במקום בו
מתחילה האדמה ישנו מקווה מים גדול, עטוף בהילה של זהב. שקט, רוגע. דמעות תמרורים שזלגו מהריה של ירושלים ונאספו
אל קרקע רכה,נספגו אל נקבוביותיה.
לפעמים אני
רואה את אלוהים עולה בסערה השמימה מבין החומות וזורק אחריו זיקוקים של כוכבים
המאירים את אותו מקווה באור נגוהות כמו זה של שבעת הימים.
אבני קדומים
ברקמת החומה ועצביה פלדה. ואורות של שבת מאירים אותה מעיניי אמהות, אלו במטפחות
רקומות ובקמטים חורשי סוד. צהוב עמוק עגול מציף את צריחי החומה בשקט. והשקט חזק
ואיתן עשוי טוב בנוי לתלפיות לאלפי שנות.
מישהו עולה
במעבר הצר הלולייני העולה מעלה, בין מסת האבן העתיקה , מול חריר הירי במשולש האבן
הגדולה הפונה מערבה. שם משטח בו נמים המלאכים, עם לילה, עת ירושלים נוטה לה לישון.
עם ערב עוברים יהודים אצל המעקה נושמים את ריחה של ירושלים ורואים את יופייה בין
אלפים שנות לבין מאה וחמישים שנות. בין נוף קדומים לחדש.
שם במקום
הקרוב לשמים אני רואה את הגדודים עוברים. טורים טורים הולכים הם ושלטים חסרי שם
בידיהם. הם שותקים כאותה שתיקה המהלכת על פני החומות עוברים דרכי בזה אחר זה
ומשאירים אותי אחריהם ככברה.
בעין אחורית
אני רואה אותם הולכים אל מקווה הדמעות של ירושלים במקום בו מתחילה האדמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה