הנה יצאנו מפסח אנו
בימי ספירת העומר ועומדים להגיע ליום עצמאות המדינה. לתקופה זו מתקשר יפה הפסוק
התנ"כי עליו עומד אני לדבר עמכם היום.
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך
נותן לך. שמות כ י"ב)
הורים מביאים ילדים לעולם
בהתאם לרצונם ולהנאתם. הם לא שואלים את
הילד אם הוא רוצה להיוולד או לא. הילד שמציאותו היא עובדה קיימת, תלוי בהוריו
מגדליו, וחוסה תחת השגחתם. קיים היזון חוזר ברגשי אהבה, חיבה ורעות בין הורים
לילדיהם . כלומר העיקרון הוא עקרון ההדדיות. זוהי אהבה רגשית.
הדאגה האחריות
הרצונות של ההורים עומדים אולי ברקע האהבה
,אך אינם יוצרים את מהותה. גזרה שווה אצל
הילד; התלות בהורים בשל החוסר אונים וההישענות הטבעית עליהם כמקור הגנה, אינם
מהווים את האהבה במהותה אלא משמשים כרקע לה. היינו יחסי האהבה בין הורים לילדיהם
עומדים מלכתחילה על אותו מישור.
בעניין כבוד אב ואם
שהוא בתחום המעשי האופרטיבי נמצא שיש שונות בין שני הקטבים. אצל ההורים נובעת
העשייה מכח אהבה , רצון, אחריות, ודאגה
אצל הילדים הכיבוד
הוא פונקציה של חינוך, מבחינה רוחנית. אך גם פונקציה של התפתחות רגשית מחשבתית לאורך
ציר הזמן. שככל שהילד גדל רצון ההשתחררות מעול הבית והכמיהה לעצמאות גוברת.
לעניין כיבוד אב ואם,
לא נחזור על הידוע והמקובל, אלא נצא
מהפסוק ונגיע אל האמירה של כבוד בנים ובנות על ידי הוריהם.
שמות פרק כ
מקריאת הפסוק , בשמות, כחטיבה
אורגנית אחת יוצא שמצוות כיבוד אב ואם הם למען מטרה אחת , והיא אריכות ימים
ובארץ ישראל. מכאן אפשר היה לחשוב שהמצווה היא אנוכית מעיקרה. היא לא למען הנמען
היינו ההורים, כמו למען המען היינו הילדים.
זאת אומרת כיבוד אב ואם הם אמצעי לקידום המטרה והיא; אריכות ימים על אדמת
הארץ. הדגש הוא על אדמת ארץ ישראל. היינו, זו מצווה וזו תמורתה . תמורה שלא תסולא
בפז; גם אריכות ימים ויותר מזה על אדמת ארץ הקודש שזו סגולה ומתנת שמים. ומאחר
וההורים אף הם היו ילדים שכבדו הוריהם, וכן הלאה חוזר חלילה, יוצא שכולם בסופו של
דבר נשכרים מאריכות ימים על אדמת הארץ אם וכאשר ימלאו את צו כיבוד הורים.
אלא שהדברים אינם עומדים כפשוטם,אלא יש כאן עומק מחשבתי שהוא.
בוא נאמר כך:
לשם מה בכלל היה צורך כמצווה
חמישית בעשרת הדיברות להכליל את מצוות כבוד אב ואם. וכי כבוד ההורים אינו דבר שעל
דרך הטבע הוא?
שהרי מובן הוא שילוד אישה תינוק,
פעוט ,ילד ,מרגיש תלות מוחלטת בהוריו. הם בבחינת הכל יכול שלו, וממילא הוא אוהב את
הוריו, ובחוש ובאינסטינקט מכבד אותם. שמירה
על כבוד ההורים הוא לא כל כך מחשבתי כמו שהוא רגשי ותלותי.
אך עם כל זאת הילד, בהיותו
בעל חושים תחושות רצונות ויצרים ,בשלב
מסוים הוא כמו כל ייצור חי בוגר משתדל לפרוק עול. לחוש בעצמאות ובחופש. וכאן בא
ההיבט החברתי. הילד כייצור חברתי ובעל
רצונות משלו, מתנגש ברצונות הוריו. ולא אחת מורד ומשתדל לפרוץ את המסגרת המשפחתית
האינטימית הסולידית שהוא חי בה.
מכאן אנו למדים שהתלות הראשונית
לא רק שהולכת ומתרופפת באורח טבעי ביותר, אלא ככל שהילד מגיע לבגרות מחשבתית, כך
גובר רצון ההשתחררות ופריקת עול ההורים ממנו.
קיימת לכך גם סיבה של פער הדורות,
חינוך סביבתי לעומת חינוך ביתי ועוד גורמים שלא נכנס אליהם, אך השורה התחתונה היא, ששמירת כבוד ההורים בגלל
טבעו של האדם קשה היא עד מאוד.
התורה מכירה בכך, ויודעת שהרמוניה
משפחתית היא היא שיכולה להוביל לאחדות בין משפחות, לשפה משותפת ביניהן וכן לאחדות
השבטית. אחדות שבטית היא אחדות העם. ורק בדרך זו של אחדות מהפרט הראשוני ועד הכללי
אפשר לעם להיות חזק ולהצליח ,אם נסתכל על הבחינה ההיסטורית, לכבוש את הארץ.
זו הסיבה האמיתית לדיבר החמישי של
כבוד אב ואם וזו גם הסיבה לתמריץ שהתורה נותנת, היינו למען תאריך חיים על אדמת הארץ שבכוחות משותפים
מאוחדים תכבוש אותה.
היינו כבוד ההורים הוא הדרך
הראשונה לאחדות עם.
התורה גם נותנת את התמריץ באחד
הגורמים החשובים והמכריעים בחיי אדם. והוא ייצר הקיום. ייצר הקיום לפי הידוע הוא
אחד היצרים החזקים המוּנעים , בדרך כלל, מעצם טבעו של יצור חי באופן כללי ,ויצור
חושב כאדם ,כפרט. אדם רוצה באריכות חיים.
התורה נותנת תמריץ חשוב ביותר גם
אריכות חיים ויותר מזה אריכות ימים על אדמת הארץ המובטחת לאברהם ומאושררת
בהבטחה ליצחק ויעקב. הארץ שאפשר יהיה
לכבוש אותה רק על ידי אחדות העם שנובעת מאחדות שבטית אשר נובעת מאחדות
משפחתית הנובעת מהרמוניה הנוצרת בין הורים לבניהם.
נשאלת השאלה אם כך מדוע התורה לא
אומרת להורים כבדו את בנכם ואת בתכם למען יאריכון ימיכם על האדמה אשר ה' אלוהיכם
נותן לכם?
התשובה פשוטה:
חשוב לומר שאין מלה מיותרת בתורה,
אף לא פסיק מיותר. מילותיה הם קודש ושפתה היא שפת קודש. לפי זה התורה מדגישה רק את
הדברים שהיא מוצאת לנכון שיש להדגיש אותם. דברים שמובנים מאיליהם טריוויאליים בלשון עם, אין היא אומרת.
שהרי מובן מאליו שאם היולדת בן,
אוהבת אותו יותר מאשר את עצמה, ומטפחת אותו להיות הבן המוצלח והמחונך ביותר בעולם.
כמוה גם האב. כך שחובת הכיבוד של ההורים את בניהם ,היא יותר רצון ודחף הורי
מאשר חובה. לא כן כפי שהראנו אצל הילד המתבגר שכשם שמצינו, להבדיל אצל החיות המתבגרות ועוזבות את משפחותיהן
, כך הוא מנסה לפרוק עול.
מכאן שכיבוד בנים ובנות על ידי
הוריהם הוא דבר כל כך מובן מאליו, שאין התורה מוצאת לנכון להדגיש אותו.
מעבר לזה עקרון ההדדיות. איך
שההורים יתנהגו לבניהם כך יקבלו תמורתם מהם. אף זאת על דרך הטבע. ושמח אני לומר
שאותו עיקרון הדדיות אותה הרמוניה משפחתית מצינו במשפחת בני היקר ונכדיי ילדים
למופת והורים למופת הרמוניה כזאת יכולה להביא רק לטוב.
פירוש: חגי
דוגמא להתייחסות
חז"ל לכיבוד אבות את בניהם
בברכות מה ע"ב נאמר
"שלשה
שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד" ולא? והא רב פפא אפסיק
ליה לאבא מר בריה איהו וחד שאני רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד "
הגמרא מעלה מקרה בו
אדם אחד רוצה לזמן בעוד ששניים עוד עסוקים באכילתם. קביעת הגמרא היא שאין בכך משום
חובה שהשניים יפסיקו אכילתם משום האחד. אך
עם זאת יש חובה לאחד שטרם סיים לאכול להפסיק לאכול משום שניים שסיימו לאכול.
שלושה סעדו יחדיו רב
פפא, אדם נוסף ובנו של רב פפא בשם אבא מר.
אבא מר הקדים אותם וסיים לאכול לפניהם. מין הדין הוא שעליו היה להמתין עד
שהשניים יסיימו לאכול ואז לעשות זימון.
.
אך כאן נעשה דבר
יוצא דופן: בו רב פפא יחד עם האדם הנוסף
הפסיקו מאכילתם עבור בנו של רב פפא שסיים לאכול לפניהם. התירוץ למעשה הוא
כאמור מעשה נאצל של רב פפא שפעל לפנים משורת הדין. ורש"י מפרש על שום שרב פפא
רצה להחשיב את בנו.
והנה רב פפא שנהג
כבוד בבניו זכה לכך שעשרת בנים תלמידי חכמים יצאו ממנו. ( זו הסיבה שמזכירים את
עשרת בניו בסיום מסכת)
שעשועי גימטריה משפחת קמרט הצעירה
נועם יוסף =
322 = יצר הטוב
נועם יוסף קמרט = 671 = שמואל ברסלב
נועם יוסף אריאל עמיחי ענבל = 854=
יברכך יהוה וישמרך
אריאל עמיחי ענבל = 532
אמן כן יהי רצון
נועם יוסף אריאל עמיחי ענבל זאב ענת = 1384
= עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו
( כלומר תהילים צב' צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח; כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן
יִשְׂגֶּה.
טז לְהַגִּיד, כִּי-יָשָׁר יְהוָה;
צוּרִי, וְלֹא-עלתה (עַוְלָתָה) בּוֹ.( לומדים מכך שזוהי משפחה של צדיקים )
עמיחי אריאל ענבל נועם יוסף ענת זאב קמרט = 1733
בגימטריה = שמירת השבת כיום
פרשנות וקשר בין הגימטריות:
מסתמא הילד נולד בלא ייצר הרע!
אלא רק ייצר הטוב טמון בחובו. וזו מעלה גדולה
ויתרון גדול בדרך אל הצדיקות. הצדיקות גם מוצאת בטויה ברשומת השם המלאה
היינו גם בתוספת שם המשפחה שאז מקבלים משוואה עם השם שמואל ברסלב רבו ומורו של אבי
הבר מצווה.
אך כאשר הוספנו את שלושת האחים
קבלנו ברכת שמים כמו שנאמר " יברך ה' וישמרך.
חתמו על כך שלושת האחים אריאל ענבל ועמיחי ואמרו: " אמן כן יהי
רצון".
אם כך החלטנו להכליל את כל שמות
בני המשפחה בלא שם המשפחה וקיבלנו מסקנה
חד משמעית שמדובר במשפחה של צדיקים כמו שנאמר צדיק כתמר יפרח ... והמשכו: עוד
ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו.
ראינו שזה הולך טוב ולכן החלטנו
לכלול את כל התא המשפחתי תחת שם המשפחה. זאת אומרת כל השמות לרבות שם המשפחה
וקיבלנו: " שמירת השבת כיום"
סיכום
משפחה ברסלבית שכולה טוב ושכולה
אין בה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה