מציאות ואומנות

האם האומנות היא שיקוף של המציאות? או שהיא עומדת בפני עצמה. האם על יסוד המציאות היא יוצרת עולם משל עצמה? האם יש בה דינמיקה פנימית מסוימת משלה? האם יש לדינמיקה זו תכלית משלה? מטרה, יעד סופי?  (על כך עוד  נדון בהרחבה  במאמר אחר שידבר בכך) אך לענייננו נקבל, לרגע,  כתזה, שאכן האומנות היא שיקוף של המציאות.

תמיד אמרתי שהמוסיקה היא עולם בפני עצמו אך שכחתי שהצלילים מעולם המציאות באו. המוסיקה לא המציאה אותם. היא השתמשה בכלים שנמצאו במציאות כדי לפתח את עולם הצלילים. הציפורים שרו שירים עוד מקדמא דנא ולא המוסיקה היא שהמציאה אותם.

השיר הכתוב, לעומת זאת, הוא, לדעתי, שיקוף של המציאות. הוא מנסה להעביר צילום קטע מהמציאות בצורה אומנותית כתובה. וכן לכלול בו באותו קטע רבדים או ממדים שונים של רגשות חוויות רשמים וגם ,אך לא תמיד ,מסרים.

ביאליק מעלה תפיסה זאת בפואמה הנהדרת שלו הבריכה:

"ועולם אחר זה כה קרוב הוא, כה קרוב

הרי הוא כאן מלמטה, כאן מלמטה

בלב הברכה המצנעת."

למה יש צורך לחפש "עולם אחר" רחוק, כאשר הוא קרוב . הלא עולם זה הוא בתוככי המשורר בלבו בלב האדם!

כלומר הברכה היא בבואת המציאות! האומנות מול מציאות! שני עולמות והמשורר ביניהם!

וביאליק ממשיך וכותב:

"ובשבתי שם על שפת הברכה, צופה

בחידת שני עולמות, עולם תאומים

מבלי לדעת מי משניהם קודם,

הייתי מרגיש בעליל בנבע חרש

כעין שפע רענן חדש אל נשמתי,

ולבבי, צמא תעלומה רבה, קדושה

אז הולך ומיתמלא דמי תוחלת

כאילו הוא תובע עוד ועוד ומצפה

לגלוי שכינה קרובה או לגלוי אליהו.

עולם תאומים. התגלות השכינה דווקא בין שני העולמות.

החוויות, האירועים, החלומות המאוויים התשוקות כל אלו הם ממציאות חיינו, ואותם אנו מביאים לידי ביטוי ביצירותינו. פעם כתיאור מצב כהוויתו, פעם כציור תמונה מסוימת על פרטיה, פעם כהבעת דעה או עמדה בנושא מסוים ופעמים גם כמסר לקבוצה מסוימת או לאוכלוסייה  בכללותה.

אנו אוגרים במאגרי הזיכרון את צילומי החוויות שחווינו  ומוציאים אותם החוצה בשעת הכושר בצורת שיר סיפור או כל דבר אומנות אחר. אנחנו מדפסים את הנגטיב של המציאות כפי שנקלטה בזיכרוננו.