במישהו אחר. דומני שפתרון אחד אולי יש לדבר כפי שנסביר להלן, אך ברור
שהתשתית לכל תיאוריה שהיא, תהיה שהמודל או
האב טיפוס חייב להיות האדם ,שמצפונו ולבו יהיו באופן טבעי לחלוטין, טובים ברמה
האנושית מול התפיסה האלוהית, יותר מאשר
יהיו אצל אדם אחר עלי אדמות. ומאחר ואברהם היה הטוב ביותר והקרוב לשלמות בטוב שבו
יותר מכל אחר בדורו בחר האלוהים דווקא בו. והרי ידוע שה' בוחן כליות ולב יודע מי
הטוב ביותר מבין המועמדים לבחירה.
( שהרי לפי אמות מדה שלו – של
הקב"ה – בחר בנח לפני אברם)
בפרשת נח אמרנו שה' לא היה מוכן לחזור
בו מהאלמנטים או החומרים מהם יצר ובנה את האדם ולכן יצר לב האדם נשאר רע מנעוריו
והסברנו גם סיבות לכך שלא שינה.
יתכן ובחר באברהם כמודל או כאב טיפוס
להתפתחות אבולוציונית של הטוב באדם כדי להעלים את הרע שבו במשך הדורות, דבק והשתרש
בו, עד כי באופן התפתחות טבעית יהפך האדם מבעל יצר לב רע מנעוריו ליצר לב טוב
מנעוריו.
כלומר האלוהים לא חוזר בו אך משאיר לטבע
ולתהליכיו לעשות את שלהם. היינו הטבע מעין כור היתוך לעיצוב נפש האדם מרע לטוב.
אפשר וסיפור העקדה בא לתת מדד אנושי
לבחינה האלוהית , האם אברם עבר את כור ההיתוך משינוי יצר לב האדם רע מנעוריו ליצר
לב האדם טוב מנעוריו , כך שיוכל להעביר זאת לדורות הבאים. מסתבר שהשניים נכשלו גם
אברהם וגם האלוהים. אברהם נכשל בכך שלא עמד באומץ ובאחריות מול האלוהים כדי להגן
על האנושיות שבו שכוללת את הרגשות החמים
האנושיים של אב לבנו. אלוהים נכשל שראה שאי אפשר לשנות את יצר לב האדם להיות טוב
יותר, אלא מקסימום להפוך אותו לרובוט בידי האלוהים דבר שהאלוהים בהחלט לא רצה בו
ולא קיווה לו.
1.2.1 אי צידוק הדין על ידי אברהם.
הסימנים לכך שאברהם הוא לא המודל לתיקון
העולם מוצא את ביטויו או את רמזיו, עוד בטרם השיא של סיפור העקדה, רוצה לומר עוד
בסיפור הפיכת סדום ועמורה. כאן אברהם מתייצב באומץ לב ובאחריות אנושית מדרגה
ראשונה אל מול פני האלוהים בטענה של
"השופט כל הארץ לא ייעשה
משפט?" היינו התקוממות, כמעט מרי נגד הבוחר בו להיות הדגם לאנושות החדשה.
הערעור הוא על הצדק האלוהי. ולא רק
שאברהם מתווכח עם האלוהים הוא גם משיג אותו לפינה ומאלץ אותו להכיר בטעות שאי אפשר
לספות צדיק עם רשע, היינו הצדק חייב להיעשות ולהיראות לפי המוסר ואמות הצדק האנושיים ולא המוסר האלוהי!
זה חידוש מבחינת מעמדו של האדם מול
האלוהים. פריצת דרך גם בהעזה, אחריות,
השגת האלוהים אחור, וקבלת הדין האנושי על
ידי האלוהים.[1]
אגב לפי דרכו של אברהם הולכים גם משה
ואהרון בפרשת קורח כאשר אומרים ל- ה" במדבר ט"ז " כב וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם
וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא
וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף."
כלומר ערעור על צדק מוסרי אלוהי. והפניית האלוהים אל הצדק והמוסר
האנושי שאותו צריך לקיים כי הוא אשר יכול להיות מובן ומקובל על בני האדם.[2]
בסיפור העקדה כפי שהסברנו במבוא אנו
רואים לפנינו כאילו אברהם אחר.דומה שכאשר
הצו האלוהי או העונש האלוהי הוא קולקטיבי, אברהם יכול לעמוד מול האלוהים במצח
נחושה לבקר ולומר " השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" אך כאשר הגזר דין הוא פרטי אישי שבין אלוהים
לאברהם ובנו, כאן אברהם צייתן וממלא הוראה באופן שנראה מעבר לאנושי. ולכן גם נכשל
בכך.
השאלה הקרדינאלית לכל הסיפור הזה של
העקדה היא, איך אותו האלוהים שיכול היה לבחור אדם צדיק תמים וישר כמו נח, לא יכול
היה לבחור מכל בני משפחת תרח יהודי אחד שיהיה מושלם כמו נח? ואם בחר באברהם כי חשב
שהוא הטוב ביותר לשם מה היה צריך להעמיד אותו בניסיון העקדה?
האם לאלוהים יש רגש נרקיסיסטי, שהוא
זקוק שיגידו לו השכם וערב שהוא האחד והיחיד ואין אלוהים כמותו? ונניח שאומרים לו
זאת מיליון בני אדם, מה הוא יעשה עם זה ? יעלה שלושים קילו? או שאנו אומרים
שאלוהים נמצא בסטאטוס אחר לגמרי מחשיבה אנושית ולכן באמת אין לו שום צורך שישבחו
אותו יום וליל, אלא רצונו הוא ללמד את בני האדם להכיר תודה.
אז אם להכיר תודה למה להכיר תודה בין הבלתי נתפס או האי וודאי
מבחינה אנושית לוודאות המוחלטת האנושית? מדוע לא לחנך את האדם להיות מכיר תודה בין
האחד לרעהו? האם אין זה סביר יותר נכון יותר מאשר לבקש תודה של השכם וערב תמורת
היותך כאן בעולם הזה? וה' בעצמו אומר ישעיהו א יא:" לָמָּה-לִּי
רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב
מְרִיאִיםוגו'"
מאחר ונראה לי שהתורה באה לחנך באה ללמד
דבר מה בכל מלה ומלה שלה הרי שבעל כורחי אומר שסיפור העקדה אף הוא בא לחנך וללמד .
אייני יודע אם סיפור העקדה צריך להיתפס כמציאות שהיתה או כמשל. משל לדבקות בדת
המונותיאיסטית היהודית. חינוך העם לדתיות
ולאהבת האלוהים למען ייטב לאדם למען יקלו עליו חייו.
צידוק הדין של אברהם בסיפור העקדה הוא
דרך מכוונת מלמדת לציבור וקהל ישראל לדבקות אבסולוטית באלוהי ישראל. כמו
שאומרים" ה' הוא האלוהים". סיבה תיאולוגית ברורה.
1.2
צידוק הדין בפרשת יוסף ואחיו
לאחר מות יעקב הרגישו אחי יוסף
ש"המטריה האווירית" שהגנה עליהם נעלמה כליל עתה עומדים הם פנים מול פנים
מול השליט הכל יכול של מצרים הוא אחיהם יוסף. אין אבא שיכול להטיל טבו על מעשי
יוסף ולמנוע ממנו להתעמר בהם. אך עד מהרה מתברר להם כי טעו. ויוסף מעביר את כל
האחריות ואת כל אשר קרה קורה ויקרה אל הסמכות הבלתי מעורערת והיא האלוהים. זו
נקודת מבט דטרמיניסטית מובהקת של קבלת הדין וצידוק הדין מאת האלוהים: נעיין לרגע
בפסוקים:
בראשית נ ט"ו – כ"א
טו וַיִּרְאוּ
אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב
יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. טז וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף
לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף,
אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא
נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. יח וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו,
וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף,
אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי. כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה;
אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. כא וְעַתָּה,
אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם,
וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם".
יוסף אולי
מפתיע את אחיו כאשר מוכיח להם בדבריו
אליהם שמחשבותיהם רחוקות היו ממחשבות האמת שלו. האלוהים הוא הישות הקובעת הוא
המסדר את מהלך העניינים והאדם הוא רק חומר
בידיו או שליח כדי לבצע את אשר האלוהים חושב שצריך להתבצע ולכן יש בדברי יוסף משום צידוק הדין .
1.3
תיאודיציה אצל גויי הארץ
מצאנו אצל אבימלך מלך גרר הכרה
בעונש שקיבל על שלקח את שרה אשת אברהם אליו. וכל זאת למרות שהוא אומר לאלוהים שלא
ידע על כך דבר ושאברהם הטעה אותו.
הנה הוא אומר זאת בשמות כ ד וַאֲבִימֶלֶךְ,
לֹא קָרַב אֵלֶיהָ; וַיֹּאמַר--אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג. ה הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי
הִוא, וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא; בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי,
עָשִׂיתִי זֹאת.
אלוהים משיב לאלימלך כי הדברים
ידועים לו והוא כיוון אותם כך, אך מוסיף ואומר: ז וְעַתָּה,
הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ, וֶחְיֵה;
וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב--דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת, אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ".
משמעות הדבר שבכל מקרה אינך
פטור מעונש, אך אברהם יכול בתפילתו להפר ולמחות את העונש.
יש עימות קל בין אבימלך שמוכיח
את אברהם לבין אברהם המצדיק את מעשיו. אבימלך מכיר בצידוק הדין ,כמעשה אלוהי, על
ידי זה שנותן לאברהם פיצוי על כל העוול שגרם לו הנה:
יד וַיִּקַּח
אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַיִּתֵּן, לְאַבְרָהָם;
וַיָּשֶׁב לוֹ, אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. טו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, הִנֵּה
אַרְצִי לְפָנֶיךָ: בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב. טז וּלְשָׂרָה
אָמַר, הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ--הִנֵּה הוּא-לָךְ כְּסוּת
עֵינַיִם, לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ; וְאֵת כֹּל, וְנֹכָחַת.
אברהם אף הוא מקיים את חלקו
במעין הסכם ביניהם , לפי עצת ה', והוא מתפלל להסרת הקללה מאבימלך ואשתו :
יז וַיִּתְפַּלֵּל
אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ
וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאַמְהֹתָיו--וַיֵּלֵדוּ. יח כִּי-עָצֹר
עָצַר יְהוָה, בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, עַל-דְּבַר שָׂרָה, אֵשֶׁת
אַבְרָהָם.
1.4
ספר שמות מכות מצרים:
נוכחים אנו לדעת שגם המלך האדיר
של מצרים" פרעה" מקבל עליו את דין השמים ומודה כי טעה ועל כן קיבל את
עונשו הנה כפי שנאמר במקרא:
שמות
ט כז וַיִּשְׁלַח
פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי
הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. כח הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה וְרַב
מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד.
כלומר פרעה מצדיק את דין העונש
שקיבל הוא ועמו על רשעותו ורשעות בני עמו.
ומה הרשעות? אי הנכונות לשחרר
את עם ישראל לחרות, שהרי לא מגיע להם להיות עבדים.
אגב האם אפשר ללמוד לפי דברי פרעה שהעם המצרי
בתקופתו היה עם מרושע? ספק אם זו אמת, דומה יותר שיש בכך לשון הגזמה. שהרי שומעים
אנו בהמשך על לקיחת כסף וזהב אשה מחברתה איש מרעהו המצרי. זאת אומרת שהיו יחסי
שכנות טובים בין עם העבדים לעם המשעבד.
1.5
צידוק הדין בשירת האזינו
שירה נשגבה זו שירת האזינו
מהדרת את האלוהים ומזכירה את היותו השופט העליון ושכל דרכיו משפט וצדק. היינו
הצדקה טוטלית של כל מעשיו ופועליו כלפי בני האדם. למשל:
הוא אומר דברים לב ד :" ד הַצּוּר
תָּמִים פָּעֳלוֹ {ס} כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט "
כלומר דרך האלוהים היא דרך
המשפט הצודק הנכון הישר . ועוד מוסיף להבהרה ואומר
אֵל
אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל {ס} צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. היינו
מזכיר את תכונותיו של האלוהים כצדיק וישר ולפיכך כל משפטיו צדק הם.
וכן מסיים את השירה באמירה שיש
בה משום צידוק הדין:
מג הַרְנִינוּ
גוֹיִם עַמּוֹ {ס} כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם {ר}
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו {ס} וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.
יש פה מעין מדה כנגד מדה. אך
משוואה זו יש בה משום הצדקת הדין. שהרי אלוהים הוא ישר וכל דרכיו משפט. לכן על הרע
הוא ישיב בגמול המתאים לו.
*
2.
צידוק הדין בנביאים כתובים
2.1
ירמיהו מוחה נגד צידוק הדין
אצל פסוקי ירמיהו נמצא מקום בו
הנביא מוחה נגד התיאוציה האלוהית . הוא
שואל בוואריאציה משלו את השאלה הנצחית על
רשע וטוב לו צדיק ורע לו
ירמיהו יב1: " א צַדִּיק
אַתָּה יְהוָה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אֹתָךְ מַדּוּעַ
דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד.
כאשר הנביא אומר שה' צדיק הוא
מתכוון בעצם לומר שכל מה שאלוהים עושה
צריך וחייב להיות מוצדק על ידי האדם
- מקבל העונש, מאחר ואין שופט נשגב
וסמכותי יותר מהאלוהים עצמו. לכן כל מעשה שיעשה אין לערער עליו. ובכל זאת ירמיהו
שואל: איך ה' הצדיק הסמכותי שיש לקבל כל דין
שינחית על האדם בלא עוררין , איך הוא יכול לאפשר הצלחה לרשעים? "מדוע דרך
רשעים צלחה?"
בעצם לא ברור אם זו מחאה
המובלעת בתוך שאלה, או שאלה המנסה להבהיר פרדוכס של חיים[3]
2.2 מגילת איכה ,קלאסי, לטעון התיאודיצאה
כאן נאמרים הדברים באופן ברור
חד ומשכנע. הנה נראה
איכה א 18 " יח צַדִּיק
הוּא יְהוָה כִּי פִיהוּ מָרִיתִי שִׁמְעוּ-נָא כָל-עמים (הָעַמִּים) וּרְאוּ
מַכְאֹבִי בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי. "
וכן
" ח חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם
עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ
גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר."
מידה כנגד מידה בקבלת הדין.
ירושלים חטאה ומכירה בחטאיה ומכירה גם בעונש שמגיע לה מידי האלוהים. זה צידוק הדין
במלוא מובן המלה.
2.2
דניאל צפניה
גם דניאל מאותה קטגוריה של אישים המצדיקים את הדין טיג
יד" יג כַּאֲשֶׁר
כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ
וְלֹא-חִלִּינוּ אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָשׁוּב מֵעֲוֹנֵנוּ
וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ. יד וַיִּשְׁקֹד יְהוָה
עַל-הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי-צַדִּיק יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹלוֹ. "
יש כאן תזה מסוימת: מי
שצדיק והוא עוד במישור האלוהי אין מעליו
ואין צדיק ברמתו מתחתיו ולכן הוא הסמכות הקובעת ומעשיו הנובעים מ"מיכל"
הצדק אינם יכולים שלא להיות נכונים ולכן כל עונש מצד האלוהים כלפי האדם הוא מוצדק.
וכך מכנה אותו דניאל. " כי
צדיק ה' אלוהינו" ולכן כל מעשיו כלפינו מוצדקים ואנחנו החוטאים אשר לא שמענו
בקולו.
קול דומה שומעים גם מהנביא
צפניה. שם נאמר צפניה ג 5 : " ה יְהוָה
צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ
יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר וְלֹא-יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת. כלומר רואים שגם כאן ה' הוא
הצדיק האבסולוטי ולכן משפטו היוצא לאור לא בעוול ינתן אלא בצדק ובאמת.
2.3
דברי הימים
האירוע מתחיל בכך ששישק מלך
מצרים עושה מסע אל ארץ כנען ועולה על ירושלים , הסיבה היא תיאולוגית כי הם מעלו ב-
ה'. היינו שישק הוא כעין שליח לביצוע העונש.
ב וַיְהִי
בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם
עַל-יְרוּשָׁלִָם כִּי מָעֲלוּ בַּיהוָה. ג בְּאֶלֶף
וּמָאתַיִם רֶכֶב וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף פָּרָשִׁים וְאֵין מִסְפָּר לָעָם
אֲשֶׁר-בָּאוּ עִמּוֹ מִמִּצְרַיִם לוּבִים סֻכִּיִּים וְכוּשִׁים. ד וַיִּלְכֹּד
אֶת-עָרֵי הַמְּצֻרוֹת אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיָּבֹא עַד-יְרוּשָׁלִָם.
מובן ששישק עושה זאת מטעמים
אימפריאליסטיים ולא משום עניין דתי כל
שהוא. התכנון לערוך כיבושים בארץ היו בראשו לא במפתיע, אלא שתכנן זאת מזה זמן. אך
הסיבה כמו שנשמע גם להלן היא בשל חטאי העם שעזבו את האלוהים ולכן מגיע להם להיענש.
דה"ב יב ה-ז" ה וּשְׁמַעְיָה
הַנָּבִיא בָּא אֶל-רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר-נֶאֶסְפוּ
אֶל-יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שִׁישָׁק וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה אַתֶּם
עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף-אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד-שִׁישָׁק. ו וַיִּכָּנְעוּ
שָׂרֵי-יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק יְהוָה. ז וּבִרְאוֹת
יְהוָה כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא
אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא-תִתַּךְ חֲמָתִי
בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד-שִׁישָׁק".
רואים מפורשות ששרי ישראל נכנעו
לפני האלוהים ואומרים עליו שהוא צדיק. היינו מקבלים את הדין ומכופפים ראש לאמור
אכן חטאנו! ולכן אלוהים מקל בעונשם.
2.4
איוב
לאחר שפגע השטן בילדיו וברכושו איוב לא נשבר ואומר:
איוב א כא :" כא וַיֹּאמֶר
עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה יְהוָה נָתַן וַיהוָה
לָקָח יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ. צידוק הדין.
וכן בפרק ב כאשר השטן
פוגע בשחין בגופו אומר איוב לאשתו:
י וַיֹּאמֶר
אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת
הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו.
[1] אולי זה המקום
הראשון בתורה שמראה ,בעליל , שאין לאדם עניין במוסר האלוהי, אלא שהמוסר האנושי
קודם לו! גם פרשת נח הקודמת לכך מראה שהאלוהים לא העריך נכון את תכונות האדם שיצר
כי הוא עצמו לא ידע שיצר האדם רע מנעוריו שכך בעצם הוא יצרו ( כאילו , בדיעבד, בכח
תת מודע חשיבתי אלוהי, ולא מתוך ההכרה האלוהית) אך האלוהים עצמו לא משנה דבר
מהיצירה הראשונית, אלא משאירה כמות שהיאה ( כאילו אינו מודה בטעות של עצמו) אך כאן
יש משום פרוגרסיביות בגישה של האלוהים כלפי עצמו. הוא מוכן לשגת מדעה ראשונית
כוללת ולמזער אותה לגבי כליית אנשי סדום ועמורה בבחינה של הצלת הצדיקים ששם.
[2] אגב גם ירמיהו אומר בנימה אחת אני מקבל את דין האלוהים היינו מצדיק אותו
אך עם זאת יש לי ביקורת ויש לי שאלות לאלוהים שאני מעוניין במענה עליהם בפרק יב אומר ירמיהו בפסוק א: "צַדִּיק אַתָּה יְהוָה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים
צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד".
וכן
חבקוק א 2-3 : " בעולם "עַד
אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע - אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ:
לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי, וַיְהִי רִיב
וּמָדוֹן יִשָּׂא"
וכן באיכה שמקבל בדרך כלל את צו האלוהים ומצדיק
אותו כי אומר בפרק א שיהודה חטאה ולכן מגיע לה עונש גלות, ובכל זאת אומר באחד הפעמים על האלוהים שהוא רודף אותו כמו אריה שרודף אחרי
טרפו : איכה ג 10 " דֹּב אֹרֵב הוּא
לִי - אֲרִי בְּמִסְתָּרִים"
זו מחאה והתרסה כנגד האלוהים.
[3] לא אחת סברתי שהפרדוכסים שבחיים ,שכל כך לא מובנים לבני אדם דווקא הם
המוכיחים את קיומו של האלוהים.
האלוהים
שהוא האי וודאות המוחלטת שבחיים. הפרדוכס הוא התחום האפל בחיינו האי וודאות המרמזת
על האי וודאות המוחלטת שהיא מקומו של האלוהים.
