מילים אחדות על התפילה מתוך אמונות ודעות

אם ההדגשה בספר שמות היא על אהבת האלוהים. דבר שהראיתי שאינו עומד במבחן המציאות האנושית של האדם,  אז לפחות נבין שאם לא זה אז לפחות צריכה להיות דרישה לעבודת האלוהים. ללכת בדרכיו, במצוותיו, שזו תוצאה ברורה של אמונה דבקות ורצון ללכת בדרכי מי שלדעת המאמין ברא את העולם והיקום כולו בכלל זה אותו את האדם.

אם האדם מאמין שהכל בידי שמים. לרבות שכר ועונש , יתירה מזו אם האדם מאמין גם בהשגחה הפרטית, הרי שכל שעליו לעשות הוא פשוט לקיים את המצוות, ולבצע את המוטל עליו מצד התורה על הצד הטוב ביותר.

תפילה לפי זה צריכה להיות גם היא ברוח התורה המבקשת צניעות ענווה ורצון לתת.  לתת יותר מאשר לקבל. מה עוד שהקבלה היא פועל יוצא ממעשי האדם ומרצון ההשגחה הפרטית לתת לו לחיוב או לשלילה.

אם נקבל תזה זו, הרי שהתפילה כולה צריכה להתבסס על  נתינה . נתינה לאל. היינו בקשה לעזרה ללכת בדרכיו. בקשה להכוונה נכונה, בקשה לרצון טוב  לבקשת סליחה על סטייה מדעת ושלא מדעת מדרך הישר של התורה. בקשות שהן ברוח דרכה הנכונה הנאורה והטהורה של התורה ולא יותר מזה

כל בקשה  לפרנסה טובה או ריפוי חוליים או לכל צורך אחר של האדם כמוה כבקשת תמורה בעד עבודת האלוהים. היינו יחסי גומלין לא עבודת האל לשמה, אלא עבודה עם תמורה בצידה. בקשה כזו  גורמת לשני דברים

א.    לביטול בדיעבד של ההשגחה הפרטית , בשל הבקשה המוציאה את הרצון הטוב ושיקול הדעת מהבורא, שהופך לכלי מסייע בלבד, אשר ימלא את ההשגחה הפרטית של המתפלל אשר מבקש מהאלוהים שיסיע לו להשיג את מבוקשו. כמו ברכת השנה שתהיה  פורייה, קיבוץ גלויות, השבת שופטים כבראשונה ,ברכת הרפואה וכד'.

ב.     לסטייה מדרך התורה המלמדת על נתינה יותר מאשר על קבלה.  כנאמר בפרקי אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. אלא שלא על מנת לקבל פרס. היינו הבקשות מקלקלות את השורה.  פוגעות בטהור התפילה.

ובכל זאת תפילה זו הנהיגו אנשי כנסת גדולה בתקופה לא קלה של עם ישראל והבקשות לעזרה  תכופות היו חשובות ורצויות. ואם נפנה עינינו רגע לתפיסה העממית ,הרי שטוב הוא שיחשוב האדם שיש גמול למעשיו שהגמול אשר יינתן לו על ידי אלוהיו ישמש בידו זרז או תמריץ לתכלית מעשיו היומיומיים שייעשו בצורה הטהורה והטובה ביותר.

היינו חוכמת התפילה או נכון יותר חוכמתם של אנשי כנסת הגדולה שכללו בתוך התפילה בקשות מהאלוהים לגבי פרנסה וכד' היא בכך שידעו לפנות אל התפיסה העממית "הפרימיטיבית"  משהו של המון המאמינים, הזקוקים לראות בתגמול בעד היותם עבדי השם. תגמול בעולם הזה, ואם אי אפשר כאן, אז בעולם הבא. העם הפשוט זקוק "למעין עגל" או לציורים. הוא זקוק למראה ויזואלי אל נגד עיניו . הוא רוצה לראות ולדמיין את אלוהיו שעיניו פקוחות בשמים על כל יציר נברא, והוא מושך בחוטי עולם. הוא זקוק לאל שיודע לסלוח שיודע לאהוב שיודע גם להתעצב  ולהתחרט על מעשיו, (  כבימי המבול בתקופת דור הפלגה"  וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. " ו 7).

אך האדם הנאור צריך להבין שהתפילה בעצם באה כדי להעמיד את האדם מול האלוהים כדי לתת לבורא מנשמתו ומתודתו אליו בלא קבלת פרס על כך. קיום המצוות הוא בעצם הדרך לעבודת השם. והתפילה עצמה היא חלק חשוב מעבודת השם. התפילה , אפוא , צריכה להיות במהותה תפילה לשמה , ולא על מנת לקבל פרס.

האדם עובד את האלוהים משום נשגבות האלוהים, משום רוממותו, ולא משום כל דבר אחר. היינו לא משום מה  שהוא  מצפה שהאלוהים יעשה בעבורו; ייתן לו או יפתח את ידיו. העבודה צריכה להיות  עבודה לשמה ותו לא ובבחינת כל המוסיף גורע.

נכון שיש בה בתפילה מגרעות רציניות כמו שציינתי לעיל הרצון לקבל דברים. אך גם ציינתי  שלא היתה ברירה אחרת לאנשי כנסת הגדולה אם וכאשר רצו שאותו ישורון השמן והבועט יקיים לפחות את המינימום הנדרש ממנו.

 ומאחר והתפילה במתכונתה הנוכחי  היא  המחייבת אותנו עלינו לדבוק בה ולא לשנות אות אחת ממנה אך בד בבד עם זאת גם לדעת להכיר במגבלות שבה, בעיוות התפיסה היהודית האמיתית של העמדת האדם מול אלוהיו כדי לעובדו בלא כל תמורה שהיא או בקשת תמורה שהיא ובמקומה להעמיד את האלוהים מול האדם כמעין אובייקט רציונאלי שאפשר לבקש ממנו דברים. הדברים מביעים כאן פרדוקס. אכן כך. יש להכיר במגבלה ובעיוות אך בשל כוחה של מסורת יש להמשיך ולא לשנות. בדיוק כשם שאין אנו מתרגמים את לשון הארמית של הקדיש לעברית.

לגבי נוסח התפילה זמניה ומועדיה:

נפתח בדברי קוהלת האומר בפרק יא פסוק ו כאלו הדברים:

"ו בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ  כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ-זֶה וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. "

ופירוש קסוטו כך:" מכיוון שאין האדם יודע מה היא העת המתאימה לכל פעולה ופעולה ישתדל לפעול בכל העתים מתוך תקווה כי פעולה זו או זו תצליח".

מתאים אגב לתוספת לתפילה שהנהיג רבי נחמן מברסלב אך לכך עוד נחזור בהמשך.

יש להבין שהתפילה   כנוסח אחיד מחייב, שחוברה על ידי אנשי כנסת גדולה . באה להביא לידי סטנדרטים מחייבים, נורמה קיימת אשר תאפשר לכל חכם ועד בער, לשאת את התפילה אל הבורא  על בסיס שוויוני קבוע, מחייב אומנם , אך  בר בצוע לכל. גם האנאלפבית יכול אם ירצה ללמוד את התפילה בעל פה, ולקיים את מצוות התפילה  כהלכתה בזמן ובמועד שנקבע.

המועדים של התפילה; בוקר, צהרים, ערב,מכסים למעשה מעין יום עבודה של המאמין לבוראו.  שלושת חלקי היום כאשר הערב כולל את כל הלילה.  הם אלו אשר בהם מביע המתפלל את  הנאמר בנוסח הקבוע  אל אלוהיו.

חובת התפילה בציבור אף היא  מחזקת את המאמין ומעמידה אותו בשורה אחת עם הסוברים והמרגישים כמוהו. מאין יד אחת, קבוצה אחת  שלפחות נושא אחד משותף לכולם.  נושא הנחשב בעיניהם לעיקר העיקרים בעולם הזה והוא עבודת הבורא.

האם זו הדרך?

מסתמא, שאם כך קבעו אנשי כנסת גדולה, הרי שודאיי הוא שדרך זו התאימה  בוודאי לאנשי דורם , בתקווה שתתאים גם לדורי דורות.

אך הנה קמו זרמים בדת היהודית פלגים מסוימים שחשבו גם אחרת או חשבו לשנות מהקיים.  שהרי מצאו את מגרעות הנוסח האחיד המחייב בכך שהוא הופך את האדם המאמין למעין רובוט . מעין מכונת תפילה הגורס חזור וגרוס את אותם הדברים מבלי לשנות אף לא אות אחת  וכך 365 יום בשנה ושנה אחרי שנה. הרי אי אפשר לו לאדם שהנוסח השגור כבר בפיו רובו ככולו בעל פה, נאמר, שלא יאבד מגורם הכוונה שבלב שכל כך טהור הוא   עשוי להתחדש בכל פעם ולקרב את האדם באופן אישי פרטי לאלוהיו.

התפילה הקבועה הזאת עלולה לגרום לאדם להגיע למצב של " המתפלל כדי לצאת ידי חובה" היינו אני חייב להתפלל אז הנה אני עושה זאת ובמהירות כי אני צריך להספיק עוד לקחת את הילדים לגן, למשל. ואז התפילה נאמרת במהירות כמו אוטו הנוסע באוטוסטראדה או רץ למאה מטר שאין לו אוויר לנשימה.

יתירה מזו, מועדי התפילה המחייבים : שחרית , מנחה, ערבית מכריחים את האדם להקדיש עצמו לתפילה בטווח זמנים מסוים. בין אם נוח לו ובין אם לא נוח לו. אילוץ זה , הכרח זה , כפיית עמידה בלו"ז זו יש בה מגרעת גדולה. אף היא גורמת לסטנדרטיזציה של התפילה במועדיה בנוסף לנוסח  הקבוע השבלוני שלה.

האם הסטנדרט  הזה, הזמנים הקבועים, הנוסח הקבוע לשנים. האם הם  ודווקא הם ממהותה של התפילה הדתית דווקא החומר המדחיק את הכוונה שבלב ,בשל היותו  קבוע לדורות, הוא אשר מקבל את הגוון והמימד הדתי?

זו שאלה שיש אשר יצדדו בה ויאמרו אכן כך הוא הדבר, ויש אחרים כרבי נחמן עליו נדבר בהמשך, שיאמרו היא אפשרית אך יש אלמנט דתי ממנה...

יתרון התפילה בציבור הוא יפה וטוב אך אפשר ליצור את ההתכנסות היפה הזאת גם באמצעות שיעורים , שנעשים היום כמעט בכל שכונה ובית כנסת המכבד את עצמו, ובמסגרות דתיות אחרות : הרצאות, כינוסי חגים, פרשת השבוע וכד'.

מה עוד שההתוועדות של הביחד בבית הכנסת לצורך התפילה, אינו מאפשר חופש תמרון לאנשים לשוחח בינם לבין עצמם בענייני דיומא או ליצור קשר קהילתי אמין וחזק.  והסיבה לכך היא שהתפילה דורשת ריכוז ותופסת את כל זמן היותו של האדם בהיכל בית הכנסת, וכן בשל הדינאמיקה של החיים, הגורמת לכל מתפלל לקום וללכת לעיסוקיו מיד בתום התפילה.

הבעש"ט מייסד החסידות פרץ דרך בכך שאמר שאפשר לדבר עם האלוהים בכל מקום. לא חייבים דווקא את הזמנים המיוחדים המוקצים לתפילה.  הוא דיבר גם על איסוף הניצוצות שהתפזרו בעולם על ידי עשיית מצוות.

רבי נחמן מברסלב מצא פתרון לשבלוניות של התפילה בכך שהנהיג את עקרון "ההתבודדות", התייחדות פרטית, מקומית, בזמן הרצוי לאדם עם בוראו. בכך הוא אפשר  עבודת ה' על פי דחף פנימי, רצון פנימי, לא על פי תכתיבי זמן  ותכתיבי נוסח. האדם יוצא אל השדות לחפש את אלוהיו ברגע שהוא מרגיש צורך בכך. והפנייה היא ישירה , בנוסח עממי פשוט של כל אדם ואדם אל בוראו. הוא לא ביטל את נוסח התפילה ומועדיה כפי שנקבעה על ידי אנשי כנסת גדולה, אלא הוסיף עליה מההיבט והטעם האישי של האיש המאמין. נאמר שגם את התפילה העשיר במחיאות הכף תוך כדי תפילה ושמחה.

אלא שההסתרה הזו של רב נחמן , היינו ייחוד הנברא עם בוראו ביחידות לא מנעה בדבריה את עניין התחנון והבקשות של האדם מהאל. זאת להבין שגם ר' נחמן הבין שהאנושיות דורשת זאת הבשר ודם דורש את מה שהנשגב ממנו הבלתי נראה ובלתי ניתן אף לתיאור במחשבה  לא דורש  לא זקוק ולא מבקש. האלוהים הוא בשביל האדם ולא האדם בשביל האלוהים. זאת רבי נחמן בוודאי ידע אך לא יכול היה להנהיג זאת מחמת ההמון האנושי הנוהג כדרך בן אדם ולא יכול גם להתעלות מעל הרמה האנושית הזאת. ולכן גם בשדה בעת ההתבודדות יכול האדם לומר את כל חפץ לבו בפני אלוהיו וגם לבקש את בקשותיו.

סיכום ארוך משהו:

חשוב מאוד שהאדם המאמין יבין שמועדי התפילה נוסח התפילה הכוונה בתפילה,  גורמי תפילה אלו ואחרים באים למטרה אחת: לסבר את העין ולפתוח את לבו של המתפלל עצמו.

אדם המאמין באלוהים כל יכול, ויותר מזה  בהשגחה הפרטית. צריך להבין שבין אם יתפלל אל האלוהים ובין אם לא יתפלל , עולם כמנהגו ינהג לרבות הוא עצמו כפרט קטן בתוך העולם הגדול הזה.  אלוהים , שהוא בלתי נתפס במחשבה אנושית ,  נשגב מכל רעיון מכל חשיבה, מכל תיאור אפשרי,   לא הוא הזקוק לתפילה, אלא המאמין עצמו או" עבד ה' "הוא אשר זקוק לתפילה הזאת.

התפילה היא לאדם עצמו כשם שהאמונה היא של האדם עצמו. האל כאמור לא זקוק לשבחים ולתפארה ולהילולה שמהלל אותו האדם הקטן. הוא גם לא זקוק לתפילה הזאת. (ואומר גם הנביא: מה לי עולותיכם וזבחיכם..וגו') מקומו וכבודו כאחד והיחיד הנשגב מכל ייצור מכל רמש אנושי ולא אנושי שריר וקיים, בין אם ירצה זאת האדם ובין אם לא ירצה, בין אם יאמר זאת בקול  התפילה , אם יאמר זאת בסתר הלב. מאומה לא ישנה ולא יזיז מייחודו וכוחו של האל.

לפי זה אומר שאם התפילה היא עבור אדם הרי  שבתכלית חשוב לה לתפילה שתישאר במתכונתה הנוכחית. ולו רק משום שעוזרת היא לקדם את מטרותיה של התורה שהיא תורת אמת ודרכה דרך אמת.

אך מבחינת המהות של התפילה דומני שלא אטעה אם אומר שהיא מחטיאה את טוהר התפילה שצריכה להיות מבוססת על נתינה בלבד בלא בקשת תמורה למעשים, ואף לא במעט. (אגב עצם בריאתו של המתפלל היא למעשה נתינה שהיא פלאית וניסית שעליה יש עליו לברך יום יום שעה שעה, וכל בקשה נוספת מיותרת)

ואם הייתי מעמיד את הנוסח הקבוע הכתוב של התפילה החוזר על עצמו 365 ימים בשנה  עד כי נס לחו מרוב חזרות  על אותם הדברים מול הדיבור הישיר של המאמין לאלוהיו נוסח חסידי ברסלב למשל. הייתי מעדיף פי כמה מונים את הדיבור הישיר הזה הבא מהלב הייחודי של הפרט אל האל הייחודי שלו  מאשר הנוסח הקבוע היבש עד כי נאמר פעמים אוטומטי בלא כל חשיבה, ומקבל בשל כך גוון של לצאת ידי חובה. במקום התכוונות  השכל והנפש אל התייחדות   הבאה מרצון המתפלל מדחף המתפלל, בלא שעה קבועה עת מיוחדת או זמן מיוחד.  אלא בעיתוי המופיע מעצמו מתוך דחף ורצון פנימי עז להתפלל ולהתייחד עם האל. זו גדולתו של ר' נחמן שהנהיג את עניין השיח הישיר הנקרא בלשון עממית "התבודדות" , אך שגה אף הוא במגעת שבא שעדיין אפשר את העמדת האלוהים  מול האדם לצרכי האדם לבקשותיו ולרצונותיו במקום לתת למאמין את האמת הצרופה שהוא הוא עומד בפני האלוהים אשר אינו חייב לו דבר וחצי דבר. ותפקידו לעובדו כל עוד נשמת חיים באפיו אשר קיבל אותה במתנה מכח נשגב בלתי יתואר  שהוא בבחינת ריק בהבנתו האנושית של האדם.