הקדמה:
על האי וודאות
בתפיסת היקום
אדם
,חילוני, מישראל כתב פירוש לכמה פסוקים מפרק בבראשית. הלך וביקש להראות פירושו
לאחד מקרוביו. והא גברא איש דתי הוא.
עמד ואמר לו
בע"פ עיקרי פירושו. משזרחו עיניו, התחמם לב היהודי נטל והגיש לידיו תמצית נשמתו,
הלא כתובה היא בלשון מקרא ותלמוד וברוח הדת.
נתן בו הלה
עיניים מאשימות ואמר: אפיקורס אתה! וקיבלתי מרבותי שחל איסור מוחלט לקרוא פירושיהם
של הכופרים בעיקר.
נטל החילוני
חזרה את נשמתו המונפת כלפיו מידי הדתי והחזירה אל ליבו.
החיש הלב
פעימותיו,אשר גברו וגברו עד כי הרעישו והרעידו כל אבריו.
משרעדה גם
האדמה תחתיו, לקח החילוני עט בידיו והחל כותב את אשר קרא בו ליבו.
*
ישנם התוהים
על קנקנו של עולם, עומדים ושואלים: איכה כל זה נברא. והרי פלא שבפלאים הוא נס
שבניסים הוא. המופלא שבמופלאים הוא, נשגב מכל בינה ודעת!
עומדים
ומתבוננים בעצמם. עומדים ושואלים; עין זו הרואה, הא כיצד היא רואה? מחשבה זו
החושבת הא כיצד היא חושבת. אף זה המריח הא כיצד הוא מריח?
אפשר להסביר
לאור המחקר המדע והידע הנרכש, כיצד מתבצעת הראיה. מה הם התהליכים הקשורים. מעצם
ההסתכלות דרך צינורות כלי דם , התפרקויות כימיות, אברוני תאים, ומרכז מוחי. אך
לעצם מהוות הראיה, טיבה, הראיה כשלעצמה, גופה, אין בידנו תשובה!
אין הכוונה
לתהליך הראיה ומרכיביה, שהרי אלו מוכרים לנו. וגם ברור לנו איך הראיה מתבצעת
באמצעות מרכיבים אלו. אלא, הראיה לשמה. איך זה קורה שאנו רואים? זו החידה שטרם
מצאה את פתרונה.
יקומו אפוא
אנשים, יענו ויאמרו פשיטה הוא; אלוהים, הוא הוא בורא עולם, ועל פיו נעשה כל!
והנגלות והנסתרות בידיו הם.
יקומו אנשים
אחרים ויאמרו לא, כי המפץ הגדול הוא שיצר לו לעולם. ועוד יקומו אנשים אחרים,
בעתיד,ויאמרו; לא כך הוא ולא כך, כי אם גילוי זה שגילינו אנו, בזמן זה, הוא הנכון.
ובכן מה היא
האמת לאמיתה. מה עומד בסוד הדברים בדבר היבראו של עולם חוקיו ותכונותיו?
נכון להיום
נכון לעכשיו, תשובתי הברורה היחידה היא; "אי וודאות"! אי וודאות מוחלטת
ונחרצת!
שכשם שעניין
המפץ הגדול הוא בבחינת תיאוריה, כך קיומו של ריבון עולם - האל, אינו מוכח ואף הוא
נובע מרצון של תיאודיציה, תפיסות ואמונות עממיות, מסורות, מוסכמה חברתית וכד'
מבחינה זו,
קל יותר לדבר על אי ודאות מאשר על ודאות. שהרי האי ודאות היא ודאית יותר מהודאות
כשלעצמה. שרב הנסתר, אז והיום מהגלוי. וזאת כל בר- דעת יבין וידע. וההיסטוריה
תוסיף ותלמד שאף הוודאי אינו ודאי נצחי הוא , ואף הוא אינו בבחינת ודאות מוחלטת!
כך הוא לגבי תפיסת צורתו של כדור הארץ, (שטוח ולאחר מכן עגול), כך הוא לגבי תפיסת
הקף השמש סביב כדור הארץ או ההפך (גליליאו גלילי) ועוד תפיסות ואמיתות שנחשבו
בזמנו כמוחלטות ובמרוצת הזמן נמצאו במחקרים כלא נכונים או לא מדויקים.
האי ודאות,
יותר מאשר הודאות היא אשר מלווה את חיינו ( הוודאות, מתקשרת יותר לתכונות ורגשות
בפרקי זמן נתון. כמו, אהבה, שנאה, וכיוצ"ב. וכן לסבירות הנלמדת על סמך הניסיון.
כמו למשל ודאות של אהבה שבגינה נרקמים יחסי רעות ונישואין. הסבירות הגבוהה למעבר
בטוח בכביש ריק ממכוניות, וכיוצא בזה דוגמאות למכביר).
גופא ד'
עובדתא היא שכל שאנו מנסים לתאר לעצמנו ולאחרים, בשפת דיבור הוא; אם שפת האם, שפה
זרה, שפת גוף או שפת סימנים. קיצורו של עניין הוא שכלי התבטאותנו וצינורות התקשורת
מעשה ידי אנוש הם, יצירת האדם, ובשימוש האדם.
יתר על כן,
כל תיאור שנתאר, אם יהיה זה פרי הדמיון או מציאות מסובכת, תיאוריה כל שהיא בין אם
ברת קיימא היא או לאו, בלשון אדם נתאר. גם את קיום מציאות האל בלשון אדם נאמר
ונתאר כי אין לנו דרך אחרת!
וכל הוכחה
שנוכיח כל תזה שנעלה בין אם תיאורית "המפץ הגדול" היא או בין לגבי קיומו
של האלוהים, בכוח תפיסתנו האנושית תאמר או בהתאם ליכולת שִיא תפיסת המח האנושי.
מסקנת
ביניים היא שאנו מדברים בשפה אחת במישור אחד ובהתאם ליכולת תפיסת המוח האנושי.
מכאן נובע
שגם כשאנו מנסים להעמיד את האי וודאות, המונחת, לגבי בריאתנו אנו והיקום
בכללותו.כוודאות, על סמך יצירתנו את תיאורית המפץ הגדול ,או בהעמידנו את מושג
האלוהים כבורא עולם, גם אז אנו פועלים בכלי השפה שברשותנו, במישור האנושי ובתפיסה
האנושית.
הנה כי כן
נשאלת השאלה האם לא קיימת סבירות מסוימת שאנו טועים?
יתכן, שקיים
מישור אחר לחלוטין, ממישור מציאות חיינו; מקום בו לערכי "שפה"
"חומר" "רוח" אין משמעות, מאחר ואינם קיימים בו! או, שמשמעותם
והפונקציות אותם הם ממלאים שונים מאלו הנהוגים בעולמנו ובתפיסתנו. יתכן ,אפוא ,ששם
- באותו המישור האחר, נמצא המפתח לפתרון שאלות היקום והאלוהים. האסימון לפתרון בעיותינו הקרדינאליות מאז
ומעולם.
לפיכך, אומר
אני היום, "אלוהים" “ GOD” וכד' אף זהו תואר שם שניתן בידי אדם, בשפת אדם
ובמישור תרבותי של בני אדם. אין זו מלה שירדה משמים או שעלתה מטבור הארץ! זו מלה
שיצר האדם כדי לתאר את הבלתי ודאי כודאיי.
נראה ,אפוא, שמעצם יצירת המלה, נוצר כבר היש מאין, לפחות בתחומי השפה - צינורות
התקשורת בין בני אדם. הנה עתה, עצם מציאותו של הערך
"אלוהים" “ GOD”כבר מצדיק או מאמת את קיומו! לפחות כמושג בתפיסתו האנושית
של בן - האדם.
כאשר קיימת
הכותרת הצורנית "אלוהים", קל לשייך אליה ולהכניס תחתיה את התכנים. תכני
האי וודאות הופכים כאן בנקל לוודאות. הן מבחינת המדע הממלא תחת כותרת "המפץ
הגדול" תכני תיאוריות ונוסחאות פיסיקליות, הן מבחינת תורת האבולוציה של דרוין
והן גם מבחינת אלו האנשים המחפשים פתרונות באלוהים, כבורא וכיוצר העולם.
ראו נא איזו
עוצמה יש ב"כותרת"! כיצד בכוחה ליצור יש מאין בתפיסתם של אנשים. וכל כך
עד כמה? עד כדי העמדת אי הודאות כוודאות!
וכל כך למה? כדי לישב דעתו של אדם. כדי להראותו פתרון עוד בחייו הקצרים על פני
האדמה. שהרי זה טיבעו של אדם. מן הפשוט ועד המלומד. לישב סתירות לישב מחלוקות
להשיג את האי ודאות ולדעת נכוחה דברים לאמתם. קל לו לאדם לחיות במחשבה שיודע הוא
את סוד הבריאה וקשה לו למות מבלי דעת מי ברא העולם או כיצד נברא הוא עצמו והעולם
כולו.
השאלה
הנשאלת היא; מה הם התכנים? וכן, האם התכנים יצרו לעצמם כותרת או הכותרת מלאה עצמה
בתכנים?
התכנים
נוצרו, מן הסתם, בשל חושיו, תחושותיו, מחשבותיו ותכונותיו של האדם. כל אלו חברו
כאחד לתהות ולעמוד על קנקנו של עולם ללמוד ולידע; עולם זה, מה טיבו? מי אני ומה
אני. מי יצרני ומי יצר העולם. חוסר האונים וקטנות הקומה מול נפלאות היקום ואי
הוודאות, הם שעודדו, מחד גיסא, את האדם לתור ולחפש אחר תשובות. ומצב המוות, מאידך
גיסא, ופחד האדם ממנו הוא שגרם להעלאת מושג האלוהים וערכו על מפת חיו של האדם.
ומשנוצר
האלוהים כערך, כמושג, הרי הוא כבר קיים, בסביבת חיו הקרובה של האדם. הולך וקורם
עור וגידים, נבנה ככותל רחמים לפתרון כל בעיותיו ומאווייו של האדם. האל הוא הממית
הוא המחיה הוא המצליח דרכי האדם מרפא לכל תחלואיו ופותח ידו בעיסוקיו וכן כיוצא
בזה הצלחות וכישלונות המונחים ונוחתים על האדם מידי שמים.
הנה כי כן
יוצא שהתכנים הם שיצרו כותרת והכותרת היא שיצרה תכנים. וכה דק הגבול בינהם עד כדי
שיש לראותם כשנים שהם אחד:
מי גורם
למות - אלוהים!
בגלל שיש
אלוהים - יש מות!
*
עוד נקודה
למחשבה היא הסתכלות מנקודת מבט חילונית אל תפיסתו ואמונתו של האדם הדתי המאמין.
שכך,מן הסתם, חושב החילוני:
האדם הוא
שיא התפתחות החי מבחינה מנטלית, רוחנית ושכלית, על פני אדמות. לפיכך, יכול הוא
לחקור ולהתחקות אחר אורח חיי שאר החיות על פני כדור הארץ לרבות הצומח והדומם.
החיות עצמן,
בהתאם לרמת האינטליגנציה שנחנו בה, יכולות להרגיש בנוכחותו של האדם האַל, מעליהן,
ולהבין את עוצם כוחו, משגבו, ונחיתותן ממנו.
ברגע שהאדם
אשר אינו מבין את סוד בריאתו ובריאת העולם, מיחס זאת לאלוהים, הוא בעצם מעמיד עצמו
בעמדת כח שכלית ותבונתית מעל האלוהים. שהרי כמו אומר הוא שיודע הוא בשכלו
ובתפיסתו את מציאות האלוהים! והא כיצד יכול לדעת השכל את התבונה (באשר היא תבונה)
הנשגבה ממנו שהיא יוצרתו וכור מחצבתו!ולא עוד, אלא שיודע הוא את טיבה מהותה
תכונותיה וכד'
החיות בהתאם
לרמתן, יודעות את האדם שנראה לעיניהן. האדם בהתאם לרמת שכלו יודע את קיום האל
שאינו נראה לעיניו. יתרה מזו, אף כינה את הנעלם שיצר אותו ואת העולם בשם;
"אלוהים!" האין זה פרדוקס שלנעלם הבלתי נראה, קורא האדם בשם ואף מיחס לו
כוחות גדולים ממנו- האדם, ומעלה את התבונה (באשר היא תבונה) הבלתי מוכחת או נגלית,
בשכלו הוא, מעבר לכל תבונה אנושית!!!
שהרי לא
יעלה על הדעת שהאל הוא כדמות יצור אנוש או בעל תכונות אנוש. נהפוך הוא, בהתאם
לתפיסה הדתית יהודית נאמר שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף ושכבודו מלא עולם ונמצא
הוא בכל מקום בארץ ובשמים. לפיכך, ניראה שאף אם ירכז ירכז האדם המאמין את שיא כושר
יכולתו האינטליגנטית, צריך, לפחות, שיקונן בו הספק לגבי קביעתו את קיומו של הנעלם
שיצר אותו ואת העולם. ומה עושה האדם המאמין, מציב לו כותרת וממלאה בתכנים...
והרי צריך
הוא להבין שיש גבול ליכולת התפיסה האנושית. וכנראה שנקודת החיתוך מגיעה עד לשאלות
הבריאה, שיצרה בין השאר את החשיבה האנושית כך שלא תהיה בידה יכולת להתעלות בכח
המחשבה ולהגיע אל סוד מקורה, כור מחצבתה, היכולות הבלתי נתפסות של הנעלם מאתנו.
והאדם
המאמין שמתאר את האלוהים שאין לו גוף ואין לו דמות, באותה נשימה מיחס לו תכונות
אנוש.ממלא הכותרת בתכונות ורגשות הלקוחים מעולמו שלו, העולם האנושי. כמו: אל רחום
וחנון, רופא חולים, חנון המרבה לסלוח, חרון ה' , אל נקמות, וכד'
נקודות
ודגשים מסוג זה, למשל, עולים במחשבת האדם החילוני עד כי קשה לו לישב הסתירות,
לכאורה, ולהבין את תפיסת האדם המאמין.
מצד אחד
מבין המאמין שהאל הוא בלתי נתפס והוא בסטטוס אחר לגמרי ומצד שני הוא מיחס לו
תכונות אנוש עד כדי שנותן לתארבדימיוננו מעין סב קדמון היושב על כס המלוכה בשמים,
ומשם שופט וקובע גורלות לכל אדם, לכל חי צמח ודומם. והיא בעל רגשות ותכונות
אנושיות.
סתירה זו
בתאורי האל קשה לה להתקבל על דעת המתבונן מן הצד החילוני.
*
אצל האדם
הדתי אין סתירה בתפיסת האל כפי שמצטיירת היא בעיני החילוני. שני קוים יסודיים
מנחים את הלך מחשבתו ותפיסת עולמו: האחד הוא שמציאות האל היא עובדה בלתי מעורערת
כראשון לכל ראשון, בורא עולם ויוצר האדם, והשני הוא שהאדם נברא בצלם אלוהים ובכך
קיימת הלגיטימציה של האדם לתקשר עמו.
בראיית האל
כבורא עולם חבויה ההשקפה של האל האוניברסאלי אל כל היצורים שברא לכבודו. תבונה
בלתי נתפסת בבריאת העולם חוקיו, גורל שנחרץ משמים, ושליטה אבסולוטית בכל הנעשה
בשמים ובארץ.
בורא העולם
בחר בעם הנבחר והעלהו מעל כל העמים להיות שליחו בקרב העמים, להפיץ תורתו ודברו.
כאן כבר
קיימת האנשה של האלוהים הבוחר בבני אדם מסוימים. יש לו תורה אותה הוא מעביר
לנבחריו ומבקש שיפיצוה בעולם.
ומן הכלל אל
הפרט. האדם יכול לתקשר עם אלוהיו כפרט. ההתקשרות נעשית באמצאות בקשות שיכול שיענו
ויכול שלא יענו. עצם אפשרות ההיענות מראה שהאל פוקח עיניו על כל אדם ואדם. הוא
רואה בשמחתו ובצרתו הוא יכול להושיעו, להצילו לתת לו ממידת הרחמים שניחן בה (רחום
וחנון), להמיתו, להצליח פרנסתו או לאו. כלומר בגישה זו מיחס הפרט תכונות אנושיות
לאלוהיו מורידו ומעמידו לרגע עמו במישור האנושי כדי לבקש בקשותיו ואחר מעלהו שוב
אל-על כשופט עליון אשר ירצה יקבל בקשת האדם, לא ירצה לא יקבלה.
כל אי הענות
שהיא לתפילתו האישית של האדם יש עמה סיבה. סיבה נסתרת, בלתי נגלית (כשם שהאל נסתר
ובלתי נגלה) שמקורה בשיקולים שאינם בגדר יכולתו ותפיסתו של האדם. האדם מכיר בכך
ומקבל באהבה את הדין. עם זאת האדם בהיותו אדם, בכל זאת מנסה לפעמים לפשפש בעברו
ולחפש הצדקה למעשה העונש שנענש בו,למרות כל תפילותיו ותחנוניו.
תיאודיציה
או צידוק הדין, הוא אלמנט מרכזי בתפיסתו הדתית של האדם המאמין. זוהי אחת הדרכים
המאפשרות לאדם לחזור אחורה במעלות הזמן לפשפש במעשיו להתחשבן עם עצמו למצוא טעויות
ולתקנן. ובכך יש לראות גורם חינוכי מתקן ומלמד ממדרגה ראשונה. הקו המנחה הוא; האדם
טועה האל לעולם אינו טועה.
תפילת היחיד
מאפשרת קשר בלתי אמצעי בין היחיד לאל. עם זאת, מכירה התפיסה העממית דתית בכוחה של
קהילת המאמינים ככח ועוצמה, בתפילת רבים, מכוונת. (ראה למשל התכנסות שלוש מאות
כהנים ליד הכותל המערבי ) מה פשוט יותר מבית הכנסת כמקום מפגש לאיחוד המאמינים
בתפילה אחידה שיש בה לחזק את כוחו של הפרט המביע תחנוניו ובקשתו עם יתר אחיו
המאמינים.
ההתכנסות
לאותה מטרה, שפה אחת בנוסח אחד, הכוונה או הבקשה שהיא אותה בקשה היוצאת בעת ובעונה
אחת מעשרות פיות, יש בה יתר עוצמה יתר כח לפתוח שערי שמים ולטעת יתר שלוה וסיפוק
בלב המתפלל היחיד.
אצל האדם
המאמין לא קיימת בכלל שאלת מציאותו או קיומו של האל בורא האדם והעולם. קיום האל
והיותו ראשון לכל ראשון היא עובדה ברורה ודאית שאין עליה עוררין!
לפיכך, קשה
לו להבין את אי הודאות הקיימת בתפיסת החילוני את יצירת האדם ובריאת העולם.
עם זאת,
אמונתו הבלתי מעורערת באל, קיום מצוותיו והליכה בנתיב דרכו החזקה והבטוחה שזו היא
דרך התורה, מקנים לו למאמין חוזק וחוסן כלפי המציאות הקיימת, בין חילונית היא בין
דתית.
*
עוצמה בטחון
וחוסן אלו, מקנים לו בהחלט למאמין הדתי יכולת לעמוד מול אדגרים כמו קריאת פרוש
לפסוקי מקרא שנכתב בידי חילוני. ואם חושש הוא, סימן הוא שאמונתו לא חזקה דיה
ורגליו לא על קרקע איתנה עומדים.
מבוא:
הרוח נוצרה
לפני החומר, החומר ליפני הרוח, הרוח והחומר נוצרו בעת ובעונה אחת, הרוח והחומר חד
הם! אלו בהחלט שאלות לגיטימיות שניתנות להישאל.
מה קדם למה
או שמא אין האחד קודם למשנהו? האם נוצרו, נבראו? או שמא היו קיימים מאז ומעולם ,
אלא ששימשו ככלי ביד היוצר לבריאה ויצירה?
מה מהותה של
הרוח, משמעותה לגבי החיים. מה מהוותו של החומר ומשמעותו לגבי החיים?
האם מסקנה
אשר תעמיד את קיומה של הרוח לפני החומר תעיד על קיומו של אלוהים, או אולי ההפך הוא
הנכון; העמדת החומר כראשון שוללת את קיומו של אלוהים? האם בכלל קיים קשר בין שאלת
הרוח והחומר לגבי מציאותו של האלוהים?
על שאלות
אלו ואחרות ננסה לענות במאמר זה:
שאלת החומר
והרוח:
קל, אולי,
יותר לדבר על החומר הנתפס בחושינו ותחושותינו יותר מאשר הרוח שהיא כמו מרחפת
מעלינו.
החומר, נראה
בעין, נימוש ביד, ניתן להריחו, לטעום ממנו לישמוע את קולו. הוא ניתפש בחושינו.
הרוח, שקופה
היא בעינינו. אל חושית, אך נתפסת במחשבה. והרי המחשבה עצמה היא רוח!
וכאן שנשאלת
השאלה הראשונה: האם ניתן לתאר דבר בדבר אחר שהוא בצלמו ובמהותו שוה לאחר! אם
התשובה היא חיובית נצטרך להתיחס לשאלת הערכים נפש, נשמה, האם בשפה הם שניים שהם
אחד או שונים במהוותם זה מזה. האם הם חלקים ממרכיבי הרוח! האם הם מקור הרוח באדם,
האם הם תולדה של הרוח? מה היא המחשבה ואיך עומדת היא ביחס לנפש ולנשמה? האם המחשבה
היא הנפש, האם זו יצירתה של זו וההפך וכו..' בחינת יחסי גומלין בין הערכים דלעיל.
שאלת הצגת
הדברים:
יש להבין
שכל מלה שתכתב במאמר זה, תכתב בשפה שהומצאה ע"י האדם, שתהא בידו כלי כדי
לתקשר ולבטא מחשבותיו והגיגיו. האדם, לעומת השפה הוא נתון בעולם. השפה אינה נתון
אלא יצירה שנוצרה ע"י הנתון הראשוני שהוא האדם. השפה, שאינה ראשונית כיצירת מכלול
העולם, הצומח הדומם והחי לרבות האדם, אינה חייבת להיות מהימנה ומדוייקת שהרי היא
יצירה משנית. יצירה שנוצרה על פני האדמה מנתון קיים.
דרך משל;
בקוראנו לאדם צדיק ואומרים שרע לו, מי החליט שהאדם הזה באמת צדיק - אנחנו! ומי
החליט שרע לו - אנחנו!
אנחנו, בני
האדם יצרנו את המושגים או הערכים "צדיק" ו"רע" "טוב" וכד' ומשתמשים בהם לפי אמות
מדה שקבענו לעצמנו. אך מי אמר שזה נכון! זה נכון בתפיסת האדם, בחברה מסויימת, אך
בתפיסת הקוסמוס תפיסת העולמות הכללית, מי
אומר שזה אומנם נכון. האדם כיצירה, כנתון, הוא אמת בקוסמוס, אך השפה, ערכיה
והשימוש בה... האמנם?
מכאן נובע
שכל שאתאר במאמר זה בלשון בני אדם יאמר. ולפיכך, יתכן ויהיה בכך מקח טעות. טעות
שמיסוד הדברים תנבע, וכל שיאמר, כמגדל קלפים יקרוס ויתמוטט, בשל טעות זו.
מכאן גם
אפשר להסיק דבר פרדוכסלי, לכאורה, שהאמת הגדולה ביותר היא בעצם השתיקה! אך כל בר -
דעת יבין שע"י השתיקה אי אפשר להבין או להעביר מסרים הלאה...
לאור האמור
ולמרות הכל, יכתבו להלן הדברים בלשוננו אנו מתוך ידיעה ברורה שיתכן ובשל גורם השפה
- המכשיר לתאור, אפשר שהדברים לא יהיו נכונים. אך זה המעט שיש בכוחו של אדם לעשות,
ואת זה הוא יעשה, בכל מחיר, באמצעות הכלים העומדים לידיו. השאיפה להגיע לאמת
המושלמת היא משאת חיו משחר יצירתו ובריאתו ואליה ישא נפשו כל משך נוכחותו וחיותו
על פני כדור הארץ.
שאלת החומר:
מחומר ניתן
להפיק חומר. מסוגי חומר ניתן להפיק חומר חדש.
מחשבת האדם
מאפשרת את יצירת החומר, והחשיבה, בבחינה זו, היא כח מניע חשוב להמשכיות הדור וקיום
המין האנושי. אך האם רק ע"י חשיבה ניתן להפיק חומר? והרי ידוע שבטבע נוצרים
חומרים או תרכובות חומר מחומרי יסוד אחרים בלא התערבות חשיבת האדם!? (קורץ או
מתכות שונות שהן תרכובות שנוצרו בטבע מחומרים שונים)
מחשבת האדם
מאפשרת ביצוע פעולות האדם.
למשל יצירת
חיים ע"י הפגשת שני חומרים (ביצית וזרע) אך חומרים שנכנסים לגופנו ומתפרקים
לאבני היסוד שלהם ( פחמימות לגלוקוזה, חלבונים לחומצות אמיניות, שומנים לחומצות
שומן וכו..) האם פרוק זה נעשה בכח מחשבנתו?
ובנית הגוף
מחומרים אלו, האם בשליטת מחשבתנו היא? הרכבת חומצות אמיניות שונות ליצירת סוגי
חלבון שונים לבניית תאי הגוף, האם בכח המחשבה היא?
פעולתו
המתוחכמת של הכבד, האם עפ"י הוראת מחשבתנו מתבצעת? על פניו נראה שהתשובה היא
שלילית. אולם יתכנו כמה אפשרויות;
1. מחשבתנו נותנת הוראות לפעולות הגוף
הפנימיות המתוארות לעיל באופן תת מודע. בהשאלה; לפעולת שרירים רצוניים,למשל,
הפועלים בכח המחשבה, לעומת שרירים לא רצוניים הפועלים לכאורה מעצמם. אך אולי
ע"פי הוראת מוחנו באופן תת מודע להכרתנו!!!
אך
כאן, יכולה להישאל השאלה האם פקודות יכולות להינתן באופן תת מודע ושלא
ע"פי ההכרה?
2. אפשרות אחרת היא פעולות עצמיות של החומר
שלא ע"פי המחשבה. (רוח)
3. שאלת השאלות הנוגעת למהוות המחשבה עצמה
האם החשיבה היא תולדה של חומר או יציר בלתי תלוי!!!
שאלת הרוח:
כל שאנו יודעים במודע ובהכרה שלנו הוא שהרוח נובעת מתוכנו.
מתוך מה שאנו קוראים גופנו, ותוצרתו שלפי תפיסתנו אנו קוראים לו ה"אני"
שלנו.
לא נראה לנו שהרוח היא ישות בפני עצמה הסובבת לה חיצונית לנו,
בסביבתנו, תרצה תכנס ותפעל מתוכנו, תרצה לא תכנס ותפעל מתוכנו. הנחה כזו לא מתקבלת
על דעתנו וסותרת את ניסיוננו והכרתנו האומרים לנו שהמחשבה היא בלתי פוסקת כך שאי
אפשר לה לרוח להיות בלתי תלויה לגבינו.
אם כך, נשאלת השאלה האם הרוח אפשר לה שתיהיה ישות בלתי תלויה
הסובבת בתוכנו. תרצה תפסיק הלך מחשבתנו? או שאף זו היא שטות לומר ואין המצב שונה
מהיות הרוח חיצונית לנו, או פנימית לנו.
מכאן ,אפוא, עולה שאלה אחת; האם הרוח היא ישות בפני עצמה, ואל
שאלה זו מצטרפות עוד שתי שאלות האם הרוח היא תולדה של החומר או החומר והרוח אחד
הם, דהיינו הרוח היא החומר...?
שאלות אחרות היכולות להישאל הן:
אם נניח שהרוח היא יצירה של החומר נוכל לישאול האם יצירה זו
היא חד פעמית (כמו לידה) ולאחר יצירתה הרי היא ישות בפני עצמה. או שמה תיהיה יצירה
זו תלויה במקורה - החומר ותחיה כל עוד המקור קיים. נהרס המקור נהרסת תוצרתו. חי
המקור חיה יצירתו!
האם קיימת מעין יניקה "גדילה" והעשרת הרוח ע"י
מקורה החומר, או שמה לא קיימת תלות כזו.
והאם העשרת הרוח גורמת לדילדול החומר, או שמה כגודל החומר גודל הרוח?
אם נניח שהחומר הוא יצירה של הרוח, ניתן לשאול שאלות מעין אלו:
האם שליטת הרוח בחומר היתה ראשונית בלבד (כמו הולדה) ולאחר היצירה הראשונית החומר
הופך להיות בלתי תלוי, או שמה תלות החומר ברוח היא נצחית; אין רוח אין חומר?
האם קיימת העשרה יחסית בין החומר לרוח. כגודל הרוח גודל החומר?
האם העשרת החומר גורמת לדילדול הרוח עד למחיקתה הטוטלית והפיכת החומר לישות בלתי
תלויה.
האם יצירת החומר לסוגיו לאבני יסוד בנין לתרכובות למערכות גוף
וליסודות שבטבע תלויים בכוח הרוח? אלו מקצתן של שאלות שניתן לשאול בשאלת הרוח.
הרוח והחומר - יחסי גומלין:
חדלון קיום של תאי מוח או פגיעה מוחית, פוגעת בזכרון ובאוצרות
הרוח. כלומר: אוצרות הרוח או נתוני המידע המאוחסנים בתאי הזכרון שבמוח תלויים
בקיומם וחיותם של אותם התאים!
האם עובדה קיומית זו, מוכיחה את תלותה של הרוח בחומר בכל מצב
נתון של גוף חי? ואם כן, אמת הדבר, הרי שניתן יהיה להקיש ממציאות החיים לסטטוס
חידלון החיים. כלומר! אם נתוני מידע נהרסים בְּמוּת החוֹמֶר במציאות חיוּת הגוף,
סביר יהיה להניח שהרוח תחדל לחיות ולהיות במות הגוף כולו.
לשם הבנת הדברים יש אפוא להגדיר במפורש את מושג הרוח, ומושג
החומר ולבחון הדברים מבראשית. דרך משל: האם אותם נתונים המאוחסנים בתאי זכרון המח
הם אותות שנקלטו ע"י חושינו (עין,אוזן, ריח, וכו..) ונקלטו ואוחסנו בתאי
הזכרון באופן של גרוי כימי שנעשה בתאים ושינה דבר מה בהם, עד לרגע בו ירצה האדם
להפוך הנתון למידע ושוב ישתנה משהו בתא באופן כימי עד כדי הפיכת הנתון למידע
שתוצרתו היא מה שאנו קוראים רוח, והתא כפי הנראה יחזור להרכבו הרגיל כתא מוכן
לאחסנה מחודשת!
או שמה האותות הנקלטים בחושינו הם אותות גלים אוִירַניִם,
כפשוטם ,בהשאלה לאותות גלי רדיו, שהופכים צורתם במוחנו לחומר ונספגים בתאי מוחנו
עד להפיכתם שוב מחומר ממשי לתוצר אוירני הנע באויר בצורת הגלים!
יתכן אולי שהרוח שאנו מדברים עליה בחיי היומיום שלנו, אינה
אותה רוח ראשונית, מבראשית, שנתנה את ההנעה הראשונית ליצירת העולם והאדם בכללו!
רוצה לומר האם אפשר לדבר על רוח אלוהית, לכאורה, מעין תבונה אוירנית (בלשוננו)
ראשונית שיצרה מעין עולם ומלאו חי צומח ודומם! לעומת רוח אחרת כנ"ל המשמשת
בחיי האדם והחי מרגע יצירתו ועד מותו. ואמנם, עם מותו, חדלה היא לפעול כחידלון
החומר שבו!
ואם תזה זו נכונה היא, האם יתכן שהרוח המשמשת בחיי החי ניזונה
או חלק לה ברוח הראשונית האלוהית, או שמה "ישות" היא ביפני עצמה ואין
היא תלויה בה!
ומכאן, האם נכון יהיה בכלל להפריד ולדבר על סוגי רוח ? ואם כן,
מדוע שלא נדבר גם על סוגי חומר! חומר ראשוני הוא חומר היצירה, לעומת חומר עכשוי
המשמש בחיי החי הצומח והדמם!
המקריות וההסתברות ביצירת החומר
אמרנו, שמחשבת האדם מאפשרת יצירת חומר. אך אמרנו גם שבטבע,
מבחינה עובדתית, נוצרים חומרים או תרכובות חומר מחמרי יסוד אחרים, בלא התערבות
מחשבת האדם.
חוק שימור החומר וחוק שינוי צבירת החומר, מוכיחים שחומר לא
נעלם אך חומר יכול בתנאים מסויימים לשנות צורתו. מגז, לנוזל, למוצק. למשל, פגישה
של מימן וחמצר, בטבע, יוצרת מים. פרוק המים יתן את שני חומרי היסוד הנ"ל. האם
בהתרחשות תהליכים מעין אלו חייבת להיות, מעורבת המחשבה, הרוח?
על פניו נראה ששינוי צבירת החומר נעשה, בטבע, בהתקיימם של
תנאים מסויימים; חום ,קור, תכונות משותפות, ולא שקיימת איזו תבונה או מחשבה מכוונת
מאחורי ההתרחשויות.
מסתבר אפוא, שחומרים לא נעלמים, בטבע, אלא משנים, פעמים
,צורתם. אבני בנין או חומרי יסוד יכולים שיפגשו ביניהם ויצרו שינוי צורת החומר,
גידול החומר, תרכובות. החשוב לומר שמקרים מעין אלו מתבצעים בלא כל חשיבה. בלא
התערבות הרוח.
הגיוני לומר שככל שיהיו קרובים החומרים זה לזה (קירבה פיסית),
כן תיתכן יצירת התרכובת וככול שיהיו רחוקים זה מזה תקטן
ההסתברות לקשירתם זה לזה לתרכובת.
מלחים מופיעים בגוף כשהם קשורים לחומרים אורגנים ויוצרים אתם
תרכובות שונות. למשל; תרכובת ההמוגלובין המורכבת מחלבון ומחומר אורגני אחר המכיל
יוני ברזל. אל יוני הברזל נקשר החמצן שבריאות אשר משתחרר אל תאי הגוף אליהם מגיע
באמצעות הדם. פחמימות למשל בנוייות מאטומים של פחמן מימן וחמצן. האם קיימת איזו
שהיא מחשבה מכוונת מאחורי תהליך יצירתו הבלתי פוסק של ההמוגלובין או בניית השומנים
למיניהם. או שמה הקירבה הפיסית, התנאים האידאליים ליצירת התרכובת וצורכי קיום הגוף
לחומר ותרכובותיו הם שמניעים את מערכת יצירת תרכובות החומר?
חלבון מורכב מהיסודות פחמן, מימן, חמצן וכן אטומים של היסודות
חנקן וגופרית. חשיבות החלבון לפעולת גופנו ולבניית התאים רבה ביותר. ישנם חלבונים
המופיעים בכל סוגי התאים וישנם חלבונים ייחודיים הנמצאים רק בתאים מסויימים
(חלבונים לתאי עצב או חלבונים לעור).
יחידות הבנין לחלבונים הן החומצות האמיניות. ישנן עשרים חומצות
אמיניות הנבדלות זו מזו רק בחלק אחד שונה במולקולה שלהן. החלבונים רבים מאוד
בסוגיהם והם נבדלים זה מזה במספר החומצות האמיניות שבונות אותן, בסדר שלהן בתוך
המבנה ובהרכב שלהן. כלומר; אילו חומצות מתוך ה- עשרים מרכיבות את אותו חלבון.
נראה אפוא שנושא החלבונים מורכב ומותאם עד כדי כך שממבט ראשון
נראה שלא יתכן שהדברים יתרחשו כך מאליהם בלא כל מחשבה מכוונת ברקע.
שהרי, מדוע דוקא 20 חומצות, מדוע לא בכל חלבון מופיעות כולן
אלא רק חלקן ולפי מה? איך מסתדרת שרשרת החלבון, מי קובע את הרכרב החומצות, סדרן
ואורך השרשרת! ואיך הדברים נוצרו כך שיהיו חלבונים מותאמים דוקא לתאי עצב או אחרים
יחודיים לתאי עור ואחרים שיופיעו בכל סוגי התאים?
השאלות מדוע ולמה עולות כמעט בכל שלב ושלב של סקירת החלבונים
והשאלה הראשית שמעל כולן היא האם קיימת מחשבה מכוונת תבונת אל או לא!
לשאלת המיקרו מה הכח המניע ביצירת התרכובות נוספה שאלת מקרו
יצירת התרכובות לשם מה?
האם קירבה פיסית, תנאים מסויימים, תכונות דומות, יסודות דומים
וכד' מאפשרים באופן מקרי לחלוטין יצירת תרכובות. תרכובות המאפשרות קיומו של גוף חי
או דומם כל שהוא, אף זאת, באופן מקרי לחלוטין!
האם יצירת גוף החי, הצומח, הותנתה בקיום ראשוני של חומרי היסוד
הם אבני הבנין והתרכובות הנוצרות מהם! ואם נכון הדבר, האם יצירת גוף החי לרבות
האדם, והצומח אף היא מקרית?
כלומר; האם נוכחות היסודות בעולם, יצירת התרכובות ויכולת יצירת
נפח וגודל לחומרים באמצעות היסודות איפשרה, כדוגמת יצירת החלבונים, יצירת מגוון
כמעט אין סופי של צורות חומרים בהתפלגות של דומם, צומח וחי?
וכל זאת בשל מקריות קירבת החומרים, תנאים אופטימלים להתקשרות
בינהם (טמפרטורה, אנרגיה מסויימת וכד') ותכונות חומר דומות המאפשרות התקשרות!
האם יצירת הכלנית, הנרקיס, הצבר, האדם, הסלע, הוא תוצאה של
נוכחותם של אבני יסוד לבניית כל החומרים על תרכובותיהם וצרופיהם השונים בדרך מקרית
לחלוטין ובהסתברות גבוהה של קירבה פיסית בינהם!? או שמא מחשבת אל כיוונה מרום
שיבטה את מהלכי החומרים ותרכובותיהם השונות ליצירת הכלנית, הנרקיס, הצבר, האדם,
הסלע?
אם נתעלם לרגע משאלת עצם נוכחותם של אבני היסוד ליצירת החומרים
בעולם ונתבונן אל הידוע לנו באפשרויות צבירת החומר (גז, נוזל, מוצק) ויצירת
התרכובות, ניווכח שלחומר קיימים מהלכים משל עצמו הקשורים בתהליכים הנוצרים עקב
תנאים מסויימים, קירבת חומרים וכד' ובלא כל נוכחות או התערבות הרוח או מה שאנו
קוראים תבונה.
עם זאת למרות הבנתנו את תהליך יצירת התרכובות וצבירת החומר,
עדיין אין אנו יודעים את מהוות התהליכים ולענות למשל על השאלה מדוע ולמה המים בתנאים
מסויימים הופכים לגז! מה מהוותה של חוקיות זו! למה זה קורה!
לענות על: "לשם
מה"? אנו יודעים. ויודעים זאת ממציאות חיינו שיש צורך במים לשתיה ובאויר
לנשימה.
אנו רואים מים זורמים בגיא, אנו יודעים את מקורותיהם, אנו
מבינים את הרכב המים, יודעים את חיוניותם לאדם, לצומח, יודעים את שלושת מצבי
צבירתם, אנו מבינים את זרימתם במורד ואת געש התנפצותם בסלעים מה שלא ברור לנו,
בכלל זה, הוא עצם הופעתם בגיא זה ויצירת מקורותיהם! השאלה הלא ברורה היא מה אלו
עושים פה? ודוקא פה! מה עץ זה עושה כאן ואבן זו מונחת פה! מה הסדר הזה של הדברים
והופעתם מול עיננו הרואות (שאף פשר ראיתן לא ברורה לנו) כפי שהם כאן, במקומם!
כהערת ביניים ניראה שתשובה לכך לא ניראת לעין באופק הקרוב
ואולי אףלא ניתנת להאמר.
ובכל
זאת,ננסה בלשוננו אנו להסביר, עץ זה, מה עושה הוא פה? מה האפשרויות הקיימות
להימצאותו דוקא כאן מול עיננו הרואות?
1. ההבט
הדתי יחרוץ משפטו בבטחון: "עץ זה עומד כאן כי זה הוא רצונו של
בורא העולם!"
במשפט זה קיימת האמת הצרופה בעיני האדם המאמין. זוהי תשובתו
ובה הוא מאמין בכל עודו ומאודו.
לגבי החילוני יעורר משפט זה מספר תמיהות:
א. תמיהה על הודאות המוחלטת בגורם האי ודאי
והוא קיומו של
בורא עולם.
ב. יחוס תכונות אנוש לגורם הנעלם (בעיני
החילוני) בשימוש במלה "רצונו" .
ג. שימוש בשפת האדם שהיא יצירת האדם, יש בה
משום טעם לפגם; שאינה מוחזקת כנתון בעולם ולפיכך אין בה משום ראשוניות אותנתית.
בניגוד לה האדם, הרי הוא נתון בעולם, ובכפוף לראייתו והבנתו את היקום וחוקיו,
וביחס ישיר לשיא רמת יכולת חשיבתו האנושית, קרי; שיא מיצוי פוטנציאל האינטלגנציה
שבו הוא קובע קביעותיו ומסקנותיו.
לאור
האמור, מסקנת החילוני היא:
שימוש הנתון, ביצירתו המולדת ממנו, אפשר שיהיה בו מקח טעות!!
2. הבט ההסתברות המדעית
אמרנו
ששינוי צורת החומר, גידול החומר, תרכובות החומר, נעשים בהתקיים תנאים מסויימים
ובלא התערבות הרוח. וככול שיהיו קרובים החומרים זה לזה, כן תגבר ההסתברות
להתקשרותם זה עם זה וליצירת מוצר חדש, המורכב מיסודותיהם. המחשבה מניחה לדעת,
אפוא, שנשיאתו של זרע עם הרוח והטלתו אל מקום בו קיימים תנאים אידיאליים יותר או
פחות לקיומו, מעמידה הסתברות גבוהה לאפשרות נביטתו וגדילתו לעץ. וזאת, על סמך
ניסיון שרכש האדם משך שנים בראיית הטבע והבנתו אותו. שהרי כך בדרך כלל קורה!
תשובת
האמונה לכך תהיה; הניסיון, כעובדה, מקובל עלינו. ההסתברות, אף היא נראית לעין, אך
בכל זאת מדוע נפל הזרע דווקא כאן, בנקודה זו ולא אחרת! מי החליט ומי קבע שהזרע
יהיה זקוק דווקא למים לשם גידולו ולחמצן ופחמן לבנייתו?
והרי הכל קשור בהרמוניה אחת שלמה,
עד כדי תלות ההתפתחות בהרמוניה שבין החומרים. אין אפשרות אחרת המתקבלת על
הדעת אלא להאמין שיש בורא לעולם שיצר בחוכמה אל אנושית את שיצר!
2. הבט המִקְרִיוּת היצירתית
על
תשובת האמונה, יעמוד איש המדע ויאמר:
והרי
אתה האדם, הנתון בעולם (כחי, כדומם, כצומח,) משתמש בשפה שאתה
יצרת, בכפוף לשיא יכולתך השיכלית האנושית, קובע קביעות מוחלטות לגבי האי
ודאות הבלתי נתפסת במחשבת האדם, ומתאר מעשיה בלשונך שיצרת, בפעלים ובתכונות אנוש
המיוחסים לבני אנוש. כמו למשל: "מי החליט", "מי קבע",
"להאמין" ,"בורא לעולם", נכון שקיימת ,בדרך כלל, הרמוניה
תלותית בין החומרים שמאפשרת קידמה והתפתחות, אך קיימת גם מוטציה. ולא באחת
מן המקרים הן בצומח והן בחי! והאם גם
למוטציה זו התכוון הקב"ה בתכנונו את מהלכי העולם! או שמא גורם אחר התלוי
בחומר ואך ורק בו הוא שגרם לכך. (שינוי ב- DNA
, פגיעה במולקולות פיקוח ובקרה, וויסות וכד')
כאן,
יתפרץ האדם המאמין ויאמר:
והרי
ברור הוא, כשמש בשמים, שבורא העולם נתן לעולם את הטוב וגם את הרע. הן ברוח; יצר
הטוב ויצר הרע, והן בחומר; הרמוניה בין החומרים וכן מוטציה - פריצה מן הסטנדרט
הנורמלי!
על
כך ישיב לו האדם הפשוט המדעי; נכון הוא שקיימת הרמוניה בין מערכות גופנו. ופגיעה
בשורש השן,למשל, תכביד ותורגש במערכות האחרות. לרבות מצב רוחנו; עצבנות, דכאון
וכד'. אך ברגע שתנתן התרופה הנכונה, יושתקו הכאבים וההרמוניה תשוב לשרור בגופנו.
יתר על כן, בכוחו של האדם אף לתת שמי מרפא ותרופות כאלו שימנעו את אפשרות פריצתן
של מחלות, וזאת בניגוד ובסתירה "לרצונו" של בורא עולם!
מובן
שגם על כך תיהיה לו לאדם המאמין תשובה שהרי דתי הוא, אדוק באמונתו.וכל מה שלא תגיד
וכל טעון שלא תעלה תמיד ייחס את תשובתו ופתרונו לרצון האל. והתוצאה בה
תחזה, היא תמיד רצון האל. שהרי הרופאים הם שליחי האל לעשות רצונו, והתרופות הן
הכלים שבידיהם לביצוע רצונו. בין אם תרופה עוזרת בין אם אינה עוזרת התוצאה תמיד
תהיה רצונו של בורא העולם.
לפיכך,
נראה לו לאדם המקבל את הבט המקריות היצירתית, שזרע הנישא עם הרוח נופל באופן מקרי
לחלוטין במקום כל שהוא. אם באותו מקום ישררו תנאים נוחים לגידולו הוא יתפתח ויהיה
לעץ. אם לא, יתפורר הזרע וישוב כעפר אל אדמתו.
בהתאם
לכך יוסברו התופעות והופעת החומרים בחלל היקום. חומר או חומרים הופיעו בחלל היקום
באופן מקרי לחלוטין. אפשר שנוכחותו של חומר אחד בקירבתו של חומר אחר, אף זאת באופן
מקרי לחלוטין, גרם לגרוי החומר הראשון להתפרק ולהתרכב ביסודותיו עם החומר האחר
ובכך ליצור חומר אחר בעל צורה חדשה ותכונות המשותפות לתכונות היסוד של שני
החומרים, מרכיבי התרכובת, או לתכונה חדשה כתוצאה מהתמזגות שני המרכיבים. אך הכל
נעשה באופן מקרי לחלוטין!
מובן
שהרבה מין הדברים ניתנים להסבר, כמו ,למשל, משב הרוח שאף היא מורכבת מחומרי יסוד,
ירידת הגשם, מבנה גופנו וכד' אך הופעת החומרים, יצירת התרכובת הראשונה, מציאותו של
עץ זה דוקא כאן, אלו דוגמאות של המקריות היצירתית. דרך משל ;מקרה שהפגיש שני
חומרים ליצירת תרכובת חדשה!
***
אופצית ההנחה - כללי
אפשר להניח הנחות. שהרי בזכות ההנחות ניתן, לא פעם, להשיג
קידמה. (ראה המתמטיקה, למשל).
ההנחה, התֵיזָה, משמשת כאבן יסוד לשורת ניסיונות או פעולות
החוזרות אליה לאמתה או לישלול אותה.
לכל הנחה, תֵּיזָה, אפשר שתיהיה גם אַנְטִיתֵזָה. דהיינו קביעה
אחרת. שאחת מהן תאומת, הנגדית תישלל או ששתיהן ישללו, או יחוייבו בהבטיים שונים.
מציאות האל, דרך משל, נחשבת כְּתֵּזָה בעיני החילוני הניתנת
לשלילה או לחיוב. וכמציאות בת קיימא, בעיני המאמין, שאינה ניתנת לערעור.
עם זאת גופא ד'עובדתא היא שמציאות האל לגבי אלו הרואים זאת
כהנחה או שלא כהנחה יצרה דת הכוללת בחובה ציווים שונים, ערכים, מוסר ודרך ארץ,
מנהגים, ובמַקְרוֹ - דרך חיים.
קיצורו של ענין הוא שתזת מציאותו של האל יצרה דת, הכפופה
לקודקס חוקים ומנהגים שהתפתחו במרוצת הזמן. האַנְטִיתֵזָה קרי החילוניות, יצרה
תרבות שמהוותה הוא דינמיקה של חיפוש אנושי מדעי אחרי האמת הצרופה הקיומית.
תֵּזָת האל, משתמשת באלוהים ובקודקס החוקים לנגח את החילונים.
והחילונים מחפשים דרך המדע והמחקר אחרי האמת.
הנחה, אפוא יכולה להוביל לקידמה. מתימטיקה כאמור, יצירת כלים
לשיפור, התפתחות והתקדמות. הנחה יכולה להישאר בגדר הנחה בעיני האחד וכמציאות מוכחת
בעיני השני.
הנחה בעיני האחד, הנתפסת כמציאות קיימת בעיני השני (ולא כהנחה)
יכולה להוליך "למלחמת עולמות" בין שתי התפיסות עולם, עד כדי התפלגות
לשני נתיבים מקבילים זה לזה ההולכים אל האין סוף ולעולם לא יפגשו. שבכל נתיב
זרועים אותות וסימני דרך המאפינים את דעותיו והשקפותיו של המשתייך לאותה קבוצה.
בנקודות חריגות הן נקודות מפגש מזדמנות נוצרים מאבקים רעיוניים המוליכים עד כדי
התנגשות פיסית העלולה להוליך עד כדי שפיכות דמים. (ראה, הנצרות ברומי, ומסעות
הצלב).
*
מציאות קיומו של האל שכה ברורה, שרירה וקיימת היא בתפיסת האדם
המאמין, נשללת בחלק של הציבור החילוני ומוחזקת כתזה בלתי מוכחת בעיני חלק אחר
ממנו.
המאמין הדתי, מסיבות ששמורות עמו, כמו למשל, קבלת תורה, קוראן,
ברית חדשה, כקודקס חוקים מחייב. חוסר אונים מול נס ופלאי בריאת העולם חוקיו
וצפונותיו, חוסר האונים האנושי כנגד הפסקת החיים, חוסר הבנת פלאי מציאות החושים
ומהוותם, פלאי חוקיות מערכות הגוף וכד' הביאו אותו למעין מבוא סתום לפתרונות, דרך
בעלת מוצא אחד והוא ההכרה בכח עליון אל אנושי המתקרא בפיו אלוהים.
תזת קיומו של האל מוכחת בפי האדם המאמין על דרך השלילה. מאחר
ואינני יכול להסביר את X’Y’Z’ אני קובע שקיים כח
עליון שיצר או ברא את X’Y’Z’ .
קביעה זו המובאת כלפי הנעלם, האַל חושי , שמעבר למישור האנושי,
נתפסת בעיני האדם החילוני המסתמך על המדע הניסיוני האימפירי, לכל היותר כתיזה
הטעונה הוכחה הנראית לעין האנושית, במגבלות החשיבה האנושית.
כיצד יכול האדם בתפיסתו האנושית המוגבלת לקבוע קביעה נחרצת על
מציאותו של כח, המתקרא בפיו אלוהים, אַל אנושי רם ונישא ממנו?
הרי בעצם קביעה זו, מעמיד המאמין עצמו מעל אותו כוח!!!
נהפוך הוא; אדם המכיר במגבלות מוחו, בנס היקום וצפונותיו צריך
להיזהר שבע מונים מלקבוע קביעות כלפי הנעלם והנסתר ממנו. עליו להיתיחס לכל הסובב
סביבו במישור עולמו האנושי ולחקור ולחתור להבנת הדברים. ולגבי כל הניסתר, הבלתי
גלוי והנעלם ממנו להעיז ולומר "אינני יודע"!
אשר לאמונה שדרך חיים היא ויפה היא בעיניו, יפה שיהין ויאמר
אני מניח את קיומו של האל תורה ודת, כי האמונה כשלעצמה טובה לי. פותחת היא
בפני דרך חיים חיובית ויפה ומקלה היא עלי להתמודד עם קשיי החיים וסיבלותיהם. אני
מניח את קיומו של האלוהים כי נוח לי ורוצה אני בכך. אך אני מודע שכל קביעה שאקבע
לגבי מציאותו, לא תיהיה קביעה מדוייקת כל עיקרה! תמיד יקונן הספק באימות ההנחה.
***
תורת האבולוציה מול הבריאה האלוהית
המדע מסתמך על מימצאים אמפירים המוכחים עובדתית. האמונה מתבססת
על הכרה עמוקה במציאות אלוהית נשגבת מכל יצור ומכל תפיסה אנושית. מכאן יוצא, שהמדע
מתבסס על עובדות ניראות לעין, ניתנות להבנה אנושית ולתפיסה חושית, והאמונה מתבססת
על הנחה שמבחינתה אינה מוטלת בספק ומועברת בְּמְסוֹרָה מדור לדור. אין כאן כלל
וכלל מציאות שנראית בעין או נתפסת בתפיסה חושית.
תורת האבולוציה המניחה את התפתחות האדם מן הקוף ,למשל, מתקרבת
מאוד לאמת ע"י מימצאים ארכיאולוגיים המאמתים באופן ודאיי שלבים שונים
בהתפתחות האדם והחי. שהרי נמצאו שלדים וגולגלות המאפיינים את האדם הקדמון
(הניאודרטלי, למשל,) ומיחדים אותו לתקופתו. אין ספק שגולגלתו ומבנה גופו שונים
בתכלית השינוי מגולגולת ושלד של אדם בן ימינו אנו. קיצורו של דבר הוא שעובדה היא
שהאדם הקדמון שונה היה בצורתו וברמתו האינטלקטואלית מהאדם בן ימינו. הסוס הקדמון
שונה היה במראהו מהסוס בן ימינו.
קל אפוא להסתמך על עובדות מציאותיות אלו ולשאול על מקור האמונה
כדלקמן: מדוע האל הנשגב בורא העולם לא ברא את האדם מלכתחילה בשיאו ובצורתו
המושלמת? מדוע היה צריך לברוא לעולם יצור מגודל בעל גולגולת שונה ומח מוגבל תפיסה!
מדוע היה צריך לברוא סוס קדמון שממנו יחולו שינויים במשך מיליוני שנים עד לקבלת
הסוס המושלם של ימינו?
שהרי מי שברא את מערכות גוף האדם הנשגבות והמופלאות מכל תפיסה
או תבונה אנושית, קל וחומר הוא שיקל עליו לברוא אדם בצורתו המושלמת ולא יזדקק כלל
לבריאת אדם קדמון שילך ויתפתח אל צורתו המושלמת במרוצת מיליוני השנים!
ועל דרך השלילה ניתן לטעון; שאם הכח האלוהי לא ברא אדם וסוס
בצורתם המושלמת העכשווית, (שהרי מימצאי הארכיאולוגיה מוכיחים עובדתית את ההתפתחות
האבולוצינית הטבעית של היצורים והעולם), מכאן נובע, שקל יותר לחפש את האמת בבריאת
האדם והעולם, בתחום המדעי ובמרחב הטבעי, מאשר במישור האמונה. ובהבט חילוני מדעי, ניתן לומר שחזקה ,אפוא, על
האמונה לסתור ,עובדתית, את תורת האבולוציה כדי לבסס את המציאות האלוהית ולהוציאה
מגדר הנחה המוטלת בספק ,בתחום האפור, של האי ודאות, בעיני החילוני, הבוחן את תפיסת
האמונה והדת.
יקום האדם
המאמין ונגד קביעות וטענות אלו ישיב:
א. נסתרות דרכי הבורא. ויש ואף אינם מתישבים עם
הלך מחשבת האדם. ראה למשל מצב עובדתי קיים בעולמנו כמו; צדיק ורע לו רשע וטוב לו!
היפוך מוחלט מראית תפיסת המימוש המוסרי בעיני האדם, ועוד כיוצ"ב מערכת
פרדוכסים, בתפיסת האדם, המהלכת ונוהגת כמעט על כל צעד ושעל בעולמנו.
מערכת פרדוכסים זו, מנחה את האדם החילוני לחשוב שאי מוסריות
אלוהית ,לכאורה, הנוגדת את התפיסה המוסרית האנושית כמוהם כשלילת האלוהות.
לא תיתכן, אפוא, שלמות אלוהית הנוהגת בעיוות הדין, בהיפוך
המוסר, עובדות וקביעות, המערערות כל הגיון ושכל אנושי בריא, ומאחר והמציאות מעידה
על התנהגויות מעין אלו, מכאן שהמציאות מעידה בכך על שלילת קיום האלוהות. אלא,
שההפך הוא הנכון. אילו גרמי עולם טיבם והתנהגותם היו מושלמים, הרי שלא היה הבדל
ביניהם לבין יוצרם - האלוהים. אז, שאלת קיום או מציאות הבורא כלל וכלל לא היתה
קיימת. לא היה על מה לשאול, במה לפקפק ועל מה לערער. הרע לא היה קיים. הכל היה טוב
ושאלת המוסר כלל וכלל לא היתה עולה וערך המוסר כלל לא היה נברא לעולם! ומאחר וקיים
ערך המוסר, קיימת גם השאלה על מציאות האל!
ב. עצם קיום הרע מול הטוב מאפשר לעמוד על
מהוותו של הטוב. והבנת הטוב מאפשר לייצור החי להתקדם הלאה בשאיפה אל השלמות. אל
הטוב אל הקידמה. פועל יוצא משאיפה זו הנוצרת מהבנת הטוב הוא אפשרות קידמה והתפתחות
בתחום החשיבה ותחום העשיה האנושית. וכי אין בכך תיחכום בריאה אלוהית!
ג. יצירת הקוטביות בעולם בין רע לטוב ,למשל,
יוצרת מתחים המאפשרים קיומם וחיותם של הרגשות והמאווים . כמו למשל, שנאה, קנאה,
אהבה, יראה, פחד, חמדנות, כמיהה, געגועים וכד'.
הרגשות אלו מעשירים את חיי היצורים ממלאים אותם בתוכן אמוציונלי עמוק,
מאפשרים ענין ורצון בהמשכיות הקיומית של היצורים. מצב אחר של שלמות טהורה אידאלית
אפשר שהיה מוליך לשיעמום, חידלון וקיצו של עולם. וכי אין בכך תיחכום בריאה אלוהית!
ד. תורת האבולוציה, המתבססת ומתפתחת על עובדת
מציאותם של שלבים בהתפתחות החי והעולם, אין בכוחה לשלול את קיומו של הבורא בהתבססה
על ההנחה שיכול היה, לו קיים היה, לברוא מלכתחילה עולם מושלם ושלם.
שהרי כל קביעה שתקבע לגבי יוצר העולם, שהוא בבחינת האי ודאי
בתפיסתה, תתבסס ,לפי שיטתה, על ההנחה ולא על ההוכחה!
יתרה מזו, כבר הראנו שאי יצירת המושלם, אולי דוקא בה יש רמז
לעל המושלם, העומד מעבר ומעל לכל היצורים שברא. לרבות, האדם שיצר בצלמו ונתן בידו
כלים ואפשרות לחתור כל חיו ודורות המשך אחריו, אל השלמות הבלתי נתפסת, לפעמים אף
נסתרת, של היקום.
ואם טוענת התפיסה החילונית שאולי האסימון או המפתח לכל השאלות
והתמיהות נמצא אולי במישור אחר, מקביל או לא מקביל למישור האנושי, מישור בו למושגי
חומר ורוח אין ,אולי, כל משמעות, תחזק התפיסה הדתית גישה זו ותאמר שלאותו מישור
שקוראת החילוניות "מישור מקביל אחר" קורא האדם הדתי המאמין, אלוהים.
ובכך נמצא ששתי הגישות כיוונו לאותו דבר.
מערכת הפרדוכסים הנוהגת בעולם, אי השלמות במעשי האדם, התפיסה
המוסרית האנושית, כל אלו יכולים רק לשמש כקרש קפיצה להבנת המציאות האלוהית
הקיומית! שאחרת, לשם מה צורך לו לאדם בכל אלו!? לשם מה הונהגו בעולם!
אך אם קיימים הם, ועובדת מציאות היא שקיימים הם, הרי שמרמזים
הם על חשיבה על-אנושית, בלתי ניתנת להסבר ואולי אף להבנה.
לחשיבה זו, על דרך השאלה אפשר לקרוא "חשיבה אלוהית"
המעידה על קיומו של בורא לעולם!
*
על כך יעמוד
האיש החילוני ישיב ויטען;
1. לא כל ארוע, התרחשות, מצב, הנוגדים את התפיסה האנושית,
מוכיחים בהכרח קיומו של כח על- אלוהי. עדיין יכולים להישאר אלו לכל היותר בגדר
הנחה וןיותר מכך כהוכחה למקריות שבחיים; מקריות מסתברת או מקריות לשמה.
2. אין בכוחה של מערכת הפרדוכסים להורות את אי השלמות שבחיים
ומכאן להוכיח את השלמות העל, האלוהית! שהרי, מערכת הפרדוכסים אינה אבסולוטית!
לא תמיד יאמר צדיק ורע לו רשע וטוב לו! נהפוך - הוא, אי
האבסולוטיות מוכיחה מציאותה של מקריות ולא של עין אלוהית מכוונת. יתכן רשע שכל
חייו יהנה מפרות הצדיק, ויתכן רשע שיקבל עונשו וינמק כל חייו ביסורים בצינוק של
מרתפי בית הכלא. וההפך, יתכן צדיק שכל חייו טובים ארוכים ומהנים, ויתכן צדיק שרע
יהיה לו. חלוקה לגבי המקרים לא תעיד על נטייה לכאן או לכאן. קל יותר, אפוא, לאמץ
את המקריות כגורם ולא את ההכוונה האלוהית כגורם.
3. "המישור האחר" בא אך ורק לטעת מחשבה אחרת בתפיסה
המאמינה באלוהים ולהראות שאפשר גם לחשוב אחרת. אך אין לראות ב"מישור האחר"
נתיב מחשבה אואימוץ של השקפה חילונית, שהרי החשיבה החילונית מאמינה יותר בפתרון המדע לבעיות על סמת ההוכחה
המוחשית והנסיון המדעי.
*
לסיכומו של ענין, כאשר מעמידים זו מול זו את ההשקפה הרואה
בנגלה לעין, במצוי ובקיים כעובדה הנתפסת במחשבת האדם ונמצאת במישור מושגיו וחייו,
מול ההשקפה הרואה בנסתר, באי בהירות, באי ודאות כהוכחה לאפסות האדם מול פלאי
הבריאה, נראה כמתקבל יותר על הדעת להטות לשון המאזניים לכיוון ההשקפה הרואה
במציאות הקיימת כודאות מוחשית המוסברת והמתקבלת במערכת מושגיו בתפיסתו ובראית
עולמו של האדם. ואף זאת, כל עוד לא יוכח אחרת!
עם כל זאת מה שברור הוא שחשיבה מציאותית היוצאת מהאדם אל
הסביבה באמצעות הכלים המצויים בידיו; מימצאים וניסיונות בנתיבי המדע, יכולים להביא
לעשיה ולדינמיקה של החשיבה במטרה לגלות את האמת. כאן תפרש בפנינו דרך, שיש לה
התחלה והיוצרת נתיב אל הקצה הסופי, בו למעשה צריכה להיות מונחת האמת. בניגוד לכך,
צורת חשיבה הקובעת את האל כבורא העולם ויצוריו, שהרי זו חשיבה סטטית,שבה התחלה וסוף מתמזגים לאחד
בנתיב האי ודאות הנצחי!
המהות האלוהית
אמרתי כבר, לעיל, שהאמת האנושית השלמה והגדולה ביותר היא
השתיקה. עם זאת, מאחר וציינתי כבר שלא ניתן לתקשר ולהעביר מסרים בין בני אדם
בשתיקה, הרי שבהנחה שיתכן מאוד והדברים שלהלן יהיו נכונים, אהין ואתאר הדברים
שלהלן בלשון ובמישור בני אדם.
מתוך הסכמה זו מוצגת ההנחה השניה והיא שאפשר וקיימת איזו תבונת
על, שנקרא לה לצורך הענין, תבונה אלוהית שבכוחה נברא או נוצר היקום וכל אשר בו.
הנחה זו ( באשר מתיחסת היא לרוח או לחומר או לשניהם כאחד ) מועמדת, עתה, לבחינה אם
נכונה היא או לא.
התפיסה הדתית רואה באל כעובדה קיימת, ודאית, שאינה ניתנת
לוויכוח או לערעור. היא טוענת, כאמור, שהאל הוא בורא עולם והכל ברא לכבודו.
אם נלך לפי אותו קו מחשבה דתי, האם ניתן להעמיד ספק לגבי עצם
קיומו של האל או לא?
נשאלת, אפוא, השאלה לשם מה ברא או יצר האל את העולם? לכך לפחות
שלוש תשובות אפשריות:
א. האל ברא את העולם לכבודו
ב. האל יצר את העולם מכחו נסיבות שאינן ידועות לנו
ג. האל יצר את העולם באקראי או בטעות
לגבי התשובה הראשונה: אם נאמר שהאל יצר את העולם לכבודו הרי
שמעצם העלאת אפשרות זאת בדעתנו, אנו מקרבים את האל למישור האנושי ומיחסים לו
תכונות אנוש ,הידועות לנו ,מעצם טיבנו ומהותנו. "לכבודו" לשון אנוש
המתארת את האל כבן אנוש מכובד היוצר דברים להנאתו לשם התבוננות, משחק מישוש וכד'.
יתרה מזו, משתמע מביטוי זה "כבודו" יחסי גומלין; האל ברא עולם מאחר ויש
לו חפץ בכ. לפיכך, האדם - היצור החושב, בתפיסתו הדתית, חייב לגמול לו -לבוראו, על
שברא אותו. ואם נחזור לכך שהאל ברא עולם מאחר ויש לו חפץ בכך, הרי שבלא בריאת
העולם, אין לאל שום משמעות, מהות או תוכן. לא מבחינת עצמו שבלא עשיה אין לו כל ערך
ממשי, ולא מבחינת האדם שבלא בריאה אינו קיים ולפיכך גם אין יחסי גומלין ואין
מודעות אנושית לכוח היצירה האלוהי.
וגם אם נאמר שמצב של רִיק בלא עולם אינו שולל את קיומו של האל,
בעל כורחנו נאמר שלאל זה אין כל משמעות או תוכן ביפני הרִיק הזה, שהרי בכך לא
יתכנו יחסי גומלין לא בתחום העשיה או החשיבה! כך שלפחות מבחינת הריק, אין זה מוסיף
או מוריד כהו זה אם קיים האל או לא ,שהרי שאלת קיומו,בבחינה זו, אין בה משום חשיבות
כל שהיא!
אלא, שלאל זה , אולי, תיהיה משמעות ביפני עצמו, או ככוח
פוטנציאלי יצירתי "לעת מצוא" אף אפשרות זו אין בה כל חשיבות, שהרי עומדת
היא ביפני עצמה ובלא כל אוביקטים שאליה יכולה היא להתיחס.
מכאן אפשר להבין:
א. קיומו של האל יכול להיות משמעותי רק בהתיחסו לקיומו של גוף
אחר
ב. אין כל משמעות לעובדה אפשרית של קיום כח פוטנציאלי אלוהי
העומד ביפני עצמו במצב של רִיק או חוסר ביצורים בעלי תבונה, היכולים לקיים עמו
יחסי גומלין.
מכאן ניתן להניח ולהבין שמצב של ריק מוחלט מעמיד את קיומו
ומציאותו של האל בספק. אין בכך עדיין לומר ולהוכיח שמציאותו של עולם מוכיח את
מציאות האל, אך על דרך שלילת קיומו של העולם ומימלא ביטול המצב של יחסי גומלין,
ניתן להעמיד בספק את מציאות האל, כישות או ככח תבונתי על אנושי העומד בפני עצמו!
לגבי התשובה השניה שנסיבות יצירת העולם ע"י האל
אינן ידועות לנו, קל להשיב שמצב של אי בהירות אי ודאות, אינו מהוה תשובה מספקת
למוח האנושי . כמוהו כקביעת מציאותו של האל כמצב עובדתי, בעיני המאמין הדתי ,לעומת
שלילת מצב אי ודאיי זה ע"י איש המדע.
לגבי התשובה השלישית קשה לעלות על הדעת
שיקום כה מחושב ומתוכנת עד לפרטי פרטים נוצר בטעות!
לסיכומו של פרק זה;
שתי שאלות עיקריות
עמדו בפנינו הקשורות זו בזו:
א. בהנחה שהאל ברא את העולם; אם האל לא היה בורא את העולם האם
שאלת קיום האל או אי קיומו היתה, בכלל,רלוונטית? האם בכלל אפשר היה לדבר אז על אל.
במילים אחרות האם קיום העולם מלמד על יוצר
עולם?
ב. ואם ברא האל את העולם, לשם מה היה לו צורך לברוא אותו?
לגבי שאלה ראשונה קבענו; שאי קיומו של היקום יכול בהחלט להעמיד
בספק את קיומו של האל כישות בפני עצמה. יתרה מזו, אי מציאותם של בני אנוש חושבים,
מימלא אפשרי היה לה שתותיר את שאלת מציאותו או אי מציאותו של האל כשאלה מיותרת
חסרת כל חשיבות. ולעצם התשובה, אפשר אז היה יותר להניח שאינו קיים מאשר קיים.
לגבי שאלה שניה, מצאנו שקיום האל אינו אלא פונקציה של מציאות
היקום ובכללו האדם החושב. חדלון היקום פרושו חידלון האל. בלא עולם אין כל ערך לאל.
מצרופם של שתי התשובות גם יחד יוצא שיותר מאשר ברא האל את
האדם, ברא האדם את האל! וההסתברות לכך היא משום שהאדם לפחות בעיני עצמו,
במישור האנושי הוא ודאיי, הן מבחינת חומר והן מבחינת רוח, והאל הוא מנקודת
ראותו,של החילוני, רוח הנמצאת במישור האי ודאות המוחלטת
מציאות האל היושב במרומים ויוצר עולם לכבודו מבקש הודיה ושבח
מיצוריו בעד פועלו. רוצה, דואג לבריאותם וכלכלתם, אינו רוצה, לא דואג לבריאותם,
כלכלתם וכיוצ"ב. מציאות כזו, אינה מקובלת על איש המדע. שהרי איש המדע מחפש
תשובה לשאלה לשם מה יצר? ותשובה לשאלה זו אינה קיימת מאחר והיא נמצאת (אם בכלל
נמצאת) בתחום האפור, בתחום האי ודאות. ואיש המדע אינו סובל מצב של אי ודאות. נהפוך
הוא, הפרדוכסליות שבחיים ובמהות העולם, אי הבהירות של התופעות, לרבות בתחום המוסר
האנושי הגמול והשכר, מעמידים את קיומה של ההשגחה האלוהית בספק מוחלט, בעיני איש
המדע, הנוטה יותר לחשוב שאין האל אלא יצירה אנושית עוד מקדמת-דנא העוברת מדור
לדור. פושטת ולובשת ממדים בתרבויות ובחברות שונות. אוביקט שמימי להשתפכות הנפש
בקשת הרחמים, תרופה ומזור. האינסטנסיה הגבוהה ביותר שניתן לפנות אליה.
יותר משהאל הוא קדוש, קדושה היא אותה גחלת השומרת
על הישרדותו ומציאותו לאורך הזמנים בידי האדם. תיאודיציה (צידוק הדין) קבלת
הדין, תפילה, שבח והודיה ולו אף על מקרים קשים, אינם אלא חלק מכליו של האדם לשמור
על אותה גחלת לבל תכבה. אוךה גחלת שהיא לגביו כותל שמימי ניצחי אליו ניתן לפנות גם
לצורך לפתרון אחרון במקרים של אין מוצא
עקרון התועלתיות:
עקרון התועלתיות:
טיבו של המין האנושי או של רוב רובם של יצורי החיים הוא להדבק
לעקרון התועלתיות. המדובר הוא בחיות שהקו המנחה אותם הוא, בדרך כלל, אינסטינקט
החיות- יצר הקיום. ובכלל זה, הרצון להישרדות, ואולי כתוצאה ממנו, התפתח עקרון
התועלתיות. ומכאן, להתפלגות מסויימת של דפוסי התנהגות שהשתרשו עם ההתפתחות
האבולוציונית, בהתאם למצבים שונים.
דפוסי התנהגות אלו, אף הם הפכו לסטנדרטים בחיי היומיום של האדם
מבלי הרצון לתור ולחפש אחרי שורשיהם ומקורותיהם. המדובר בדפוסי התנהגות ויחסי
גומלין בין אדם לחברו, בין אדם לסביבתו ובכלל זה בין האדם לאל.
בטרם ניגש לעיקר הדין והוא "עקרון התועלתיות בהקשר חומר
ורוח וכן ביחסי האדם לבוראו" ננסה להבהיר ולפרט מעט את הנ"ל ובאמצעות
דוגמאות מספר מחיי היומיום.
עקרון התועלתיות:
רוב רובם של
בני האדם, טיבם הוא שיבחנו את המצבים, הארועים, המהלכים, הפעולות, יחסי גומלין
וכד' אליהם נקלעו או אותם עליהם לבצע מבחינת תועלתם האישית. לאמור:
· פעולה זו שאעשה, מה מידת התועלת שאפיק מביצועה (הן מבחינת רוח
כספי, קיצור משך זמן, שיפור הבריאות, עזרה לזולת שיש סיפוק אישי בצידה, וכד')
· או, מה התועלת שאפיק מביצוע פעולה זו לעומת פעולה אחרת שאעשה
במקומה כלומר: אלמנט הכדאיות בעקרון התועלתיות.
· מה התועלת שאפיק מביצוע הפעולה לעומת אי ביצועה כלומר: אלמנט הפסיביות
בעקרון התועלתיות "שב ואל תעשה"
· מה התועלת שאפיק מביצוע פעולה זו עכשיו לעומת ביצוע אותה פעולה
בזמן אחר כלומר: אלמנט הזמן והעיתוי בעקרון התועלתיות
· מה התועלת שאפיק מביצוע פעולה זו במכשיר זה (עט) לעומת ביצוע
אותה פעולה בשימוש באמצעי אחר (מכונת כתיבה) כלומר אלמנט ההשואה בעקרון
התועלתיות.
או, עקרון
התועלתיות בהתיחסות לפרט או לחברה. למשל:
· איזו תועלת אפיק מפעולה זו שאבצע לעומת אותה פעולה שיבצע
חַבֵרִי - הזולת. אלמנט השואה כישורית בעקרון התועלתיות. יתכן והוא זריז
ממני מוכשר ממני וכו'..
· או מה התועלת שאפיק מביצוע פעולה זו על ידי הזולת אם בתמורה
אעשה עבורו פעולה זו. אלמנט התמורה בעקרון התועלתיות.
· או, איזו תועלת אפיק מביצוע פעולה זו לבדי - באופן עצמאי,
לעומת ביצוע משותף של הפעולה בסיוע הזולת. אלמנט שיתוף הפעולה
בעקרון התועלתיות.
· או אלמנט ההדדיות בעקרון התועלתיות: אם אתה תעשה כך וכך אז גם
אני אעשה כך וכך: השיקול המנחה הוא קודם לכל התועלת שאפיק מהסכם זה. או "שמור
לי ואשמור לך" אלמנט ההסכם ההדדי בעקרון התועלתיות.
כמו כן ניתן
להראות התפלגויות לאלמנטים תועלתיים בשיקולי האדם בסביבת האדם והחברה בכללותה.
דרך משל:
השתיכותי לחברה זו וחוקיה מה תועלת תצמח לי מכך? האם בהשואה למסגרת חברתית אחרת
תועלתי האישית במקומי העכשוי תגבר, או שמה עדיף לי, לטובתי, לעבור ולחיות בחברה
האחרת?! העקרון המנחה הוא תועלת: מה אני צריך לתרום לחברה ומה החברה נותנת לי, הכל
ניבחן וניתן לשיקול דעת במשקל המאזניים.
מקרים של
הקרבת התועלת האישית על מזבח האידאל הקרקע והחברה, מְקוֹרָה (של הקרבה זו) הוא כח
הרצון האישי והאמוציה הנפשית. כך ניתן להסביר אי נתישת מקום מועד לפורענות
ע"י תושבים, המודעים לכך שתועלתם האישית הוא עקירה מן המקום ונתישתו לטובת
מקום אחר לפחות בעיתוי זה שבזמן, אם לא לתמיד. וחרף מודעות זו, מותרים על תועלתם
האישית ונישארים במקומם על אף החמרת מצבם, מודעות לגבי הסכנות שבדרך ופגיעה ודאית
בתועלתם האישית.
יתרה מזו
מקרים של ויתור על התועלת האישית עד השורש, שהוא אינסטינקט יצר הקיום וחוש ההשרדות
באמצעות כח רצון חזק המעוצב בכוחות אמוציונליים ואמונה אידאליסטית חזקה בְּדֶרֶך,
וראיה עתידנית בהירה. אלו מקרים של לחימה עד הכדור האחרון, התאבדות קולקטיבית
(מצדה) הקרבה למען, וכד'
דפוסי
התנהגות אלו המונחים ,לא אחת, עפ"י עקרון התועלתיות בצורותיו השונות, התפתחו
,מן הסתם, בשל שלושה גורמים עיקריים בחיי האדם:
1.
אינסטינקטים קיימים במהות האדם באשר הוא אדם קרי - ייצר הקיום.
2. האדם
וסביבתו - מלחמת הקיום, קרי הצרכיים למלא אחר דרישות יצר הקיום. פועל יוצא קידום
החשיבה והלמידה.
3. גורם
הזמן כאלמנט מרכזי בהתפתחותו האבולוציונית של המין האנושי.
כְּלכֹל
יֵצִיר חי , הנתון על פני האדמה, אף באדם קיים ייצר הקיום ,המורכב; פיסית, ע"י
המערכת החיסונית השומרת על בריאות האדם, ומנטלית, ע"י אינסטינקט החיות המאפשר
את מלחמת הקיום והשרדות הפרט.
האדם, עוד
מקדמת דנא נאלץ להילחם, למען חיותו, בסביבתו הקרובה למען השג מזון לעצמו.
ברבות
הימים, עם התפתחות האדם והסביבה, למד האדם והחכים כיצד ישיג ביתר קלות את מזונו.
הוא התחקה אחרי אורחות חייהם של החיות - מזונותיו, הרגליהם ודרכיהם, וכך באמצעות
חשיבה מציאותית נכונה, שיכלל את אמצעיו ומכשיריו לצייד טוב יותר וקל יותר.
מהמזון
,שהיה ויהיה תמיד צורך קיומי ראשון במעלה, היטיב האדם ושיפר את צרכיו היומיומיים
לתועלתו והנאתו האישית. החל במבנה מגורים להגנה מפני חיות היער, קור ופגעי טבע,
וכלה במכשירי אכילה ומיטת שנה.
*
האדם,
בהיותו ייצור חברתי מראשיתו, ולו רק בשל הצורך להמשך קיומו של הדור, פיתח עם הזמן
יחסי גומלין עם משפחתו הקרובה ושכניו.
הקו המנחה הראשוני, הבסיסי, השורשי, היה
אינסטינקט הקיום דחף הקיום מלחמת הקיום. קו הנחיה זה שהיה תבוע
מראשיתו בכל בני האדם, היווה בסיס משותף להבנה וקיום יחסי שיתוף בהשגת המטרה (מזון
למשל) הנכספת. כך נוצרו יחסי שיתוף פעולה, עזרה הדדית, חִדוּד שיקול הדעת וקבלת
ההחלטות. ועוד אלמנטים חשיבתיים והתנהגותיים בקהילת האדם.
במרוצת הזמן
החולף הפכו דפוסי התנהגות אלו בין האדם לעצמו, למשפחתו ולסביבתו, לסטנדרטים
חברתיים שבמהותם משמשים בחברת האדם עד ימינו.
איש אינו
הולך ומחפש את מקורותיהם של סטנדרטים אונברסליים אלו, שאינם כפופים, מן
הסתם , למוסכמות חברתיות כל שהם או משתנים מחברה לחברה. הסטנדרטים האלו הם טרוויאלים
ומוסכמים הם מן השתיקה. שהרי התועלת האישית של הפרט (או מאוחר יותר של החברה)
היא בנפשנו ומקורה הוא באינסטינקט קיומנו. ואין אדם יכול להתכחש לטיבו מהוותו ומעל
לכל לייצר קיומו!
*
האדם מול האי וודאות בבחינת עקרון התועלתיות במסגרת הרוח והחומר
בבחינה זו,
של הצבת עקרון התועלתיות כקו הנחיה בסיסי, כעמוד שידרתו של האדם, אפשר אולי להבין
את התיחסות האדם גם לסביבתו הלא ודאית, אשר אינה נתפסת בחושים אלא באינטלקט, רוצה
לומר ברוח. אפשר, לפיכך, שתיהיה בבחינת
חלק מהציבור לפחות, ודאית.
בסביבת האי
ודאות, מחפש האדם לתועלתו האישית את הודאות.
פרדוכס זה,
לכאורה, איפשר לאדם מאז ומתמיד לקיים ולפתח את עקרון התועלת העצמית (אישית)
בְּדַחָף ייצר הקיום.
שאם לא כך
היו פני הדברים והאדם היה נכנע בסביבת האי ודאות לאי ודאות, הרי שבכך היה מחד גיסא
הבט פארדוכסלי לייצר הקיום הפועל בו ומכוונו אל הודאות המציאותית, ומאידך גיסא
מעצור פסיכולוגי איתן 'להתקדמות האנושית בתחומיה השונים. שהרי מובן הוא שבמצב של
אי ודאות שורר הפחד, הדיכאון ,והחידלון, הָרְגָשוֹת
ומצבים
שאינם מאפשרים קידמה.
וכל דברים
אלו, במה אמוריםהם?
בצד ייצר
הקיום, קיים באדם גם הדחף אל המות; פיסית ומנטלית. תאים מתים בגופנו ואחרים חדשים
נבנים. בצד האנבליזם של התאים קיים גם הקטביליזם. קיימת מלחמה גופנית מתמדת כנגד
חיידקים. קימת מערכת חיסונית מול כוחות הרס. בצד כל זה קיים גם הדחף המנטלי אל
המות. וראה נא כדוגמא ובחינה מעשית את האדם העומד על סף תהום ועיניו מביטות אל פי
השחת. אותה שעה קיים בו לחלקיק שניה ,אפילו, דחף המושכו הלאה אל פי התהום. הרגשה
זו או שבר רצון זה להפיל עצמך לתהום הוא המוכיח את שאיפת האדם אל המות המקוננת בו
בצד דחף הקיום משחר הולדתו ונשימתו הראשונה את אויר העולם.
אלא, שהאדם
פחות מודע לדחף המות מאשר לדחף הקיום, הן בשל ההדחקה הטבעית המאפשרת את המשך חייו
ואיכות חייו של האדם, והן בשל כוחו העולה והמכריע של יצר הקיום מעצם טיבו ומהוותו
של האדם.
דחף המות
נמשך ,אפוא, כחוט השני בצלו של הדחף הקיומי בקו חייו של האדם. בעוד ייצר הקיום
מואר ומהלך על פני השטח, מהלך דחף המות בצידו ובצִילוֹ מתחת ליפני השטח. הייצר
הקיומי הוא ודאִי בעיני האדם המודע ומכיר בצרכיו ובתועלתו. אלא בשל היותו שכיח
בשגרת יומו של האדם, אין הוא מדבר בו וחושב עליו. וכל כך עד כמה? עד כדי היותו זניח מבחינתו.
היייצר
הקיומי עולה ומגביר עוצמתו, במודעות האדם, בעת סכנה בעיות חמורות של פרנסה, חוליים
קשיים, עד כדי עמידה על סף המות.
השלמת האדם
וכניעתו אל המות מסמנים אוֹת ניצחון בדחף המות מול ייצר הקיום. ומכאן הדרך אל המות
פתוחה, קצרה וקלה.
*
המות משמש
כאחד האלמנטים העיקרים והחשובים ביותר בסביבת האי ודאות שבמסכת חיו של האדם.
כל אלמנט של
אי ודאות אפשר שיהיה מפחיד, מעורר חששות התלבטויות וכד' ,במחשבת ובהרגשת האדם.
למות, יש משקל כבד ביותר בתחום זה. קחו למשל פעולה פשוטה לכאורה של חציית כביש
סואן. אפשרות דריסה, מעידה, תמיד קיימת. אלא שהאדם בשל שיגרת יומו ובשל הניסיון
המצטבר, בשל מנגנון ההדחקה, אינו כה חושש מכך, כי ההסתברות שיאונה לו רע מאי
הודאות שבמעשה זה, אינה גבוהה. והניסיון אומנם מלמד שלמרבית בני האדם לא קורה כלום
בעוברם כביש. שיקול אחר שאינו במודע בשל זניחותו הוא עקרון התועלת שבמעבר הכביש.
האדם יודע שלתועלתו האישית חשוב הוא שיחצה את הכביש, כי המעבר לצדו השני יקדם אותו
בדרכו בזמן אל מחוז חפצו. ואלו אי החציה, תשאיר אותו במקומו, אחורה בזמן ושום
תועלת לא תצמח לו מכאן.
באלמנט המות
שבחיי האדם קיימת אומנם שיגרה של אי ודאות שאפשר שהיתה יכולה, לכאורה, להימשל
לניסיון המצטבר שבחציית הכביש. אלא, שההבדל הגדול הוא באותה עובדה שאי הוודאות
שבחציית הכביש עומדת במישור היצר הקיומי ועקרון התועלת, ואלו אי הודאות בדחף המות
אינה עומדת מול עקרון התועלת ודחף המות, שאינו במודע האדם ובמחשבתו היומיומית,
וזניחותו הוא בשל ההדחקה הטבעית של האדם ולא בשל חיי השיגרה הגורמת לזניחות המחשבה
מן המודע,כמו למשל, בפעולת חציית הכביש.
*
באלמנט המות
יש אי ודאות מוחלטת כפולה;
ראשית, איש
אינו יודע את השלב, אם בכלל יש שלב, שבא אחרי המות. שנית איש אינו יכול לתאר,
לתעד, להמחיש, להסביר, להצביע על העולה במחשבת האדם והרגשתו בשניה או בחלקיק השניה
בה מתבצע המעבר משלב החיים לשלב המות. בבחינה זו של אי וודאות כפולה, מוחלטת, כאשר
הודאי בה הוא חדלון קיומו של החומר והפיכתו לעפר, נתפס, המות כאלמנט קריטי ומפחיד
בתחום האי ודאות שבחיי האדם.
אי הוודאות
שבחציית הכביש מסתיימת עם המעבר לצידו השני והופכת לודאות מוחלטת ומודעת במחשבת
האדם. לאי הודאות שבחציית החיים אל צידם האחר, באלמנט המות, אין בינתיים כל סיומת
ודאית בעיני האדם חוץ מאשר הודאות ,הנראית לעין, בסיום תפקידו של החומר, התפוררותו
ושינוי צורתו. מכאן שוב עולה השאלה האם בסיום דרכו של החומר מסתיימת אף דרכה של
הרוח, או שהרוח כפי שחושב ,לפחות, המאמין, ממשיכה הלאה, בשלב אחר חדש של החיים.
***
*
המשכיות הרוח מול עקרון התועלתיות בתפיסת האדם
משך כל ימי
חייו ליוה עקרון התועלתיות את האדם במעשיו, פועליו והתמודדותו מול המציאות וקשייה.
גם במקרים של אי ודאות ידע האדם להסתכן ולהעפיל הלאה אל פסגת ההר למרות המיכשולים
הניראים והבלתי נראים שהוצבו בדרכו. והנה עתה, בהגיעו אל סף הפסגה, ניצב מולו המות
בכל עוצמתו ואימתניותו.
חוסר האונים
מול האי וודאות הגדולה של החיים והמות הממלא את כולה עד בלתי השאר כל חלל או פירצה
בה, ומעל כל זאת עובדת המות הלכה למעשה, הביאה את האדם וייצר הקיום המפעם בו לחפש
מקום משען להישען בו, פתח תקוה, נקודת אחיזה כזו שתאפשר לו להלך בנתיב חייו בבטחה
וללא פחד. למען שפר איכות חיו ולמען תועלו האישית.
מכאן, אפשר
שבאה המחשבה על הישארות הנפש, על הפרדה בין רוח לחומר. על המשכיות החיים הרוחניים
בעולמ/ות אחר/ים. ואף זאת אם במודע או שלא במודע ,למען תועלתו האישית של האדם.
התועלת בהלך
מחשבה כזה הוא האפשרות להשתחרר, עד כמה שאפשר, מהחיים הזורמים, אל מול צל הפחד
ובחסותו. הנכונות להאבק אך גם לקבל את עובדת המות ביתר קלות. צידוק הדין, באותה
הכרה שמקום החומר הוא מוגבל וסופי (שהרי לא יעלה על הדעת שהעולם יוכל להכיל אנשים
מראשית ההיסטוריה ועד סוף הדורות) ואלו מקום הרוח אינו מוגבל ואינו סופי ולכן אפשר
לחומר לשנות מצב צבירתו ולהפך לעפר ואלו הרוח נשארת לעד ורק ממשיכה דרכה במקום
אחר. התועלת העיקרית בהלך מחשבה כזו היא הגברת עוצמת ההסכמה לעובדת החיים (מות)
וְהָקלוּת הָשְלֵוָה יחסית בקידום פני המוות.
*
אדם, תועלת, אל, רוח, חומר
יש אפוא
הגיון בשלב המוות החומרי, בהתחשב בכמות האוכלוסיה מול אפשרות מקום האיכלוס, בעולם.
כך יאמר המאמין בהישארות הרוח. אך האם יש טעם לרוח בלא גוף! ישאל עצמו. ואם אמנם
כן הוא, מדוע לא אוכלס היקום מלכתחילה רק ברוחות? לשם מה היה צריך האדם שיהא בו גם
חומר וגם רוח?
שאלה זו,
מימלא מוליכה למחשבה שאפשר הוא שהרוח הינה תולדה של החומר ואפשר שמוּת החומר כמוהו
כמוּת הרוח.
ואם אמנם כך
הוא הדבר, איזו תועלת יכול להפיק מכך האדם העומד על סף חדלונו? והרי מחשבה כזו אפר
לה שתשלול את אפשרות הישארות הרוח!
מכאן עלתה
ובאה, בין יתר הגורמים, השאלה של קיומו של בורא עולם. מן תבונה עילאית העומדת מעל
הכל. והיא המושכת בחוטים ומכוונת גלגליו של עולם.
באופן חשיבה
כזו, הכל פתוח למען תועלתו האישית של האדם.
ברגע שמקבל
עליו האדם שיש בורא לעולם, כח על בעל תבונת על, הכל מתחיל להסתדר. שהרי;
הגיוני שהרוח תהא תולדה של החומר בשלב העולם
הזה.
והגיוני הוא גם שאפשר שהרוח משנוצרה, תהא ישות
נפרדת בעולם הבא, שהוא עולם של רוחות ונשמות.
הגיוני גם
שהרוח מלכתחילה הינה ישות נפרדת ועם בוא החומר היא נכנסת בו ומפעילה אותו עד קץ
ימיו.
הגיוני הוא
שכשם שהאדם מקיים יחסי גומלין עם בני אדם (יצורים אחרים, כחיות) בחייו, למען
תועלתו האישית, הרי שאפשר גם לקיים יחסי גומלין עם בורא העולם, למען התועלת האישית
של האדם ולהנאתו ותועלתו של הבורא.
למשל; האדם מודה ומברך את האל בוקר וערב מדי יום
ביומו. הוא כעבד לו, ובתמורה יכול האדם לבקש מהאל בקשות של בטחון, רפואה, וכלכלה
וכד'
לסיכומו של
דבר, ניתן להבין ,אפוא, שבתפיסה כזו של האל הכל יכול, בעל תבונה על אנושית, הכל
אפשרי וכל האופציות פתוחות, מבחינת האדם ותועלתו האישית. אין חסימות ואין חללים
בלתי פתוחים בדרכו אל האושר, השלוה, צידוק הדין וקיום התועלת האישית, אפילו בשלב
"המוות" שהוא האי הודאות המוחלטת של החיים.
*
* *
*
סיכום:
עד כאן נמצאנו למדים שככל שאנו מתקדמים במהלך המחשבה אנו
שואלים עוד ועוד שאלות. שאלות המבקשות ,כמובן, תשובות ופתרונות.
אולי התשובה לכך טמונה במגבלות המח האנושי להבנה אין
סופית של הדברים. כלומר: קיים גבול מסויים
שעד אליו ניתן להבין ולדעת את מהוות הדברים ופעולתם. אפשר לשאול ולשאול שאלות, אך
לא תמיד ניתן להשיב על כל השאלות. יש שאלות נצחיות שלנצח לא תיהיה עליהם תשובה,
בשל אותה מגבלה מוחית שהוגבלנו בה. ניראהאפוא, ששאלות הרוח והחומר נכללות בכלל זה.
מאחר ותמיד ישנם שתי פנים למטבע, ואין חצאיו עומדים בפני עצמם,
והרי תמיד תמיד אפשר שיתחברו לשלם ויתחלק השלם לחצאיו , כך הוא שלא יתכן מצב של
שאלה שאין לגביה תשובה ליצירת השלמות.
הנה כי כן, בשאלת הרוח
והחומר גם, מן הסתם, קיימות תשובות, אלא שתשובות אלו, כפי הנראה, נמצאות במישור
אחר לחלוטין, לא במישור השפה והאדם, אלא במישור אַל בו קיים האסימון לפיתרון כל
הבעיות שאנו מעלים כאן. מישור, בו ערכי החומר והרוח והימצאותם אפילו אולי לא
קיימים, אלא התשובות בלבד. התשובות או המנגנונים להפעלת היקום שלנו הנתונים
המצויים בו ודרך פעולתם בו.
מישור זה זורם,מן הסתם, במקביל למישור קיומנו או באופן ציורי
מעלינו.
האם יש לכנות מישור זה בשם אלוהים, טבע, או כל שם אחר! מי חכם
וידע!
מה שברור הוא שכל תשובה שתינתן, תעמיד את נותן התשובה מעל הערך
אותו הוא מתאר. אם מי שהוא יקרא למישור הנ"ל "אלוהים" הרי בעצם
קביעת השם, קיימת מידה של יצירה, בריאה (לפחות של הערך) והעמדת ה"אני"
מעל האלוהים, דבר הנישמע פארדוכסלי ובלתי מתקבל על הדעת.
אם מי שהוא יקרא למישור הנ"ל "טבע", אף הוא
בבחינת "ידען" המתימר לדעת את מקורותיו.
לי נראה, בהתחשב בהנחה של מגבלות יכולת התשובה והניתוח של המח
האנושי, שנכון יותר מכל יהיה לומר את המשפט; כל חיי אשאף לידיעת האמת אם כי יודע
אני שאיני יודע! וָדַאִית לְגָבַּי היא אי הוודאות! אי הידיעה, ודאית, אמיתית,
וכן ברורה יותר מאשר היומרנות לדעת, לחרוץ משפט וליצור מערכת יחסים אפלטונית בין
הנתון הקיים באמצעות השפה שיצר לבין האי ודאות, הנעלם, "השקוף
למשתמש",
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה