" לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא
תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ--לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי,
מְצַוֶּה אֶתְכֶם." דברים פרק ד פסוק
ב
טז פֶּה-לָהֶם, וְלֹא יְדַבֵּרוּ;
עֵינַיִם לָהֶם, וְלֹא יִרְאוּ. (תהילים קלה טז)
ואת
האדם ברא הקב"ה עם עיניים לראות בהן שזה רצונו.
ויבוא
האדם וישם על עיניו שלו סייגים. הא כיצד הוא?
תרבות הראיה
במעגל ימינו אנו עדים לתופעה שכיחה בקרב הציבור החרדי ובחלק
מהציבור הדתי והיא ההימנעות מהסתכלות על אישה. הסיבה העיקרית לכך היא הפרשנות ל פרשת
בשלח במדבר ט"ו פסוק
ל"ט. בהתייחס לפסוק "ולא
תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"
לענ"ד הפרשנות לפסוק שגויה בלשון המעטה. ולא עוד,
אלא שעל בסיס פרשנות שגויה זאת צמחה לה התנהגות שגויה שגם מסתמכת על יסודות רעועים
,כאמור, וגם מחטיאה את הדרך הנכונה לה באמת כיוונה התורה.
לכך עוד נחזור בהמשך ובהרחבה.
אך ארשה לעצמי,בינתיים, להראות כיוון מחשבה בדרך שאינה
תורנית אך היא בהחלט אנושית מוסרית.
אלמנט הטאבו
נדמה לי שטבעו של אדם בחושיו הטבעיים הוא לפרוץ מסגרות
ולו רק בשל היותו ייצור חופשי השוחר לחופש. לכן כל טאבו, ובכל תחום,הוא בניגוד
מוחלט לרצונו החופשי טבעו ודחפיו האנושיים רגילים של האדם.
עם זאת האדם הוא גם ייצור חברתי ובכך הוא מקבל על עצמו
מסגרות וסייגים שהוא עצמו מציב כדי למנוע
אנדרלמוסיה או אנרכיה חברתית. הן ע"י חוקים ותקנות והן על ידי מסגרות שונות.
אך עם כל זאת ישנו הבדל משמעותי ומהותי בין אותם גדרות
חיץ, סייגים, חוקים וכד' שמציב האדם לעצמו בתחומים שונים, לבין ההגבלה או ההתכחשות
לחושיו הטבעיים של האדם שניטעו בו על דרך הטבע, ושפועל יוצא מהם יכול שיהיו פעולות
שונות או תחושות שונות.
ההסתכלות על מין שאינו מינו, היינו גבר באישה, טבעית
היא ואי אפשר לה שלא תהיה כזאת. שהרי מאז בריאת האדם חברת האדם ומסגרותיה דורשות
מהפועלים בה להיות דוברים זה עם זה ומסתכלים זה בזה. וההסתכלות הקהלית הקרואה היא בלתי נמנעת שכשם שהחי חי בתוך קהילת החיות
מין מין במינו, כך להבדיל גם האדם חי בתוך
קהילת בני אדם. וכשם שהחי רואה זה לזו בעיניו כך האדם רואה זה לזו בעיניו.
מובן שכל הימנעות מהסתכלות באישה תחשב על דרך הטבע
כהגבלה לא טבעית, אלא מלאכותית.
הגבלה זאת מביאה את הטאבו אל מול עיניו של המוגבל אשר
בכוח הדחף הפנימי מעוניין דווקא לפרוץ אותו. מאידך אותה הגבלה יוצרת סטנדרטים
חדשים אף הם מלאכותיים בחברה האנושית . אי הסתכלות באישה שיכולה להתפרש אצל שני
הצדדים בכמה כיוונים
דגש נוסף:
כשם שאין אתה יכול להכריח אדם לאהוב או לשנוא אין אתה
יכול להכריח אדם שלא לראות. וכל ילד יודע זאת שהראיה אינה תלויה ברצון האדם
שהעיניים רואות את שלפניהן אלא אם כן אתה
מכסה אותן ואז לא תוכל להתמצא בדרכך.
מובן שגם התורה יודעת זאת היטב שאי אפשר לומר לאדם לא
לתור אחרי עיניו. שכל עוד הן רואות ואינן עיוורות אי אפשר להימנע מראיה.
מכאן מובן שהתורה התכוונה לראיה מסוג אחר. לא לראיה
הטבעית של העין אלא לראיה מפוקחת מין ראיה שניתנת לשליטה ולהכוונה, וזו ראיית הלב.
או העין הפנימית של האדם.
מובן שהאדם הרואה אליל הוא רואה אותו ואינו יכול להתעלם
מראיה זו, אלא שהתורה אומרת העין רואה אך הלב מסרב ללכת אחרי העין. ומאחר ואמרנו שכל התורה עומדת בסימן האדם מול
אלוהיו מובן ש" לא תתורו אחרי עיניכם" מתכוון להימנע מהזנית הלב לעבודת
אלילים או אלוהים אחרים. וכלל לא בהיבט אחר כמו למשל הסתכלות על אישה.
מבחינת האישה:
השפלה שהאישה מוקצה מחמת הסתכלות. נחיתות ושפיפות קומה כנגד האיש
הרואה בה מעין כח מגי שיכול להפריע לו משלוות רוחו בלשון המעטה.
ההדגשה על ההבדל בין המינים כגורם מרחיק ולא מקרב.
העין הגלויה
המסתרת כמראָה לעין הפנימית המעלה את
המיניות אל מקום יומיומי שיש להילחם בו. בעוד המיניות היא למעשה על דרך השאלה כ "אם כל חי!" שהרי
בלעדיה אין חיים כלל וכלל.
התייחסות האישה כלפי עצמה כגורם העלול להיות מכשול
לגבר. דבר שמאוד היתה רוצה להסיר מהדימוי העצמי ומהדימוי הכללי שעלול לדבוק בה.
היינו בעוד נוצרה , לפי התורה, לעזר כנגדו ,הרי טאבו אי
ההסתכלות, מעמיד אותה כאבן נגף, או כמכשול
בדרכו של הגבר. מובן שמצב כזה גורם לה אי נעימות עצמית,
מבחינת הגבר
איסור הראיה
כטבו הגורם למלחמה פנימית בלתי פוסקת במשך כל הימים. מלחמה שעלולה לגרום
ביודעין או שלא ביודעין לסיבוכים פנימיים. שהרי ההתכחשות לחושו הטבעי של האדם לראות את הנקרה מולו עלולה להביא לתוצאה
שלילית ולא חיובית.
הטבע ככלל הוא נצחי, האדם הוא בר חלוף. האדם אף הוא חלק
מהטבע, וכל מבנהו הפיסי הנפשי, של האדם, כך אנו רוצים להאמין ,הוא מפלאי הטבע
הנצחי. ואכן, הטבע יצר את האדם כך שיהיה מתבונן באישה ונמשך אליה בשל הצורך להמשך
הדור. כך הוא אצל האדם כך הוא אצל כל החי.
לפי זה יוצא שאותו "בר חלוף", לא יצליח לעולם להתכחש לאשר ניטע בו על ידי
הטבע הנצחי. וכל התכחשות שכזאת נידונה לכישלון. ואם נידמה לו שהצליח בדרך אחת, מן
האפשר שיביא על עצמו כליון או רפיון, או כל צרה שתבוא מדרך אחרת.
איפוק וריסון העין עלול להביא בהחלט לתסבוכת נפשית,
לפריקת עול בדרך אחרת (אלימות מילולית , אלימות פיסית, עד כדי שינוי אישיות) ערפול
חושים, עד כדי ירידה לכדי סטייה מינית לא רצויה.
הצד ההשוואתי החלופי, בין אפשרות קיימת להסתכלות על
אישה ( דתיים חופשיים יותר, חילונים, רפורמים וכד') לבין האיפוק והמניעה של הדחף האנושי הטבעי
שבאדם, עלול לגרום למתחים ולחשבונות נפש
שעלולים אף הם להביא לתסכול אשר מבחן התוצאה
שלו יכול להיות סטיות, התפרצויות וכד'
איסור הראיה כתמריץ וקטליזאטור לחידוד היצר עד כדי
מקרים מסוימים שעלולים להעביר את האדם על דעתו. היינו חשש בסבירות גבוהה לפעולה
הפוכה מהרצוי. יצוין כי מקרים אלו הם בהחלט חריגים אך ברי מציאות.
אין ספק שההגבלה הזו היא מעל הטבע דרישה שבדרך כלל אינה נדרשת מהאדם למעט קהילת ברסלב המאמינה בהתרחשויות שמעל הטבע.
אלו דגשים שאפשר שאחד מהם או יותר יופיעו אצל זה או זו
בשל אותה מגבלה.
אומרים חכמים בפרקי אבות איזה הוא גיבור הכובש את יצרו.
ואם ביצר עסקינן לא היו אומרים זאת חכמים
אלו היו חושבים שאין צורך בכיבוש היצר. ואם גרסו לעניין כיבושין הם בוודאי התכוונו
למקרים בהם מתערבלת דעתו של אדם בשל יופי לפתח חטאת רובץ. משמעות הדבר שחז"ל היו ערים לאי הגבלה של חוש הראיה
בין המינים אך הבינו שאפשר ויהיו מקרים חריגים של התגברות היצר בשל כך. על כך
התריעו. מובן שכוונתם היתה לכל תחומי החיים, אנחנו לעניינו לקחנו את המקרה הנדון.
דומה שקיים כלל אוניברסאלי מחייב והוא שככל שהדבר נעשה
נדוש יותר הוא נעשה זניח יותר. רוצה לומר
אי התערבות בראייתו של אדם עלולה רק להיטיב עמו. שהרי ההסתכלות הרבה תהיה
בבחינת מרוב עצים לא יראה הוא את היער. וכנמשל
מרוב שרואה הוא בעצם אינו רואה דבר. כלומר חוש הראיה ישתיק את הדחף היצרי ולא
יעורר אותו.
אין התלהבותו של אדם ההולך פעם בשנה לים כאדם ההולך יום
יום לים. גזרה שווה לברכה או לסרט. הדברים נמאסים כאשר הופכים הם לשגרה. שהשגרה שוחקת ומרחיקה את האדם מן הדעת.
אדם רוצה לרהט את חדר האורחים בביתו בספה חדשה. אך אין
ידו משגת לקנות אותה. האם עליו להימנע מלהסתכל, בשל כך, בחלונות ראווה? שמא תצטער עליו נפשו? או שמא עדיף לראות בקיים
מאשר לחיות בחלל הריק?
אם כך נשאלת השאלה, שהיא למעשה די טריוויאלית, מה עדיף?
נשאיר לרגע שאלה זו פתוחה ונסתכל מה המקורות המקראיים
מלמדים אותנו. או בעצם למה התכוונה התורה שאמרה באותו פסוק ב - במדבר
ט"ו פסוק ל"ט "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי
עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"
האם כוונת התורה חד משמעית לא להסתכל באישה. או
שמא לא לתור בעיניים אחרי אלוהים אחרים?
הבה
ונבחן שאלה זו בהיבט מקראי:
שיר השירים נחשב כאלגוריה בין עם ישראל לאלוהיו, אך עם
זאת הוא לטעמי אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם. כל כתבי התנ"ך
קודש אך שיר השירים על דעת חז"ל הוא קודש קודשים.
ושם נאמר בין היתר:
"ראוני
השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם?" .
או
"שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה
בך"
משמע אין איסור
מטעם שיר השירים, שהוא מקור תנכ"י, על הראיה.
נחזור לרגע למקור
ממנו שאבו חכמינו את האיסור הנ"ל:
המדובר הוא בפרשת בשלח
במדבר ט"ו פסוק ל"ט.
הפסוק מתחיל בפרשת ציצית וממשיך (אותו פסוק ) במשפט :
"ולא תתורו אחרי
לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"
מה אומרים על כך חז"ל לדורותיהם:
רש"י מפרש את הפסוק הזה לפי מדרש תנחומא (שלח
ט"ו)
הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות.
העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה.
על פניו נראים דברי רש"י תמוהים למדי ולא מדויקים:
התורה לא אסרה עלינו בשום מקום את ראיית המציאות. נהפוך
הוא דווקא ההתבוננות ביופיו של עולמו של הקב"ה ובנפלאותיו דווקא פעולה זו עשויה לקרבנו אליו.
ליראה ולאהבה.
השאלה היא אחרת: איזו מציאות היא לא אסרה עלינו. האם
המציאות הנתונה המקרבת עצמה אל עיניי הצופה או המציאות כפי שמצטיירת לפי מבטו
האישי של האדם וקריאתו אותה. במילים אחרות האם העברת האישה כנתון טבעי מציאותי מול
עיניי הגבר שאף הוא יצור טבעי מציאותי, או העברת הגבר אל מול האישה ובחינתה מהבט
אישי שלו.
דומני שלא להבט זה ולא להיבט זה התכוונה התורה , אלא
להיבט אחד בלבד ההיבט האישי והארצי של היהודי אל מול האלוהים. והצו הוא אהבת האל –
אלוהי ישראל שבשמים ובארץ ולא לתור אחרי
הפסלים והאלילים וכל מה שנקרא אלוהים אחרים לא אימוץ בעין ולא אהבת הפולחן האלילי שבלב.
לכן אין ספק בכך שרש"י הנשען על מדרש תנחומ"א, עושה זאת מאחר וזו
הדרך הנוחה ביותר לנקוט עמדה נטרלית. היינו להביא דברים בשם אומרם שהם בבחינת
הסכמת המביא. אך עם זאת, בעצם לעורר ספק בלב הקורא ,המשכיל ,אולי בלבו של
רש"י קיים פירוש אחר שהוא לא מעיז להביאו כאן.
אומר רבנו בחיה אבן פקודה בספרו המאלף "חובות הלבבות" שם שם שער הבחינה פרק ב:
"אך אנו חייבים לבחון בברואים אם לא, נאמר כי
הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחוכמת הבורא יתברך, אנו חייבים בה מן המושכל
(כלומר מה שנתפס בשכלנו) ומן הכתוב (תורה שבכתב) ומן הקבלה (תורה שבעל פה) ומן הכתוב מה שאמר (ישעיהו מ, כ"ו) "שאו
מרום עיניכם וראו, מי ברא אלה" ואמר
(תהילים ח ד-ה) " כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת.
מה אנוש כי תזכרנו"
כלומר רבנו בחיה מכוון דבריו לעבודת ה' ולא לעבודת
אלוהים אחרים
יותר מזה הדגיש חובה זו הרמב"ם בהלכות
יסודי התורה פרק ב, הלכות א-ב
האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו, שנאמר
(דברים ו ה) "ואהבת את ה' אלהיך" ונאמר שם שם
יד "את ה' אלהיך תירא"
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן
האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חוכמתו שאין
לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח
ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד (תהילים מב , ג ) צמאה
נפשי לאלהים לאל חי" וכשמחשב בדברים
אלה עצמן (כלומר במהותן) מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה
שפילה אפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני
תמים דיעות, כמו שאמר דוד (ל ד-ה) "כי
אראה שמיך מעשה אצבעותיך.. ולפי
הדברים האלו, אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין
לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בעניין האהבה (ספרי ואתחנן פיסקא לא ו,ו ) "שמתוך כך אתה
מכיר את מי שאמר והיה העולם."
חובת אהבת ה' על ידי היהודי המאמין היא אבן פינה יסודית
וברורה גם בעיני הרמב"ם וגם על ידי קודמיו בחיה ורש"י שלפי דעתי מצפין
בתוך עצמו פירוש משלו שתואם את הדברים שאנו אומרים כאן לתור קרי
אחרי אלוהים אחרים.
סיכום ביניים : ההתבוננות היא של מי שיודע כבר מהי
התכלית לחייו ולכל קיומו כלומר עבודת ה'
אלא שתר הוא אחרי אימות לאמת את האמת הידועה לו משכבר!
אימות אקסיומת האמת האלוהית על ידי חיפוש ( לתור) במציאות הקיימת גם מבחינה רגשית (לבבכם) וגם מבחינה ויזואלית (
עיניכם) אחרי אותה אמת אלוהית.
הלכת הרמב"ם פתחה ב - מצווה לאהבו וליראה
אותו" אך כתשובה לשאלת ה איך או
הכיצד תתבצע העבודה או הדרך לאהבה אותו
באה העצה לפקוח עיניים להתבונן ולראות את "מעשיו וברואיו הנפלאים
והגדולים
הפסוק המקראי
" כשאומר לא תתורו" מתכוון לראית העיניים ותעיית הלב המחפשים
בעולם הגשמי המציאותי את התכלית עצמה
מבלי לשים לב שלמעשה היא קיימת
כבר ונמצאת בהישג יד של כל אחד והיא יראת השם יתברך ובאשר ימצאנה עלול הוא
לעשותה אלוהות.
וכן אמרו חכמינו בירושלמי ( ברכות פרק א, הלכה ה )
"ליבא ועינא תרין סוסורין דחטאה" אבל השתמש
בראותך והבטתך להביט אל יצירות הבורא יתעלה, לבחון מהם ולחשוב בהם ולהבין יכולת
הבורא וטובו מהם, כמו שאמר דוד עליו השלום
"כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" ואמר
שם יט ב "והשמים מספרים כבוד
אל."
המלבי"ם מנסה להסביר לנו מדוע נאמר ולא תתורו במקום לומר ולא תלכו.
"נפש האדם וכוחותיה נבראו באורח ישר, וטבע הלב
נוטה אל הטוב, רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים. ועל כן לא יכול
לומר ולא תלכו אחרי לבבכם, שאם היה הולך כפי מה שדרכי הלב סוללות בטבע יצירתו היו
דרכיו טובים וישרים.
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב, הלכה ג: נאמר שם
שם בסיפא:
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כלומר:
לא יימשך כל אחד מכם אחרי דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים
(ספרי שלח פיסקא קטו: במדבר טו, לט , בראות יב ע"ב)
"אחרי לבבכם
זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות
כאן לדעתי הרמב"ם טועה בגדול כאשר מוציא את הפסוק
מהקשרו היינו מתוך הטקסט שהוא חטיבה אורגנית אחת המדברת על עבודת ה' וזיכרון
העבודה על ידי הסתכלות בציצית וכו' והטעות היא ההפרדה בין לא ללכת אחר עבודת אלילים קרי לבבכם זו מינות, לבין לא ללכת אחרי עיניכם
שזו זנות. כלומר בתנאי שבמלה "זנות" התכוון להליכה אחרי נשים.
הסתייגות:
ספק אם זה אכן כך. היינו שהפירוש לדברי הרמב"ם
הנ"ל הוא נכון. שהרי אפשר
והרמב"ם התכוון בשני המקרים למקרה אחד כלומר: אחרי לבבכם זו מינות היינו לא
ללכת אחרי אלוהים אחרים , ואחרי עיניכם זו זנות
היינו הוצאה לפועל מהמחשבה או הכמיהה שבלב אל הראייה של האליל ועבודתו .
שזו לדעת הרמב"ם זנות בהתגלמותה.
מובן שהייתי מעדיף לפרש את כוונת הרמב"ם לפי
פירושי השני כאן ואפשר ואצליח להוכיח כאן קבל עם ועדה שאכן לכך התכוון הרמב"ם
היינו שמינות וזנות הן הינו הך בהתכוונות לעבודת אלילים או אלוהים אחרים .
ובכן:
לצורך ברור הדבר נסביר תחילה מה הוא הלב ומה היא העין
ומה קשר הגומלין ביניהם:
לבבכם:
לפי בחינה קלה
במקרא נראה שהנקיטה במלה "לבבכם" היא בהקשר של היחס במין האדם לאלוהיו
או בקשר העבודה והאהבה של האדם את אלוהיו. היינו לבבכם הוא סמל לרגשות האדם.
והרגשות מובן שהן פונקציה של מחשבה ולעיתים גם של ראיה. הבה ונראה מספר דוגמאות:
דברים פרק י
זו כמובן לשון מליצה לומר: ביצוע המילה מסיר את העורלה היינו את
הטפל, לבבכם הוא הרגש המנחה לאהבת ה'
וקיום מצוותיו . לכן הפירוש לפי דעת מקרא
הוא "סילוק העיכובים המונעים אותם מלקיים את המצוות". ומוסיף דעת מקרא
ואומר : " כך גם אמר ירמיהו (ו י )על ישראל המסירים אזנם משמוע תוכחתו: הנה ערלה אוזנם ולא יוכלו
להקשיב. ומאחר ועבודת ה' מצריכה הכשרת הלב
על כן אמר לקמן (ל ו) ומל ה'
אלוהיך
את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל
נפשך למען חייך.
וכן
דברים
פרק יא
וכן :
דברים
פרק יג
וכן
יהושוע
פרק כב
יהושוע
פרק כג
וכן:
שמואל
א פרק ז
הנה כאן מפיע זה כהמשכו של זה שמירת הזיקה אל
האלוהים בכל לב מטול הוצאת אלהי הנכר מתוכם ואלילי העשתורות
למיניהם. (נראה כי קיימת הקבלה עניינית
ללא תתורו אחרי עיניכם אשר את זונים אחריהם היינו אל תפנו אל אלוהי נכר)
מלכים
א פרק ח
יואל
פרק ב
חגיי
פרק א
מצינו
שבמקרים שהבנו רובם ככולם לבבכם בא בזיקה ישירה לעבודת ה'
עיניכם
מספר דוגמאות:
בראשית
פרק ג
בראשית
פרק מה
דברים
פרק ד
דברים
פרק יא
יהושוע
פרק כד
ישעיהו
פרק כט
ישעיהו
פרק מ
יחזקאל
פרק ט
יחזקאל
פרק כד
מסקנה לגבי הקשר בין לבבכם לעיניכם:
על פניו נראה שהעין הרואה היא אשר פוקחת את השכל להבין.
כמו שנאמר בבראשית ג ה ברגע בו תאכלו אותו ויפקחו עיניכם להבין .
מובן שאי אפשר
לקטוף ולאכול דבר מבלי לראותו תחילה. לכן הראיה קשורה או מקשרת גם אל חושים אחרים
ופותחת את המחשבה. והמחשבה מובן שמשפיעה
על הרגש. היינו האחד הוא פועל יוצא של השני וקיים קשר גומלין הדוק ובעל רמת זיקה
גבוהה ביותר בין העין ללב בין השכל לרגש. להיותם הינו הך
שראיה יכולה לעורר את הרגשות ( למשל ראיית תפוח יפה
יכול לעורר את חוש הריח ואת מרכז התיאבון ואת הכמיהה לאכילה) והלב שהוא הרגש מופעל
גם על פי הראיה וגם על פי הראיה הפנימית היינו המחשבות.
וההבחנה בין לא תתורו אחרי לבבכם = מינות,
עיניכם = זנות אחת דתה התכוונות
לעבודת אלוהים אחרים . העין זונה אחרי
האלילים והרגש או העיבוד המחשבתי הפנימי
מקבל זאת.
לכן המסקנה היא שבחלוקת הרמב"ם למינות וזנות בשתי
המילים ובשני המקרים מתכוון הרמב"ם
לעבודת אלוהים אחרים. שהיא מבישה מעיקרה עבודת מינים וזניה אחר
הרב"ע ולא
תתורו "שלא ירדוף האדם אחר הרהור לבו
וכל אשר שאלו עיניו.
הסיבה לכל הצו הזה מובעת בהמשך: "למען תזכרו
.." כלומר חזרה על הנאמר קודם לכן את
עניין עשית המצוות. חזרה שאומרת שהתכלית היא שהזכירה תביא לידי עשית המצוות ובכך
להיות עם קדוש לה' .
סיכום הדברים שכל שמנסה התורה לומר בלא "
תתורו" היא לא להתכחש ליצר הטבעי של האדם להתבונן ביופיו של העולם ובכלל זה
בברואיו לשני מיניהם,אלא לא לסטות מדרך האמונה ומקיום המצוות. זה הצו האלוהי במשפט
זה. ולא יותר מזה
מכאן שכל הסתרת העין מראות ביופייה של עלמת חן הבל הוא
ומעשה מנוגד לצו התורה ולתפיסה המתחשבת של
ההלכה היהודית. התורה כלל וכלל לא חשבה בכיוון השלילי הזה שאליו משום מה נתפסו
רבנים ובנו על כך תילי תילים של הלכות ואיסורים עד כדי אבסורד וגיחוך.
הבנה לא נכונה של צו התורה היא שהביאה לבדלנות חברתית
אפילו בתוך היהדות הדתית עצמה.
והיא גם שעלולה לפגוע בחיוניותו יופיו ותכונותיו
הטבעיות המולדות של האדם אשר נברא בצלם אלוהים.
*
ננסה
לרגע להבין כפשוטו את הפסוק:
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר
אתם זונים אחריהם"
אם
למשל נלך לפי שיטת חכמים ונאמר שכוונת התורה לומר לנו שלא נתור כלומר נלך אחרי... או נחפש.. או נסתכל.. או נחקור.. אחר לבבכם היינו הרגש, ואחרי עיניכם היינו החושים. אפשר לראות בדוגמת
הלב והעין כבנין אב או ככותר לדברים
מקבילים אחרים ולסכם ולומר ההליכה לא צריכה להיות לא בבחינת החומר ולא
בבחינת הרוח. בשני נתיבים אלו לחוד או יחד אין ללכת. וכאן "המוקש" "אשר
אתם זונים אחריהם" זוהי
הרי האשמה חמורה ביותר שאין כדוגמתה. קביעת עובדה
לגבי כלל בני האדם לאשר הם חושבים ולאשר הם חשים. שהרי ממה נפשך? אם אומר הדברים הוא אנושי הרי שוודאי לא יכול לדעת
מה חברו מרגיש או חש. ואם הוא אלוהי הוא
בהחלט יכול לדעת מה האדם חושב או חש אך בוודאי האלוהים הטוב לא חושב שכלל בני האדם
זונים ברוחם ובמחשבתם. שאם לא כן מה טיבו של האלוהים? שהרי האדם עצמו נברא בצלם אלוהים ויש באדם משהו
אלוהי. אז איך אפשר לומר על האדם הפשוט שהוא זונה?
מאחר
וכל התורה כולה עומדת בסימן עבודת ה' היינו הכרה באלוהות ועבודת האלוהים על ידי
האדם סביר מאוד עד כי סבירות מוחלטת, שהכוונה
במילים: " אשר אתם זונים אחריהם" היא לעבודה זרה. שהרי כל מלחמת משה ואהרון בעם הוא ללכת
אחרי אלוהים ולא אחרי האלילות. כך גם צעקת הנביאים ועונשים שמקבלים המלכים (שלמה ,למשל, שבסוף ימיו הלך אחרי כמוש ואלילי
הגויים ) הנ"ך מדגיש חזור והדגש לגבי מלכי ישראל אם אותו מלך עשה הישר בעיני
ה' הלך בדרכו קיים מצוותיו או שסרח והלך אחרי אלוהים אחרים.
לכן
תמוה ביותר מדוע חכמי ישראל לדורותיהם פרשו פסוק זה לעניין זנות עין גבר המתבוננת
באישה, ולא פירשו אותו כפשוטו לעניין שבאמת אליו מתכוונת התורה. אך זו לא פעם
ראשונה שמצינו שחז"ל משתמשים בפסוקי המקרא כדי להראות פן מסוים בחינוך הדור.
הפעם לקחו את הפסוק לעניין המיניות . אלו יודעים היו לאן הדברים יגיעו היום במאה
העשרים, אפשר שמלכתחילה היו מפרשים את
הפסוק כפשוטו וככוונתו האמיתית המקורית ולא הופכים אותו לעניין חינוך דור.
דגש אחר חשוב לעניין
זה הוא בחינת המשפט בהקשר הכללי שלו היינו בקונטקסט שלו:
במדבר ט"ו לז
ואילך"
וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לח דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ
אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ
עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. לט וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ
וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ
אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.
מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם
אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם. מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי
אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים: אֲנִי, יְהוָה
אֱלֹהֵיכֶם".
בחינת הטקסט מעלה
יחידה אורגנית אחת המדברת בעניין אחד והוא הקשר בין המאמין עובד אלוהים
לאלוהיו. עשיית הציצית כאות אשר יזכיר
לעובד האלוהים את המצוות אשר צווה לעשותם על ידי תורת האלוהים. כאן מופיע המשפט וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי
עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם. ומיד אחריו : " מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם
אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם. "
כלומר הציצית תשמש כאות או כסמל
אשר יזכיר לעשות את מצוות התורה . ועשיית המצוות תמנע את ההזניה אחר אלוהים
אחרים כלומר תשמש כמעין מחסום לחיפוש אחר
עבודה זרה או ראיה וחיקוי של עבודה זרה.
ומיד בהמשך: הדגשה חוזרת לעניין הציצית
שהיא תשמש אותכם לזכור לעשות את מצוות ה' ובכך תתקדשו ותהיו קדושים בעיני
ה' שהוא אלוהיכם. והחתימה של הפסקה היא בהזכרה של מי הוא האלוהים. הוא שבזרוע
נטויה הוציא אתכם ממצרים מבית עבדים לחרות ולהיות עם חופשי בארצו.
והמשפט המסיים מדגיש
היטב :
אני ה' אלוהיכם. כלומר
אני ולא האלילים ולא כמוש ולא בעל ולא אשרה ולא כל מיני אלילים של עמים אחרים. אני
הוא ה' אלוהיכם.
מכאן שאין שום כיוון
מחשבה שיכול לכוון את הקורא להבנה של ולא תתורו אחרי עיניכם לכיוון האישה. שפרשנות
כזאת היא באמת הבל הבלים. ואמירת דברים שהתורה לא כתבה ומעולם לא התכוונה להם.
דבר אחר:
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים
אחריהם"
לפי פירוש המשפט
כפשוטו יוצא שהלב והעין מעצם טבעם בנויים כך שהם מושכים את האדם אל פריצת הטאבו.
אל עקיפת האסור. במילים אחרות אל הזנונים ולכן הבקשה היא לא לתור אחרי האברים הללו
העומדים לאדם כמכשול.
הפרשנות הגורפת הזאת
אינה יכולה להיות עובדתית נכונה. שעוצמת יצר האדם שונה מאדם לרעהו והלב והעין לא
משמשים את האדם רק לענייני זנות, אלא בוודאי ובוודאי גם להיבטים אחרים לגמרי. אפשר
לחשוב לפי פרשנות כזו שהלב והעין צריכים להיות מוקצים מחמת מיאוס ולכן אסור לתור
אחריהם. ואני על כך הייתי אומר: " נו
באמת..."
כל התורה כולה מתבססת על נקודה ברורה אחת העמדת האדם מול
אלוהיו. ומכאן נובעים ויוצאים ומתפלגים דרכים שונות, תת דרכים ומבואות.
כאשר מדובר על אדם מול
האלוהים, בתוך אחת הפסקאות החשובות ביותר בתורה
שאנו קוראים אותה בתפילה לא פעם ולא פעמיים, אין להעלות כלל על הדעת
התייחסות אפילו במשפט אחד שבין מין אחד למינה - בין זכר לנקבה. נהפוך הוא, פרשנות
שכזאת מפחיתה מקדושתה של פיסקה נאצלה זו. ובכך היא לא רק מפרשת לא נכון ומעוותת את
הרשום בתורה , אלא חמור מזה ,יוצרת דרך חיים קלוקלת ודוחה כמו אי הסתכלות של גבר על אישה.
ננסה להבין את הפסוק
בהקשרו לפסקה בו הוא מופיע והנה:
וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לח דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת
הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. לט וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ
וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי
עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם
מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
ככלל
חשוב לא להוציא פסוק מהקשרו. נכון שניתן לפרשו לפי הוראתן היסודית של המלים שבו אך
לאחר מכן יש לראות ולמצוא את ההקשר התוכני רעיוני לסביבתו הפרוזאית או השירית.
הפסקה
מדברת על מצוות ציצת הינו לבוש בעל ארבע כנפות שמטרתו להזכיר לאדם את קיומן של
המצוות והצורך לבצע אותן[1]
ומיד
ממשיך הפסוק ואומר גם למה? והלמה הוא כדי שלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'
.
לדעתי
עוצמת הזיקה לפרשנות דתית היינו הציצית
צריכה להזכיר לכם את מצוות ה' ועבודת ה' כדי שלא תתורו אחרי עבודה זרה או אלוהים
אחרים עומדת בלא שום יחס הולם לדעת הרבנים המתכוונים לזנות לשמה.
ואם
לרגע נלך לפי דעת הרבנים גם כאן התורה וה - נ"ך יעמידו אותם בפני שוקת שבורה
שהרי תמר יושבת בעין עיניים ומתחפשת לזונה על ידי שמכסה ראשה ( כנראה כמנהג הזונות
שהלכו עם כיסוי ראש) ובכך מעמידה את יהודה על טעותו, עד כי אומר צדקה היא ממני.
כלומר גם היא לובשת דמות חיובית.
רחב
הזונה מצטיירת כדמות חיובית בתנ"ך עד כדי שאמרו חז"ל שנישאה ליהושע בן
נון לאחר שנתגיירה. לפי חז"ל חולדה הנביאה היא צאצאית של רחב. וכן לפי
המדרש ירמיהו הנביא ויחזקאל הם מצאצאיה.
סקירת
אחדים מפסוקי המקרא
בראשית י"ט
פסוק טז
טז וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ
הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו
בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר.
הפסוק מדבר בעד עצמו החזיקו
האנשים בידו וגם בידי אשתו היינו אשת איש. משמעות
התורה באה ללמד אותנו כאן שבשעת
קיפוח נפש, או מצוקה יש לראות בעדיפות ראשונה את קדושת החיים, מעבר לכל שיקול אחר.
ומובן שאם החזיק בה הרי שגם ראה אותה.
בראשית כ"ד סא – סה
סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא
אֶת-יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה
הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס.
רבקה נושאת עיניה לפנים ולפתע
רואה את יצחק. נשאלת השאלה מדוע כיסתה את עצמה בצעיף והאם כיסתה את פניה. הדעת
נותנת לחשוב שהיא כלל וכלל לא כיסתה את פניה שהרי מה טעם בכך? היא ראתה את יצחק
וסביר שאף הוא ראה אותה. מה שעשתה הוא כיסוי הצעיף על גופה על דרך של צניעות. יש
להבין שלבוש הותאם לחום היום. ויש להניח שהלבוש קל היה אך משום הצניעות כיסתה על
הבגד הקיים בצעיף. אך לא נאמר בשום מקום שכיסתה פניה! וצעיף בימינו בדרך כלל משמש
לכיסוי הצוואר כאשר המטפחת לכיסוי השער.
התורה באה ללמד כאן שבטרם
נישואין יפה היא הראיה בין החתן לכלה
המיועדת. ששניהם ראו זה את זו וזו את זה.
בראשית כ"ט י- יא
י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל
בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב
וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי
אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב
לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.
לפי שנראה לי רחל היתה כבר ילדה גדולה בוודאי מעבר לגיל שלוש
(הגיל שעד אליו מותר בימינו לחרדים להראות תמונת ילדה בעיתון) ידוע גם שהיתה יפת
מראה ויפת תואר כלומר היפה בנשים. יעקב לא רק שמסתכל בה אלא גם מנשק אותה ובוכה מרוב
התרגשות. בשום מקום בתורה לא נאמר אחר כך שיעקב חטא במראה עין.
בראשית ל"א כח
כח וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ.
נראה שנישוק בני משפחה היה
מקובל במזרח הקדמון ולא רק בקרב העברים
כפי שראינו אצל יעקב.
שמות ט"ו א
א אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ
לא כתוב שהגברים עמדו לבד
והנשים לבד אלא שמשה יחד עם
בני ישראל לרבות נשים וגברים (שהרי אלו
כלל בני ישראל) עמדו ושרו. כלומר הראיה של איש לרעהו מוכחת כאן.
באה התורה ללמדנו שבאירוע גורלי
בעם שיש עמו שמחה רבה אין שום הגבלה או מחיצה שהיא בין גברים לנשים. ההודיה ל ה'
היא בפה אחד בכלל אחד ולא קיים כאן שום סייג של ראייה.
שמות ט"ו כ – כ"א
כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת
אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים
וּבִמְחֹלֹת. כא וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ
לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
מובן שלמרים הנביאה היתה מקהלת
נשים שלפי הנראה שרו באירועים מיוחדים. ואלו כאן בשירת הים לאחר שמשה וכל בני
ישראל שרו את השירה יצאה לה מרים עם להקת המחוללות שלה מול פני העם והיא זו שהסתכל
בעם ואמרה להם שירו עמנו שוב את השירה הזאת ל ה'
מובן שאין התורה באה להצביע כאן
על הפרדה בין גברים לנשים. ואפילו לא לעניין שירה. והא ראיה לפני רגע שר משה יחד
עם הגברים והנשים את השירה המופלאה הזאת ל ה'.
באה התורה להראות לנו את שירת
המקהלה והנה לפנינו המקהלה הראשונה בתנ"ך מקהלתה של מרים. מקהלה, שמן הסתם,
הצטיינה ביפי קולותיה, ועמדה ושרה לפני העם כולו את אותה שירה שהעם שר לפני רגע,
כדי להאדיר ולההדיר. ומי אמר שקול באישה ערווה? הן שרות הן לפני כל העם כך שקול
באישה קודש הוא.
נחזור לרגע ונזכיר את הפסוק ממנו למדו חכמים שאסור להסתכל על אישה:
"ולא תתורו אחרי
לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"
הם פרשו כמובן את המלה זונים בכוונה מינית שהעיניים רואות את האישה
והמוח מפעיל כבר מחשבות זימה וזנונים.
לפי סקירה של פסוקי התנ"ך נראה שהפירוש שאני מציע היינו זנות
במובן של הליכה אחרי אלוהים אחרים הרבה יותר תואם לכוונת הפסוק.
הושע פרק א
הושע פרק ד
הפסוק בהחלט מציין את המילה זנונים או זונים ביחס לעבודת אלילים או
במילים אחרות אלוהים אחרים. כל סטיה מעבודת ה' כמוה כזנות.
הושע פרק ה
אף כאן גזרה שווה לפסוק הקודם זנות בהתכוון לאלוהים אחרים.
ויקרא פרק י"ז פסוק ז
ז וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר
הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.
כאן אפשר להקביל את הנוסח זה מול זה ולהקיש היקש
ואחרי
עיניכם אשר אתם זונים אחריהם
לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם
מיכה פרק א
אף כאן הפסוק מדבר בעד עצמו זנות במובן הליכה אחרי אלוהים אחרים
שופטים פרק ב
אף כאן הפסוק בעניין עיניים. אשיב לו כפי שאי אפשר לשתות מים מבלי
להסתכל בכוס שממנה אתה שותה כך אי אפשר לעבוד פסלים ואלילים וכל אלוהים אחרים מבלי
להסתכל עליהם. גם ההשתחוות אליהם כרוכה בראיה שאם לא כן מניין ידעו לאיזה כיוון
להשתחוות?
ויקרא פרק כ פסוקים ה - ח
ה וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת-פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא
וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל-הַזֹּנִים
אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם. ו וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת
אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב
עַמּוֹ. ז וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה
אֱלֹהֵיכֶם. ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה
מְקַדִּשְׁכֶם.
המולך אף הוא מעין אלוהים אחרים שהיו מקריבים בניהם לו.
יחזקאל פרק כ
אף פסוק זה מדבר בעד עצמו
ויתורו אחרי עיניהם אצל המעין...
סיפורי
התורה מעלים לפנינו מציאות שונה לחלוטין מאשר אותה מציאות אשר מנסים להנחיל בקרבנו
חכמי הדור. אחת ההוכחות החותכות לכך הוא המעין המופיע בפנינו בכמה הזדמנויות המעין
שהיה מקום מפגש לנשים וגברים יחדיו:
דרך
משל:
מלאך
ה' היינו שליח שהוא גבר ,פוגש את הגר
ביחידות ליד המעין במדבר הנה:
ז וַיִּמְצָאָהּ
מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-עֵין הַמַּיִם--בַּמִּדְבָּר: עַל-הָעַיִן, בְּדֶרֶךְ
שׁוּר. (
בראשית ט"ז)
אליעזר
פוגש את רבקה על עין המים.
פגישה
נוספת ליד הבאר קורת עם אליעזר ורבקה:
מג הִנֵּה
אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וְהָיָה הָעַלְמָה, הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב,
וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. ( בראשית כ"ד)
כלומר
נשות ארם יוצאות אל באר המים לשאוב. כנראה בשמחה ובגינונים, ואולי כדי שיראו אותן מחפשי הכלות . והנה עומד
שם אליעזר ובוחר את המוצאת חן בעיניו ביותר כדי שזו תהא כלת בן אדונו יצחק.
התיאור
המקיף והמשכנע והמעלה תמונת מצב תנ"כית מובהקת הוא פגישת יעקב ורחל כפי
שמופיעה בפרק כ"ט בבראשית:
" א וַיִּשָּׂא
יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. ב וַיַּרְא
וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים
עָלֶיהָ--כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה,
עַל-פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה
כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ,
אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר
לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר
לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר
לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם--וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה
עִם-הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר,
הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל--לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן,
וּלְכוּ רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ,
לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל
פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן. ט עוֹדֶנּוּ,
מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא. "
התורה
מספרת לנו שפגישת הרועים היתה ליד
העין. היינו ליד המעיין.יתירה מזו ,היא מתארת מצב של אבן גדולה על המעיין שכדי
להזיז אותה צריך להמתין לבואם של כל הרועים. הרועים שכבר הגיעו למקום יושבים
בינתיים בצל עד היאסף כל הרועים בעלי
הזרוע. התורה מדגישה את בואה של רחל עם עדרה אל המעין ואומרת מפורשות שרחל היא
רועה! מכאן שמפגש חברתי בין הרועים והרועות היה ליד המעיין.
מסיפור אליעזר ורבקה ,להזכיר,
אנו לומדים שלא רק הרועות והרועים, אלא גם השואבות היו מגיעות למעין. בהמשך נלמד
שהרועים יודעים בדיוק מי היא הרחל הזאת מי
אביה וכו' עצם ידיעת הפרטים עליה מלמדת את הקורא שלא אחד מהם חמד אותה לעצמו
והייתה מסובבת ראשיהן של גברים ביופייה.
לפי זה אחשוב כי לא אטעה
אם אומר שמקום המעין היה רחבת מפגש בין גברים לנשים ואפשר ששם מצאו לעצמם איש את
רעייתו,אישה את האיש שלה. ואמנם חתונות יצאו
ממקום מפגש העלמות והבחורים אצל מעינות ובורות מים.
מקום אחר המעיד על
קודמו הוא בספר שמות פרק ב:
"טו וַיִּשְׁמַע
פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה
מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר. טז וּלְכֹהֵן
מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים
לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. יז וַיָּבֹאוּ
הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם."
כאן שומעים מפורשות על
רועים ורועות ועל היחס הכוחני של הרועים
כנגד הרועות גם כאן סובב הסיפור סביב
הבאר. משה כיעקב, בזמנו ,מושיע את הבנות
ומשקה את צאנן.
שאול
ונערו גם כן פוגשים בנערות שואבות בדרכן אל הבאר ברמה
שמואל
א ט " יא הֵמָּה
עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם
וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה. " יב וַתַּעֲנֶינָה
אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא
לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. "
מעניין
שפגישת אליעזר ורבקה ליד הבאר מסתיימת
בחתונת יצחק ורבקה
כך
גם פגישת יעקב ורחל ליד המעין מסתיימת בחתונתם.
משה
מתחתן עם ציפורה והפגישה היתה במעין
במדיין.
עוד
נדבך מסייע להבין שהמעין או באר המים שימש מפגש לעלמים ועלמות להיכרויות ראשוניות.
הבארות לאו דווקא היו בתוך העיר, הנה הבאר של אליעזר ורבקה היה מחוץ לעיר וזה נאמר
מפורשות. והבאר של יעקב ורחל היה בשדה. הבאר במדיין של משה וצפורה היה במדבר. ועוד
נאמר מפורשות לפחות בבאר רבקה כי בנות אנשי
העיר היו יורדות אל הבאר או המעין. משמע מקום המפגש הזה לשאיבה והיכרויות היה מיועד, מן הסתם, לאנשי
העיר בלבד. בראשית כ"ד " יג הִנֵּה
אָנֹכִי נִצָּב עַל-עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת
לִשְׁאֹב מָיִם."
ואם
במים עסקינן:
מבחינה פילוסופית דתית, ניתן בהחלט לומר שאם
הקב"ה נתן בראשו של אדם עיניים להתבונן בהן,
והקציב זמן התבוננות בהן לאורך חייו של אדם, הרי שכל התכחשות לבריאה זו
במתכונתה ובאורך זמנה, היא בעצם התכחשות לחוכמת מעשיו של הקב"ה בבריאה.
אין
זאת שאם היה חושב הקב"ה שלפרקי זמן מסוימים חל איסור חמור בהסתכלות בעיניו של
אדם, בודאי היה יוצר התרעה פיסית מובנית
לכך, או לפחות היה אומר זאת בתורתו וברחל בתך הקטנה אומר. אך בשום מקום במקרא לא
כתוב שאסור להסתכל באישה. נהפוך הוא: יש להסתכל כמו בשולמית של שיר השירים וכמו
בשרה יפת התואר שאברהם פחד שיסתכלו בה האחרים, וברחל. וכן אינני רוצה לתאר במחשבתי
מצב שבחציית ים סוף או חציית הירדן הלכו הגברים בראש אחד קדימה והנשים והטף בראש
אחר אחורה שמא יעבור אחד החוצים על איסור הסתכלות על אישה ( שלמעשה לא נברא ולא
היה מעולם). כך לא נאמר וכך גם לא סביר לחשוב. דומה יותר לחשוב שהלכו הם איש
במשפחתו איש עם משפחתו כולל גברים נשים וטף יחדיו. כך כאמור בחציית ים סוף, חציית הירדן, ומעבר
היבוק. שמות לב: " כג וַיָּקָם
בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו,
וְאֶת-אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. כד וַיִּקָּחֵם--וַיַּעֲבִרֵם,
אֶת-הַנָּחַל; וַיַּעֲבֵר, אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. "
הבה ונבחן שאלה זו בהיבט הלכתי ותלמודי
ההלכה
היהודית גורסת שעל הגבר חל איסור בהסתכלות מכוונת
על דברים שעלולים לגרום לו להתעוררות מינית או להסיט את מחשבותיו אל עולמות
מיניים אסורים.
עיקר האיסור
הוא על נשים האסורות על הגבר קרי עריות (כך גם מכנה אותן הרמב"ם) במונחים
הדתיים נקרא האיסור בשם "הסתכלות אסורה" והאמצעי למנוע אותו נקרא:
" "שמירת העיניים" או
"קדושת העיניים
כשם שהראנו
לעיל גם מקורה של ההלכה הוא בתורה והדרך אליה הוא המדרש והפסיקה הסופית הרבנית.
לפי זה מקור
האיסור הוא באותו פסוק שהראנו כבר מספר במדבר :
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם
קדושים לאלהיכם"
להלן כמה
מראי מקומות של אמונות ודעות לעניין זה כפי שליקטתי ממקורות שונים[2]
ספרי: לא
תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם
זו זנות.
מסכת נדרים כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה נדרים כ
עמוד א: רבי
אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים, סופו בא לידי עבירה; וכל המסתכל בעקבה של
אשה, הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה.
מקור נוסף בתורה שממנו חז"ל לומדים בעניין
זה הוא:
דברים כ"ג "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ
- וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע"
מפסוק זה לומדים חז"ל "שלא יסתכל אדם באשה
נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו היא מכוערת.( עבודה זרה כ א, וכן ספרי על דברים כג י)
אך אלו היו
בודקים ומבררים חז"ל את מקור הביטוי
" דבר רע" סביר שלא היו נופלים
לטעות חמורה שכזאת הנה כל המקומות המופיע הביטוי " דבר רע" בתנ"ך
בראשית פרק כד
דברים פרק יז
דברים פרק כג
מלכים ב פרק ד
תהילים פרק סד
קוהלת פרק ח
הגדרת האיסור:
לדעת רש"י האיסור הוא בכל הקשור לאשת איש ולדעת
הרמב"ם בנשים המוגדרות עריות.
ההזהרות התלמודיות הן לגבי מקומות בהם קיים "סיכון
גבוה" שהראיה תהיה מתוך חמדה כמו למשל במקום בו אישה תולה כביסה, או מקומות
שחלקים מגוף האישה עלולים להיות גלויים לעין , אפילו בבגדי צמר של אישה שהאיש
מכירה אסור לו להסתכל פן יבוא לידי הרהור.
"במסכת ברכות ס"א א: "כל העובר אחורי אשה בנהר -
אין לו חלק לעולם הבא" על פי רש"י ותוספות שם, בגמרא מדובר באשה נשואה, ואת חומרת
העניין הם מסבירים בכך שהאשה מגביהה את בגדיה בעת מעבר בנהר, וסופו של מי שרגיל
שלא להישמר ממקרים ומראות כאלו הוא שיבוא לידי ניאוף."
וכן תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? מפני שזנו עיניהם
מן הערווה"[14].
על כך אמרו חז"ל: "כל המסתכל באצבע
קטנה של אשה, כאילו מסתכל במקום התורף[15]",
וכפירוש הרמב"ם ונתכוון ליהנות - כמי שנסתכל במקום התורף (=איבר מינה)"[16],
לדעת הרמב"ם מדובר במקום באיסורי עריות[17].
וכן כתב הרמב"ם: "המסתכל בעריות, מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר
וכי בעלתי
או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון
גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'
(במדבר טו, לט)" [18]."[3]
הערה: מובן שהרמב"ם נופל כאן כמו אחרים לפניו
בהוצאת פסוק מהקשרו ומכאן לפרשנות בוטה רחוקה מכוונתה האמיתית המקורית של התורה.
היינו עיוות מוחלט וברור לנאמר בתורה.
היתרים:
חז"ל מתירים גם הסתכלות במקרים ספציפיים
כמו למשל:פיקוח נפש אישה טובעת , ועד כדי
כך מקלים שבמקרה ואדם רואה אישה טובעת ואינו חש להצילה מפאת צניעות נקרא בפיהם
"חסיד שוטה". כינוי אחר הם מכנים אדם שנתקל בקירות עד זוב דם כדי לא
להתבונן חו"ח בפני אישה. לאדם כזה הם
קוראים"פרוש קיזאי" ש "מכלה עולם".
יש התר גם להסתכלות על אישה לצורך נישואין.
ומצאתי בויקפידיה שכתוב ש "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה"[4]
היתר אחר נקרא "עבידתיה טריד" זהו היתר להסתכל בגוף האישה אף במקומות מוצנעים
בשל היות האדם טרוד ועסוק בענייניו. ההנחה הנכונה היא שמשום היותו טרוד בעסקיו לא
ישים לבו אל בחינת העין. ואני יכול להעיד על כך אישית שחשיבה זו נכונה היא מתוך
ניסיוני כמדריך אירובי לנשים בחלקן אף דתיות וחרדיות.
מאותו טעם מותר לרופא לטפל בנשים מותר לגבר
להיות מציל בברכה. וים וכד'[5]
דגשים חשובים לעניינינו ניתן ללמוד מסיפורי
התלמוד הללו:
בעבודה זרה כ עמוד א מדובר על רשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר
הבית וראה עובדת כוכבים נאה
ביותר ואמר "מה רבו מעשיך ה'", וכן מסופר על רבי
עקיבא שראה את אשת
טורנוסרופוס ובכה על יופיה הרב
שיבלה בעפר.[6]
ההסבר התלמודי הוא שנפגשו בקרן זווית, ובמקרה
כזה אין איסור לאדם, והוא כאנוס.
ועוד מסופר בברכות כ עמוד א על רב גידל ורבי
יוחנן, שהיו נוהגים לעמוד ליד
שערי טבילה (מקום שנמצאות שם נשים כדי להסבירם הלכות התורה ולהורות להן דרך עשייה וכאשר
שאלו אותם חכמים האם אין הם מפחדים מגירוי היצר, ענו שאין הם חוששים לדבר כל אחד
מטעמו שלו. למשל רב יוחנן אמר שהוא מזרעו של יוסף שבו לא שולטת עין הרע.
בסנהדרין מה עמוד א' נקבע הכלל "שאין יצר
הרע שולט אלא במי שעיניו רואות[7]
רוצה לומר שמידת הכוונה היא הקובעת ולא בחינה של היסח הדעת. וכן שהגירוי מתייחס
לאותה אישה ואין הוא עובר מאישה אחת לאחרת.
למדנו שאיסור ההסתכלות הוא רק במקום שבו עלול
להיות הגירוי, היינו כוונה תחילה. אך היסח
הדעת או באונס אינם לחומרא.
והנה נבחן שני מקומות תלמודיים המסבירים את
עניין ראיית העין:
סדר זרעים, מסכת
ברכות
הפרשנות כאן היא שראיית העין זו עבירה ולומדים זאת משמשון שראה
אישה וביקש אותה לעצמו. ואלו אתם זונים זו עבירה של עבודה זרה כמו שנאמר בשופטים
ויזנו אחרי הבעלים.
ואני שואל במה שונה ראיית עין המביאה להרהור עבירה מזנות אחרי
הבעלים והרי אי אפשר לזנות אחרי הבעלים מבלי שהעין תראה אותם קודם לכן או שהעין
תראה אחרים הסוגדים להם. נמצאנו שהמדובר על אותה ראייה המובילה לחטא הן באישה והן בבעלים ולכן אי אפשר להסיק מהפסוק ולא תתורו אחרי
עיניכם אשר אתם זונים אחריהם התכוונות לאישה נכון יותר לפי עדויות הפסוקים שהבאנו
שהכוונה לזנות אחרי אלוהים אחרים.
שהרי ממה נפשך
אם אחרי עיניכם זה זנות אז מדוע כתוב במשפט התלמודי הרהור עבירה?
ואם אתם זונים זה הרהור עבודה זרה
אז מדוע כתוב ויזנו אחרי הבעלים?
ספר המדע, הלכות
עבודה זרה וחוקות הגויים
הפרשנות כאן היא כלל לא מתכוונת לראיית אישה. אלא דווקא אחרי
המחשבה.
בחינת שאלת ולא תתורו אחרי עיניכם וגו' בהיבט פרשנות מודרנית
דעתו של
פרופסור ליבוביץ:
פרופסור
ליבוביץ סובר כי העיניים המוזכרות בפסוקנו הן העיניים הרוחניות של האדם או בשפתו
" עיני –הרוח של האדם. והמילים "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"
,משמשות כעין מליצה למגמות, מאוויים, נטיות, חולשות, דחפים ורצונות של האדם,
והתורה שוללת את ההליכה אחר כל אלה".[8]
בזהירות אומר שדומני שניתן לחדד יותר את דברי הפרשנות
הזאת לאמת אחת והיא בהיבט האמוני תורני
בלבד שהרי כל הקטע מדבר על יחס האדם לאלוהיו וחובותיו כלפי האל. ולא מדבר על מוסר
האדם! לכן דומני שפרשנות זו של פרופ'
ליבוביץ, אינה מכוונת אל המטרה, אלא אל סביבותיה בלבד.
בהמשך מעלה פרופ' ליבוביץ את תורת המידות ומציג שתי
גישות מטעמה: גישתו של סוקרטס וגישתו של הפילוסוף הדגול עמנואל קאנט.
גישתו של סוקרטס מדברת על כך שרצון האדם נובע או דרכו
של האדם נטווית לפי הבנתו את המציאות הכוללת של העולם. כלומר הכרת את האמת של המציאות בהתאם להבנתו את מכלל המציאות ושהוא עצמו יחלק
ממנה.
גישתו של עמנואל קאנט מצביעה על כך שהשיפוט המוסרי של
האדם נעשה לפי הכרתו של האדם את עצמו ואת חובתו. כלומר אין התנייה לגבי הסביבה אלא
נקודת המוצא היא באדם עצמו ואיך הוא רואה ותופס את המציאות.
לעניין " ולא תתורו" אומר פרופסור
ליבוביץ ש"לא תתורו" שוללת את
גישתו של סוקרטס "ואחרי לבבכם" שוללת את גישתו ל עמנואל קאנט. ואחרי עיניכם זו
שלילת עמדתו של סוקרטס.
הטעם והנימוק
לשתי שלילות אלה ניתן בהמשך בפסוק " אני ה' אלוהיכם
ומוסיף ליבוביץ ומראה לנו שכאן אנו עומדים על התהום
המפרידה בין שתי גישות מוסריות אלו לבין תודעת מעמדו של האדם בפני אלוהים.
מסקנות "איסור ההסתכלות על אישה הנכון הוא אם לא?"
הקדמה:
בבראשית פרק ה פסוק ב נאמר:
"זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם,
בְּיוֹם, הִבָּרְאָם".
היינו ההוראה הראשונה בתנ"ך לגבי האדם באשר הוא אדם היא הוראה
שוויונית. הזכר כמוהו כנקבה, אדם.
אילו היה כתוב זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם ויקרא את שם הזכר אדם ואת שם
הנקבה בכל שם אחר ( לרבות תת אדם) יכולנו לחשוב שקיימת הבחנה תורנית מוקדמת לאי
שוויון בין המינים. אך זו הוראה חזקה וחד משמעית המדברת על שוויון בין גבר לאישה.
יתירה מזו הקביעה אינה קביעת אדם, אלא קביעה אלוהית שהיא ניצחית מעיקרה. אלוהים אשר יצר הוא אשר הטביע מלכתחילה את
עקרון השוויוניות בין המינים.
בסקירתנו הנ"ל לא יכולנו להצביע ואף לא על מקום אחד במקרא בו חל איסור
של גבר להסתכל על אישה.
וביודענו את דרכה של תורה שבדברים עקרוניים החשובים לה היא מורה ומחנכת
ב" רחל בתך הקטנה" ובפרטים הרי שלעניין זה לא מצינו שום עניין מטעם
התורה להתעסק בו.
ואם נאמר זאת על דרך השלילה הרי שאלו חשוב היה לתורה להדגיש עניין " ההסתכלות" היתה אומרת זאת מפורשות כמו שאומרת מפורשות
בעניינים אחרים החשובים לה
דיני עבד עברי, שמיטת קרקעות, חוקי
מלחמה וכד' כלומר היתה אומרת " לא יסתכל גבר באישה". או "לא ייתן
זכר עיניו באישה". או " לא יביט גבר בכל אישה אשר אינה אשתו".
אך כאמור לא מצאנו זכר לדברים כגון אלו:
גם לגבי הנאמר בדברים כ"ג 10 : "כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה, עַל-אֹיְבֶיךָ:
וְנִשְׁמַרְתָּ--מִכֹּל, דָּבָר רָע" סותמת התורה ולא מפרשת מאחר והיא יודעת
שרבות הרעות שיכולות לקרות לאדם ואין היא באה לפרט את כולן, אך מאחר והתורה כולה
מתבססת על הקשר שבין הפרט לאלוהיו הרי שעולה על הדעת וסביר לחשוב שהרע העיקרי אליו
מרמזת כאן התורה היא הישמרות מהדבקות לעבודה זרה או לאלוהים אחרים אשר ניתן
להעתיקם או ללימוד אותם מהגויים שאת ארצם כבשת בקרב.
וכבר הראנו לעיל שפסוקי מקרא אחרים המדברים ב" דבר רע" אין להם
שום קשר ואף לא מקרי עם הסתכלות על אישה.
לדוגמא חוזרת:
בראשית
פרק כד
דברים
פרק יז
מלכים
ב פרק ד
מן הראוי לציין שגם במקומות בהם מעלה התורה מקרים של אפשרות ברורה של
הסתכלות גבר באישה (כמו יצחק ורבקה,
שולמית בשיר השירים, שירת הים של מרים מול פני כל העם וכדומה ) גם במקומות אלו לא
מוצאת התורה עניין להגיד אין להסתכל או יש להסתכל . העניין כל כך שולי לגביה שאינה
טורחת כלל וכלל לעמוד עליו. כזכור " זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם" די
לה לתורה בחוק ברור זה כדי לסבר את עין הקורא להבין שהשוויון בין גבר ואישה הוא ערך
נצחי.
מכאן ניתן להבין באופן חד משמעי שעניין ההסתכלות באישה או אי הסתכלות בה
הוא טפל לענייניה של התורה , ולפיכך מסקנות או כל מין דרשות של פסוקים המוליכים
לכיוון זה הם בלשון עם הבל.
ולגבי התוצאות שנוצרו כתוצאה מקביעה מוזרה זו, ועברו משך דורות עד לימינו אנו
,ההשלכות על חיי היומיום אצל הפרט והחברה,
ההתלהמות בין חרדים לדתיים לבין חילונים על כך ועוד נדון בהמשך.
הערה מעניינת:
חשוב לציין שדווקא איסור הסתכלות אישה בגבר מועלה בתורה בצורת דוגמא
שהמסקנות ממנה ברורות כמו ראיית היום כיום, ולילה כלילה. הכוונה היא לאמור בבראשית לט פסוק ו -ח "....
וַיְהִי
יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף;
וַתֹּאמֶר,
שִׁכְבָה עִמִּי. ח וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת
אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ,
נָתַן בְּיָדִי".
ומעניין שאשר לסוגיה זו לא החמירו חז"ל וגם לא ניתן חוק תורני לעניין.
שהרי ברור הוא שמקרה יוסף ואשת פוטיפר אשר נתנה עיניה הוא יכול היה ללמד על שמירת
העיניים דווקא מצד האישה , שכן הדוגמא מובאת כאן מפורשות!"
בקירצוץ לימינו היה אפשר לומר שיותר מאשר גבר לא יביט באישה אישה לא תביט
בגבר ולכן תשבנה הנשים ראשונה באוטובוס והגברים יודרו אל אחורי האוטובוס.
התוצאות, המסקנות, ואולי המלצות, אחת לאחת:
1.
מתוך לשמה בא שלא לשמה
יבוא מי שיבוא ויטען שאין איסור
ההסתכלות בא אך ורק כדי להגן על האישה. לשמור על צניעותה, על חופשיותה
,חירותה שלא תחשוש ולא תובא במבוכה שכל
פעם מי שהוא ינעץ בה עיניים תאוותניות חושקות. כל שרצו חז"ל הוא למנוע פגיעה
בנפש הרכה והמעודנת של האישה, שלא תהיה מוטרדת מינית לא באוטובוס לא בהולכה בדרך
ולא במבט.
על כך הייתי שואל:
האמנם? האמנם " בלא תתורו מתכוונים חז"ל להגן על
האישה, או שמה מתכוונים הם להגן על הזכר? מובן שזו שאלה רטורית כי ברור שכוונתם לא
האישה אלא הגבר. להגן על שומר המצוות שלא יחטא חס וחלילה בחילול קודשן של עיניו.
לשם " שמירת עיניים" שהרי באיזה
מקום חז"ל כתבו שאל לה לאישה להסתכל על גבר? ומאיזה פסוק למדו זאת?
זו התשובה לאלו המתהדרים בצדקתם
וביפי הנפש של חז"ל החותרים לשוויון בין המינים.
עניינית לעניין זה:
נחזור " ל – "ויקרא שמם
אדם" היינו יצריו כמוהם כיצריה. רצונותיו המיניות כרצונותיה. תאוותיו
כתאוותיה. ואם מדובר על הגנת האישה מן הראוי היה לדבר גם על הגנת הגבר. שהרי גם
הוא נתון לחשיפת עיניהן "התאוותניות" של נשים הלא כן?
ונוסיף כהערת אגב: שאם היא מחויבת
בכיסוי ראש משום צנעה הרי מן הדין שגם הוא יהיה חייב בכיסוי ראש מטעמה של צנעה.
הלא כן?
ואם נחזור לקרקע המציאות הקיימת
מזה דורות: דומני שלא אטעה אם אומר כך:
אישה מתייפה יותר מגבר על מנת
למשוך את תשומת הלב של הזכר. רואים זאת גם אצל החיות וגם אצל בני אדם כמובן.
פועל יוצא מכך הוא, שעל דרך הטבע,
רק למחמאה תחשב הסתכלות של גבר באישה. ואף אם נועצים בה עיניים רעבתניות , עדיין
יפה לה המבוכה עם הרגשת הנחיצות ולהיות
מוקד יופי למשיכת עיניים, מאשר שאיש לא יסתכל לעברה ואיש לא יתייחס לקיומה. או אז אפשר ויתערער ביטחונה , ותחזור לראי לחפש
כיעורה, ותתעורר קנאתה בחברתה אליה הופנו מבטי הגברים הרעבתניים.
חירות האישה היא בחירתה. יכול
שתרצה דווקא ובמכוון לבוא אל מול עיניי הגברים כדי למשוך תשומת לב ולהרגיש יפה
וטובה ומבוקשת. ויכול שצנועה היא מטבעה ומתרחקת היא ממצבים כאלו. או אז תמצא
בוודאי את הדרך שלא להיות מוקד למשיכה מצד הגברים. החופש הוא בידיה והיא המתנהלת
לפי קביעותיה שלה.
אישה עדינה שלא תחפוץ בסיטואציות
של נעיצת עיני גברים בה ובחמודותיה, תהיה בוודאי מספיק חכמה לדעת איך לא למשוך
תשומת לב. וההכנות לכך יכול שתהיינה מראש.( בגדים צנועים, לא לבוא אל קהלים בעלי
עוצמת זיקה חזקה למצבים שכאלו).
אם נסתכל שוב על הפסוקים
הנ"ל נראה דבר מה מעניין:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה
לֵּאמֹר. לח דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם,
לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. לט וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ
וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ
אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.
מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם
אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם. מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי
אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים: אֲנִי, יְהוָה
אֱלֹהֵיכֶם.
ההוראה היא לבני ישראל בכללותם. ויפה לחשוב שבני ישראל כוללים את
הזכרים והנקבות כאחד. כלומר "לא תתורו" מכוון גם לאישה וגם לגבר. ולא רק
לאחד מהם. ואלו חז"ל מתייחסים בלא תתורו לגברים בלבד. והגנתם היא על הגברים
בפני יצר הרע. האין בכך משום עיוות דין?
ואמנם כותב הרמ"א שנשים אם רק רוצות יכולות
ללבוש תפילין וגם לברך. על מיכל בת שאול אומרת המסורת שהיתה מניחה תפילין. (ירושלמי
עירובין, פרק י).
יכול שיבוא מן דהו בטעון שאין
כוונת מצוות ציצית ,למשל, רק לגברים בלבד משום הנאמר בדברים כ"ב ה" לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה
וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה".
התשובה תהיה שאין הכוונה לתפילין
וציצית , אלא באופן כללי לבגדי אישה שילבש
גבר וההפך.
אישה כאמור על פי תורה רשאית
להניח תפילין וללבוש ולברך על ציצית משום "זכר ונקבה ברא אותם" ומשם
" ואמרת אל בני ישראל". והלא הדברים ברורים כשמש בצהרי יום בשמים.
חז"ל תיקנו תקנות ולפיהם חל
איסור על אישה לברך על ציצית וללבוש אותה וכן לגבי הנחת תפילין שיש למנוע אותה
מעשות כך לא משום שחל איסור מהתורה, אלא משום יוהרא ומשום הקפדה על ניקיון גוף ועוד דברים אחרים.
אך מי שרוצה בוודאי שיכולה.
2. מתוך שמתכוון לחיוב
שבעליה בא לשלילי שבירידה.
נחזור אל נקודת המוצא: הנצחיות של
הטבע והנצחיות של חוקי הטבע וכל שחל בכך על האדם באשר הוא אדם קרי "זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם".
הפרשנות החז"לית ל"לא תתורו" במובן של לא להסתכל על אישה. גורם לא אחת
להשפלת האישה וביושה ברבים. אישה יכולה לשבת בתום לב במושב קדמי באוטובוס וחרדי
יכול לביישה ברבים בצעקות שתלך לאחור. זה לא רק ביוש האישה והלבנת פניה ברבים ,
אלא גם הנחתת מעמדה למעמד אדם סוג ב,.[9]
לא ייפלא שישנן נשים המקבלות את
הדין ואף מצדיקות אותו ואף עומדות על קיומו.
אלו אותן מתחסדות בריש גליא , "שרוצות להיות צדיקות מן האפיפיור"
ומאמינות בתום לב בכל דברי הרבנים כמו היו הם כתורה למשה מסיני.
ישנן גם כאלו שאינן מסכימות בלבן
לתופעה הזו ולקביעה הזאת, אך משום שלום בית והחזקת הבית מוותרות ושותקות.
וישנן אחרות לוחמות שאינן מוכנות
לקבל את עובדת היותן נשים בנות אדם סוג ב' ויוצאות במרד כנגד הפרשנות הקלוקלת הזו
של הוראת התורה. אלו הפמיניסטיות החרדיות. המיעוט שבהן אין בכוחו להביא את הגאולה
לכלל הנשים וחבל.
קיימת משום אנוכיות משוועת
אגואיסטיות ממדרגה ראשונה, של אותם גברים שבשל רצונם לשמור על ניקיון מעשיהם,
ושמירת המצוות בדקדוקן לא בוחלים לעשות זאת על חשבון נפשותיהן ורוך לבן של הנשים.
הם לא יבחלו להעליב אותן להרחיק אותן אפילו למדרכות שמנגד, לירכתי אוטובוס, לתור
נפרד לסופרסל, ולבד וישמרו על עיניהם לבל
יחטאו בראיית אישה. הם שוכחים שהם עוברים על " אל תלבין פני חברך ברבים"
הם נושאים חטא על ביצוע מעשה קלוקל של פרשנות אווילית של התורה. וחבל.
3 מצב של גיחוך.
האבסורד מגיע עד כדי כך שגבר בן גיל
כל שהוא לא יהין לשבת ליד אישה זקנה ובלה ואף מכוערת רק בשל היותה בת המין השני.
לא משנה שגם או יתור אלף פעמים בפניה הקמוטים והמכוערים לא יזוז אצלו כל סיב של
רגש תאוותי כל שהוא. וראינו כך לא אחת גם
באוטובוס וגם בהזדמנויות אחרות.
1.
הדרת נשים
התופעה החוזרת על עצמה היא החמרה
והקצנה של הפרשנות החז"לית ל " לא תתורו" שעברה אל רבני הדור שהפכו
בה והפכו בה ומצאו בה את כל שרצונם ביקש. והבעיה היא שבקשתם היתה לחומרה ולא
לקולא. ואלו העבירו לבני הדור הבא שרצו להיות יותר צדיקים ומדקדקים מקודמיהם , על
כן הוסיפו משלהם על הלא תתורו של קודמיהם כהנה וכהנה ממיטב רעיונותיהם הפרועים.
והתוצאה המצערת שהגענו אליה בימינו אלו היא הדרת נשים.
הדרת נשים שהחלה באוטובוסים כאשר
נצטוו נשים בקווים מסוימים שאושרו על ידי הממשלה לשבת מאחור נמשכה הלאה גם לצבא
,לטכניון,לפרסומות, לסופסלים, להפרדה בין מדרכות לנשים למדרכות לגברים ועוד היד
נטוייה. אנו עדים למגמה חברתית שבה נשים מורחקות מעמדות ציבוריות רמות הן בפוליטיקה , בכלכלה, במשרדי ממשלה, והרחקה
מהופעה בציבור. חרדים מנמקים הפרדה זו מטעמי תורה וצניעות. אחרים רואים בכך אפליה,
שובניזם בהתגלמותו, וכן כפייה דתית. למשל בצבא יצאו צוערים מכנס בה שרה זמרת בשל
" קול באישה ערווה" מובן שרב השומרון עמד לצד אותם ואמר: שעל הצוערים למסור נפשם גם אם יועמדו מול
כיתת יורים ולבד ולא לשמעו קול אישה שרה.
אלו מעט מהמקרים ששטפו את ארצנו
בשנים האחרונות נקווה שתהיה התפקחות
רבנית ובלימה של התופעה
2.
קיצוניות דתית
התוצאה של גלגולי הפרשנות לאותו
פסוק " ולא תתורו" הביאה גם לקיצוניות בחברה החרדית עד כדי כך שהיינו
עדים למקרים של התכסות בשכבות בגדים וכיסויי פנים כמו להבדיל נשות הטליבן. הגענו
למקרים של התאכזרות בילדים בשל השקפה דתית קיצונית בלתי פשרנית ומרחיקת לכת
בשיגעונותיה ראה " אמא טליבן"
ודומיה.
כיסוי ראש לאישה:
וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם
אֶתְכֶם: לֹא תָסֻרוּ, יָמִין וּשְׂמֹאל. דברים פרק ה פסוק כ"ח:
צא ולמד מה היה רצון שמים ומה עשה לו לעצמו
האדם:
מטבעה של בריאה ורצון הקב"ה הוא שהאדם נברא
להיות עירום, אלא שהאדם הביא על עצמו את רגש
הבושה ואת הצורך לכיסוי הגוף.
והנה התחיל הוא בעלה תאנה וכילה בכיסוי הראש
הן לו והן לרעייתו.
א.
הקדמה.
לפי שאנו רואים בחיי יום יום הנשים הדתיות
הולכות בכיסוי ראש. מובן שזו זכות ומובן שרצונו של אדם כבודו, ויש לכבד אותן בהתאם
לרצונותיהן, ועל כך אין עוררין.
עם זאת
מעניין לבחון מהיכן נובע המקור לצורת התלבשות זו. האם זה צו מהתורה? האם זה נוהג?
ואם לא נשאל איך התגלגלו להם הדברים שהביאו את בנות ישראל לידי הצטנעות זו.
מובן שכמו כל
מצווה או נוהג עלינו לבחון את הדברים מ"בראשית" היינו מספר הספרים שלנו
ובמיוחד מתורתנו הקדושה. ובכן לפי שמצאתי הרי רוב הדעות לביסוס התורני לכך מסתמכות
על הפרק בבמדבר ה בעניין אישה סוטה.
לפיכך נראה
לי נכון להתייחס קודם כל לפסקה זו לבחון
את הוראותיה היסודיות וממנה לעבור הלאה על מובאות התורה והתנ"ך בעניין אישה
סוטה או כיסוי ראש לאישה. ולאחר מכן נעבור לשלב התושב"ע ודברי חכמים.
א. המקור
שבתורה במדבר ה
יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
יב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ
אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע
וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ
וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד
וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ-עָבַר
עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן
וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא-יִצֹק
עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת
זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן. טז
וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי-חָרֶשׂ
וּמִן-הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן
אֶל-הַמָּיִם. יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי
יְהוָה וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת
הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים
הַמְאָרְרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר
אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת
אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה. כ וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי
נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. כא
וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן
לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת
יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. כב
וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל
יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. כג
וְכָתַב אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל-מֵי
הַמָּרִים. כד וְהִשְׁקָה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-מֵי הַמָּרִים
הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים. כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת
מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת-הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ
אֶל-הַמִּזְבֵּחַ. כו
וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה
וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-הַמָּיִם. כז
וְהִשְׁקָהּ אֶת-הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ
וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה
יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. כח
וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה
זָרַע. כט זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה
אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ל
אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ
וְהֶעֱמִיד אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת
כָּל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא
וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת-עֲוֹנָהּ.
הבה נתבונן
מקרוב אל דיבור זה:
"אִישׁ
אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע
וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ
וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה."
הפסוק מדבר על מקרה בו אישה בגדה
בבעלה ושכב איש אחר עמה ונטע בה "מפריו" והיא עצמה לא נתפשה על ידי בעלה
בזמן מעשה.
וההמשך:
יד
וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ-עָבַר
עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.
לכאורה שני פסוקים הסותרים זה לזה.
פתאום קיים הספק! הוא מקנא באשתו בשל רוח
קנאה שעוברת עליו בין אם נטמאה ובין אם לא נטמאה. כלומר הספק מופיע על פני השטח.
מה שהיה חד משמעי בפסוק הראשון הופך כאן לספק.
אלא מאי? אין עדים! הקנאה היא המפתח.
למקרה הראשון מתייחס הרישא בפסוק שני לא כעדות חותכת אלא כקנאה. היא בגדה נטמאה והוא מקנא. אך בסיפא של הפסוק השני מופיע הספק במלוא הדרו:
או עבר עליו רוח קנאה וקנא בה למרות שלא נטמאה.
משמעות הדבר אין עדים! משמעות הדבר
קיים ספק! משמעות הדבר הרגש הפועל הוא הקנאה שיכולה כמאמר חכמינו להעביר דעתו של
אדם מן העולם.
הלאה:
טו
וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ
עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו
לְבֹנָה כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן.
למרות שהסיפא בפסוק הקודם מעמיד את האישה בצל הספק.
ספק חטאה ספק לא חטאה המנחה המובאת היא מנחת עוני מנחת חוטא. וכמו שנאמר בלא כחל
וסרק מזכרת עוון.
כלומר לפי המנחה המובאת האישה מובאת
בגדר חוטאת. והספק לא קיים בבחינת המנחה.
ההמשך
מתאר את עיקר המעשה שעושה הכהן
טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ
לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים
בִּכְלִי-חָרֶשׂ וּמִן-הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח
הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם. יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי
יְהוָה וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת
הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים
הַמְאָרְרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר
אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת
אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה
לקיחת המים שלוקח הכהן אף הם בכלי חרש
ולא בכלי כסף או זהב כדי להבליט את אשמתה (למרות אם נזכור קיים הספק ואי הוודאות)
וכאן אנו מגיעים לפסוק העיקרי וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה מה פירוש פרע את ראש האישה? האם פרם
את שערותיה שהיו אסופות אל תסרוקת מסוימת? או שמא הסיר ממנה את המטפחת שאספה
שערותיה.
בוא נאמר שבשום מקום לא
נאמר שעטפה ראשה במטפחת. שאם לא כן היה כתוב שהסיר ממנה מטפחתה ופרע את שער ראשה.
אך זה לא כתוב! ומה קל יותר להבין מקרא כפשוטו היינו פריעת ראש האישה פירושו נתינת
ידי הכהן בשער האישה כדי לקלקל את תסרוקתה ובכך יש משום השפלה חמורה מאוד.
דגש נוסף לתשומת לב
יש לראות בפריעת השער ע"י הכהן אקט שמטרתו לבזות את האישה אשר
התייפתה לכבוד האיש עמו בגדה (אם כי, להזכיר, טרם הוכח כי אכן עשתה זאת( ולכן, אין להסיק מכאן
שקיים איסור על אישה לגלות שער ראשה.
ונניח לרגע שהכוונה היא אכן למטפחת שעל הכהן להסיר אותה. זאת אומרת לבייש אותה. ומכאן שאסור
לגברים להסיר המטפחת ממנה אלא לכהן בלבד. אך מכאן ועד להסיק שהיא חייבת כאישה
נשואה ללכת עם מטפחת המרחק גדול. נהפוך הוא אם היא מעוניינת מותר לה ללכת בפריעת
הראש. [10]
חשוב לדעת שבתורה אין אות מיותרת ושהתורה
רובה ככולה באה ללמד אותנו דבר מה. ולכן אילו עניין כיסוי הראש אצל אישה נשואה
היתה עיקר ו/או דגש חשוב מצד התורה ללמדנו אין ספק שהיתה כותבת "והוריד הכהן
את כיסוי ראש האישה ופרע את שערה."
אך זה לא מה שכתוב כתוב ופרע את ראשה. ומכאן טריוויאלי וברור שהכוונה לשער
הראש ולא למטפחת צעיף או כל דבר אחד שאינו
מוזכר באותה פרשה.
ישנו במקרא עוד מקרה של פריעת שער
הראש:
ויקרא
כ"א י
ט
וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ
תִּשָּׂרֵף. {ס} י
וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה
וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת-הַבְּגָדִים אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו
לֹא יִפְרֹם.
מה פירוש את ראשו לא יפרע ובגדיו לא
יפרום? לומדים מכאן שאת שער הראש פורעים ואת הבגדים פורמים! והרי מה פשוט מכך.
גזרה שווה לענייננו כשם שאת הבגדים פורמים הרי שכאן את שער הראש
פורעים כלומר מפזרים את התסרוקת. של האישה.
מכאן למדנו שלא קיימת הזכרה מפורשת לכיסוי ראש של האישה הנשואה במקרה של אישה סוטה,
ולפיכך אין ללמוד מכך דבר.
שנית אלו היה זה צו מהתורה ברור
שהיינו פוגשים בהוראת חוק מפורשת בתורה[11] או מקרים
נוספים בתורה ובתנ"ך כולו בהן נשים הצניעו שערותיהן שבראשן.
אך מאחר ואין הזכרה מפורשת שכזאת ניתן
"אחרי רוב להטות." היינו להניח שאם לא מוזכר סימן שלא היה קיים.
דוגמא תנכ"ית יחידה למקרא איסוף שער הראש במטפחת
נבחן אפוא את
הנאמר בבראשית פרק ל"ח פסוקים י"ג עד י"ד ועד בכלל.
יג וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר: הִנֵּה
חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ. יד
וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף,
וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה: כִּי רָאֲתָה,
כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. טו
וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה,
פָּנֶיהָ.
"וַתְּכַס
בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף" מובן שכיסתה את פניה אחרת איזה ערך יש לכל ההסוואה
שעשתה לעצמה בצעיף?
כלומר: תמר מכסה את פניה ומובן מאליו שגם את
שערות ראשה שהרי יהודה שהכיר אותה מימים ימימה בודאי היה יכול לזהות אותה גם לפי
התסרוקת שלה וצבע שערה. מכאן סביר עד מאוד שכיסתה את שערה.
ובהמשך
כתוב:"
וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה,
פָּנֶיהָ" וכן " וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ,
וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא
מכאן ניתן ללמוד שני דברים באופן חד
משמעים ושאינו מסתבר לשתי פנים:
א. זונות היו נוהגות לכסות את פניהן.
ב. שער הראש הוא חלק בלתי נפרד מהפנים ( שהרי השער יכול להיות סממן להיכר הן בשל
התסרוקת הן בשל הצבע והן בשל צורתו מסולסל חלק וכד' ויהודה לא הכיר את תמר שזו תמר. משמע הסתירה גם
את שער ראשה )
המשך הסיפור של אישה סוטה מעניין כשלעצמו אך לא נמשיך לסקור
אותו כי אינו רלוונטי בהמשכו לדיוננו.[12]
אפשר בהחלט להביא דוגמא
נוספת שאף שאינה חד משמעית בכל זאת ניתן
להבין ממנה דבר מה לגבי אורח התנהגות נשות ישראל בלבושן באותם הזמנים והכוונה היא
לאותם רגעים בהם פוגשת רבקה את אישה לעתיד יצחק
הנה: בראשית כ"ד ס"ד
סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל
הַגָּמָל. סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה
לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס.
ברור לכולנו שאם היא כיסתה ראשה בצעיף (ואולי גם גופה במעין
גלימה או גלביה[13])
משמעות הדבר שמשך כל הדרך בו רכבה על הגמל מארם עד כנען לא היה מכוסה ראשה
בצעיף, אם כי סביר שעטפה ראשה בימים מפני חום השמש. אך לא מטעמי נוהג או
צניעות.
ברגע שאמר לה אליעזר שהאיש הזה הוא אדונו והבינה שזה האיש
המיועד לה עטפה ראשה לכאורה נראה שעטפה ראשה משום צניעות וכבוד כלפי חתנה המיועד,
אך שוב, סיבה זאת לא כתובה כלל וכלל בתורה. התורה אומרת שהתכסתה בצעיף לאחר שירדה
מהגמל. סביר יותר להניח שכיסתה פניה בצעיף מחמת רוחות המדבר שהעלו אבק מפרסות
הסוסים הדוהרים לקראתה ומאלו הבאים אחריה. יש להבין שכל עוד רכבה על הגמל היתה
בתנועה מתמדת כאשר האבק נישא ברוח המדבר
מאחוריה אך משירדה למצב נייח סביר להניח שהאבק עלול לחדור בקלות לעיניה ולהידבק אל גופה ולכן צעיף.
הסיטואציה שהיתה היא ששניהם נשאו פנים זה מול זו וזו מול זה.
ברור גם שרבקה לא שאלה על כל עובר אורח מי הוא זה, ולכן ברור שהתפעלה כל כך מדמותו
של יצחק ונראה גם מיופיו ששאלה את אליעזר מי הוא זה.
לא נראה שרבקה נפלה מהחמור עקב סינוור מיופיו ודמותו של יצחק
הינו התעלפות מאהבה. שהרי אין תופעה שכזו
יכולה להלום את דמותה ואופיה של רבקה שהיתה אולי החזקה ברוחה ואופיה מנשות התורה.
דומה יותר שירדה כדי לפוש מעט עד עבור הקרואים שבאו מולה. אגב כך שאלה את אליעזר
מי הוא האיש.
ב. הבט מקראי
בשיר השירים שהוא אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם המשמש
לדעת חז"ל כאלגוריה בין עם ישראל לאלוהים ישנם תיאורי אהבה נשגבים.
שיר השירים נכתב על ידי שלמה המלך. היינו על ידי בן אנוש שמשתמש
במושגים של בני אנוש ולפי המקובל והנהוג בחיי בני אנוש לפחות ובעיקר באותה תקופה
בה נכתב. הדימויים נפלאים אך ההיבטים והציוריות מעידים על המנהגים וההתנהגות
התרבותית לרבות תרבות הלבוש שהיתה מקובלת באותם הימים.
כך נאמר שם בביטוי שירי נשגב ביותר: יד יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי
אֶת-מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ
נָאוֶה.
היינו ראיית יפי האישה והסגידה ליפי האישה מובעת לעיתים קרובות בשירה
הזאת
וכן בפרק ד פסוק 1:
"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ
יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר
גִּלְעָד"
וכן בפרק ו פסוק ה
ה הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי
שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן-הַגִּלְעָד.
וכן
ז כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ.
כאן מציין שלמה את יפי שערה של הרעיה. וכי איך היה מציין את יפי שערה
אם לא היה נראה לעיניו ולעיניי האחרים?
ואם נשאל שמה נראתה ביופייה רק לעיני דודה נשיב משיר השירים בפסוק זה
המוכיח שאת יופיה ראו גם יתר אנשי המקום:
"ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים
בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת."
וכשם
שראשה של הרעיה חשוף לעין כך גם ראשו של דודה חשוף לעין כמו שנאמר:
יא רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו
תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב.
וכן ההיתר לראיית הכלל:
א שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ
מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם.
נלמד גם שעקרון ההדדיות והשוויוניות בין הגבר לאישה בולט
בשיר השירים אולי מעבר לכל סיפורי התנ"ך למשל הן יופיו של הגבר והן יופיה של
האישה גלויים לעין כל.
מקור אחר העומד ללמדנו על מנהג בנות ישראל, באותם הימים, הוא
ממגילת רות. אנו יודעים שהחוזרים בתשובה מדקדקים במצוות ישראל יותר מהרגיל, כמו
שנאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים"
נראה שגזרה שווה היא לגבי הגרים. ואם בנשים מתגיירות עסקינן
מה יפה ומה נעים יותר מלהביא כדוגמא את מי שחז"ל בעצמם אומרים שממנה ניתן
ללמוד מנהגי גיור. כן, המדובר ברות המואביה.
רות המואביה נישאה למחלון
מחלון אישה מת והיא הולכת אחר נעמי לארץ כנען ואומרת לה מפורשות: עמך עמי
אלוהייך אלוהי. היא מקבלת על עצמה עול
מלכות שמים וכמובן שעם כך את עול המצוות שהיו נהוגות באותם הימים. בוא נאמר יש
להתייחס אליה כבת ישראל טהורה וזכה לכל
דבר.
והנה נעמי שולחת את רות
(שדוד המלך הוא מצאצאיה) אל הגורן כדי לשכנע את בועז להיות הגואל. היינו;
להקים שם המת על אדמתו ולשאת אותה – האלמנה- לאישה. כי בקנותו את שדה מחלון הוא
יורש את כל אשר לו לרבות האלמנה רות.
רות באה אל הגורן ישנה למרגלותיו הוא מתעורר הם מדברים בעניין
הגואל ועם בוקר היא צריכה לשום לבית אל אז אומר לה בועז:
וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ
וְאֶחֳזִי-בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ
וַיָּבֹא הָעִיר.
אם נסתכל לרגע
בישעיהו ג ט"ז עד כ" ו עם דגש על פסוק כ"ב
נשכיל להבין מה פירוש מטפחת
ובכן שם נאמר:
טז וַיֹּאמֶר יְהוָה יַעַן כִּי
גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות (נְטוּיוֹת) גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת
עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה. יז וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד
בְּנוֹת צִיּוֹן וַיהוָה פָּתְהֵן יְעָרֶה. {ס} יח בַּיּוֹם
הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים
וְהַשַּׂהֲרֹנִים. יט הַנְּטִפוֹת
וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. כ הַפְּאֵרִים
וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. כא הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. כב הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת
וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. כג וְהַגִּלְיֹנִים
וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים. כד וְהָיָה
תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה
קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק כִּי-תַחַת יֹפִי. כה מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ
וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה. כו וְאָנוּ
וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב.
כלומר
מצינו שהמטפחת שמשה אך ורק לקישוט לאישה, כמו המחצלות והמעטפות וכל שאר פרטי רשימת
הקישוטים המופיעים שם כמובא לעיל.
רות התבשמה והתלבשה יפה ולכן גם שמה מטפחת יפה על ראשה
הכל לפי עצת נעמי להיות יפה ומושכת.
אלו חובה היה על בנות ישראל ללכת עם כיסוי ראש , הרי שבועז
לא היה מבקש מרות להסיר את המטפחת מראשה כי לתת בה שש שעורים כדי שתשים על שכמה כשק
ותלך כל הדרך מהגורן במעלה לבית אל, כשהיא גלוית ראש.
ג.
בהיבט חז"ל עד ימינו
סדר זרעים, מסכת ברכות
וראה רש"י ופירושים לעניינים אלו: שהם בעצם מדרשים יותר מאשר
פרשנויות. והמדרשים נוטים לחומרא יותר מאשר לקולא.
שיר השירים על דרך האלגוריה מתאר יחסי עם ישראל עם אלוהיו. ועל דרך הפשט
שיר אהבה יוצא מן הכלל. והנה דרך משל דורש רב ששת את "שערך כעדר העזים כשער באשה ערוה." לגיטימי . לגיטימי גם
לומר ששערך כעדר העזים הוא שער באישה כמחרוזות פנינים כמרגלית של עולם" ומה
רע בזה?
זו רק דוגמא. ועל אותה דרך אפשר לדרוש ולבאר את פסוקי שיר השירים על הצד
היפה הזוהר והנאה בדמותה של אשת כל חי חוה.
שהרי אם נקח דרך משל את אסופת דימויי חז"ל נמצא כי:
אצבע קטנה של אישה כמקום התורף.
שער באישה ערווה
שוק באישה ערווה
קול באשה ערווה
לפי זה יוצא על דרך מילתא דבדיחותא שהאישה רובה ככולה ערווה היא. והנה
הבאנו הדברים לידי אבסורד.
ובכל זאת הנשים הדתיות נוהגות ללכת עם כיסוי ראש, אלא מאי? הכיסוי ראש שבא
לענייני צניעות הפך במרוצת הזמן למותג. לסמל זיהוי ואף מתיפייף הוא על ראשי בנות
ישראל, מחליף פנים וצורה בהתאם לאופנה, ומיפה אותן עד כי שואל האדם עצמו עד היכן נסוגה לה הצניעות.
היום קל לו לאדם לזהות בת ישראל דתית לפי הכובע או המטפחת האם חרדית היא או
מפד"לניקית, האם חסידת ברסלב או גור, ליטאית, חרדית או ליטאית לאומית. הכיסוי
ראש הפך מותג ומטרת צניעות הפכה למטרת
התייפייפות.
ועד כדי כך הגיעו דברים שגם הרווקות[14] יכולות ללכת להן עם כובע בוכרי דרך משל כצו
אופנה ולהיחשב לנשואות או אולי אף לרווקות הכל תלוי בהתייחסות המתבונן.
חשש הגבר שאם יחזה בשער אישה יביאו הדבר לעניין של הרהורי זימה וחטא. וכבר
שכח את פסוק חז"ל מפרקי אבות "
איזהו גיבור הכובש את ייצרו" ואיך ידע מן דהו אם גיבור הוא או לאו אם לא
יתמודד מול הייצר פנים מול פנים? ומעבר
לכך, מי שירצה לפנות אל היצר היצר יקפוץ אליו בברכה הן בדמות שער אישה הן בדמות
עיני אישה הן בדמות אצבעות אישה והן בדמות שמלת אישה. או אפילו נעלי אישה. ואם לא
די בכך יהא הייצר מציץ אל אותם עיניים חמדניות מעבר למחיצת בגדיה העליונים של
האישה ומשובב ומתעתע בדמיונו של אותו מן דהו עד שדעתו אפשר ותשתבש עליו מרוב
כיבושיו של יצרו בנפשו בדמיונו ובהרהוריו.
כך עולה לה מעצמה השאלה מה הועילו
חכמינו בתקנתם?
וכן עולה השאלה האם מה שמעורר דמיונו של גבר לא יכול לעורר גם דמיונה של
אישה? וכי מדוע פסה כל התייחסות אליה עד כי הפכוה למעין חפץ נוי מחוסר רגשות
תאוות, ויצרים. שהרי אין חז"ל מתייחסים אל אותם דברים שמצאו בחיצוניות האישה
גם אל חיצוניות הגבר.
ואם מישהו חושב ששונה האישה בחמדנותה ותשוקתה מאשר הגבר הרי תבוא התורה
ותעמיד אותו על טעותו:
מצינו בתורה חמדנותן של נשים דרך משל אשת פוטיפר וקנאתה ותשוקתה ליוסף.
אביגיל אשת נבל הכרמלי המעוניינת בדוד.
מכאן אתה לומד שני דברים: חמדנות ותשוקת אישה. יופיו של גבר כמעורר תאבונה
של האישה. אם כך אשאל שאלה טריוויאלית: אם זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם. ואם
האדם שהיא אישה בעלת תאוות ומחוייבת בכיסוי שער. מדוע הגבר שאף הוא אדם ובעל תאוות אינו מחוייב בכיסוי ראש ופנים?
עתה מגיעים אנו לשאלות אנושיות הקשורות הן בתורה והן בשוויוניות שאמורה
להיות בין גבר לאישה בחיי היומיום שלנו עלי אדומות.
בספר בראשית בפרק הראשון אנו
שומעים על צו אלוהי לשוויוניות מוחלטת בין גבר לאישה כנאמר
בראשית א
כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים
אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה
בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים
וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ
וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת
עַל-הָאָרֶץ.
ובפסוק ל"א נאמר: " לא וַיַּרְא אֱלֹהִים
אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד"
כלומר ה' מאשר שהמעשים שעשה הם מושלמים.
וכן מצינו בפרק ב
כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת
הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי
מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק
בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
וכן מצינו בבראשית פרק ה
א זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם
בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. ב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם
וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם
למדנו מפסוקי בראשית אלו( שהם למעשה שלושה תיאורים של בריאת האדם) שהאדם
באשר הוא אדם, נברא בצלם אלוהים כזכר וכנקבה.
הברכה האלוהית ניתנה לשניהם כאחד, באותה מידה: פריה ורביה, מילוי הארץ, כיבוש הארץ ומזון. הפרט הזה צריך ללמד על הכלל. שאם בפרט שווים הם
משמע גם בכל הנובע ממנו שווים הם. היינו
הן במצוות פריה ורביה כלומר אחריות להמשך הדור מוטלת על שניהם כאחד. מלוי הארץ כלומר בדיור בעבודה בפרנסה ובכל
שקשור להישרדות האדם על פני הארץ. וכן
ההיתר לעבודה חופשית הן לגבר והן לאישה כלומר נאמר ברבים ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על
הארץ. המשמעות האוניברסאלית היא עבודה
שווה בכל.
לאחר הקדמה קצרה זו נשוב לענייננו:
1.
לפי זה לגיטימית תהיה השאלה מדוע רק לאישה צריך שיהיה לה תו היכר שהיא נשואה קרי כיסוי ראש, ואלו לגבר אין צורך בשום סימן
היכר? והרי בהחלט יכול שיהיה מצב בו אישה
תיתן עיניה בגבר ואין היא יודעת כלל וכלל שנשוי הוא! זה יכול לקרות בחתונות ובאירועים שונים והיו
דברים מעולם הן ע"י שידוך והן באמצעות חברה.
גם אישה שיושבת בירכתי האוטובוס אפשר ותראה
זרוע גברית מונחת לה על מסעד הכיסא וכל תאוותה תתעורר בה עד להשחית!
מהו שעל האישה לשאת בכיסוי ראש לאחר נישואיה,
מהו ששם משפחתה משתנה , מהו שצריכה היא לדבוק במנהגים משונים כמו להראות את מטפחת
הבתולים לאם, וכד' מהו שצריכה היא לילך אחר הבעל ולא הוא אחריה? האם אין בכך טעם
מר של שוביניזם? האם אין הכתבה של חוקי הגבר אל אורחות חייה של האישה?
דגש לתשומת לב:
כיסוי הראש של הגבר כיפה או מגבעת אין בכוונתו
להסתיר השער, לא משום צניעות ולא משום כיעור אלא עניין דתי שחז"לינו קבעו
ביחס המחיצה שבין האדם האיש לאלוהיו. טעם שונה לחלוטין מאשר כיסוי הראש שהחליט
הגבר בעבור האישה.
2.
מה הוא שאישה צריכה ל"כער" עצמה בכיסוי ראש כלפי הכלל ולהיות יפה
רק בעיניי בעלה? האם שומעים אנו בכך את שלילת החופש והאני הפרטי של האישה? האם
האישה הופכת להיות לחפץ למעין חומר ביד היוצר – בעלה? והרי למדנו משיר השירים שאין
התנ"ך גורס עניין זה אלא שיופיה של האישה הוא באשר לכלל ולא רק לפרט הנה:
שיר השירים פרק ז
פסוק א: שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי
שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת,
הַמַּחֲנָיִם.
כלומר ההסתכלות באישה מותרת. ואם מדובר באלגוריה בין
ישראל לאלוהיו הרי שהכלה – ישראל מותרת בראיית העמים! או כפרט מותרת בהסתכלות על
ידי הציבור.
ואם בשוויוניות עסקינן מדוע לא יהא הגבר מכער
עצמו בעיני הכלל על ידי כיסוי פניו במטפחת או במסכה ומתייפה אך ורק בעיני אשתו? על
כך לא נתנו חז"לינו דעתם בהנחה שהאישה "עשויה או קורצה מחומר אחר משולל
ייצר תאווה ואהבה."
3.
וכן מהו אותו עניין מכפיש לאמרו "קול באישה ערווה" שמא יהיה קול
זמרתה מעורר את יצריו של הגבר. מדוע לא
אומר אותו רב ששת "קול בגבר ערווה"? והרי הגבר כמו האישה אינו
חפץ ואף בו יש רגשות ואף הוא ניחן בקסם הן ביופיו והן בקולו והן בירכו. אז מה גבר
מאשה ומה אישה מגבר?[15]
מעבר לכך אתמהה על הביטוי הזה המשווה קול של
אדם לערווה. הן מבחינת מה עניין שמיטה להר סיני? שאם בקול עסקינן, אפשר להשוותו
לרעש אדמה ,רעש מסור, רעש פיצוץ או לכל קול אחר אך לא לשם תואר של אבר מסוים
אינטימי ביותר בגופו של אדם.
יתירה מזו השוואה כזו מעוררת סלידה ובחילה.
לשם מה? וכי חסרים דברים להשוואה? או להטעמה? ואיך עד היום ההשוואה הזו לא הקפיצה איש מהרבנים ומגדולי הדור, אתמהה.
4.
ועוד, מדוע דין גרושות ואלמנות אינו כדין הרווקות? לאמור שיהיו הולכות בלא
כיסוי ראש כדי שיוכלו להיות משודכות לבחורים?
5.
ועל כל אלו, מדוע הרבנים בונים תילי תילים של הלכות צווים מנהגים והחמרות
עם האישה בזמן שכל מסקנותיהם מתורת ישראל בנויים על קרעי תרנגולת. שהרי בשום מקום בתורה לא נאמר
שהאישה נהגה לילך עם כיסוי ראש ובפרט לא בדין אישה סוטה ששם נאמר שהכוהן פורע את
ראשה. היינו מפזר את שערה המסורק כדבעי.
שהרי ראש קרוב יותר לשער מאשר למטפחת ולכיסוי.
ולכן סביר והגיוני יותר שהכוונה לפריעת שער ולא מטפחת או כיסוי ראש. פריעת שער יכול שיהיה הן לשער האסוף כתסרוקת
והן לשער הקלוע לצמות שעל הכוהן לפורען. הרבה יותר הגיוני גם מבחינת פריעת השער
וגם מבחינת הקרבה של השער לראש מאשר המטפחת.
יתירה מזו סביר להניח שעניין התספורת לא היה
מקובל באותם הימים. סביר יותר לחשוב שאישה הלכה בשער גדל פרא ואלו היא אספה אותו או
לתסרוקת מסוימת או קלעה אותו לצמות. ומכאן פריעת השער תהיה מובנת יותר.
ואם בכל זאת יתמה מישהו, אבאר זאת ברחל בתך
הקטנה כדי "ללמד בני ישראל קשת"
ישאל עצמו רגע אותו ספקן מה מטרת פריעת
הראש? נכון, השפלת האישה מתוך הנחה שהיא
חטאה[16] האם
בהסרת המטפחת וגילוי התסרוקת המהוקצעת והיפה להפליא יש משום השפלת האישה או אולי
הדגשת יופיה?
נכון התוצאה תהיה הדגשת יופיה. מכאן יש להבין
שבפריעת הראש יש רק דרך אחת להשפלת האישה והיא פריעת התסרוקת שהיא כל כך עמלה
והשקיעה בה מאמץ כדי להתייפות.
לכן אומר בוודאות נחרצת שכל עניין כיסוי הראש
הוא בבחינת מכה שלא נכתבה כלל וכלל בתורה והונחתה על ידי רבנים שוביניסטים מעיקרם
שפגעו בבנות ישראל עם שדרשו כיעורן ברבים באמתלה של צניעות.[17]
אך לא כן הוא שהטבע עושה את שלו ולא הרבנים הם שיכולים לשלוט על הטבע. והא
ראיה המצאת הפאות הנוכריות שלפעמים מכסות הן על כעור של ראש שנשרו שערותיו ועתה
הוא בנוי לתלפיות מתנוסס ביופיו בשל אותה פאה נוכרית. גזרה שווה לעניין הכובעים האופנתיים. לא כך לעניין המטפחת
שעד כמה ותהיה צבועה וססגונית עדיין תעשה מראש האישה כאילו קרח הוא.
דגש אחר – היופי:
לפי האמונה היהודית האדם נברא בצלם אלוהים. משמעות הדבר שלפי רצון האל כך
וכך תהיה דמותו של האדם אשר הוא ברא רוצה לומר גברים ונשים כאחד. שהאישה הן לוקחה
מצלעו של האדם להיות עזר כנגדו וכאשר גורש האדם מגן עדן גורש הוא ואשתו עמו מול
החרב המתהפכת ולא רק הגבר או האישה שניהם כאחד ושניהם כאחד נקראו אדם.
כמו שנאמר בפרק ג פסוק 24 " כד וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם
וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב
הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."
לפי זה ניתן להבין שאם ה' ברא אישה יפה הרי
ששום מטפחת או פאה או כיסוי אחר לא יפחית ולא יצניע את יופייה. כי לפי האמונה
היהודית אי אפשר ללכת נגד רצונו של ה'.
יתרה מזו אי אפשר ללכת גם נגד רצונו של האדם
שהוא כבודו. והאישה הנחשבת למין היפה וחפצה להיראות יפה לא תהין לכער עצמה במו
ידיה. ואף אם תעשה זאת הרי שתתסכל עצמה ברבות הימים.
שהרי ברבות הימים ממילא היופי החיצוני הולך ופוחת טבעו של אדם ככלל וטבעה של האישה בפרט להציל את הנעורים להציל את היופי
שעוד נותר.
האישה כגבר ניתנה לעולם על ידי הקב"ה בלי הוראות תקן, ובלי הוראות
הפעלה. אלא ככה כמות שהיא לפי רצונו של הקב"ה ולפיכך אין להתכחש ואין ללכת
נגד רצון שמים.
דגש נוסף התנכלות האדם כנגד מעשה האלוהים:
לפי שכבר אמרנו ה' ברא את ברואיו ונתן גורלם בבריאתם הן לרוע הן לטוב הן
לכיעור והן ליופי הן לשלמות והן למומים.
אם האדם מאמין באמונה שלמה שזהו רצונו של האל הרי כל ניסיון להתנגד לבריאה
זו הוא יציאה כנגד רצון הבורא.
יכול שישאל מן דהו אם כך צריך היה האדם לילך ערום שהרי כך נברא.
אך התשובה מהתורה היא ש ה' בעצמו גרם שיתבוששו ויעשו לעצמם חגורות להסתיר
ולהצניע מבושיהם.
לכן הבגד חשוב לו לאדם, אך מפה ועד להסתרת היופי במכוון, לא טוב הוא המעשה
הזה, בשום שכל, ובכל הגיון שבו, בפני בורא העולם.
דגש נוסף – צניעות.
לא הבגד יצור צניעותו של אדם או פריצותו. אלא דווקא האופי והעין הפנימית של
האדם.
אישה אשר תלך מכוסה בבגדים מכף רגל ועד ראש אך לא תכבד הוריה או תתחצף לבני אדם, תנבל פיה
ותרשיע בכל דרכיה, לא יכבדוה בגדיה, ולא יעשו אותה צנועה.
לא הבגדים עושים את האדם, אלא האדם עושה את הבגדים.
דרך משל:
אישה אשר צנועה היא בהלכותיה, רכה בנשמתה, נאמנה לאישה, שום בגד לא ישנה
אותה ואפילו אם תלך במיני מיני הרי שברגע שתפתח פיה בפני קהל המסתכלים בה יבינו עד
מהרה שמלאך טוהר המידות עומד לפניהם, ולא
עוד, אלא שיבושו בעצמם על שראו בה פריצות הדרך.
נהפוך הוא: תהא אותה אישה פוקחת עיניהם להבין שאת מעשה ה' היא עושה: הולכת ביופייה
בגאון ובראש מורם כי כך ברא אותה ה' וכך רצה אותה בעולמו שלו.
דגש נוסף – החופש האישי מול ההתחייבות הקולקטיבית
נכון ויציב הוא שהשתייכות לקהילה דתית מסוימת מחייבת, מן הסתם, כפיפות
חברתית להלכותיה ערכיה ומנהגיה. מנהג המשתרש עם השנים כמוהו כהלכה. אלא מאי, מתנגש
הוא לא אחת בחופש הפרט ובזכות האדם על גופו ומעשיו. כאשר מדובר בגינונים חיצוניים
כמו לבוש: מטפחת ראש, סינור, שטריימל, גרביים לבנות, וכד' הקשורים לטעמו האישי ולגופו של האדם אין הדבר דומה לנוהג של דרך משל, תפילה עם הנץ,
או גינוניו של ברית יצחק או שולם זוכר או נעילת הסנדל, המשתנים מעדה לעדה. באלו האחרונים ראוי ורצוי לפרט להיות בכפוף
לנוהג שבקהילתו אך בכל אשר ללבושו החיצוני יש, על פי ההיגיון הפשוט, להשאיר את
הבחירה בידו. והרי מגוחך יהיה לדחות אישה נשואה מקהילה בשל שאינה עוטפת עצמה
במטפחת ראש להסתיר יופי שערה או דלילות
שערה הנושר. ולצערי ישנן עדיין קהילות הנתפסות לקטנות שכאלו
דגש נוסף: קדושת
הנישואין לעניין צניעות וכיסוי הראש
אוי להם לאותם נישואים אם קדושתם היתה מעלה על נס את המנהג או הצו של כיסוי
ראש של האישה בשל כוחה של צניעות.
שהרי צניעות היא קודם כל צניעות הלב והנפש. וצניעות לא ניתנת לרכישה. או
שקיימת היא בטיבו של האדם מלידתו או מכל אשר ירש מסביבתו משך התפתחותו או שלא
קיימת היא. אך אוי ואבוי לו לאדם שמסגל לעצמו צניעות משום צו או קורח
אורחותיה של עדה בה הוא גדל. שהרי כל סיגול צניעות שכזאת, מלאכותית תהיה
בלא שמץ של אמת פנימית הנובעת מהכרה ואמונה לבבית. ואין כאן לומר את הכלל שמתוך
שלא לשמה בא לשמה. שהרי "לא יכול להפוך כושי עורו" ככלל ובפרט כשמדובר
במאווי הנפש ובאופיו הטבעי של האדם.
המלאכותיות הזאת במקודם או במאוחר תגרום לאותו אדם לחזור לסורו, ולא עוד
אלא ביתר שאת.
אדם יכול לחנך עצמו ולהרגיל עצמו לילך בצניעות רק אם העניין נמצא בהכרתו.
אחרת אם אין ההכרה תובעת דרכה בו, לא יהיו במעשי צניעותו כל טעם וכל ריח.
קדושת הנישואין מבוססת על אמון הדדי, כבוד הדדי, יושרה ואמת בין בני הזוג
ומעל הכל אהבה הנובעת מהלב כמעיין המתגבר. כשאלו קיימים, לא יהיו העיניים הולכות
אחר היצר התאווה והחמדה, והלבבות שלמים יהיו באהבתם. לכן , שום כיסוי ראש או סממן
חיצוני אחר לא יכול להחליף או לשמש כתחליף לכוחה של משיכת הנפשות אלו לאלו ושלמות הלב
באהבה.
ואם יבגוד הלב בבעליו בשל רצון שמים או בשל סיבה זו או אחרת, לא יהיה בכוחו
של סממן חיצוני להחזיר מצב לקדמותו. יתירה מזו אם יהיה נבגד האחד מבני הזוג בשל
מראה עיניים בשער פזור ובלתי מכוסה , משמעות הדבר שאותו בן זוג לא היה ראוי
מלכתחילה לאותם נישואין , וטוב לִרְחַק ממנו ועד כמה שיותר מהר.
יכול מי שיחלוק על דברים אלו ויטען כי בכיסוי ראש לנשים אין לראות משום שליטה
גברית שוביניסטית באישה אלא בצניעות
גרידא. צניעות שבאה לבטא יחס עמוק ועדין ליחסי רעות שבין בעל ואשתו.
על כך שתי תשובות:
א.
אלו התורה היתה מכירה בחשיבותה של צניעות זו היתה מדגישה זאת ואומרת
"ברחל בתך הקטנה" אלא שהתורה כלל וכלל לא מדברת בכך, וגם הראנו והוכחנו
שכל ההסקה לכיסוי ראש ממקרה אישה סוטה מצוץ מן האצבע הוא ואינו כתוב כלל וכלל
בתורה.
ב.
אלו היו מוצמדים דגשים כאלו ואחרים או סממנים חיצוניים שכאלו גם לגבר היינו
אומרים או ! יש כאן שוויוניות התורה מעמידה סייגים וחובות בלבוש גם לגבר וגם
לאישה. אך האיפה ואיפה, השונות בגישה,
הפריווילגיה הגברית לעומת החובה הנשית כל כך בולטת, שאין זאת אלא שיש לומר שאנו
נוכחים כאן לשוביניזם בהתגלמותו. והדת היהודית מעיקרה שוביניסטית היא ועל כך אין
מה לערער. ואין בכך שום פסול בכל אשר נוהגת הדת שלנו בכבוד עם האישה ומעריכה את היותה אם הבנים ובעלת הבית. וכבודה במקומה
מונח.
דגש נוסף הסמל הדתי בכיסוי ראש אצל נשים
בחורה העומדת להינשא וחשה קושי בכיסוי ראש לאחר החתונה מבקשת את מקורות
ההלכה וכדו'
משיב לה הרב שמואל סלוטקי ובין שאר דבריו הוא אומר: " כיום כיסוי ראש למרות שאינו תמיד נוח ולא פשוט וקל ללבושו, מהווה
"אמירה דתית". בחורה נשואה הלובשת כיסוי ראש אומרת בכך שהיא מקבלת על
עצמה עול תורה וסמכות חז"ל,"
ואני שואל האם אדם צריך לילך עם תו או סמל או כתובת " אני מקבל על
עצמי עול תורה וסמכות חז"ל? האם קבלת עול מלכות שמים הוא עניין אישי אינטימי
פרטי בין האדם לבוראו או שמא הוא נתון בכל עת לבחינת הכלל?
אם לבחינת הכלל צודק אותו רב האומר שיש לראות בכך סמל תו או אות וכו' אך
נדמה לי שאדם לא חי את חיי הכלל אלא את חייו הוא , ולכן סמל או תו ששם על עצמו
יכולים רק להכניס אותו לקטגוריה מחייבת של ציבור מסוים בעוד הוא עצמו רוצה את
החופש הפרטי שלו. מה עוד שהאדם הנאור לא צריך אותות וסמלים כדי לעבוד את
הקב"ה או לקבל על עצמו עול מלכות שמים. נכון לגבר נכון גם לאישה.
יכול אותו רב לצאת כנגדי ולומר והרי אותו תג , אותו סמל, הוא הזיהוי העצמי
של האדם מול פני הקהל הסובב לו. כלומר איכה יוכל לזהות ולדעת מן דהוא אם האיש הזה
חסיד ברסלב ( אם לא יחבוש את הכיפה של נ
נח נחמ נחמן מאומן למשל, או שזה מהמתנגדים לפי שהוא לובש בגדים כאלו או חסיד בעלז
לפי שהוא גורב גרביים כאלו.
והרי זו זהות אישית בפני הקהל הרוצה לפנות בצנעה אל אותו אדם.
אשיב ואומר לאותו אדם:
האם הבגדים עושים את האדם, האם אדם צריך ללכת ברחוב עם שלט גדול שמי משה
משפחתי זוכמיר אני יהודי וכד' האם אין בכך משום קטנוניות ובושה? האם הגרבים צריכים
להורות לפונה אלי שאני חסיד בעלז? והרי מה זה חשוב? שישאל יקבל תשובה. לא ישאל
ידבר כיהודי אל יהודי.
יפה היא הצנעת הדברים שבין האדם לבוראו ביחסים שבין האדם לבורא ,ולא צריכה
להיות היא בריש גלי נחלת הכלל!
דגש נוסף:
הפוסקים לעניין כיסוי ראש לאישה
ועוד
אומר הרב שמואל סלוטקי בדבריו: "כדאי לעיין היטב בספרו של הרב אליקים אלינסון
"הצנע לכת" בפרק ג' הדן במקורות מן המקרא ועד האחרונים בנושא כיסוי ראש
לנשים נשואות. להלכה אישה היוצאת וראשה פרוע (גלוית שערות) מתוארת במשנה כעוברת על
"דת יהודית". ואם ראשה מגולה לגמרי לדעת רוב הפוסקים עוברת על "דת
משה" דהיינו איסור דאורייתא.
מסתבר
שפוסקים אלו ואחרים שעל פי רוב הציבור הדתי מקובלים פסקי ההלכה שלהם כדת משה
וישראל גורמים, בתום לב, להקצנה לא חד
פעמית אצל בנות ישראל. כך שמענו למשל על
קבוצה של יהודיות חרדיות שהחליטו לכסות גם את פניהן ולהשתדל להידמות למה
שהן חושבות , נשות תקופת האבות ( תמר רותם בכתבתה בהארץ)
אני
אישית נתקלתי בבת ישראל מכוסה מכף רגל ועד ראש בלבוש מדברי כבד וכאשר שוחחתי עמה
לא ההינה להרים עיניה ולהסתכל בפני. זה מה שנקרא בז'רגון הישראלי להיות אובר - חוכם או צדיק יותר מהאפיפיור. אך הסכנה הקיימת שאותן
קבוצות של "קדושות מעונות" עלולות לשמש גורם לחיקוי לנערות תמימות אחרות
ובמיוחד לחוזרות בתשובה.
סיכום:
העולם מתקדם הן טכנולוגית הן
רוחנית תרבותית. ההלכה לעולם נשארת אך דומה שמן הראוי הוא שגווניה ישנו צבעם בהתאם
להתפתחות האנושית על הכדור הקטן שלה.
מאידך, ההלכה בעניין לבוש
האישה נקבעה לה על ידי חכמים (לא חכמות) ואותם חכמים באים להורות אותה לנשים. מקור
כל הלכה הוא בבסיס התורה שהרי ההלכה היא סופה של הדרך מפסוקי התורה דרך המדרש והתלמוד
אל הפסיקה.
בחינת עניין כיסוי הראש בתורה
מעלה חד משמעית שההלכה אותה קבעו חכמים נשענת על בסיס רעוע בלשון המעטה ושהתורה
במקרה כיסוי הראש אינה יכולה לשמש כמקור וכאבן שואבת לקביעת הלכה. מה עוד שניתן
להסיק בהחלט ההפך ממה שחכמים חשבו דהיינו בתקופת התנ"ך נהגו נשות ישראל (למעט
הזונות ) לילך גלויות שער ובלא כל כיסוי ראש.
יתכן וסביר להניח שאם הניחו על
שערן מטפחת או צעיף היה זה לשם הגנה מהשמש או מאבק המדבר אך בשום פנים ואופן לא
מטעמי צניעות או סיבה אחרת.
מדיון זה חשוב להסיק כמה
מסקנות
1. אין לקבל את טיוח האמת על ידי הפן
הגברי המצטנע ומתעדן בכוונה לשמור על כבוד האישה והרמתה על כפיים. לצערנו, ההפך
הוא הנכון השוביניזם הגברי מוכיח עצמו בכל שעל ושעל לרבות בכל מה שקשור לאשה ויותר
מזה לגופה לפרטיותה ולמעט האינטימיות הפרטית שנותרה לה.
2. החיובים שמתחייבת האישה מכח ההלכה
והפסיקה הגברית השוביניסטית, מעידים בסיבותיהם על אנוכיות גברית, פחדנות המתבטאת
באי רצון להתמודד עם היצר כמו שלמדנו בפרקי אבות איזה הוא גיבור הכובש את יצרו.
3. עדיין לא הגענו לשוויוניות בין
המינים לא רק בתחום האזרחי היומיומי אלא גם בתחום הדתי. יתירה מזו, בתחום הדתי
הפערים בין הגבר השליט בפועל לאישה הכנועה בפועל, (שבעצם משמשת מעין כלי שימוש או
חפץ בידי הגבר), בולטים יותר.
4. הפרדוכס בין חופש הפרט וצנעת הפרט
הנשי לבין הכפייה הדתית השוביניסטית
הגברית בחסות ההלכה בולט לעין ולצערנו לא
אחת מסובב מחשבותיהן של הנשים לקבל אותו בזרועות פתוחות כמי שרוצות להיות צדיקות
כאמותיהן שרה רחל רבקה ולאה. עד כדי שהגענו לקיצוניות פנאטית מוגזמת של נשים
המכסות את כל גופן כמו בימי האבות.
5. כיסוי הראש המתחייב משמש לאישה, מבלי
שתחוש בכך, כאות או כתו או סמל (אישה
נשואה,) למשל לצניעות (אולי כלפי חוץ כסמל לצניעות, אך כלפי פנים יכולה
להיות מכשפה מארץ המכשפות)
מסקנות המלצות:
חובה עלינו כבני דת משה,
המתהדרת ביפי הנפש ההתחשבות בזולות וכיבוד הזולת ,לפעול על עקרון השוויוניות בין
גבר לאישה בדיוק כפי שהורתה לנו תורתנו הקדושה. לא יהיו הגברים חורצים את משפט
האישה ולא האישה את משפט הגברים. דין אחד, הלכה אחת לכולם. דרך משל: אם הגבר אינו
חייב בכיסוי ראש מטעמי צניעות הרי שגם חופש הבחירה צריך להיות נתון לאישה. אם הגבר מתחייב בכיסוי ראש מטעמים דתיים יהיה אף
חיוב זה חל או לא חל על האישה מטעמים דתיים.[18]
אם הדעת נותנת לחשוב שיש להרים
אישה על כפיים על כל מה שעושה היא בחינוך הילדים ואחזקת הבית יש לקיים עניין זה
הלכה למעשה ולא שיהיה הוא מס שפתיים בלבד וההלכה הנקבעת על ידי גברים תמשיך ותפרוץ מהדלת האחורית ותכה באישה בהגבלות בחוקים
ותקנות שונות ומשונות.
ניתן
בהחלט לשמור על מסגרת דתית הולמת ,לשמור על ההלכה, אך בשום שכל בהתחשבות הדדית,
בשוויוניות ובהסתכלות קדימה על דרישות הדור בהתאם לכורח החיים.
יש
לזכור שהאדם חי פעם אחת בעולם הזה ויש להקל עליו ככל האפשר. לפיכך ההלכה והנלווה
לה צריכה להיות יותר כבית הלל מאשר כבית שמאי
חשוב
מאוד להוציא עד כמה שיותר מהר מהשפה העברית את הביטוי הדוחה והאומלל
"קול באשה ערווה" או
" שער באישה ערווה" וכד' נראה שהיתה זו פליטת פה, שגם מי שאמר
אותה ודאי היה מצר על האמירה הזאת.
מומלץ לקרוא באינטרנט
3. פרופ' מרגלית שילה- המחלקה
ללימודי א"י וארכיאולוגיה- אוניברסיטת בר אילן
נישואין,מטפחות ושערות:
4. מאפייני לבוש של מוסלמיות דתיות בישראל עבודת גמר של עוז אלמוג
ודליה בר אור
5. בין העלה לרעלה – פרדוקס החופש
בלבוש מאת פרופ' דן עמיר
א.מבוא ערך היופי וההתיחסות התנ"כית אליו
היופי באספקט
כללי פילוסופי
היופי הוא ערך שתפס מקומו בעולם עם בריאתו, עם ההודעה
האלוהית " וירא אלוהים כי טוב" כלומר יפה לעין יפה ללב. וזאת בניגוד
לתוהו ובוהו ששרר לפני הבריאה. לפי זה אנו רואים שמראשיתו של עולם ומפתחו של אדם
היתה התפעלות ונהירה אחרי היופי. היופי האנושי והטבעי. גן עדן מתואר כאידיליה של
יופי. פינת חמד בה זורמים מים ועצים נחמדים לעין וכד' אד עולה מן הארץ נהרות
צמחים וכל טוב." ויצמח ה' כל עץ נחמד
למראה וטוב למאכל".
שיאו של היופי מתואר בתנ"ך בשיר השירים שהוא שיר
המשבח מפאר ומהלל את היופי והאהבה.
היופי והאסתטיקה תפסו מקום חשוב ונכבד בדיוני הפילוסופי
הקדומה והחדשה. אפלטון במשתה מציין "
אהבה ליופי כמו אהבה לטוב לא צריכה הסבר" וסוקרטס גורס: " הדברים היפים,
יפים הם מכח היפה.
היופי מצא ביטוי נרחב באומנות כמו פיסול וציור ( מונה ליזה - לאונרדו ונוס העולה מן הים - בוטיצ'לי) יצירות אשר הביאו בפני האנושות את
אידיאל היופי הנשי המוחלט, כך גם מיכאלאנג'לו מתפרסם ביצירתו הגברית דוד. שעד היום
רבים התורים להיכנס למוזיאון לראותה. היופי המתובל ברגשות האהבה מופיע הרבה מאוד
כמוטיב בשירה ובפרוזה.
עד היום אנו עוסקים בתחום העיוני בערך היופי כפי שמופיע
בסיפור נפילתה של טרויה בשל יופיה של הלנה,
סיפור נרקיס שהתאהב בהשתקפות דמותו במים ועוד.
השורה התחתונה מסיכום דעתם של חכמים ופילוסופים לאורך
ההיסטוריה היא שהיופי הוא דבר שנמצע
במהותו מעבר ליכולת תפיסתו של האדם. כשם שהאדם לא יכול לתפוס את מהות האהבה כך קשה
עד מאוד להבין את מהות היופי ולתרגם התרשמות רגשית לתובנה שכלית. שהיופי הוא בעצם
פלא שמימי ורב השפעתו על רגשותיו כמיהותיו ובסופו של דבר לדרך התנהגותו של הבן
אדם. כוח היופי עז וחזק עד כי מצבים בהם גיבור בעמיו יהיה מוכן להשפיל עצמו לכרוע
ברך לפני היופי של האהובה שאותה שעה מרגיש הוא שהכל יכול לעשות בעבורה. כוחו של
היופי עד כדי כך שטרויה נחרבה כליל בשל
יופיה של הלנה. המלך אדוארד אבד כתר מלכות בשל אהבה שהיופי משחק בה, ומלחמות בין עמים פרצו בשל יופיה של אשה.
אהבה היא דבר כמוחזק כיפה ומהותה של האהבה מתקשר יפה ביופי.
הכמיהה והסגידה ליופי בכללו ניכרת בעיקר אצל
היוונים הקדמונים שאצלם הכל נעשה בהוד הדר ופאר לרבות קישוט הסוסים הרצים, פיסול
מדויק יפה, מזרקות מים וכיכרות עשויות ביופי וחן וכד'. היוונים הקדמונים היו
מעריצי היופי המושבעים.
היופי
בתנ"ך
הפסוק הראשון
בתנ"ך מדבר על: יופי:
"בְּרֵאשִׁית
בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"
כאשר
אדם מהישוב קורא את המלה "שמים", דומני שהתמונה הראשונה המתגלה כנגד
עיניו
היא מרחב כחול בהיר, מדהים ביופיו. שהרי מניין הכחול הזה שואל עצמו האדם? הרי
האוויר צריך שיהיה חסר צבע? והנה הוא כחול. פעמים הוא רואה עננים לבנים או אפורים
שטים במרחב הכחול, מראה זה מוסיף אך גוון
יפה ליופי הזה, אך היכרות מתופעת היממה
מעלה בפני אותו מסתכל גם את השמים האחרים החשוכים. השמים החשוכים זרועי הכוכבים
המנצנצים מעין אדרת שחורה ובא נצנוצי כסף. אף מראה זה יפה הוא לעיניי האדם. מראה
שמי היום ומראה הלילה. אך שיא היופי בא לעיניי האדם במצב הביניים והכוונה לשעות
השקיעה בהן השמים ססגוניים ומעוררי תימהון ופליאה למעשה הבריאה.
נכון
שאפשר לראות במראה היום והלילה אות
להימצאות הטוב והרע בעולמנו כאשר הבהירות של השמים השמש והאור משמשים כסמל
לאופטימיות, לחיובי לטוב.ואלו שעת החשכה כסמל לפסימיות שבעולמנו לשלילי ולרע כאשר נצנוצי הכוכבים מאותתים על אורות התקווה.
התקווה הקיימת בתוך אי הוודאות הקוסמית
הנצחית.
הארץ
לעומת השמים מסמלת יופי מסוג אחר:שהרי האדם שוב מדמיין בעיניו כל שעומד מאחורי
המלה ארץ שהוא רואה בעיניו. עצים מתמרים אל על שיחים פרחי נוי הרים וגאיות גם כאן
רבה ההשתוממות והפלא מהיצירה האלוהית. מהיופי הזה. שרוב רובם של החומרים המצויים
על הארץ הם בבחינת היופי האלוהי.
התהומות
המאיימות לבלוע את העומד על פיתחם,
היצורים המכוערים , לכאורה בעיני אדם אף אלו דבק בהם דבר מה מהיופי האלוהי והוא
פונקציה של מבט האדם על הברואים יש שיקראו במקק כדבר מכוער עד מאוד ויש שאף יהינו
ויחזיקו אותו על כף ידם. גזרה שווה לגבי חיות אחרות שיש שאוהבים לחזות בהן ויש
הנדחים מהן, כמו עכבר, דורבן, תנין וכד'.
אף כאן אגב אורחא אפשר לומר שמצא האדם אותות. אות לטוב מיופי הפרטים שעל
הארץ ואות לרע מהכיעור הנשקף אל עיניו מהארץ.
ההתייחסות בתנ"ך אל היופי היא כמו למעשה
שמים מעין מתנה אלוהית לבני האדם, זו הסיבה גם שהתנ"ך מתייחס ליופי בהערצה
ובכבוד.
למשל כל פרק כ"ה בשמות מדבר במעשים שהם מעשי
מחשבת שתוצרתם הוא יופי אחד גדול:
לדוגמא:
"וְעָשׂוּ
אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי
רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ. יא וְצִפִּיתָ
אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר
זָהָב, סָבִיב. יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב,
וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת,
וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית. יג וְעָשִׂיתָ
בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב. " וגומר
או
בעשיית המנורה:
לא וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה
תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ
וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. לב וְשִׁשָּׁה
קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ
הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. לג שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה
הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה
הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח; כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים, הַיֹּצְאִים
מִן-הַמְּנֹרָה. לד וּבַמְּנֹרָה, אַרְבָּעָה גְבִעִים:
מְשֻׁקָּדִים--כַּפְתֹּרֶיהָ, וּפְרָחֶיהָ. לה וְכַפְתֹּר
תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים
מִמֶּנָּה, וְכַפְתֹּר, תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה--לְשֵׁשֶׁת, הַקָּנִים,
הַיֹּצְאִים, מִן-הַמְּנֹרָה. לו כַּפְתֹּרֵיהֶם
וּקְנֹתָם, מִמֶּנָּה יִהְיוּ; כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת, זָהָב טָהוֹר. לז וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה,
אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ. לח וּמַלְקָחֶיהָ
וּמַחְתֹּתֶיהָ, זָהָב טָהוֹר. לט כִּכָּר זָהָב טָהוֹר, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ--אֵת
כָּל-הַכֵּלִים, הָאֵלֶּה. מ וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה:
בְּתַבְנִיתָם--אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר
רואים
את "שפיכת" היופי לכל עבר. הן בפריטים – פרודוקטים ליצירה והן בתוצאת המוגמרת. ולא די בכך אלא שהתורה
מעמידה בפנינו את עובדת השמת אומנים מיוחדים ליצירת כלי פאר יפים במהותם ובצורתם
אולי שיא יכולת האדם בתוצרת היופי , וזאת בהציגה בפנינו שני אומנים כדלקמן:
שמות פרק לא
א
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה
יְהוּדָה. ג וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה
וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. ד לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף,
וּבַנְּחֹשֶׁת. ה
וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת,
בְּכָל-מְלָאכָה. ו וַאֲנִי הִנֵּה
נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, וּבְלֵב
כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. ז אֵת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-הָאָרֹן לָעֵדֻת,
וְאֶת-הַכַּפֹּרֶת, אֲשֶׁר עָלָיו; וְאֵת, כָּל-כְּלֵי הָאֹהֶל. ח וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן, וְאֶת-כֵּלָיו,
וְאֶת-הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלֶיהָ; וְאֵת, מִזְבַּח
הַקְּטֹרֶת. ט וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו;
וְאֶת-הַכִּיּוֹר, וְאֶת-כַּנּוֹ. י
וְאֵת, בִּגְדֵי הַשְּׂרָד; וְאֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן,
וְאֶת-בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן. יא
וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת-קְטֹרֶת הַסַּמִּים, לַקֹּדֶשׁ: כְּכֹל
אֲשֶׁר-צִוִּיתִךָ, יַעֲשׂוּ. {פ
בחינה קלה מראה שהמלה יפה מופיעה
בתנ"ך ב 18 פרקים והמלה יפה מופיעה
בהם 23 פעמים בהקשרים שונים. מי שמעוניין יכול בהחלט לבחון את הדברים הלכה למעשה)
גם
ערים בתנ"ך הוארו בתו היופי שלהם כמו למשל צור
ירושלים
יחזקאל פרק כז פסוק ג: וְאָמַרְתָּ לְצוֹר, הישבתי (הַיֹּשֶׁבֶת)
עַל-מְבוֹאֹת יָם, רֹכֶלֶת הָעַמִּים, אֶל-אִיִּים רַבִּים; {ס} כֹּה
אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, צוֹר, אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי
או
יחזקאל פרק כח פסוק י"ב: בֶּן-אָדָם, שָׂא קִינָה עַל-מֶלֶךְ צוֹר;
וְאָמַרְתָּ לּוֹ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית, מָלֵא
חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי.
וכן
יחזקאל פרק לא פסוק ג: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן, יְפֵה
עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל--וּגְבַהּ קוֹמָה; וּבֵין עֲבֹתִים, הָיְתָה
צַמַּרְתּוֹ.
או
תהילים פרק מח פסוק ג: יְפֵה נוֹף,
מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ:הַר-צִיּוֹן, יַרְכְּתֵי צָפוֹן; קִרְיַת,
מֶלֶךְ רָב
איכה פרק ב פסוק ט"ו: סָפְקוּ
עָלַיִךְ כַּפַּיִם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ--שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם, עַל-בַּת
יְרוּשָׁלִָם: הֲזֹאת הָעִיר, שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי--מָשׂוֹשׂ,
לְכָל-הָאָרֶץ.
וככלל אומר קוהלת:
קוהלת פרק ג פסוק י"א: אֶת-הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם
אֶת-הָעֹלָם, נָתַן בְּלִבָּם--מִבְּלִי אֲשֶׁר
לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים, מֵרֹאשׁ
וְעַד-סוֹף.
במלכים א פרק ו
מתואר הבית שבנה שלמה ל – ה' ( בית
המקדש) והתיאור מעורר פליאה עד כה הוד הדר ויופי, וארכיטקטורה מחושבת בהתחשב ביופי
נעשתה שם הנה כמה פסוקים לדוגמא:
"כא וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת-הַבַּיִת מִפְּנִימָה, זָהָב
סָגוּר; וַיְעַבֵּר ברתיקות (בְּרַתּוּקוֹת) זָהָב, לִפְנֵי הַדְּבִיר,
וַיְצַפֵּהוּ, זָהָב. כב וְאֶת-כָּל-הַבַּיִת צִפָּה זָהָב, עַד-תֹּם
כָּל-הַבָּיִת; וְכָל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-לַדְּבִיר, צִפָּה זָהָב."
או משך זמן ההשקעה וטיפוח החצר:
"לה וְקָלַע כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת, וּפְטֻרֵי צִצִּים;
וְצִפָּה זָהָב, מְיֻשָּׁר עַל-הַמְּחֻקֶּה. לו וַיִּבֶן
אֶת-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, שְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית; וְטוּר, כְּרֻתֹת
אֲרָזִים. לז בַּשָּׁנָה, הָרְבִיעִית, יֻסַּד, בֵּית
יְהוָה--בְּיֶרַח, זִו. לח וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל, הוּא
הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, כָּלָה הַבַּיִת, לְכָל-דְּבָרָיו וּלְכָל-מִשְׁפָּטָו;
וַיִּבְנֵהוּ, שֶׁבַע שָׁנִים "
בית המקדש שבנה הורדוס נחשב לאחד הבניינים היפים בעולם
שלא אותם זמנים נקרא "נויו של
עולם".
שיא היופי
כמועד לנפילה
עד כדי כך נותן
התנ"ך משקל ליופי עד שאפילו מזהיר מפניו
כשאומר היופי יעוור עיניי חכמים.
לא שהוא מוצא בו מהות שלילית ( וראה ספר משלי) אלא שהתפיסה התנ"כית
היא שברוב יופי יכולים להגיע לשיא שיכול להוריד את האדם באחת מטה, ועל כך יש
להיזהר.היופי הוא יופי הוא טוב ואינו רע אך בהחלט יכול להוביל לתוצאות רעות , אם
וכאשר לא ידע האדם לכלכל מעשיו ביופי בתבונה. ועל כך ספר משלי מתריע.
היופי הוא דבר המדבר
את עצמו. הוא נאה וטוב לעולם ולאדם, אך על האדם להיות מספיק חכם ונבון כדי
לא להשתמש בו לרעה, היינו לאבד בגינו את אושיות המוסר האנושי שהוא עולה על כל
העדיים.
מעשי
הקב"ה ביופי
אם מעשיו של האלוהים הם על דרך היופי הרי שעל האדם אסור
בתכלית האיסור לנגוע ביופי האלוהי. ואכן אומר קהלת י"ג 1 : "אֶת
הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ" במובן זה גם את היופי הנשי. ולכן הדעת נותנת
שאין להסתיר בשום פנים ואופן יופי זה ומכאן פסילת הרעלה או כיסוי השער.
מאחר ואת כל מה שעשה אלוהים עשה יפה בעתו מכאן ש הצירוף: " כי טוב" המופיע בראשית
התנ"ך מסמל יופי. או כמו היה אומר
" כי יפה מאד" בחינת פסוקי התנ"ך מעלה ש טוב ויפה הן מילים נרדפות במיוחד כאשר מדובר על ראייה: כמו " וירא
אלהים את האור כי טוב"
בראשית פרק א
בראשית פרק מט פסוק ט"ו: וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ
כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד.
שמות פרק ב פסוק ב: וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא
אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.
במדבר פרק כד פסוק א: וַיַּרְא בִּלְעָם, כִּי טוֹב בְּעֵינֵי
יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם, לִקְרַאת
נְחָשִׁים; וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר, פָּנָיו.
ברכת היופי
נח מברך את ילדו במתנת
היופי :
בראשית פרק ט פסוק כ"ז: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן
בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ".
עד כדי כך חשוב ערך
היופי במקרא שאפילו יש והברכה מתהדרת ביופי .
אנו נמצא[19] את המקרא מאדיר יופיין
של אמהות ישראל כמו שרה רבקה רחל לאה ולאחר מכן מבליט יופין של אביגיל, אבישג
השונמית, והשיא הוא שולמית של שיר השירים. בסקטור הגברי מבליט את יופיים של יוסף,
שאול ודוד אפילו משה שנאמר
עליו כי טוב הוא הרי הסברנו כבר שבלשון
המקרא טוב הוא גם יכול להיות יפה. הנה:
שמות פרק ב פסוק ב: וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא
אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.
עם ישראל עצמו נחשב
כיפה: "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי-תֹאַר, קָרָא ה' שְׁמֵךְ, לְקוֹל
הֲמוּלָּה גְדֹלָה, הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ, וְרָעוּ, דָּלִיּוֹתָיו"
ירמיהו י"א 17.
שיר השירים שהוא שירת
האהבה היפה ביותר ,שנכתבה לענ"ד אי פעם, מתוארת השולמית כיפיפייה לא פעם ולא
פעמיים: ד 1 למשל: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד
לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד." או
פסוק 7 "ז כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין
בָּךְ. " או תחילת פרק ו "א אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה
פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ. ב דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם
לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים. ג אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה
בַּשּׁוֹשַׁנִּים. {ס} ד
יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה
כַּנִּדְגָּלוֹת. "
או:
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה
עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים
שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. ב
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם
מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. ג כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ
וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ד כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי
לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. ה שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים
תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים.
וכן ברוב הספר תאורי יופי של הדוד ושל הרעייה.
שלילת היופי בתנ"ך
התנ"ך, שמאדיר את
היופי על כל צעד ושעל ,אינו יכול שישלול את הערך שהוא מרים על כפיים, אך בהחלט
מראה גם את הצד המסוכן שביופי, ולאיזה תהום הוא יכול להשליך את האדם אם האדם לא
יזהר בו.
כך יוצא שספר משלי
המיוחס למלך שלמה באמצע חייו יוצר רושם של הבט שלילי ביופי למשל באמרות כמו :
משלי לא ל
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת-יְהוָה הִיא
תִתְהַלָּל".
מובן שהפסוק מגמתי.
הוא מעמיד את היופי מול עבודת ה' ומראה שבמקרה שכזה המאזניים יטו לכיוון עבודת
ה' שהרי כל התנ"ך בעצם מעמיד את האדם
מול האלוהים וזו האינסטנציה הגבוהה ביותר של היופי בעולם האדם מול בוראו. ולכן היופי
החיצוני נופל כאן מיד כאשר מעמדים אותו מול היופי הפנימי האמוני. אך אין לראות בכך
כלל וכלל פסילה של היופי, על אחת כמה וכמה אם אנו מאמינים שאת הספר כתב שלמה המלך
שהיו לו אלף נשים. ובודאי לא בחל ביופי ככלל וביופי הנשי בפרט.
וכן
הוא אומר במשלי י"א 22: " כב נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת
טָעַם." אף כאן הוא מאדיר את היופי הפנימי כנגד היופי
החיצוני. קיימת מעין התפקחות והבנה שהיופי החיצוני בהשוואה ליופי החיצוני , הוא
הקובע לטווח הארוך. ושוב אינני סבור שמי שהיו לו אלף נשים יהין לומר אמרה שכזאת
אפילו באמצע חייו. אין זאת אלא השוואת חול לקודש העמדה על המאזניים יופי אבסולוטי
מול היופי הפנימי הדורש אהבת ה'.
אך היופי שיכול שיעמוד
לו לרועץ לאדם מוזכר כבר בימי בראשית . בראשית ג 6-7 "ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ
לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח
מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ
כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" .
ובכן טוב, הרי הוא
יפה. וגם נחמד וגם תאווה לעיניים ביופיו כמובן. כלומר היופי כגורם מפתה לדבר עבירה
שיש להיזהר ממנו וממנה. כלומר גם אל היופי יש להתייחס בבחינת כבדהו וחשדהו. שטעימה
ממנו שלא במקומה יכולה להביא בחובה בכייה לדורות. שכשם שהיופי המוחלט הוא נצחי, אף
פגיעתו יכול ותהיה נצחית.
וכן אנו מוצאים בבראשית פרק ו "בראשית פרק ו פסוק ב:" וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים
אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר
בָּחָרוּ". תאוות היופי גרמה
להשחתת דור כאחד הגורמים להבאת המבול. אם
כי בני אלוהים עם בנות אדם נראה משפט השנוי במחלוקת והמשכיל יבין.
היופי הנגלה לעין
ומשמש כנכס צאן ברזל עומד גם "כאליה וקוץ בה " בספר שמואל. דוד מסתנוור
מיפת התואר ובעלת המראה הנאה ושולח את אישה אל מול פני המלחמה החזקה. בשל מעשה בת שבע מפסיד בסופו של דבר דוד את
המלוכה.
בביתו נעשים מעשים שלא
ייעשו אמנון ותמר ולאחר מכן המרד של בנו היפה אבשלום.
כאשר שמואל מחפש
להמליך מלך בישראל הוא מגיע אל בית ישי ורואה את אליאב. שם מזהיר המקרא מפני שוחד
היופי. כאמור
שמואל א ט"ז
{ס} ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל אַל-תַּבֵּט
אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר
יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב.
במאמר זה ישנה תוספת הראויה לתשומת לב מיוחדת
והיא: "כִּי
הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב"
והרי כל התורה מדברת
על היופי האלוהי שהכל בראה בטעם וביופי ואלו כאן מטיל הפסוק את חדוות היופי
החיצוני אל האדם כאשר תחום השיפוט של האלוהים כאילו לפי היופי הפנימי.
ההסבר פשוט. לא כל מה שמותר לאלוהים מותר לאדם.
שהאדם הוא יציר האלוהים ובכך הוא נחות ממנו. ה" שופט גם לפי יופי חיצוני אך
גם לפי יופי פנימי, היופי הנסתר מהאדם אותו אדם אשר שופט לפי מראה עיניים בלבד.
כלומר התורה וגם
הנ"ך לא מכחדים מאתנו דבר. מצד אחד היופי הוא נכס צאן ברזל, ועל כך אין
עוררין. אך מהצד שכנגד יש להיזהר ממנו כמו מאש, שמא יכוה ואת כוויותיו קשה לרפא.
היבט על היופי האנושי בתנ"ך
המעניין הוא שבהצגת נשות
התנ"ך ואישי התנ"ך, המקרא מציג אותם בתכונת היופי בלבד (לבד מאביגיל
שמצטיינת הן בשכל והן ביופי) ולבד מזו, משאיר את יתר התכונות של האישיות המתוארת ,להבנת הקורא מתוך מהלך
האירועים .
מבין נשות התנ"ך
ניתן לומר שכל ארבעת האמהות מוצגת בתארן כיפות. יפות ותו לא! גופא דעובדתא היא שכך
מציגן המקרא.
שרה בת 90 שנה ומתוארת
בפנינו ככלילת היופי" יא
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ
הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. " (בראשית יב
11) וכן
יד "וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה
וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד" 14. ולא זאת
,אלא שמשום יופיה נלקחה אל בית פרעה: "וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה
וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה".
כלומר המצרים לא עושים חשבון לאף אחד , רואים שהיא יפה מיד לוקחים
אותה אל המלך לתתה לו.
אחרי שרה מופיעה רבקה
שנאמר עליה: "ז וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם
לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי
פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא."
כ"ו 7
גם ברחל מקפיד המקרא להדגיש את מתנת היופי האלוהי שקבלה ועוד מגדיל עשות
בציינה כאישה היפה ביותר שכן רק עליה נאמר יפת תואר ויפת מראה "יז וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר וִיפַת
מַרְאֶה". כ"ט 17 ( אגב, בתואר זה גם
התברך בנה יוסף)
אם נפנה עינינו ל
נ"ך נמצא את אותה התופעה גם כאן נשים מצוינות בתכונת היופי שלהן ולא בשום
תכונה אחרת. למעט אביגיל המתוארת כטובת שכל ויפת תאר: "ג וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה
טוֹבַת-שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו (כָלִבִּי)". שמואל א כ"ה 3.
על בת שבע אומר הכתוב
: "ב וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל
מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת
מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד." שמואל ב יא 2 נראה
אפוא שטובת מראה הכוונה לגוף ולא לפנים שהרי ראה את כולה. ( וכן מצינו באסתר ב 2
"וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי-הַמֶּלֶךְ,
מְשָׁרְתָיו: יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת, טוֹבוֹת
מַרְאֶה." וכן
גם על תמר בתו של דוד
נאמר שהייתה אישה יפת מראה "וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן
וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ
אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד".( שמואל ב יג 1).
אבישג השונמית היתה
נערה יפיפיה שנאמר עליה נערה יפה עד מאוד
"וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד-מְאֹד וַתְּהִי
לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ. "(מלכים א
א 4)
על אסתר נאמר יפת תואר
וטובת מראה היינו יפה גם בפנים – בתואר, וגם
בגוף – טובת מראה. "וַיְהִי אֹמֵן
אֶת-הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה
יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי
לוֹ לְבַת. " (אסתר ב 7).
בשיר השירים מופיעה
השולמית כסמל היופי הנשי. יפה את רעייתי
כתרצה נאווה כירושלים איומה כנגדלות."
או " כולך יפה רעיתי ומום אין בך" או שובי שובי השולמית שובי
ונחזה בך." יופיה של השולמית בה לתאר את שלמותה. את השלמות שנפל בחלקה.
גם ושתי היתה יפה וגם
היא הובלטה בתכונת יופיה: " לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי
הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים
אֶת-יָפְיָהּ כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. ( אסתר א 11).
למדנו אפוא שבנקיטת
הפסוק בתארי: יפת מראה או טובת מראה הוא מתכוון לגוף וכאשר אומר יפת תואר מתכוון
לפנים.
כך גם מציינו אצל
הפרות של פרעה:
בראשית מא 2 "וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה,
וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ"
וכן בדניאל פרק א פסוק
4 שם מדובר על ילדים שאסף אשפנז בעבור נבוכדנצר לפי הקריטריון של ילדים אשר אין
בהם כל מאום והם טוב מראה. וביניהם היו דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה
פסוק 4 : "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין-בָּהֶם
כָּל-מאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל-חָכְמָה וְיֹדְעֵי
דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ
וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים."
ההתייחסות
התנ"כית לגיבורי המקרא הגבריים, מעלה את אותו קו מנחה שפגשנו בתיאור הנשים
במקרא היינו התכונה המאפיינת היא היופי. היופי כנכס צאן ברזל. תוצרת שמימית, תעודת
השלמות האישית של אותה דמות.
יוסף מתואר כמו אמו
יפה תואר ויפה מראה : "וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיַד-יוֹסֵף וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה
כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה." בראשית ל"ט 6
גם משה מתואר כיפה:"וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא,
וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים." שמות ב 2 ( לפי שאמרנו שטוב כמוהו כיפה קרי וירא ה' כי טוב.)
גם על שאול מתברך
ביופיו כאמור: וְלוֹ-הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר
וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ
וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם. ( שמאול א' ט 2)
דוד מתואר כאדמוני עם יפה עיניים "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא
אַדְמוֹנִי, עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" ( שמואל א ט"ז פסוק 12 )
שמואל בעת בואו למשוח מלך על ישראל מתפעל
מהמראה החיצוני היפה של אליאב . ה' נוזף בו על כך שנאמר: ו וַיְהִי בְּבוֹאָם, וַיַּרְא אֶת-אֱלִיאָב; וַיֹּאמֶר, אַךְ נֶגֶד יְהוָה
מְשִׁיחוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ
וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ--כִּי מְאַסְתִּיהוּ: כִּי לֹא, אֲשֶׁר יִרְאֶה
הָאָדָם--כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב. (
שמואל א ט"ז 6,7)
סיכום קל:
לפי שראינו עד כה
בסקירה מהירה זו מצינו שהיופי בתנ"ך מסמל את השלמות. האדם היפה הוא האדם המושלם ,באופן יחסי כמובן, לגבי הסטנדרט הקיים בעם.
אין זה אומר שאינו יכול לחטוא שהרי אין אדם בארץ ולא יחטא וראו דוד עם בת שבע וראו
אבשלום, וכד' אך ציון היופי הוא המייחד את
הדמות מעבר לדמויות האחרות ומציג אותה כשלמה לעומת האחרים ומוכנה לתפקיד הרם שאליו
הוצבה.
דרך משל יוסף:
נמצא שלבד מציון יופיו
התורה לא מציינת תכונות אופי מיוחדות שלו או קושרת לראשו כתרים שונים. " יפה
תאר ויפה מראה" כלומר יופי מושלם. זה מה שחשוב לתורה לומר לנו על האיש. וכל
כך למה? מאותה סיבה שציינו היופי הוא אלוהי ובכך הוא מסמל את השלמות באדם. אין
התורה מנדבת שבחים על יוסף. היא בהחלט משאירה לנו – הקוראים להסיק את המסקנות עליו
בעצמנו. מובן שאת תכונותיו האחרות אנו לומדים ( כמו אצל כל דמות תנ"כית אחרת)
מעצם סיפור המעשה.
התנ"ך ( לבד
מאיוב השנוי במחלוקת והמוצג כצדיק וקדוש מעונה ומסכן שהחיים התנכלו לו) אינו אוהב סגידה ופולחן לקדושים וצדיקים ואינו
מעלה אותם על נס.
עיוות להתמקדות
התנ"כית הזאת בדמויות שלה בהצגת יופיים ואי סגידה לקדוש וצדיק נוצר משך דורות רבים אחרי תקופת התנ"ך.
העיוות ניכר בהעלאת גיבורי היהדות אל רמת הקדושה העילאית לא רק הם, אלא מקום משכנם
הנצחי. עד כדי כך שגם הם וגם מקום קבורתם מתחרים לא במעט במערך הקדושים
הקתולים של הנצרות. הנצרות התברכה בקדושים
לא מעטים ומאמיניה סוגדים להם. ביהדות העכשווית נמצא כאלו העולים לקברי
צדיקים בכוונה "שזכותם תגן
עלינו" ויש אף מרחיקי לכת העוזבים את ארץ הקודש בחג הנורא והאיום ביותר כדי
לזכות בחסדיו של רבי נחמן מברסלב הנח במנוחה על משכבו אי שם בעומקו של נכר בגלות
איומה באומן.
מכל גיבורי התנ"ך
ישנו רק אחד ששמו נקשר עם התואר צדיק במשך הדורות המתקדמים שלאחר התנ"ך
והדמות הזאת היא יוסף. אך לבד ממנו לאף
אחד לא הודבק תואר זה לא לדוד לא לשלמה לשאול ולא לאי מזה ממלכי ישראל ויהודה.
הכוונה לדורות שאחרי התנ"ך (ולא למקרה כמו נח שהתורה אומרת עליו שהיה איש
צדיק בדורותיו היינו יחסית לדורות שלפניו ועד בכלל.
[1] הלכות ציצית ופרשת ציצית ענפה ומעניינת בפני עצמה אך לא זה המקום להיכנס
אליה לכן רשמנו מעין שורה תחתונה כדי לקשור את הדברים למשפט הנדון בסקירתנו.
[2] למשל ויקיפדיה מהערך איסור
הסתכלות בערווה
[3] ציטוט כל הקטע מויקיפדיה. "איסור הסתכלות בערווה"
[6] מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר
אומר מה רבו מעשיך ה' ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע רק שחק, בכה דהאי
שופרא גלי עפרא."
[7] "אמר רבה גמירי אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות."
[8] ראה "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" של פרופסור ליבוביץ פרשת
שלח לך יוני 2000 עמוד 673
[9] דוגמה מהחיים:
בהיותי מדריך התעמלות הוחלט בלחץ הדתיים ליצור קבוצה לנשים לחוד ולגברים לחוד. בשל
אי הבנה באו כמה נשים בגילאי 70 – 80 ( סבתות לנכדים) מקצווי ירושלים לשיעור .
התוצאה היתה התנפלות רבתי של הגברים וסילוקן במפח נפש מהאולם . האחת נסה על נפשה
מחשש שיכו אותה. התוצאה היתה שמאותו היום הפסקתי להדריך את אותם גברים אלימים. וכל
זאת בשל פרשנות קלוקלת של הוראת התורה.
[10] אגב הרב משאש מתיר לנשים ללכת בגילוי ראש לדעתו מדובר במנהג נשים שבטל
טעמו. מתיחס לדברי ר' ישמעאל ב בכתובות עב, א שם שם בסוף העמוד' –"ופרע את ראש האשה
ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש
[11] כמו למשל הוראת לא תחסום שור בדישו או חוקת הפסח לרבות גרים,תושב ושכיר,
דיני עבד עברי,מכשפה לא תחיה , שבת, בין אדם לחברו , וכד'.התורה מציינת כחוקים את
הדברים הקריטיים לדעתה, ואת החשוב לה.
[12] נציין רק דגש אחד לגבי האשמה שבולט מאוד לעיין שבמקרה אישה סוטה חובת
ההוכחה היא על הנאשמת ולא על המאשים בניגוד לכל היגיון ולכל משפט אחר המוכר לנו.
ועניין זה ודאי שאומר דרשני.
[13] ג'לביה = גלימה. חג'אב כיסוי ראש וגם כיסוי גוף לנשים המוסלמיות יכול להיקרא
בעברית גם צעיף או גלימה. המוסלמים דורשים מנשותיהם לכסות את כל גופן פרט לפנים
,לידיים ולרגליים כיסוי הראש הוא בח'מאר (צעיף) כיסוי הגוף הוא בג'ילבה (גלימה) אגב אצל הטליבאן שכפו דתם בחלק
מאפגניסטן נהוג שהנשים תלכנה עם "בורקה" בורקה זו גלימה שמכסה מהראש ועד הקרסוליים
ומכסה גם את הפנים לרבות העיניים. לפי זה
אישה שרוצה לצאת לרחוב חייבת ללבוש בורקה כזאת מעל בגדיה.
[14] יש הטוענים שכיסוי ראש לאישה הוא סמל להיותה נשואה ובכך הרווקות שהולכות
בלא כיסוי ראש תהיינה בבחינת פוטנציאל ריאלי להיכרות ולנישואין. בעוד בעלות כיסוי
הראש הן בבחינת טבו ללוטשי עיניים למיניהם.
[15] כמה תביעות החתמת שפתי נשים נמצאו על ביתו של הזמר פרנק סינטרה? עד כמה
נשים נמשכות אחרי קולם ופירסומם של זמרים. אך חז"ל משום מה מתעלמים מכך
לחלוטין! האישה לגביהם שונה.
[16] אף זו חריצת דין שוביניסטית
מכוערת . שהאישה אשמה כל עוד לא הוכחה חפותה על סמך דברי המאשים בעלה, שמן הדין
היה שעליו היתה צריכה להיות חובת ההוכחה ולא עליה.
[17] עומד הרב אמנון יצחק ובעזות מצח ובלעג משיב דברים לשואלת חילונית בעניין
כיסוי ראש. הוא מביא כמובן את "ופרע הכהן את ראש האישה " וטוען ,לאחר שלוחצת
עליו אותה אישה ,שתורה שבע"פ ניתנה עם תורה שבכתב והיא מדייקת בדבריה.
מובן
שאותו איש לא מביא שום אסמכתא לדבריו. והרי כולנו יודעים שתורה שבע"פ היינו
משנה תלמוד תוספת בריתות וכד' נתהוותה משך מרוצת השנים. יודעים אנו שישנם דברים
בתורה שהטעם ניתן עליהם וישנם דברים שטעם לא ניתן עליהם והסיבה פשוטה: כדי שהדברים
יוכלו להתפרש כיאות: דור דור בדורו בהתאם
להתפתחות אנושית טכנולוגית וכד'
עומד
אותו רב וכהוכחה לדבריו מביא פסוק כלל וכלל לא מוצלח הוא אומר נאמר "שמור את יום השבת לקודשו"
ושואל את אותה הגברת מה פירוש לשמור? (כדי להראות שהתורה שבע"פ מפרשת את
לשמור) בלעג הוא אומר לה האם הכוונה לרשום על פתק שמור את יום השבת ולקבוץ אגרוף
על אותו פתק משך כל יום השבת.
מובן
שדברי הבל הם שהרי נאמר מפורשות בתורה מה פירוש לשמור שבת: למשל לא תבעירו אש בכל
מושבותיכם., לא תעשה לך כל מלאכה וביום
השבת שבת לך לחמורך לעבדך וכו' כלומר
התורה נתנה את המקרו המתייחס לכל התחומים ואלו האדם בשכלו הוא, מכניס את הפרטים
הקטנים לפי אותן קטגוריות שרשמה לו התורה.
יתרה
מזה התורה סותמת כדי לאפשר לאדם להתקין תקנות להלכה בהתאם להתפתחות האנושית. ואמנם
עשינו זאת למשל בעניין השמיטה ובעניינים אחרים. ומקווה שתפקחנה העיניים להבין את
התורה כהלכתה לא כתורה לזמנה לא כתורה חד פעמית אלא כתורה דינמית הטובה לכל
התקופות ולכל הזמנים כפי ש לענ"ד היא באמת נכתבה. כמו למשל כפי שעשינו בהתאם
להתפתות הטכנולוגית שלנו עם נושא "שעון השבת" ואולי בעתיד בהתאם להלכה
כמובן יהיה מותר לנסוע בשבת לפי ההתפתחות הטכנולוגית והאמצאות המתוחכמות של המוח
האנושי.
[18] למה חל או לא חל? משום שלפי הדת היהודית ישנן מצוות שהאישה חייבת בהם
וישנן מצוות שאינה חייבת בהם והטעם משום היותה עקרת הבית ומטופלת בילדים. והטעם
הגיוני וברור.
[19] על היופי לסוגיו בתנ"ך כמו יופי נשי גברי טבע וכו' נעמוד בהרחבה בגוף
הספר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה