מבוא:
בבחינת
מלות השפה העברית לא אחת נמצא מלה בעלת אותה הגייה אותו ניקוד ומובניה יכול שיהיו
שונים[1],
דהיינו משתמעת לכמה פנים. מלה כזאת היא המלה טַעַם שגם אותה
ניתן לנתב אל מובנים שונים. מעניין שבשפה אנו משתמשים במלה
טַעַם במובניה השונים באורח רגיל בלא שים לב שפעם
היא משמשת אותנו לצורכי שיחה על אוכל,
ופעם לגבי שיחה פילוסופית על דבר מה או שיחה שגרתית בענייני דיומא, שאני או אתה
יכולים להעיר ולהגיד למשל " מה הטעם בכל המלל הזה? " וכאן אין דיבור על
אוכל, אלא על עניין אקטואלי שעומד לדיון ביני ובינך. בהקשר זה האחרון המלה משמשת
יותר כמילת קישור או הערת אגב לעיקר בעוד בענייני אוכל משקל המלה כבד יותר, כי
חשיבותה היא בהצבעתה על הדבר העיקרי שבמסר או במשפט. וכן יכול שתשמש המלה באחת
ממובניה העיקריים והחשובים בשפה והיא בהיותה מציינת או מסמלת במהותה את אחד מחמשת החושים שיש לאדם
: ראייה , ריח, שמיעה, מישוש , טעם.[2].
בהערת שוליים נאמר כאן שקיים הייזון חוזר במידע המשפיע על עוצמה וחידוד בין החושים עצמם כך שחוש הטעם מושפע מחוש הראיה ( "עיניים
גדולות" , למשל או שאנו אומרים " הוא אוכל בעיניים" ) או חוש הריח
המגרה את חוש הטעם לעמוד ולטעום.
הנה
כבר ראינו שלוש הוראות שקיימים למלה טַעַם אך כפי שנראה יש למלה הזו הוראות נוספות.למשל:
1. טַעַם =
פרשנות לאיכות וטיב האוכל הבא במגע עם הלשון או החך של האדם.
2.
טַעַם =
התחושה שנגרמת לאדם כתוצאה ממגע האוכל
או השתייה עם פיו. היינו חוש הטעם פרופר.
3.
טַעַם =
הרגשה. " יצחק לא טעם טעם אמת מימיו
שכל חייו בגנבה ובשקר סובבו"
4.
טַעַם = שכל, הגיון, (בעיקר בשימוש מהתנ"ך)
שינוי הטעם[3]
5.
טַעַם = נימוק , סיבה , כמו שאנו אומרים מה הטעם
לדבר?
6.
טַעַם = נגינה או הדגשה או אי הדגשה בתחום הלשון ( הדקדוק) כמו שאנו אומרים הברה פתוחה מוטעמת או לא
מוטעמת.
7.
טַעַם = סימני המקרא כמו מרכא , פשטא , שופר הולך, קרני פרה וכדומה.
8. טַעַם = שונות
לגבי "טעם" לדוגמא : פרט אחד שיכול להשפיע על כל התזה או האמרה: כמו
שאנו אומרים בשפה למשל : "יש בדבר הזה טעם לפגם"
בהמשך
אנו נסקור את המובנים והמשמעויות השונות של המלה ונקשור אותם לשימוש בשפה. וניווכח
כי אכן יש טעם לדבר.
1.
חוש הטעם
נעמוד
כאן בקצרה על דברים טריוויאליים ידועים בהקשר לחוש הטעם , גם כדי לסבר את העין ,
לרענן מחשבות, ולהעלות זיכרונות ידע מהעבר.
חוש
הטעם הוא אחד מחמשת החושים שנטעו בו באדם משחר היבראו. ראייה מישוש שמיעה ריח וטעם
את
המלה טעם אנו פוגשים לראשונה בתנ"ך בספר
במדבר פרק יא פסוק ח": שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ
בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ,
כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן."
מעניין
שאין הגדרה ברורה למאכל החדש קרי המן, אלא שההגדרה או האבחון הטעמי הוא השוואתי. כלומר על דרך ההשוואה. טעמו
הוא כטעם לשד השמן. את לשד השמן כבר הכירו העם כלחלוחית השמן , או עיסה שנלושה בשמן , ולכן
אפשר על דרך הדימוי להגדיר או לתאר את טעם המאכל החדש.
על
הלשון ישנן בליטות קטנות (שאפשר לראותן
בעין) נקראות papillae
כאשר האוכל בא במגע עם גבשושיות הטעם האלו נשלח הסיגנל למח המעיד על הטעם
והמח מחליט אם הטעם ערב לו או לא.
חוש
הטעם הוא מעין מדד או תרמוסטט הפועל על פי
פרמטרים שיש בו, והוא משער את מידת התועלת
שהאדם יכול להפיק מהמזון הזה , או לקבוע את הדחייה ורמת הדחייה ממנו. התחושות שמפיק האדם מהאוכל
שזה אתה שמו בפיו יכולות להיות
מענגות, משביעות רצון, רצון לעוד, ובצד זה
יכולות גם להיות הפוכות לאלו – שליליות: מעוררות קבס , בחילה, דחייה עד כדי הקראה.
להלן
הטעמים המוכרים לנו: הם חמישה במספר:
1.
הטעם המלוח:
מלח הבישול נפוץ במיוחד
2.
הטעם החמוץ:
ראה מלפפון חמוץ , חומץ הדרים,חומצת לימון וכו'
3.
הטעם המר: קפה,
בירה שוקולד
4.
הטעם המתוק: סוכר. קנה סוכר, ועוד
5.
הטעם החריף: פלפל חריף, חזרת,
6.
האוממי: חוקרים יפניים גילו את הטעם הזה זיהו בתאי
חוש-הטעם בחולדות קולטן הקושר חומצה גלוטמית.
1.1 סלידת טעם
ככלל,
כאשר אדם חווה בעיה טראומטית בחייו, הוא יימנע מלהגיע שוב למצב כזה שעלול לגרום לו מפח נפש, או אכזבה, או טעם
מר בפה כתוצאה מהתנסות חוזרת באותה סיטואציה ולו גם במקום אחר.
גזרה
שווה לגבי חוש הטעם. אף הוא מושפע מטראומות של זיכרון רע שהיה, מהתנסות
לרעה שהיה לו בעבר עם מאכל זה או
זה. חוש הטעם כל כך מפותח ש "הזיכרון" שלו חד ובהיר ביותר. עד כדי כך מפותח שאכילה של מאכל רע יכול לגרום
למעין התניה של בחילה מידית בטעימה ממאכל שעשה לך רע בעבר.
דומני
, שהמצב יכול להחמיר אצל אניני טעם אשר "נכוו " "מאכילה
בוחלת" עד כדי כך שפיתחו לעצמם הפרעות אכילה עד כדי הגעה לאנורקסיה ,המוליכה למצב
של תת תזונה ומכאן פגיעה בתפקוד היומיומי.
1.2.
על טעם ועל ריח אין
מה להתווכח
את
המשפט הזה אנו מכירים היטב משגרת הדיבור היומיומית שלנו. רוצה להצביע בעצם על
העובדה שהאדם מעצם טיבו שונה מרעהו. למרות שלכולנו יש את חוש הטעם , התרגום של
מאכל זה או זה במוח מבחינת טעמו שונה מהאחד למשנהו. מה שבעיניי טעים מאוד וערב לחך, יכול שאצלך טעמו יהיה תפל או
רע.
היפה
אצל בני אדם במיוחד האוהבים זה לזה הוא שמה שטוב לי הייתי רוצה שיהיה טוב גם לך.
ולכן אם הבורשט ( חמיצה מסלק) כל כך טעים לך , קשה לך להבין איך אני בוחל בחמיצה , ואתה מנסה להשפיע עלי לפחות לנסות. מקרים כאלו חוזרים
לא אחת בחיים. אני ,למשל, זוכר עד כמה לא יכולתי לאכול "רגל קרושה" גם
בגלל הג'לי שדחה אותי וגם בשל הטעם. עד כמה שלחצו עלי זה לא עזר. עד היום אינני
מסוגל להכניס מאכל זה לפי. גזרה שווה לגבי חמיצה.
בכלל
קיימת נטייה אצל בני אדם לשתף את הזולת בחוויות הנעימות שלהם. למשל אם לטעמי מוצגת
תוכנית יפיפייה בטלוויזיה או הסרט או הספר שקראתי מצוין לפי טעמי, אני מאוד רוצה
שגם אתה תחזה או תקרא כדי שתפיק גם אתה הנאה כמוני.
אך
יש בכך שתי נקודות לתשומת לב ומחשבה: א. באותו רגע אני מדחיק את העובדה שהטעם שלי
שונה מהטעם שלך, ומאחר וכל כך נהניתי
מהחמין שאכלתי או מהתפוח בדבש שאכלתי או מהספר שקראתי, אני משוכנע שגם אתה
תהנה. והעובדה שטעמי אדם שונים ויש להאמין בכך שהם שונים, ולהאמין גם למי שאומר לי
שטעמו אחר משלי, נדחקים מתודעתי , ואני לא פעם מפעיל לחץ עליך שהנה תקרא ,
תטעם וכו'
הדגש
האחר לעניין זה הוא "האגו". הסיבה כאן היא תת הכרתי באופן מוחלט. אני רוצה להתגאות בפניך על טעמי
הטוב הן באוכל הן בעשיית התבשיל שעשיתי( ואתה מסרב לטעום) הן בספר שאני ממליץ לך
לקרוא. כלומר: הדחף להדברות בנושא זה של
טעם מבחינת היוזם הוא דחף שבא לשם ההדרת האגו.והזולת , כאן, הוא בבחינת מוטרד או,
מושם במצב של אי נעימות נימוסית, שכן הסירוב
תמיד קשה הוא לאדם.
1.3.
שינויים בטעם
מעניין
עד כמה יודע הגוף להרגיל עצמו לסטנדרטים של טעם.
אתה
בהחלט לומד להבחין בין שמנת טרייה לשמנת ישנה מקולקלת. מרק טרי ערב לחך לבין מרק
שהתקלקל ונס לחו וטעמו . הסיבה פשוטה, התפרקות של חיידקים יצירת רעלים במזון , פטריות למיניהן כל אלו
יוצרים את תחושת הקלקול עובש מרירות, וכל מיני תופעות המעידות על שינוי בטעם.
זיכרון הטעם הטוב מיד עולה ומשמש כאינדיקציה מצויינת להבחנה בטיב ולדחייה.
הסטנדרטים שנקבעו לגבי האוכל הטרי הטוב מדהימים כל פעם מחדש בהבחנה המדויקת שלנו
לגבי איכות וטיב המאכל שאנו אוכלים. לעת זיקנה כאשר חילוף החומרים בגוף משתנה,
חוסר שיניים וכמות הרוק הפחותה, האדם אוכל פחות, וגם הטעם פחות מעיקר מאווייו הוא
נעשה פחות אנין טעם. אישה בהריון , גם אצלה
משתנה הכמיהה למאכלים שונים, משתנה הרגישות ואנינות הטעם לגבי מאכלים מסוימים. מדהים
לדוגמא איך מלפפון חמוץ יכול לקבל אצלה ביטוי דוחה או בעל טעם אחר. או הבקשה, וכמיהה למאכל מסוים שלא היית חושב ,
אי פעם, שהיא תבקש אותו או תרצה בו.
1.4 יחסי גומלין בין החושים לחוש הטעם.
לפעמים
הטעם בא עם הראייה. זה אנו יודעים יפה. ויש לנו גם ביטויים לכך: " עיניים
גדולות" או " הוא אוכל עם העיניים" אך אנו
יודעים גם כי עם זה מגיעה לפעמים גם האכזבה
והביטוי " אל תסתכל בקנקנן , אלא במה שיש בו מבטא זה נכון. לפעמים גם
הריח סובב ומשתמש בחגיגת הטעימה: " הו! איזה ריח טוב " אנו אומרים:
" בודאי הטעם יהיה טעם גן עדן. "ולא היא! לא גן עדן ולא גיהינום! סתם
טעם תפל או כמו שאנו אומרים " חסר
טעם". אנו מנצלים את חוש המישוש כדי ללמד עצמנו טעמה של קנייה. האם האבטיח
בשל? דופקים בו בימין ובשמאל שמים ליד האוזן לנצל את חוש השמיעה אם הרעש העולה
מקרביו הוא רעש המבשר בשלות או טרם בשלות.
אנחנו ממשמשים בננה לראות הרכה היא מדי ואז רקובה היא בפנים, כך אנו
משערים, או שמא יופייה והיותה כמו הדייסה של כיפה אדומה בהשאלה ;
לא חמה ולא קרה, היינו לא קשה מדי ולא רכה מדי שמא אינדיקציה זו תעלה בננה
זו אל סל קנייתנו.
לפעמים
אנו מוסיפים ירק למרק כדי להקנות לו מראה שווה עין כדי למשוך את עין הסועד אל
הטעימה והשבחת הטעימה בשל הראייה.
יש
שיאהבו את המרק החם מאוד ויש את הבינוני ויש את הקר. אף לזאת ייקרה עניין של טעם
איש איש וטעמו האישי.
1.5 מצב חומרי
ורוחני כהיזון חוזר לחוש הטעם.
לפעמים
אנו במצב רוח עגום ואין לנו תיאבון כלל וכלל ובכל זאת אנו יודעים שחובה עלינו
לאכול ולו רק בשל הויטמינים והמזינים שבמזון שגופנו זקוק להם. אז אנחנו אוכלים בעל
כורחנו ולכך אנו קוראים בעגה היומיומית " אני אוכל בלא טעם". וזו באמת
אכילה לשמה שאין בצידה שום הנאה, הטעם לא הופך לגורם דומיננטי באכילה. ולפעמים אף
הופך תפל.
כך
גם כאשר אנו מצוננים: הצינון והאף הסתום מעוותים בפינו את הטעם המקורי האמיתי של המאכל שאנו אוכלים. והתחושה היא של
אכילת בוסר, או משהו שאינו בשל.
1.6. העדפה במזון
ישנם
גורמים אובייקטיביים וסובייקטיביים להעדפת אדם את מזונו. אם כי יש מקרים חותכים בחברה שמסווגים אותה
מלכתחילה לקבוצות אכילה שונות ( צמחונים, טבעונים , "טורפים" – אוכלי
בשר).
גורמים
אובייקטיביים לסדר עדיפות במאכל אינם קשורים דווקא לטעם אלא זיכרון טעמים מילדות
ואילך. למידה בהעדפת מזון זה על זה לאור ניסיון הטעימות. יכולת השגת המוצר קרי מצב
כלכלי טוב בינוני עני.
גורמים
סובייקטיביים הם הסביבה התרבותית ותרבות
האוכל הנלווית אליה.
החשוב
לומר שלא הטעם הוא הגורם המרכזי בסדר קדימויות בבחירת המזון, אלא אחד או יותר מהגורמים
שציינו לעיל.
קרצוץ:
איך
מצליחים לעשות דיאטה לפי "טעם?" פשוט מאוד: אוכלים מעט מכל דבר שהנה
בתוך המלה טעם נמצאת המלה מעט פשוט יש
לקרוא את המלה משמאל לימין במקום מימין לשמאל ואז נלמד שהמלה רומזת לנו לאכול מעט
וזה סוד הדיאטה.
2. טַעַם במשמעות סיבה, או נימוק.
עד
כה בחנו את הערך " טעם" במשמעות חוש הטעם והעלנו קווים כללים ראשיים
שנגזרים ממנו. כאן אנו מדברים על הטעם שהעלינו בכלל דיון זה היינו טעם במשמעות של סיבה. או כמו שבלשון חכמים אנו
אומרים " מאי טעמא?" מה הטעם או הסיבה לכך?
ראשית
אנסה להבהיר על פי היגיון מדוע אנו משתמשים בערך "טעם" כסיבה. והרי
יכולנו להסתפק במלה סיבה בלבד מדוע דווקא לקחנו מלה ששמשה במקורה ( לפי התנ"ך[4]
) כאחד החושים, והסבו אותה למשמעות של נימוק או סיבה.
ובכן.
סיבה זו מלה שטוחה אין בה שום אסוציאציה מסוימת למעט הערך אותה היא מבטאת נימוק,
סיבה, גורם.
טעם
מעורר אסוציאציה מידית לחוש הטעם. חוש הטעם קשור בהחלט לאוכל דרך משל ניקח תפוח.
(אותו תפוח שלקחה חווה וטעמה ממנו בגן עדן ונתנה גם לאישה לטעום ממנו. )
לתפוח
יש נפח מסוים ( כמו לכל מאכל אחר) מכאן שלטעם במובן סיבה יש נפח מסוים. והנפח הזה
מכיל בתוכו תוכן מסוים מידע מסוים והוא
מידע של התוצאה שמביאה עמה הסיבה. זאת
אומרת כל עוד אני מדבר על סיבה אני מדבר על נתון בלבד אך כאשר אני אומר יש טעם
לדבר אני מדבר על מכלול בעל תוכן אחד שיכול להיות נתון שברגע מסוים שאשלוף אותו
ממקומו ואשתמש בו הוא יהפוך למידע. כדי לסבר את העין: כאילו לקחתי תפוח מלא עסיס
שכל עוד לא נגעתי בו הוא בבחינת נתן בבחינת הסיבה. אך ברגע שלחצתי עליו כל העסיס
יוצא ממנו כלומר כל התוכן שלו פורץ החוצה במילים אחרות הנתון הופך למידע.
לכן
כאשר אני משתמש במונח סיבה אני משתמש בערך שטוח נעלם מבחינה מסוימת כל עוד לא אומה
את פשר הסיבה. כאשר אני אומר טעם או הטעם
שבדבר אני בעצם מעמיד בפני השומע נימוק
בעל נפח שיש בו נתון ומידע כאחד.
כך
מצאנו שיש קשר הדוק רעיוני ואסוציאטיבי כאחד בין טעם שהוא חוש הטעם לבין טעם שהוא
סיבת הדבר או הנימוק לדבר.
3. טעם במשמעות של הרגשה ותחושה
" יצחק לא טעם
טעם מכה הגונה בחייו, אף שהיה מוליך בכחש סובבים לו על ימין ועל שמאל"
במשפט זה אנו מוצאים שני טעמים או מובנים לערך "טעם" הטעימה שהוא לא טעם זו הרגשה
רוחנית הרגשה כמו כאב נפשי כמו בושה כלימה וכד' הטעם השני הוא תחושה פיסית.
ושוב
אנו חוזרים אל מערכת החושים שלנו בכללם אל
הטעם הראשון שלנו שמבטא את חוש הטעם. ההרגשה היינו הטעימה שיצחק לא טעם היא
אותו מכלול של תחושת הטעם של אותו התפוח. אלא שהפעם זו לא סיבה אלא תכולה שמביאה
לכדי הרגשה. והתחושה הפיסית של טעם המכה
אף היא מקורה באותו חוש שחשים בלשון את טעם התפוח ואיכותו או טיבו לטוב או לרע.
4. טעם במשמעות של שכל היגיון
" תראו את זה? כל רגע משנה
את טעמו!" באמירה כזה הכוונה ב" טעמו" הוא להגיונו או דעתו. ( דעה
,כמובן, עניין שבשכל הוא.) כמו לדוד בשנותו טעמו לפני אבימלך. הכוונה לשינוי דעת
אם כך למה השון מגייסת לעניין זה את המלה טעם ונוטעת בה משמעות נוספת על הקיים?
שוב
שינוי
דעה זו אמירה שטוחה רזה דלה. אולי אפילו סתמית
שינוי
טעם זה לא רק שינוי דעה אלא כל המכלול הרגשי התחושתי הסובב לה. היינו שינוי טעם יש
בו יותר מאשר שינוי דעה. יש בו גם עניין שברגש עניין שבלב, עניין שבהסתכלות ממבט
חיצוני ופנימי כאחד.
5. טעם במשמעות נגינה
הטעמה
נחזור
לרגע לתפוח שלנו זה מבראשית שחוה נגסה בו. ומחקרים מראים שהאדם הקדמון לא נראה
כמותנו כלל וכלל וגם ניתוחו את המציאות לא הגיעה לרמות של זמננו. האדם היה די
פרימיטיבי חיצונית ופנימית. סביר שהיו לו שיניים חזקות ובריאות, והא ראיה שאיננו
שומעים על טיפולי שיניים גורפים בתקופה ההיא. סביר אפוא שנגיסה בתפוח, העלתה את
קול הנגיסה הקול החזק נשמע עם הנגיסה ,
ואלו קולות הגריסה נשמעו בקול שתיקה דקה. מכאן הדואליות שנוצרה מידית כנראה למלה
טעם מצד אחד טעם בפה של הפרי ומצד שני הטעמה בנגינה. הרמה ( בנגיסה) והמתונה (בגריסה)
כך
מצאנו קשר ישיר אסוציאטיבי, אומנם, אך בהחלט מתקבל על הדעת.
6. טעם במשמעות מקראית סימני ניגון של המילים.
כאן
אנו מדברים על טעמי המקרא בלבד!
אלו
טעמים או סימנים מיוחדים המסומנים מתחת למילים או מעליהן. כדוגמת הניקוד העברי
המשמש את ההגייה הנכונה של המלים טעמי המקרא מסמנים את הנגינה של המילים . והטעמים
כמו היו הם תווי לחן למילים.
מסורת
קריאת הטקסט הנגינתי החלה בימי בית שני
ולאט לאט התפתחה והתרחבה. ישנם פרשנים המיחסים את מסורת הטעמים כהלכה למשה מסיני .
עדויות
על מסורת שהיתה קיימת לקריאה בטעמים אנו מוצאים בתלמוד
ברכות
סב עמוד א: "דף סב, א גמרא
תניא אמר רבי
עקיבא פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו ג' דברים למדתי שאין
נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולמדתי שאין
מקנחין בימין אלא בשמאל אמר ליה בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך א"ל תורה היא
וללמוד אני צריך תניא בן עזאי אומר פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא ולמדתי
ממנו ג' דברים למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום ולמדתי שאין נפרעין
מעומד אלא מיושב ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל אמר לו ר' יהודה עד כאן העזת
פניך ברבך אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך רב כהנא על גנא תותיה פורייה דרב שמעיה
דשח ושחק ועשה צרכיו אמר ליה דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא א"ל כהנא הכא
את פוק דלאו אורח ארעא אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך מפני מה אין מקנחין בימין
אלא בשמאל אמר רבא מפני שהתורה ניתנה בימין שנאמר (דברים לג) מימינו אש דת למו רבה בר בר
חנה אמר מפני שהיא קרובה לפה ור' שמעון בן לקיש אמר מפני שקושר בה תפילין רב נחמן בר יצחק אמר מפני
שמראה בה טעמי תורה כתנאי רבי אליעזר אומר מפני שאוכל בה ר' יהושע אומר מפני שכותב בה ר' עקיבא
אומר מפני
שמראה בה טעמי תורה א"ר תנחום בר חנילאי כל הצנוע בבית הכסא נצול משלשה דברים מן הנחשים
ומן העקרבים ומן המזיקין ויש אומרים אף חלומותיו מיושבים עליו ההוא בית הכסא דהוה
בטבריא כי הוו עיילי ביה בי תרי אפי' ביממא מתזקי רבי אמי ורבי אסי הוו עיילי ביה
חד וחד לחודיה ולא מתזקי אמרי להו רבנן לא מסתפיתו אמרי להו אנן קבלה גמירינן קבלה
דבית הכסא צניעותא ושתיקותא קבלה דיסורי שתיקותא
וכן נמצא במסכת נדרים לז עמוד ב: "דף לז, ב גמרא אם אבדו אינו חייב באחריותן ואם היה
שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת לפיכך אם אבדו חייב
באחריותן אלא גבי שבת היינו טעמא דאין קוראין בתחילה משום דיפנו אבהתהון דינוקי
למצותא דשבתא ואיבעית אימא משום דבשבתא אכלין ושתין ויקיר עליהון עלמא כדאמר שמואל
שינוי וסת תחילת חולי מעיים ולמאן דאמר שכר פיסוק טעמים מ"ט לא אמר שכר שימור
קסבר בנות מי קא בעיין שימור ולמ"ד שכר שימור מ"ט לא אמר שכר פיסוק טעמים
קסבר <שכר> פיסוק טעמים דאורייתא הוא דא"ר איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב
מ"ד (נחמיה ח)
ויקראו
בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא ויקראו בספר תורת האלהים זה מקרא
מפורש זה תרגום ושום שכל אלו הפסוקים ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים ואמרי לה אלו המסורות אמר רבי יצחק
מקרא סופרים ועיטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני/
"עם זאת לא מצאנו סימנים
כלשהם בטקטים שלפני המאה העשירית לרבות
מגילות שנמצאו מתקופת בית שני וגם לא בספרות חז"ל אין אזכור לשמות טעמים
ותפקידיהם" (ציטוט
מויקפדיה)
"הסימנים
פותחו רק סמוך למאה העשירית לספירה בטבריה על ידי אנשי מסורת שהיו בעיר....."
"....הבדל
העיקרי בין הניקוד לטעם הוא, שהניקוד הוא ברמת האות ויכול לשנות את משמעות המילה,
למשל אֵל (שהוא כוח עליון) לבין אֶל (בכיוון) שמנוקדים אחרת. ואילו הטעם הוא ברמת
המילה ויכול לשנות את משמעות המשפט כמו פיסוק. כך למשל טעמי המקרא מבהירים את הפיסוק הנכון
בפסוק "ידע שׁור קנהו, וחמור אבוס בעליו; ישׂראל לא ידע, עמי לא התבונן". (ישעיהו פרק א ( מצוטט מויקפדיה)
טעמי אמ"ת = סימני הטעמים המיוחדים המופיעים בסיפרי איוב
משלי ותהילים
הטעם העליון =כינוי לסדר טעמי המקרא שבעשרת הדיברות (שמות כ דברים ה)המופיעים מעל המילים ונקראים הסדר העליון לעומת הטעמים
המופיעים מתחת למילים, ונקראים הסדר התחתון
טעם מפסיק: = סימן במקרא מעל מילה או מתחת למילה שהוראתו להפסיק מעין
הפסקת קריאה לרגע כמו למשל זקף קטן ,
אתנח, טפחא.
7. שונות לגבי הערך " טעם"
7.1 טַעַם לפגם:
המשמעות: פרט אחד שיכול להשפיע על כל התזה . על כל המשפט.
דוגמא: "המלה הזאת שאמרת יש בה טעם לפגם." כלומר יכול להיות שכל
מה שאמרת בסדר אך מלה אחת שיש בה טעם לפגם מקלקלת את השורה, או לחילופין הופכת את
המשפט שאמרת על פניו. טעם לפגם כמו תפוח
שיש בו רקב!
להזכיר חוש הטעם נמשך גם לכאן אסוציאטיבי כמובן.
7.2 בלא טַעַם:
הכוונה ללא הצדקה , חסר נימוק משכנע.
אך ברור שיש משמעות נוספת בהתייחס לטעם: חסר טעם, תפל . והניקוד תמיד אותו
ניקוד טַעַם
7.3. מִטַּעַם:
יונה ג 7 : " ז וַיַּזְעֵק
וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם
וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל-יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל-יִרְעוּ וּמַיִם
אַל-יִשְׁתּוּ. "
ההוראה כאן היא לפי פקודה. או לפי
צו. המלך פקד ושלח את יונה אשר נושא דבריו בצו המלך בפקודתו.
מובן שאפשר לפרש זאת גם ברשות המלך או כאשר סמכות המלך ניתנה לו ולכן הרשות
בידו לנסח את דבריו לפי שנראה בעיניו. אך ההוראה הבסיסית היא פקודה.
7.4 בְּטַעַם
החדר מרוהט בטעם או בטוב טעם היינו
הוא מסודר בצורה נאה המעידה על בעליה שיש לו טעם טוב.
7.5 סָר טַעַם
חסר שכל טיפש. למשל
משלי יא 22 " כב נֶזֶם
זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם. "
8. המלה "טעם" בתנ"ך מובאות:
משלי
פרק כו
פסוק ט"ז: חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו--
מִשִּׁבְעָה, מְשִׁיבֵי טָעַם.
משלי
פרק יא
פסוק כ"ב: נֶזֶם זָהָב, בְּאַף חֲזִיר--
אִשָּׁה יָפָה, וְסָרַת טָעַם.
תהילים
פרק קיט
פסוק ס"ו: טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי:
כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי.
שמואל א פרק יד
פסוק כ"ד: וְאִישׁ-יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיֹּאֶל שָׁאוּל
אֶת-הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם עַד-הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי
מֵאֹיְבַי, וְלֹא-טָעַם כָּל-הָעָם, לָחֶם. {ס}
פסוק מ"ג: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יוֹנָתָן, הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה;
וַיַּגֶּד-לוֹ יוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה
אֲשֶׁר-בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ--הִנְנִי אָמוּת. {ס}
במדבר
פרק יא
פסוק ח: שָׁטוּ הָעָם
וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר,
וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.
ח.
ק. ירושלים.
[1] למשל דֶּגֶם: 1. העתק מוקטן של
משהו , 2. או סימן הכר למשהו כמו שאני אומר זה דגם ישן של המקלדת. 3. משהו המשמש כדוגמא. 4. דגם כדוגמא לתבנית.
למודל מסוים .
או טעון 1. צריך, חייב, כמו טעון הסבר. 2. עמוס. מלא.העמיסו עליו. 3. כלי
נשק טעון כמו רובה טעון שיש בו כדורים. 4. שמלאו את כרסו למשל . משאית טעונה מלאה
בציוד.
[2] את חוש הטעם ממשים באורח טבעי כאשר חשים טעמו של דבר מה המוכנס לפה בעזרת
פקעיות הטעם הנמצאות על הלשון, החך, ובגרון. מובן שגם חוש הראייה מן הראוי לציין
שחוש הריח וחוש הראייה משפיעים גם הם על חוש הטעם.
[3] יד וַיְשַׁנּוֹ
אֶת-טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם; וַיְתָו עַל-דַּלְתוֹת
הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל-זְקָנוֹ. שמואל א כ"א
וכן :
תהילים לד: " א לְדָוִד--
בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת-טַעְמוֹ, לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ; וַיְגָרְשֵׁהוּ,
וַיֵּלַךְ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה