כחש האדם כנגד
הברירה הטבעית
מבוא
האדם
החושב, למד להבחין בין טוב לרע הן על פי אמות מידה מוסריות שנובעות מרגש אנושי, אשר
סטטיסטית מקיף את רוב התרבויות האנושיות לתקופותיהן השונות. כמו למשל הסתייגות מרצח לשמו. ובין טוב שאף הוא
מקיף את רוב התרבויות המשתנות בין קבוצות אתניות לפי חלוקה אפשרית לתקופות. כמו
למשל כיבוד אב ואם. המניע הרגשי הוא אהבה
טבעית להורים, תחושת הכרת טובה על שנים של דאגה וגידול. ומכאן הבט מוסרי של גרימת
טובה בעבור טובה ומיאוס ודחיית הרעה תחת
טובה.
הישג
רעיוני בסיסי טריוויאלי זה על ידי האדם, אפשר לו להתקדם צעד אחד נוסף קדימה ולהחיל
קודקס חוקים באזורו המחייב את שליטת הטוב
ומעניש את הבוחרים ברע ולו רק משום יראו וייראו. ובמטרה כללית ליצור סדר מוסרי צודק באנדרלמוסיה החברתית.
החוקים
והתקנות באו מטעם האדם למען האדם. אך כשם שאין שלמות בעולם לא באדם ולא במעשיו לא
באורך חיו, כך גם אין שלמות בהיגיון דבריו והחלת החוקים, אשר לא אחת נמצא שאין בהם
את השלמות המיוחלת.
כנגד
הדברים האלו ישנו סטנדרט עולמי שהוא בבחינת נתון שאין לערער על קיומו והשפעתו על
האדם. הגורם הקבוע הגלובלי הזה הוא הטבע. הן במקרו - הטבע הפיסי העולמי והן במיקרו
- טבעו של האדם.
כל
עוד האדם נוהג על פי טבעו האישי ועל פי חוקי הטבע הנתונים כעובדה מוגמרת, אין כל
בעיה. לא לאדם ולא לטבע הסובב לו. ברגע שהאדם מנסה לשנות מההכתבה של החוק הטבעי
הבעיה חוזרת אליו ושומא עליו להתמודד עמה.
ההתמודדות יוצרת לא פעם מגוון של חוקים מלאכותיים, לא טבעיים למען הכלל, שלא פעם
פוגעים בכלל . כל זה בשום לב לגורם אחד אותו ציינו בתחילת המבוא אשר משנה את התמונה
לכאן ולכאן. הכוונה ליכולת ההבחנה ולידיעת
הטוב והרע בעיניי האדם. הידיעה העובדתית
שהרצח רע הוא מאפשרת בהחלט לחוקק חוקים נגד רצח למען האדם ולמען עתידו הטוב. כך
יוצא שריסון היצר הטבעי כדחף לביצוע פעולה שלילית כמו הריגה, הוא אכן
למען האדם, לטובתו ולטובת חברת האדם בה הוא חי. גזרה שווה לגבי הידיעה העובדתית
שהנתינה לאחר דבר טוב הוא, כך יוצא ששחרור
הדחף היצרי לעשות טובה לאחר אף הוא למען האדם לטובתו ולטובת חברת האדם בה הוא חי.
עד
כאן הכל טוב ויפה נהיר וברור. אך מה קורה כאשר האדם בוחר להתכחש לטבע האדם במישור
החיובי המוגדר כנתיב הטוב, להפעיל אמצעים רעיוניים מתנגדים לטבע, להחמיר בדרכיו
ומעשיו כתוצאה מחשיבה מסוימת או מאילוצי חשיבה המוכתבת מקודקס חוקים דתי , דרך
משל, המנסה להתכחש ולשנות טבעו הגלובלי של האדם כפי שנברא על חושיו ודרכיו בחוכמה
רבה?.
על
בעיה זו ואחרות נדון בהמשך:
*
1. הלא תעשה לעומת הכן תעשה
יש
להניח הנחה ,שדומני לא מעט אנשים יסכימו
איתה, שהיקום והכלול בו, לרבות האדם עצמו נברא בחוכמה עילאית. אם נתבונן
בחיות , דרך משל, נראה את הלך חייהם הטבעית בנוי בצורה חכמה שאין שני לה. לא בכדי
אמרו חכמנו "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם" ראה משחקיהם של גורי
האריות ביניהם ועם אמם, ראה כלבים המכשכשים בזנבם בבוא אדונם, פעמים עצובים כאשר
הוא נופל למשכב, פעמים כועסים כאשר הוא מסב מהם פנים. קיצורו של דבר ראה דרכי החי
שמסביבך את רגשות החי את התנהגותו בינו לבין עצמו ובינו לבין האחר ודע כי אכן
בחוכמה נברא עולם זה והפרטים שבו. יתירה מזו, דרך התנהלותם על ציר זמן אף היא
נכונה, בעיני המתבונן, וחכמה.
עתה
הסב פניך אל האדם וראה: נכון שברשות המסים
למשל כתב האדם זכויות וחובות של הנישום. וכדוגמא זו של חובות וזכויות נמצא גם בקודקס חוקים של מוסדות מדינה ומקומות עבודה
אחרים. אך בבואנו לדבר על קביעת האדם לבני מינו לגבי מעשים חיובים שיש לעשותם
לעומת מעשים שלילים שאין לעשותם. ההתייחסות היא לפי " יצר לב האדם רע
מנעוריו" זאת אומרת בחינת "הלא"
יותר מאשר "הכן".
תמוה
ביותר? אפילו בעשרת הדיברות, כל הדיברות למעט כיבוד אב ואם מדברות על מה לא לעשות
אך אין התייחסות למה כן לעשות ובהרבה הרבה תחומים.
המגמה
הזאת של הצבעה על הלא לעשות לעומת הנמכת טון לגבי המה כן לעשות, הולכת ומתעצמת במרוצת הזמן
החולף עד כדי החמרה בעניין הלא תעשה בימינו אנו. מעשים שנעשו על דרך הטבע בעברו הלא
רחוק, נאסר לעשותם בימינו אלו בשל החמרת "הלא תעשה" בעיקר בגזרות רבנים
שונים במגזר הדתי. ואם מדובר על השלכות פוליטיות
הרי שלא אחת גזרה שהחלה במקום
המצומצם של הקהילה הדתית, עברה למעין חוק
מדינה ונכפתה מתחת קורת גג של חוק על
ציבור רחב יותר, מתוכו ציבור חילוני גדול
שבהחלט לא היה מוכן לקבל על עצמו איסורים
חדשים כגון אלו. חוקים אלו יכולים להיות בין אם איסור של תחבורה בשבת , חנויות פתוחות
בשבת, ועד חוקים סוציאליים שונים שעשויים להיטיב עם ציבור אחד לעומת החמרה עם
ציבור אחר, גיוס של לוחמים אלו לצבא ושחרור של אלו וכדומה.
מובן
שמצבים כאלו עלולים לגרום לחיכוכים מיותרים בין מגזרי אוכלוסיה שונים בעיקר בין
דתיים לחילונים. מצאנו מקרים גם של אלימות במגזר חרדי שריפת תחנות אוטובוס ופחי
זבל , הכאת אנשים ושבירת מקלות על גבן וזכוכיותיהן של מכוניות.
לדאבוננו
אין עצירה של גלגלי ההחמרה. היא הולכת וגדלה וטופחת על פנינו וטביעותיהם ניכרים כמעט בכל שעל ושעל בנתיבי
החיים. הרבנים מצדם לא עוצרים רגע ואומרים: בעצם מה אנחנו עושים? למה אנחנו
גורמים?
דומני
שהגאווה של אותם מחמירי הלכות שהנה יקראו החמרה זו על שמי, יהללוני בחוצות, משמשת
כזרז רציני להחמרה. חושב לו אותו מחמיר: אולי אף אפתח בית מדרש לחסידי שאקרא לו בשם החוק
שהחמרתי בו למשל : "ישיבת טרום צום" היינו צום שלפני הצום הגדול כדי
להדר במצוות הצום. [1] טעם אחר הוא שאותם רבנים
חושבים לתומם שככל שיחמירו יותר,יחשבו לסופר צדיקים. בדיוק כשם שאותו חרד הולך רגל חושב שאם יחזיק
סידור בידו ויקרא תוך כדי הליכה הוא יקים בהידור את " בלכתך בדרך" ושוכח
את " ונשמרתם לנפשותיכם".
או
במגזר החילוני: החלת חוק מחמיר נגד זורקי אבנים
מצדם או מצדנו. יאמר ממציא החוק. הנה הצבתי לעצמי גלעד לזיכרון עולם שהרי
בדברי ימי המדינה ייכתב שמר פלוני אלמוני הציע בשנת כך וכך חוק בכנסת אשר התקבל
ברוב קולות.
כנספח
לדברים אלו אומר שדומני שנושא ההחמרה תפס תאוצה בשנים האחרונות, והפך למעין מודה!
מעין פסיכוזה של ראשי הדור שהאחד מחמיר, רואה אותו חברו , שכבודו הולך לפניו בשל
שהעלה עצמו לרמת צדיק בזכות אותה החמרה שהתקבלה על ידי חסידיו בברכה, ואומר למה הוא כן ואני לאו? אדרבה אמצא לעצמי
גם דבר מה להחמיר בו. וכך חבר מביא חבר רב מביא רב. יוצא אפוא, שגם אלו אשר לא
התכוונו כלל וכלל להחמיר, מוצאים עצמם
נסחפים בזרם התודעה החדש וממציאים גם הם
*
2. איזהו "גיבור" הכובש את יצרו
כיבוש
היצר משמש כאחת המחיצות המפרידות בין האדם לחיה. החיה פועלת על פי אינסטינקטים
ופולסים טבעיים. בדיוק כשם שהאדם פועל על פי דחפים טבעיים. אלא, שההבדל הוא שלאדם
יש את היכולת לכבוש את הדחף הזה ולעצור בעד עצמו לבצע מהלך מסוים.
אמהות
אומרות לא פעם לבניהם , לבנותיהן; חישבו שלוש פעמים לפני שאתם מבצעים את מה שחשבתם
מלכתחילה לבצע" במילים אחרות הפעילו את מנגנון הבקרה שלכם ואת טבלת האמת
וההחלטה שבמוחכם. רק אז כשתבחנו שוב את הדברים רק אז תפעלו.
בעצם
באמירה שכזאת אנו מבקשים ריסון של הדחף הטבעי הבסיסי שבנו על ידי כח החשיבה ושיקול
הדעת. אנו מעמידים עצמנו מעבר או מעל לחוקי הטבע הטבועים בנו ופועלים למעשה באופן
מלאכותי כנגד אותם חוקים.
במקרים
השלילים , או בקטגורית "הרע"
אנו באמצעים מלאכותיים שנובעים מחשיבה ושיקול דעת מתגברים על הדחף הטבעי לבצע מהלך
שלפי כל הדעות או המוסכמות החברתיות נחשב לרע. כמו רצח בדם קר, כמו הרג, כמו
התעללות בבעל חי, כמו מעשה נקם אכזרי וכדומה. כיבוש היצר במקרה זה מעלה מחד
גיסא את האדם מעבר לחיה שאינה מסוגלת לכך,
ומאידך גיסא, מעלה אותו לסטאטוס של גיבור שכבש את יצרו בעיני עצמו ואפשר גם בעיני
הסובבים לו. האיפוק והקריאה לשלום , או האיפוק ממעשה נקם שבדיעבד מתברר שלא היה בו צורך כלל ועיקר, או
התאפקות מהיסחפות לתגרה בשל ווכחנות קולנית גולשת במדרון, אלו מתפרשים ככיבוש הדחף
הטבעי באמצעי חשיבה מרסני רגש, היינו בדרך
מלאכותית ,לכאורה, שיש בה הרבה מן החיוב והטוב בעיני האדם והחברה.
אך
יש גם את הפן השני ,הפן של כיבוש היצר והתנגדות לדחף הטבעי שבאדם, שלא רק שלא
מעמיד אותו כגיבור, אלא אפילו עלול להוריד את האדם לרמה של שוטה. ההבחנה כאן היא
בדרך כלל בין מגזרי אוכלוסיה שונים. דרך משל:
כאשר
מדובר ביחסים בין גבר לאישה במרחב הפתוח, אין כמעט בעיה נראית לעין במגזר החילוני. אך דווקא במישור הדתי ובמיוחד
בימינו אנו. הנטייה להחמרה בהתנהגויות היומיומיות הולכת וגוברת מיום ליום. דרך
משל: במקום שלא נהגו בעבר לחייב נשים לילך עם שמלות בסופרמרקטים, היום חייבת כל
אישה להיכנס לסופר דתי כשהיא לובשת חצאית לגופה. אחרת נמנעת כניסתה. ניכרת תופעה
מדאיגה של הדרת נשים למשל: במקום שנהגו ללכת חופשי על מדרכות מאה שערים, היום יש
מדרכה לגברים ומולה מדרכה לנשים . וכל זאת
מחמת "לא תתורו" או בשל חיוב
הצניעות. גזרה שווה לגבי ישיבה באוטובוס; נשים מאחור בחלק האחורי של האוטובוס
וגברים קדימה בצד הקדמי של האוטובוס. חסר
לה לאישה נורמטיבית מהשורה שתכנס לאוטובוס כזה ובתום לב תשב במקום הקדמי היכן
שיושבים הגברים....כאן אפשרי שיד האלימות תחזק מכל היגיון.
האם
כללים אלו נקבעים על פי בסיס שוויוני בן גבר לאשה? ,כאמור בבראשית זכר ונקבה ברא אותם וקרא שמם
אדם?
מי
קובע את כל הכללים האלו?
מובן
שהבסיס אינו שוויוני שהרי מי שקובע את
הכללים האלו הם הגברים. קובעים מבלי לשאול
אפילו את דעת ופי הנערות!
ומי
שקובע את הכללים הללו הם הרבנים המלומדים על פי פירוש שנראה בעיניהם כמתאים ביותר
להבנת הנקרא. וכיוון החשיבה הוא , כאמור לעיל, כל המחמיר הרי זה משובח, הן
לתלמידים שלהם והן לגאוות עצמם "כגאוני הדור".
הבעיה
שההתעוררות הפמיניסטית במגזר הדתי קיים אך בראשיתו ועדיין הנשים כנועות מול ידו
החזקה של הגבר, עדיין הן חוששות מפחד רבנים ותלמידי חכמים חורצי גורלן ולו רק משום שנאמר עליהם (שלא בצדק) וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי
זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל,
וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל
דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:
אוי
לה לאותה אש המדירה נשים אל מאחורי סיר של מטבח, כענייה וחסרת תועלת, אל מושב
אוטובוס אחורי ,לבל ייראו פניה פני מכשפה מפתה את לב הגבר התם הישר ו"טוב
הלב"
האם
לא נכון יותר היה לסמא את עיניו של הלהוט אחר יולדתו - האישה במין מסכת אוטובוס או מסכת רחוב מסמאת
עיניים?
ראינו
חכמים, ראינו רבנים, גם שמענו איך הובלו הם בבושה וחרפה אל מאחורי סוגר ובריח על כל שעברו
על חוקי תורה בסיסים ועשו מעשים שלא יעשו נגד רצונן של יושבות ירכתי אוטובוס והולכות מדרכות מוקצות
בעבורן בלבד. ראינו רבנים בהימלטם מן הארץ בשל פחד השלטונות ורשויות החוק העומדים
להכניסם לבית הכלא בעבור שפעלו שלא על פי חוקי התורה ונתנו עיניים סוטות וידיים
חופשיות למעשיהן בבנות המין היפה..
אלו
וגם אלו רבנים ביניהם ראשי ישיבות ראשי מגזרים חרדיים שלא היה להם דין ולא דיין
ועשו לפי חפץ עיניים ותשוקת המין פעלו על פי היצרים הטבעיים שבאדם ובבחינה זו היו
טבעיים במלוא מובן המלה. אך אמרנו שיש לבער את הרע מקרבך ולפיכך הציב האדם חוק
ומשפט וסייג לדבר עברה, מחד והפנייה לכיבוש היצר מעידך.
אלו,
לא התחשבו לא בפנייה להיגיון שהופנה אליהם מצד חוק התורה חוק המוסר וחוק המדינה
ואף לא הצליחו לכבוש את יצרם בהיותם אדם עם חולשותיו ועם מגרעותיו.
כניסה
לתחום צנעת האישה נגד רצונה הוא דבר שנראה כרצח אדם בעודו חי את הכאב תשא עמה אותה
אישה כל ימי חייה, ולא היא תהיה כפי שהיתה עד כה.
אז
בבקשה: אמור מעתה:
ואל
תהיה זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁהרי לֹּא
תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שפן
וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת יתוש, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת מי מעין דלוח , וְכָל דִּבְרֵיהֶם הבל פה.
*
2.1
איסור
השחייה המעורבת נשים וגברים
התמיהה
הגדולה ביותר היא לגבי שחיה מעורבת גברים
נשים. יותר ויותר גברים דורשים שעות בריכה
לגברים ושעות בריכה נפרדות לנשים. יוצא
אפוא שמשפחה דתית או חרדית יוצאת פעם בשנה לחופשה לבית מלון, על האב להיפרד מילדיו דווקא ברגעי החופש היפים ביותר
שהם שחייה משפחתית מהנה ומשובבת נפש במים.
הסיבה
מחמת " לא תתורו אחרי עיניכם" [2]
. סיבה מוזרה זו היא באופן בולט במיוחד התכחשות לפן החיובי הטבעי שבאדם, שמוצא ביטויו
בדחף הטבעי להתבונן ביפי היצירה של
הבריאה. יופי וחן יש בו משום טעם חיובי. וטוב ונכון הוא שחושי האדם ערים ליופיו של
עולם ומה קרוב לאדם יותר מאשר יופיים של בני מינו?
יופי
אסתטיקה אין בהם משום פסול בוודאי לא לפי
המקרא המאדיר דווקא את יופין של הנשים ומציין זאת במיוחד הן על שרה למשל, רחל, בת שבע שולמית ואחרות.
עולה
על השכל לחשוב שהיופי הנשי והיופי הגברי יש בשניהם כאחד כדי למשוך את הגבר אל האישה וההפך את האישה אל
הגבר. הצורך הקיומי והמשך הדור הוא תוצר
טבעי של הטבע וניתן לראותו כגורם נצחי הטבוע בגנים של החי ,לרבות האדם, עלי אדמות
בכל הדורות עד קץ סוף כל הדורות. ומה יפה יותר נכון יותר מחוכמת הטבע שנטע
באדם והן בחי דחפים אלו כדי להמשיך את
קיום הדורות?!
לפיכך
אין שום פסול להתבונן ביופי. נהפוך הוא מן הראוי הוא להתבונן ביופי הבריאה. ליהנות מיופי זה לרבות יופייה של אישה בבחינת
הגבר, או יופיו של גבר בבחינת האישה. ולומר מה יפים וגדולים הם מעשי היצירה הזאת!
אלו
הייתי סוקר זאת מנקודת ראות דתית הייתי
מעז ואומר שמי שמכסה עיניו מראות ביופייה של האישה, למעשה הופך פניו מזיו פני
האלוהים שעשה כל זאת בשביל האדם ולמען האדם. עד כדי שיש בכך משום אי הליכה לפי צו
הבריאה, שבראה הקב"ה למען האדם. היינו ההתכחשות לדחף שהייתי קורא לו המניע להמשך
הקיומי של האדם, סותר בפירוש לכוונת התורה ודרכיה . יתירה מזו היה צריך להיכלל בין
החוקים של " אל תעשה". כלומר אל תמנע עצמך באמצעים מלאכותיים מראות
ביופיו של עולם שנברא עבורך.
התורה
אינה אוסרת על הפן החיובי בראיית יופיו של עולם בבריאתו למען האדם ובכלל זה
ההסתכלות באישה. להפך, וכבר אמרנו זאת לעיל, מוצאת שוויוניות מוחלטת בין גבר
לאישה. וראה את דבורה הנביאה שופטת בישראל
,וראה את חולדה הנביאה ראה יעל אשת חבר
הקיני ואחרות רבות שתפסו עמדת מפתח בחיי העם.
התורה
, כאמור , מדגישה במיוחד את יפי הנשים
ואינה אוסרת להביט בהן. כמו שרה
לאה ( שעיניה רכות) רחל יפת התואר והשולמית ( שובי ונחזה בך) האישה היא
גאוות הגבר במקרא עד כדי שראשי עם היו לוקחים לעצמם כמה נשים והיה להם החל מאברהם
לא מעט פילגשים. מובן שאי אפשר להשוות את תקופת המקרא לימינו אנו בהם הפוליגמיה
אסורה.
אך
בהתבוננות אל הדברים, נראה כי לא כך
מפרשים חז"ל ולא כך גורסים הרבנים למיניהם:
אם
מדובר בשוויונות מובן שבכלל זה יש להדגיש גם את עניין ההסתכלות. אם לגבר אסור
להסתכל אז גם לאישה צריך שאסור יהיה להסתכל. אך השוביניזם הגברי הדתי מבטל
שוויוניות זו במחי יד אחת. נשים מאחור
באוטובוס גברים קדימה. אם כבר נגזרת גזרה מוזרה זו מדוע לא ההפך? מדוע
לא לקיים את המנהג הנימוסי הקלאסי של אישה קודם?
LADY FIRST"" מעבר
לכך, בהתייחס לישיבה באוטובוס: וכי אישה
הצופה בגבר יפה היושב לפניה מותר! וגבר שיצפה באישה הישובה לה לפניו אסור?
אם
נחזור לעניין השחייה המשותפת, שנאסרת על ידי רבנים, הרי הסיבה היא שאישה לבושה
בבגד ים וחו"ח ייפול המביט בה ברשתה ותצנח ארצה עטרת ראשו כאשר ייסחף בחושיו עד כדי בגידה
בהרהור לב וגומר בבגידה פיסית באיזו שהיא מיטה העלולה לגרום רחמנא לצלן לאותו אדם
עונש מיתה טרם זמנה...
ואני
שואל האומנם?
אלו
כך היה צריך להיות שאין איש נותן עיניו באישה, הטבע היה יוצר מן עולם כזה בו הכל
היה מתנהל לפי איך שהאדם חושב שהיה נכון לו
לעולם שיתנהל, לרבות במקרה הנדון הזה. אנשים לא היו שומעים עוד את מה שלא
היו רוצים לשמוע, אנשים לא היו מריחים עוד את מה שלא היו רוצים להריח, ואנשים גם
לא היו טועמים גם טעמים שלא היו רוצים לטעום.
אך
הטבע חזק מהאדם והאדם, שאף הוא חלק מהטבע, מונהג על פי חוקי הטבע. אלו עובדות. אדם קיבל את עיניו כדי להסתכל בהן ולראות בהן
מקצהו של הרע ועד קצהו של הטוב, מקצהו של המכוער ועד קצהו של היפה. העיניים הן שליחות המוח המעבד את הנתונים
לשיפוט האדם. העיניים בנויות כך שהן נעצמות רק בעת עייפות ובעיקר לעת שנת הלילה.
אך כל עצימת עין אחרת היא מלאכותית ואינה על דרך הטבע המובנה באדם. לרבות עצימת
עין בלתי מכוונת על מנת לירות ,אם על מטרת דמות או על מנת להרוג.לרבות קריצת עין
שובבנית הנעשית כדי להצחיק באופן מלאכותי לחלוטין.
מבחינה פילוסופית דתית, ניתן בהחלט לומר שאם
הקב"ה נתן בראשו של אדם עיניים להתבונן בהן, והקציב זמן התבוננות בהן לאורך חייו של אדם, הרי
שכל התכחשות לבריאה זו במתכונתה ובאורך זמנה, היא בעצם התכחשות לחוכמת מעשיו של
הקב"ה בבריאה.
אין
זאת שאם היה חושב הקב"ה שלפרקי זמן מסוימים חל איסור חמור בהסתכלות בעיניו של
אדם, בודאי היה יוצר התרעה פיסית מובנית
לכך, או לפחות היה אומר זאת בתורתו וברחל בתך הקטנה אומר. אך בשום מקום במקרא לא
כתוב שאסור להסתכל באישה. נהפוך הוא: יש להסתכל כמו בשולמית של שיר השירים וכמו
בשרה יפת התואר שאברהם פחד שיסתכלו בה האחרים, וברחל.. וכן אינני רוצה לתאר
במחשבתי מצב שבחציית ים סוף או חציית הירדן הלכו הגברים בראש אחד קדימה והנשים
והטף בראש אחר אחורה שמא יעבור אחד החוצים על איסור הסתכלות על אישה ( שלמעשה לא
נברא ולא היה מעולם). כך לא נאמר וכך גם לא סביר לחשוב. דומה יותר לחשוב שהלכו הם
איש במשפחתו איש עם משפחתו. כאשר מרים הנביאה והמחוללות שרו עמד העם והקשיב ואיש
שם לא אמר " קול באישה ערווה" אפילו לא ברמז קטן.
אם
נאמר כי מותר האדם מן הבהמה עובדתית קיים הוא, לפחות ברמת האינטליגנציה יכולת
ריסון הרגשות וכד', הרי אפשר לומר שאין פסול לאדם בעל המשפחה לחזות ביופי הסובב
סביבו, אגב שחייה עם המשפחה והנאה מילדיו ורעייתו. לא כל האדם הוא זאב טורף ולא כל האדם הנשוי
מחפש את דרך הבגידה והפניית העורף לאהובת נפשו. ואין זה משום ההגינות להחמיר חיו
של אדם להפרידו ממשפחתו וגו' בשל קומץ בוגדני שמקלקל את השורה, ולא נכחיש שאף אותו
קומץ פועל על פי נתיב בחוקי הטבע. אומנם
החייתי מעיקרו, לא הרצוי לא המקובל, אך הקיים. ואף כאן נוהג האיש על פי טבעו חושיו
ויצריו. ויש אומרים: " את אשר צריך לקרות ,קורה!
הרי
לא היינו מתארים לעצמנו חברה מודרנית בה ילכו כל הגברים ברחוב , במכולת במסדרונות
בתי חולים, בתור למשרד הפנים וכדומה עם
מסכות על עיניהם לבל יראו חס וחלילה בצלמה של אישה! פניה וגופה והרי תמוה ומוזר הדבר.
כך
הוא בברכה כך הוא בתיאטרון כך הוא בהרצאה וכד'.
ועוד
הייתי
שואל מבחינה מוסרית דתית, אם נשים על המאזנים את הנאת המשפחה בשחייה
המשותפת מול הפרדת גברי המשפחה לשחייה נפרדת לבין נשות המשפחה לשחייה נפרדת. מה יכול שימצא חן יותר בעיניי הקב"ה? האם הקב"ה , לפי התפיסה הדתית אוהב אחדות,
שלמות המשפחה, הנאת המשפחה תחת זיו השכינה, או שמא הוא מעדיף הפרדת המשפחה לגורמים כאשר בנים במשפחה יחגגו רחוק מאמם
ואחיותיהם . ואחיות המשפחה יחגגו רחוק מאביהן ורחוק מאחיהן?
מי
הם אותם עזי מצח, מעוותי משמעות בתורה, שיודעים יותר ממך ויותר מהכתוב בתורה את
רצונו של האל?[3]
אחזור
ואומר ואדגיש שפרשנות מעוותת של פסוק יחיד
במקרא וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם,
אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם" אשר פרשנותו על ידי חכמים מנוגדת בתכלית הניגוד לכל
עובדות המקראכפי שמתוארות בתורה
ובנ"ך , כאשר ברור כשמש בשמים (גם
על פי מובאות תנכיות אחרות) שהכוונה לתור אחר אלוהים אחרים, פרשנות לא
מדויקת מעוותת זו, גרמה להחלת חוקים המפלים
בין המינים שאינם נכונים אינם רצויים,
והולכים ומחמירים בהם מעת לעת ומדור לדור.
בין השאר מונעים אותם בעלי זקנים מלומדים
ממשפחות רבות בישראל את ההנאה של טבילה ביחד ושעשועי מים משותפים בין אב ואם לילדיהם.
ואם
נניח ושטים לו עיניו של מן דהו על גופה של אישה זרה בבריכה ,ורואה הוא בפניה, וכי
יראה אותה שוב בימיו? לא. האם ראה אותה ראיה רגעית? כן. האם יחדל בשל כך לאהוב את
אשתו ולקיים עמה את יחסיי ישות? ודאי שלא. אולי במקרים חמים מאוד יש לומר כי ההפך מכך הוא הנכון כלומר: תאבונו
יגבר אצל אשתו.
בוא
נאמר שאם יסתכל על גופה של האישה ופניה , אין בכך משום עבירה. לא מבחינת התורה
שאינה אוסרת על כך, לא מבחינת טבעו של אדם ,שכך הוא בנוי ,על דרך הטבע , שיעשה בחושיו. הרי נוצר הוא עם
חושים ערים אלו, וטוב שכך נברא הוא. אין כל פסול בכך שאישה תתבונן בגופו של גבר
וההפך מכך שדרך הטבע היא ורצון התורה היא, שרק כך נוצרים זיווגים וזו היתה מטרתה
של התורה שלא אסרה את ההסתכלות כדי ליצור
מפגש עיניים והתרשמות אולי שם ליד המעיין או בור המים ,לשם קיום המשכיות של המין
האנושי.
*
3. ההבט התורני להתנהגות האדם בכפוף לחוש והיגיון
אם
נסתכל על לב לבן של הוראות חוק ישראל לבני ישראל הם עשרת הדיברות, נמצא שיותר מאשר כן תעשה הן מדברות על לא תעשה. וכבר
אמרנו שההסבר לכך הוא משום התפיסה שלב האדם רע מנעוריו, ולכן יש להחזירו אל דרך
המוטב.
אך
נמצא עוד אלמנט מעניין שבכל הלאווים האלו של אל תעשה, כמו למשל
יב לֹא תִרְצָח, {ס} לֹא תִנְאָף; {ס} לֹא
תִגְנֹב, {ס} לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. {ס}
יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; {ס}
לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל,
אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. ( מתוך עשרת הדיברות שמות כ)
חסר לאו אחד ,כל כך שכיח בציבור, והוא
"השקר" לא נאמר בשום מקום:
" אל תשקר"
נשאלת
השאלה ובתמיהה גדולה וכי מדוע הושמט הצו
החשוב הזה?
והתשובה
היא ברורה:
זה
צו שהציבור לא יוכל לעמוד בו והתורה יודעת את זה היטב. השקר הוא צדה האפל של האמת
אך לפעמים הוא גם צידה הלבן . והמרחק בין שקר לבן לשקר שחור לבין האמת העומדת
ביניהם הוא לא כל כך גדול. לפעמים ההשקה
היא כל כך צמודה שקשה לומר מה פה הדבר השקרי ומה האמיתי. שהרי יודעים אנו שהאחד
יכול לפרש את המקרה כאמת לאמיתה כאשר חברו יכול לפרש אותה כראות עיניו עד כדי
הפיכת אמת זו של הראשון על פיה.
גזרה
שווה היא לגבי הראיה. התורה בשום מקום לא אומרת לגבר אל תסתכל על אישה, יתירה מזו גם לא אומרת לגבר
נשוי שאל לו להסתכל על אישה נשואה אחרת או על רווקה מגיל זה או אחר. התורה יודעת
שאין חוק מסוג זה יכול לעמוד בפני הציבור.
עיניים לאדם נבראו על מנת שיביט בהן ואי
אפשר לומר לו לכסות אותן. בדיוק כפי שאי
אפשר לומר לאדם לאטום את אוזניו מלשמוע.
על
האלילים אומרת התורה עיניים להם ולא יראו. שפסלי אבן הם. על האדם אומרת היא ולא
תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. מובן שהכוונה היא לעבודת הלב
והרגש כלפי אלו העיוורים מראות שנקראים אלילים או פסלים. התורה אוסרת מפורשות על
האדם לזנות אחרי אלוהים אחרים ולכן אומרת שאסור ללכת לפי מציאת חן של העין ושל הלב
בכל הקשור לעבודה זרה.
ואני
חוזר ומדגיש התורה שלנו היא תורת חיים ודרכה דרך חיים ונועם. כאשר התורה רוצה
להדגיש דבר מה חשוב הן בחינוך האדם הן בצו לאדם, היא אומרת זאת ברחל בתך הקטנה.
כמו כבד את אביך ואת אמך.( מזכירה ומדגישה
זאת פעמיים הן הן בשמות כ והן בדברים ה. כל מסכת החוקים של התורה הם חוקים הומאניים
כמו שילוח הקן, אוניברסאליים בחלקם
שמתאימים לכל דור ולטיבו של אדם. למשל לא תחסום שור בדישו. חור היבום , כדי לשמר שם המת על נחלתו. חוק המעשר ועוד חוקים סוציאליים הנוגעים גם לגר
ליתום ולאלמנה. לקט פאה ושכחה.
אם
התורה לא כותבת מפורשות ואפילו לא פעם אחת שעל אישה ללכת עם כיסוי ראש סימן הוא שלפי הנראה לא היה מנהג כזה בתקופת
המקרא, והתורה גם לא מצאת בכך שום חשיבות או עניין. אם התורה לא אומרת "שקול
באישה ערווה" נהפוך הוא אפילו מביאה דוגמאות של נשים השרות בפני העם ( שירת מרים הנביאה, שירת דבורה,) סימן
הוא שלפי הנראה לא היה איסור שירה לנשים בפני גברים בימי המקרא, והתורה גם לא מצאת
בכך שום חשיבות או עניין. אם התורה לא אומרת מפורשות שאסור לגבר להסתכל באישה כל שהיא. סימן הוא שלפי הנראה לא היה
איסור כזה בתקופת המקרא, והתורה גם לא
מצאת בכך שום חשיבות או עניין להחיל מנהג מוזר שכזה לעתיד לבוא..
4. אל המעין בא גדי קטן
סיפורי
התורה מעלים לפנינו מציאות שונה לחלוטין מאשר אותה מציאות אשר מנסים להנחיל בקרבנו
חכמי הדור. אחת ההוכחות החותכות לכך הוא המעין או
באר המים המופיע בפנינו בכמה הזדמנויות, המעין שהיה מקום מפגש לנשים וגברים
יחדיו:
דרך
משל:
1.
מלאך ה' היינו אדם ממין זכר - גבר, שליח, פוגש את הגר
ביחידות ליד המעין במדבר. הנה:
ז וַיִּמְצָאָהּ
מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-עֵין הַמַּיִם--בַּמִּדְבָּר: עַל-הָעַיִן, בְּדֶרֶךְ
שׁוּר. (
בראשית ט"ז)
2.
אליעזר פוגש את רבקה על עין המים.
מג הִנֵּה
אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וְהָיָה הָעַלְמָה, הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב,
וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. ( בראשית כ"ד)
כלומר
נשות ארם יוצאות אל באר המים לשאוב. כנראה בשמחה ובגינונים, ואולי כדי שיראו אותן מחפשי הכלות . והנה עומד
שם אליעזר ובוחר את המוצאת חן בעיניו ביותר כדי שזו תהא כלת בן אדונו יצחק.
3.
התיאור המקיף והמשכנע והמעלה תמונת מצב תנ"כית
מובהקת הוא פגישת יעקב ורחל כפי שמופיעה בפרק כ"ט בבראשית:
" א וַיִּשָּׂא
יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. ב וַיַּרְא
וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים
עָלֶיהָ--כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה,
עַל-פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה
כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ,
אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר
לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר
לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר
לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם--וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה
עִם-הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר,
הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל--לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן,
וּלְכוּ רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ,
לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל
פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן. ט עוֹדֶנּוּ,
מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא. "
התורה
מספרת לנו שפגישת הרועים היתה ליד
העין. היינו ליד המעיין.יתירה מזו ,היא מתארת מצב של אבן גדולה על המעיין שכדי
להזיז אותה צריך להמתין לבואם של כל הרועים. התורה מדגישה את בואה של רחל עם עדרה
אל המעין ואומרת מפורשות שרחל היא רועה! מכאן שמפגש חברתי בין הרועים והרועות היה
ליד המעיין. מסיפור אליעזר ורבקה להזכיר אנו לומדים שלא רק הרועות והרועים, אלא גם
השואבות היו מגיעות למעין. בהמשך נלמד שהרועים יודעים בדיוק מי היא הרחל הזאת מי אביה וכו' עצם ידיעת הפרטים עליה מלמדת את הקורא
שבהחלט אפשרי הדבר שלא אחד מהם חמד אותה
לעצמו והייתה מסובבת ראשיהן של גברים ביופייה.
לפי זה אחשוב כי לא
אטעה אם אומר, שמקום המעין היה רחבת מפגש בין גברים לנשים ואפשר ששם מצאו לעצמם
איש את רעייתו,אישה את האיש שלה.
מקום אחר המעיד על
קודמו הוא בספר שמות פרק ב:
"טו וַיִּשְׁמַע
פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה
מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר. טז וּלְכֹהֵן
מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים
לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. יז וַיָּבֹאוּ
הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם."
כאן שומעים מפורשות על
רועים ורועות ועל היחס הכוחני של הרועים
כנגד הרועות גם כאן סובב הסיפור סביב
הבאר. משה כיעקב מושיע את הבנות ומשקה את
צאנן.
שאול
ונערו גם כן פוגשים בנערות שואבות בדרכן אל הבאר ברמה
שמואל
א ט " יא הֵמָּה
עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם
וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה. " יב וַתַּעֲנֶינָה
אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא
לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. "
מעניין
שפגישת אליעזר ורבקה ליד הבאר מסתיימת
בחתונת יצחק ורבקה
כך
גם פגישת יעקב ורחל ליד המעין מסתיימת בחתונתם.
וכך
גם פגישת משה וציפורה ליד המעין
עוד
נדבך מסייע להבין שהמעין או באר המים שימש מפגש לעלמים ועלמות להיכרויות ראשוניות.
הבארות לאו דווקא היו בתוך העיר, הנה הבאר של אליעזר ורבקה היה מחוץ לעיר וזה נאמר
מפורשות. והבאר של יעקב ורחל היה בשדה. הבאר במדיין של משה וצפורה היה במדבר. ועוד
נאמר מפורשות לפחות בבאר רבקה כי בנות אנשי
העיר היו יורדות אל הבאר או המעין. משמע מקום המפגש הזה לשאיבה והיכרויות היה מיועד, מן הסתם, לאנשי
העיר בלבד. בראשית כ"ד " יג הִנֵּה
אָנֹכִי נִצָּב עַל-עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת
לִשְׁאֹב מָיִם."
לסיכום
קצר:
קיצורו
של דבר התורה לא חושבת אפילו על עניינים פעוטים שכאלו ביחסי גבר ואישה (כפי
שחושבים ומחמירים בכך חכמי הדור). למעט עניין נידה, שהוא נושא היגייני לשמירת
בריאות הגבר והאשה כלל לא מתעניינת התורה בחייהם הפרטיים וגם לא נכנסת לעניינים כאלו
שנראים בעיניה טריוויאליים מבחינת הטבע ככלל וטבעו של האדם בפרט. מותר לשיר בפני
גברים מותר לשיר יחדיו גברים ונשים ( וישיר משה ובני ישראל את השירה .. שירת דבורה
שירת מרים), מותר להסתכל איש על אישה אישה
על איש, במיוחד שם, אצל המעיינות והבארות
מקום מפגש חתנים וכלות לעתיד . מותר לשמוע, להאזין ,מותר לחצות נהרות ונחלים יחדיו.
צא
ולמד עד כמה יצר המשך קיום הדור קיים וחשוב אצל האדם וכל כך עד
שאפילו שהתורה גוזרת על איסור של גילוי עריות, בכל זאת אנו שומעים על בנות
לוט אשר חשבו שאין יותר אדם בארץ להמשך הדור לבד מאביהן הן משכרות אותו ושוכבות עמו כדי לקיים את המשך
המין האנושי.
רות משתמשת ביופייה כדי למשוך את
בועז אליה.
סיפור
פילגש בגבעה מראה עד כמה היהדות רואה בחומרה את מעשי האונס ופגיעה בגוף האישה בלא
הסכמתה. גזרה שווה לגבי דוד שנענש על אכזריות שנקט כלפי אוריה ולקיחת אשתו ממנו.
סופו של אמנון שפעל על פי דחף מיני ותו לא היינו אהבה תלויה בדבר, היה מוות.
קל
ללמוד ממקרים אלו וחז"ל גם משווים בין אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר כמו אהבת
דוד ויהונתן לעומת אהבת אמנון לתמר שהיתה על בסיס מיני בלבד.
המסקנה
שבמקרים החמורים של גילוי עריות לשמה
תפיסת חזקה על גוף אישה נגד רצונה, כאן התורה מתערבת ואוסרת אך ביחסי חושים
טבעיים של ראייה שמיעה ודיבור התורה משאירה לטבע לעשות את שלו.
20/07/2015
[1] סתם דוגמא היפותטית שהמצאתי.
[2] לנושא " לא תתורו" הקדשתי בזמנו מאמר שלם ארוך ומקיף בשם
" איסורי חז"ל שאינם מהתורה
כיסוי ראש והבט באשה"
בו הוכחתי מעבר לכל ספק שפירוש "לא
תתורו" על ידי חז"ל אינו מדויק כל צורכו והכוונה בלא תתורו היא לא לזנות
אחרי אלוהים אחרים, היינו אלילים אלא לדבוק ב ה' אלוהי ישראל בלבד.
[3] לעניות דעתי והשקפתי לאל אין רצונות ואין מחשבות ואין דאגות לאדם
ולבעיותיו. האל נמצא בסטאטוס שאי אפשר לדעת עליו
כבני אנוש ולא כלום. שהרי כבר אמרו
לפני "לו ידעתיו הייתיו" אין דבר כזה השגחה פרטית, למעט בחלק האלוהי
שבמחח האדם עצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה