בצלם אלוהים ברא אותם - אמונות ודעות

1.    שאלת מהות ויחסי גומלין

האם קיימים יחסי גומלין בבריאה בין האדם לאלוהים?

לפי המקובל אלוהים ברא את העולם ובכלל זה את האדם. ואני שואל איך האדם יודע שהאלוהים ברא אותו, אם לא בשל השכל והתבונה שיש בו. אם כך, במות השכל והבינה תמות עמם גם התודעה לגבי קיומו של האלוהים. משמעות הדבר היא שהאלוהים הוא פונקציה של קיום האדם החושב.

לפי זה יוצא שהאלוהים עומד ביחס ישיר לפרט המקבל אותו כאלוהים. ואותו האלוהים מלווה את אותו האדם בתודעה שלו ,אם בספק אם באופן מממשי, כל חייו. אך עם מות הפרט הזה גם מת האלוהים שעומד ביחס ישיר אליו.

מאחר ולכל פרט יש את האלוהים שלו. והפרטים כיצורים חברתיים מדברים ביניהם ומתפעלים מנס בריאת העולם והאדם הרי שהאלוהים הפרטי של כל פרט ופרט הופך להיות בכל חברה שהיא אלוהים קיבוצי לאותה חברה. ומאחר וחברות מדברות אלו עם אלו יוצא שהאלוהים בסופו של דבר הופך להיות האל האוניברסאלי של בני תרבות מסוימת. כאשר לכל בני תרבות ודת מסוימת יש את האלוהים שלה.

מסתבר שאצל מחזיקי הדת  המונותאיסיטית האלוהים הוא אחד והוא אותו האלוהים יהודים נוצרים ומוסלמים.

מהצד השני: האם  האדם הוא גם פונקציה של קיומו של האלוהים?  על פי השכל והתבונה אי אפשר לטעון טעון שכזה מאחר והמישור האלוהי הוא בבחינת האי וודאות המוחלטת בעולם לגבי האדם. ואי אפשר לתלות יישות קיימת כפונקציה של אי וודאות מוחלטת.

הסתייגות: אם האדם מקבל כהנחה  או כאכסיומה את קיומו של האלוהים כאי וודאות מוחלטת, אך  על דרך הפרדוכס בעלת ישות רוחנית קיימת, אך בלתי ניתנת לתיאור בשפה אנושית, הרי שהאדם יכול להיות במקרה זה פונקציה של קיומו של האלוהים.

אך שוב הדבר נובע באופן חד סטרי שהרי כל מחשבה באשה היא באה  ממוחו של האדם, ולא משום מקור אחר ממישור אחר.  

יוצא מכאן שכל מחשבה הנחה ,פילוסופיה, או הרהור בקשר לאלוהים אינו יכול להיות בלא קיומו של האדם. שהרי ברור שבאין אדם אין חשיבות לעובדה אם יש אלוהים לעולם או אין אלוהים לאדם, שאפילו ויהיה אלוהים, לא יהיה מי שיחשוב את האלוהים לבד מהאלוהים עצמו, שידע על קיומו. אך למי זה יועיל?   

למה הדבר דומה לאדם שהוא יחידי בעולם ויודע שהוא יחידי בעולם והוא אדם. אז מה? מה הוא יעשה עם זה ומה זה יתן לו?

אם הדברים הללו מתקבלים על הדעת יוצא מכאן  חד משמעית  שקיומו או אי קיומו של האלוהים תלוי בקיומו של האדם החושב.

האם ניתן להבין מכאן שהאדם הוא שברא את האלוהים בדיוק כשם שהאלוהים ברא את האדם? נשמע פרדוכסלי אך אפשרי, תיאורטית לפחות. מעשית בשל מוגבלות השכל האנושי והיותו אנושי בלבד קל יותר לקבל את התזה שהאדם ברא את האלוהים יותר מאשר ,האלוהים, שאינו נתפס בשכל אנושי, ברא את האדם.

מכאן, שבריאת האלוהים על ידי האדם היא הכרחית להיות  האלוהים כערך ממשי בעל כח  על.

ומאחר והאדם ברא את האלוהים הרי האלוהים קיים! כאמור הוא קיים כל עוד נשמה בפי האדם החושב את אלוהים או יודע אותו.

מסתבר שכל כח בעולם הזה זקוק לפי הנראה לכח שיהיה מעליו. כך אצל החיות כך אצל האדם. הכח שמעל הוא קרש ההצלה לעת צרה הוא כותל הרחמים הוא מחסום הביטחון. האדם שהוא כחהעל מעל כל חיות היקום בעיקר בשל שכלו המפותח, זקוק גם הוא לקרש ההצלה או לנחמה או לביטחון. ואת זה הוא מקבל מהאלוהים. שאפילו האדם  החילוני יש וישא עיניו בעת מצוקה קשה אל השמים ויאמר : "אנא אלוהי עזור לי!"  שהרי מה יש לו להפסיד? להפך, רק להרוויח יכול הוא; תעצומות נפש, שיפור כח סבל, משאבי כח רוחני להתמודד במצבי חיים קשים וכדומה.

גם החיות אף כי טורפות הן בכל זאת יש והאחת תחסה בצלה של האחרת החזקה והגדולה ממנה.  מעין חיי שיתוף סימביוזה . יש גם עזרה הדדית ביניהם כמו ציפורים שמנקרות  פסולת מעל גבי פילים הנותנים להן חסות על גבם , או תאו  ואנפית הבר  האנפית מנקרת קרציות מעור התאו והתאו מספר לה מזון מהעשב שהוא מעיף ממנו תולעים וכד'.

האדם הוא מעל כל בעלי החיים בהיותו גם  בעל התבונה והשכל ברמות שאין לבעלי חיים כלל וכלל. לפי התורה האדם גם נברא ישירות על ידי האל.

2.    בצלם אלוהים ברא אותו:

צלם הוא דמות או תבנית. צורה מסוימת יכולה להיות גם  אמורפית. ברגע שנאמר צלם אלוהים מדובר על מעין פרדוכס כמו הייתי  אומר צלם של אי וודאות רוחנית. וכי ניתן לתאר בדמיון צלם של אי וודאות רוחנית? ודאי שלא. אך אם נאמר על פי המקורות בצלם אלוהים נברא האדם. היינו אם אסתכל על דמות או צורת האדם אוכל לדמיין אולי משהו מצלם האלוהים! כך זה נשמע הגיוני. האמנם? אך למשפט התנכ"י יש המשך שבו נאמר

" ויקרא שמם אדם. היינו בצלם אלוהים בראם  וכן זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם. כלומר האדם מוגבל להיותו אדם בשונה מהאלוהים הלא ידוע הלא וודאי.  דמות או צורת האדם יש בה משהו או זיק אלוהי שהוא שהרי נאמר שבצלם אלוהים ברא את האדם.

כלומר האדם נברא באזור הצלם האלוהי או בתוך הצלם האלוהי שהוא אי וודאות מוחלטת לאדם. זאת אומרת שכל מה שאפשר לומר על האדם שזכה הוא בניגוד לחי שיהיה בו משהו אלוהי יחסי לכל הסובב אותו בתחום האנושי בלבד! והכוונה לפי ענ"ד לשכל או לתבונה.  השכל והתבונה הם הזיק האלוהי שניתן לאדם שבכך שונה הוא מכל הברואים והיצורים האחרים בכך שהאינטליגנציה שלו והיכולות הרוחניות שלו הם מעבר לדמיון החיה האינטליגנטית ביותר הקיימת ביקום! שעומדת כמובן מתחת לאדם.

 הייתי מפרש גם פירוש תיאולוגי יותר אם הייתי אומר  בצלמו = בצלמו של האדם כפי שהאלוהים בחר לעצב אותו

ובצלם אלוהים ברא אותו  =  בכח הרוח החשיבתי  הטמיר והנעלם, ברא אותו, ומכאן שניטע בו ניצוץ רוחני התואם לניצוץ האלוהי.

ח.ק

תפיסת האלוהים שלי - אמונות ודעות

תפיסת האלוהים שלי (לרבות דגשים לגבי התפילה)

1.      הקדמה:

הפגישה הראשונה של עָמֵי הספר ככלל והיהדות בפרט, עם הערך " אלוהים" הוא בספר הראשון הפותח את חמישה חומשי תורה, ספר בראשית. שם נאמר:

" בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"

מוזר שלעיקר החשוב ביותר בעיקרי הדתות  ואשר באה התורה להדגיש את חשיבות עבודת האדם אותו, מוזר שדווקא לעיקר זה לא מקדישה התורה מלה אחת של הסבר. היינו : מה הוא האלוהים?  מהותו , טיבו, תכונותיו .

סיבה זו אומרת דרשני.

לפי ההמשך : "ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. " נראה, על פניו נראה, שחשוב לתורה לתאר את המצב ההתחלתי  טרם בריאה, ובריאה במאמר: " ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר.  "

ניכרת גם בעיה תחבירית בהבעת  והבאת הדברים לאמור: שם ברבים אשר נסמך אליהם פועל ביחיד: "ברא אלוהים."

ברור שהיינו מצפים שיהיה כתוב "בראשית ברא אלוה , או אל, את השמים ואת הארץ" אך בכל זאת התורה מדברת על האל בלשון רבים!

זו גם שאלה שאומרת דרשני.

ישנן עוד בעיות נוספות כמו  ה – בית- של בראשית. שהרי היינו מצפים לכתיבה כמו

"ראשית ברא ..." ולא בראשית שאינך יודע למה הכוונה . האם בראשית כמלה נרדפת למלה התחלה או  שהבית היא בית השימוש, להורות לך שהיתה כבר ראשית ובתוכה נתרחשה מלאכת הבריאה. לא אעמוד על שאלה זו ואחרות  , בהקשר זה , כי די לנו בשאלה כבדה זו שלנו מאשר לרוץ לשאלות אחרות.

הסיבה לריבוי שם האל היא , לדעתי, בשל הסביבה הדתית המאמינה שכותבי התורה מצאוה במזרח הקדמון ובסביבה הכנענית בפרט.

 אי אפשר להתעלם מכך שהעולם העתיק היה שבוי בדת הפגאנית שלו. הרוב  הדתי היה עובד אלילים מעיקרו, לרבות כפי שנראה בהמשך אברהם אבינו תרח אביו נחור לוט הנשים וכל יוצאי אור כשדים.

המעבר לאמונה המונותיאיסטית לא יכולה להיות חדה וחותכת, היא חייבת את שלב המעבר שהוא חשבון הנפש והתוועדות האישית של האדם עם עצמו.

את התסכול הזה בין הרצון להעביר את האדם  למדרגת חשיבה גבוהה יותר אחרת , לבין המצב הקיים  אנו מוצאים במשפט  " ברא אלוהים" במקום בראוּ אלוהים, או ברא אלוה)

אך מעניין שהתורה ממשיכה בשם אלוהים לכל אורכה וממשיכה כך גם בנביאים.

הסיבה בדומה לה שהאדם התרגל לחשיבה שאלוהים אחד הוא, אך כדי להזכירו שאלוהים הוא מעל כל האלילים האחרים, ממשיכה התורה לקרוא לו אלוהים , כסמל לכח  העליון שהוא אומנם אחד, אך בריבוי שמו -  אלוהים ,אתה מבין שהוא שולט גם על כל  האלילים האחרים.

דומני שפרשנות זו שלי היא סבירה ,אך בכל זאת נאמרת בדוחק כי אינה חד חד ערכית.

חשובה יותר היא התשובה לשאלה מדוע התורה לא מסבירה לאיש הפשוט  מה הוא האלוהים.

פשיטא היא:

היא רומזת באופן ברור ומודע שאין תשובה לשאלה זו. אדם אנוש לא יכול  לתפוס את האלוהים.  מכאן שהיא מציבה בפניו שתי אפשרויות:

החשיבה הלוגית : שיכולה להביא אותו  לדפוסי מחשבה שונים.

האמונה שבלב: שכאן אין לוגיקה ויש אולי תחושה רגשית   ואין על מה להתווכח עם האחר.

מהפסוק הראשון בפתיחה מעמידה אותנו התורה בשאלת השאלות לגבי תפיסת האלוהים ומציבה בפנינו שתי דרכים חלופיות:אמונה או לוגיקה.

האמונה:

לפי אי  ההתייחסות למהות האלוהים או העדר ההסבר לישות האלוהית, ניתן להבין שזו דרכה של התורה. להביא את האדם לידי אמונה כבר מבראשית. אמונה שאין עליה שאלות, אין חקר של מהות , או טיב או תכונות, זו התזה, תרצה זו העובדה ועליך להאמין בה  ולציית. שהרי זו כל התורה.

לוגיקה:

הסקרנות לפתור את העדר ההתייחסות או את סיבת אי ההתייחסות עשויה להוביל את האדם החושב  לנבירה עמוקה בערך " אלוהים" כדי להבין את מהותו את מקומו ביקום  ומכאן לשלילה או חיוב של אמונה או אי אמונה במדיה האלוהית.

 בשלב של פועל יוצא מהמסקנה לעיל , להגיע ליד החלטה מעשית ;האם לקיים את הוראות  התורה  על הצד האמוני שבה ,בהנחה שכל מטרתה בעצם לתאר ייחס בין אדם לאלוהיו,  ולהציע דרך ללכת בה.

בלא כל קשר, כהערת אגב, אני מאמין שהתורה באה ללמד דבר מה את האדם; דרך חיים ודרך התנהגות. כך בכל נושא ונושא שלה , לרבות הסיפורים שבה.

אך עם כל זאת ,ולמרות הכל שאמרתי כאן ,התורה כדרכה אוהבת לרמוז את רמזיה הדקים או העבים והנה היא אומרת בהמשך ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. משמע לאלוהים אין גוף ואין לו דמות הגוף ( כך נאמר בישעיהו ישעיהו פרק מפסוק י"ח: וְאֶל-מִי, תְּדַמְּיוּן אֵל; וּמַה-דְּמוּת, תַּעַרְכוּ לוֹ|(.  משמע התורה רומזת שהאלוהים הוא  רוח היינו אוויר והמשמעות האלוהים הוא כח רוחני.  כל מהותו הוא רוחניות.

מכאן, על פי תזה זו, אתה יכול להסיק  שבהעמדה של האלוהים מול היקום שנברא הרוח קדמה לחומר! שבלא רוחניות לא היתה באה החומריות.

אך ניחא זו השערה דחוקה נמשיך הלאה.

2. מבוא:

טיבעו של בן אנוש הוא להאמין אמונה חזותית היינו בראיית עין, או באמונה על סמך התנסות אמפירית שניתן להקיש ממנה לדבר מה,  הגיוני לטעמו, של אותו בן אנוש.  אתה יכול להאמין באדם בהתחשב בכך שבבחינת התכונות האנושיות שבך האמונות תפיסות עולם וכד' אתה עומד אתו על אותו מישור שהוא כדברי קוהלת מתחת לשמש. היינו במעגל הימים של האנושות, החושבת כבני אדם, בהתאם לרמת המשכל המוגבלת של בני האדם.

כל שנתפס בחמשת חושיך : ריח ,ראיה, מישוש  שמיעה , טעם, הוא בבחינת אפשרות להאמין בו. שכן הוא בר תפיסה אנושית.

לגבי מה שמעבר לחושים זו כבר מטפיסיקה , שספק אם בן אנוש יכול מבחינה לוגית  מודעת להאמין בו, ( מעבר לאמונה הרגשית העיוורת  הטוטלית כפי שציינתי אותה בהקדמה). שהרי כדי להאמין בו האדם צריך להאמין שהוא באמת מאמין בדבר הזה. ודומני שטרום אמונה זו היא אחת מהשתיים: או לא אנושית או מזויפת ולא אמיתית. שכן לא ייתכן שספק יוסר מדרכו של בן האנוש, לגבי דברים שהאי וודאות לגביהם קיימת ולו גם בחצי אחוז אצל האדם.

שהרי ממה נפשך?  אם אתה מאמין באי וודאות , משהו שמעבר לתפיסת חושייך, אז אינך יכול לעמוד בקריטריונים הקובעים מהותו של אדם . אך אם אתה אדם העומד בכל הקריטריונים של האדם באשר הוא אדם, מובן שאינך יכול לתפוס את מה שמעבר לתפיסת המוח האנושי הפועל באופן לוגי אמפירי, השוואתי.

מכאן דומה, שבעל כורחך תאמר שאם בחרת בדרך הלוגיקה שהציב בפניך הפסוק הראשון בבראשית. הרי שהתשובה האנושית ביותר, הכנה , החכמה והאמיתית צריכה להיות  פשוטה למדי:

" אני לא יודע!"

1.     " אני לא יודע"

ממה נפשך? " אם אני יודע , פירוש הדבר שאני חייב להיות בעל רמת שכל על חושי, מעבר לאדם הרגיל.  היינו בקו אחד עם שכל אלוהי או מעבר לו כדי להכיר בו, לדעת את מציאותו. אך אם אינני יודע, פירושו אני חושב כאדם אנושי,  בעל מנת משכל מוגבלת  ותשובתי היא תשובה אנושית.

לכן, לומר: "אני לא יודע" זו התשובה האנושית הטובה ביותר בנתונים הקיימים של האי וודאות העומדת מול מחשבת האדם המוגבלת.

והסיבה לכך אף היא הגיונית בתפיסת המח האנושי. שהרי אם אדם מתבונן על עצמו ועל הטבע הסובב לו, הוא לא יכול להבין ולתפוס את כל ההוויה הזאת חוקיה ותהליכיה. בעל כורחו הוא אומר שאיזו תבונה עילאית שאינה אנושית ובהחלט אינה אנושית יצרה את כל זה. לכן אם התבונה העילאית הזו היא לא אנושית הרי שנמצאת היא במישור אחר לגמרי ממישור השכל והתבונה של האדם. היינו המדובר על תבונה נשגבת מתבונת האדם ומיכולת האדם להבינה. לכן שטות תהיה להתייחס אל תבונה זו במושגי האדם ולייחס לה תכונות אדם  השגחה פרטית וכדומה, שהרי תבונה אלוהית זו או כח תבונתי זה הוא  הנעלם הגדול ביותר הניצב מול פני האדם בעולמו.

לכן התשובה האנושית היפה והנכונה ביותר היא :

" אני לא יודע"!

יתירה מזו לענ"ד לעולם גם לא ידע האדם את התשובה.

מעניינת כשלעצמה ההתפתחות המחשבתית האנושית בגין מציאות כח על שהוא מעבר לאדם, והוא, על פי תפיסת האדם וניתוח הלוגי שלו,  משגיח , קובע וחורץ גורלו בעולם.

מובן שלא נאזכר כאן את כל ההתפתחויות לאורך שינויים מחשבתיים  בקשר לכח הנשגב מהאדם הוא האלוהים. דומני שלא אטעה אם אומר שהחשיבה  עברה  לדעתי שלבים כלהלן ואני אומר דברים אלו על דעת עצמי בלבד:

מצב עובדתי – המוות. תוצאה, פחד מהבלתי נודע, ומהמוות עצמו. חיפוש חיזוקים להיתלות בהם , הייאוש מהבלתי נודע , מהמוות העובדתי, ותחושת חוסר האונים , מפנה משאבי רצון וכח אל כוחות נשגבים מהאדם והתוצאה יצירת אלילים שניתן לראות אותם לחוש אותם ולתת להם מעמד של אל כל יכול.

המציאות מכה והאלים לא עוזרים. האדם המפוקח יודע שאין בכח יצירה מעשה אדם לעזור לאדם והוא מחפש לעצמו מקורות חדשים

מכאן ,פניה אל הבלתי נודע בידיעה שהוא קיים אי שם. קל מאוד להסתכל השמימה ולומר  הנה השמים  האווריריים ,מעל, שם ישנם כוחות על. מכאן המעבר אל בחירת הכח העליון הנשגב היושב בשמים הוא קל למדי.

אז מדברים על כח עליון נשגב שמימי היושב בשמים, שהוא בבחינת אי וודאות מוחלטת לאדם. כדי להבינו יוצרים לגביו האנשה  ומיחסים לו תכונות אנוש כמו ה" יכול להתעצב ,  לרחם , לחוס, ה' הוא אל קנא, פוקד עוון על שילשים  ועל רבעים, ה' הוא אל מלחמה , אל נקמות, נורא עלילה וכו'

ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג. אך אין עוד יותר לאן להרחיק לכת. כי אין עוד אינסטנציה גבוהה יותר ממקום האי וודאות המוחלט, מקום בו נמצאת האלוהות. אפשר לדבר על יושב עליון . אפשר לדבר על מציאותו בשמים ובארץ או כבודו מלא עולם.

אך בכל זאת האדם עדין מת. אז חשיבה נוספת מנחמת משהו מביאה את האדם לחשיבה על הישארות הנפש. היינו עולם הבא. וההשלכה החינוכית חיובית על האדם היא המצאת גן עדן וגיהינום  העומדים ביחס שווה לעניין השכר והעונש.

כלומר כל התהליך של בניית האינסטנציה הגבוהה ביותר - האלוהית, וכל סביבתה, הפריפריאלית כמו  מלאכי שרת מלאכי חבלה , גן  עדן גיהינום, כף הסלע ודרגות שונות של עולמות עולם האצילות , היצירה, הוד וכדומה הם יצירות האדם כדי להקל על מציאות חייו. יש בכך גם ניצול הרקע והפרמטרים הללו לניתוב האדם אל הדרך התרבותית חינוכית.  דרך משל: כדאי לך להיות טוב כי בשל הטוב תזכה להיות בגן עדן.

אגב הגן עדן והגיהינום הוא פתרון חכם לצדיק ורע לו ורשע וטוב לו שאת שכרו יקבל הצדיק בגן עדן של  העולם הבא ואת עונשו יקבל הרע בגיהינום של העולם הבא.

2.    אהבת ה'

דברים פרק ו

      פסוק ה: וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. 

דברים פרק יא

       פסוק א: וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְו‍ֹתָיו--כָּל-הַיָּמִים. 

התורה מצווה כאחד ממצוותיה החשובות ביותר לאהוב את ה' אלוהי האדם.

לדעתי זו מצווה שכופה על אדם  לעשות דבר הנשגב מבינתו ומיכולתו. בעצם התורה רוצה להעלות את האדם לרמה אל אנושית , שמעבר ליכולתו כאדם.

וכל כך מדוע?

אהבה  היא תולדה של רגש. של תשוקה של משיכה. או שהיא קיימת או שאינה קיימת. אי אפשר לדרוש אותה ואי אפשר לכפות אותה. גם לא לבקש אותה.

אנושי יותר ברור יותר היה אלו התורה היתה מבקשת מהאדם   לעבוד את ה' לשמור את מצוותיו ללכת לפי אורח דרכו, להיות נאמן לתורתו. אלו דברים שניתנים לביצוע ואפשר לבקש אותם. אך אי אפשר לבקש מאדם לאהוב  מישהו במיוחד אם אותו מישהו "שקוף למשתמש" לגביו. והאלוהים לא רק ששקוף לאדם , אלא בלתי נודע לו .כמו שאומרים אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אינו נתפס בתודעת האדם.

האם ניתן לדרוש מהאדם לאהוב את ראש הממשלה שלו ? את המלך שלו? את הנשיא? ולא רק לאהוב, אלא בכל לבבו  בכל נפשו  בכל מאודו? והרי הדבר בלתי אפשרי מבינת המבנה הנפשי של האדם!

אדם שאכן טוען שהוא באמת אוהב את ה' בכל מאודו לבבו וכו 'עליו הייתי אומר: או שאינו יודע אהבה מה היא,  או שאהבתו היא מזויפת. או שהוא חושב בתמימות שהוא אוהב את ה' אך בעצם הוא אוהב את הרצון להיות בסדר , להיות אִין. שהרי זה בלתי אפשרי לפתח רגש אהבה למי שאינו נתפס לפחות באחד מחמשת חושיו של האדם. מי שהוא נמצא בעולם האי וודאות, הבלתי נראה , המוסתר הנצחי...

כדי לסבר את העין האהבה היא כמו אלוהים.

את האלוהים לא תדע כי כאמור הוא הנעלם הגדול ביותר שמעבר למציאות האדם. כך גם האהבה לא תדע אותה ולא תפרש אותה שאין לך כאדם כלים לפרש רגש שכזה. אינך יודע מניין הוא בא ולאן הוא הולך.  זאת אומרת כמו שהאלוהים הוא מצב נתון כך גם האהבה היא מצב נתון. אלא שהוא נשגב מעבר לתפיסת האדם ולמציאות האדם והאהבה נתפסת בתבונת האדם ונמצאת בקרביו – בתוכו.

דומני שהאנשים שטוענים שהם אוהבי ה' ואומרים זאת בשיא הרצינות. אלו אנשים שעברו  מעין מטמורפוזה על יד אוטוסוגסטיה חזקה שפיתחו אותה על ידי כלים כמו הדמיה , תחושה אל - חושית ,דמיונית כמובן ( שהרי יש להניח שתחושה אל חושית לא קיימת) הם כל כך רוצים לראות את האל להרגיש אותו שקורה להם דבר הדומה "לנבואה המגשימה את עצמה" הם בטוחים שהרגישו את ה' מציץ אליהם מאחורי קיר או מתוך ענן או מתוך שיח  ( הסנה)  הם מדברים אליו ועונים לעצמם בשמו עד כדי שהם בטוחים שהוא זה אשר מדבר אליהם מתוך עצמם. הדימוי וההשקה אל הדמיון כל כך חזקים עד שאני נוטה להאמין שהאנשים האלו באמת ובתמים חושבים ומאמינים שהם מרגישים את כבוד האלוהים השומר עליהם המדבר אתם, העוטף אותם בכנפי השכינה.

הרצון להתרפק תחת כנפי השכינה כל כך חזק עד כדי שהתבונה נסוגה משהו לאחור שהרי עם טיפת מחשבה היו מבינים שאי אפשר לדבר עם הנשגב ממך והבלתי נתפס. גם על פי המקרא שהם מגדולי המאמינים בו רק אדם אחד בשם אברהם אבינו הצליח לדבר עם האלוהים. ויתר האבות במראות חזיונות כולל משה שביקש לראות את כבוד האלוהים וזכה לראות רק את אחוריו.. אז אני שלומילה הקטן אצליח לדבר עם האלוהים? או להרגיש אותו או לקבל את דעותיו ברמז, בסוד ובשיח של חרשים?

3.    פי יגיד תהילתך

תהילים פרק נא

       פסוק י"ז:   אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח;    וּפִי, יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.

הפסוק הזה משירת דוד הדתית הנאצלת, נלקח גם כפסוק פותח לתפילת העמידה בעלת 18 הברכות.  כאשר המתפלל אומר את המשפט התהילימי הזה.

כאשר דוד אמר זאת מעומק נשמתו ממאווי לבו, כתפילת יחיד שלו לאלוהיו , זה נשמע בסדר גמור . לגיטימי, ומקובל.[1]

אך כאשר המשפט הזה יוצא ממקומו ובא אל סידור תפילה המוני אוניברסאלי , המקובע על ידי חז"ל לעולמי עד, נשמע בו , ואומר בזהירות, משהו צורם ולא כל כך  מתיישב עם ערכי המוסר והדת .

היהדות מתברכת ביסוד הצניעות  והענווה ומייחלת לכך ומחנכת לכך. דוגמת אב לבניו. דוגמת רב לאנשי קהילתו. ועל אחת כמה וכמה דוגמת אלוהי האדם לאיש אמונו ( או לפי המקובל לקרוא: עבדו).

אלוהים גם לפי התנ"ך לא זקוק לתפארה ולתהילת האדם.  הוא גם אומר זאת בפי הנביא:

ירמיהו פרק ו

       פסוק כ: לָמָּה-זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא, וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק; עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן, וְזִבְחֵיכֶם לֹא-עָרְבוּ לִי. 

ה' מדגיש ואומר זאת לא פעם שאינו זקוק לעולת וזבחים, אם העם אינו הולך בדרכיו.

ואלו כאן האדם מבקש מהאלוהים שיפתח את שפתיו כדי שיוכל להלל אותו  - את ה' . היינו בדיוק דבר שמנוגד לצנעה המופתית והענווה שהאל מעוניין לחנך את האדם ללכת בהם.

כאילו שהאדם לא יכול להלל את ה', מבלי שה' יאשר זאת . אך אם ה' לא מעוניין בכך, וזו לא דרך הענווה והצניעות, אז לשם מה לבקש בקשה כזאת מה' שממילא אינה דרך תורתו?

נדמה לי שכאן טועה האדם בגישתו אל האלוהים. ברגע שהוא מייחס לו תכונות אנוש או אובייקט לקבלת שבח ותהילה. הוא מוריד את אלוהיו מרמת הנשגב השמימי הקודשי לרמת החולין היומיומית . ממקום הקודש הנשגב , אל החול האנושי הפשוט.

4.    אלוהים בחיי יומיום

אדם נוסע על כביש. הוא רואה יפה את עיקול הכביש, אולי גם צומת קרובה או תחילת הסתעפות כבישים וסמטאות מהצומת. הוא בהחלט אינו רואה את תמונת השטח הקרוב כמו שהיה רואה אותה למשל ממבט הציפור.

אך ברור שאם אותו אדם יעלה על גבעה סמוכה או הר סמוך, שדה הראיה שלו יהיה רחב יותר עמוק יותר. הוא כבר יראה את הצומת את המשכם של הכבישים היוצאים ממנה, אולי סמטאות נוספות. מבנים ובתים, רכבים שלא ראה קודם, ומהלך אנשים במדרכות אחרות.

אך ככל שהאדם יטפס מעלה יותר אם על הר גבוה יותר או בכדור פורח או במטוס, הרי שאף כי שדה ראייתו היה צריך ,לכאורה להיות רחב יותר  וזאת  על פי נתונים ריאליים  מצטברים של טיפוס, הרי שהמציאות תראה שראייתו תטושטש. וככל שיעלה גבוה יותר ייראה גרוע יותר עד כי לא ייראה כלל וכלל. יתירה מזו, גם ראייתו תהיה מעוותת שכן האנשים יראו בעיניו " כחגבים", והבתים כקופסאות גפרורים.

למה הדבר דומה? לאנשי דור הפלגה , אלו שרצו לבנות מגדל וראשו בשמים, ושפתם התבלבלה עד כי לא מצאו יד ורגל ומשימתם נכשלה.

ובהתאמה לעניינו: נכון שמלכתחילה יכול היה המשל לשמש כדוגמה לקטנות האדם לעומת האלוהים. האדם רואה לטווח קצר בהיותו, כביכול,  על הקרקע והאלוהים רואה לטווח ארוך בהיותו כביכול על שיא ההר.

מכאן ניתן לטעון שאי אפשר לו לאדם ,המאמין ,לשפוט את האלוהים על מעשיו, שכן האדם לא יכול להבין אותם בשל מגבלת הראיה שלו את הדברים. הוא רואה חלק קטן מאוד מהתמונה אך לא את התמונה בכללותה. מכאן פתח להצדקת כל מעשיו של האל גם אלו הנראים , קשים , לכאורה, בעיניי האדם.

אך מה קורה כאשר האדם מנסה לצבור מרחק וזווית ראיה טובה יותר  ומתחיל לטפס בהר.

התוצאה תהייה העשרת הידע הרחבת האופקים, אך עד גבול מסוים , גבול בו תתחיל בעצם רגרסיה לאחור. טשטוש הראייה עד כדי אובדן ראייה טוטלי , כאמור בדוגמא לעיל.

האם ניתן להקיש מכך שמצב דומה יכול להיות גם אצל האלוהים?

לכאורה ,ברור שהתשובה שלילית. והסיבה היא שהאלוהים מלכתחילה עומד בנקודת פתיחה שהאדם לא עומד בה. "ראייתו" את הדברים את ההתרחשויות  היא מראשיתה בזווית רחבה , מכסימלית , מן הסתם, לעומת זווית הראיה של האדם.

ובכל זאת ,האם ניתן לומר , בהתאם לדוגמא הנ"ל, שמאחר ומלכתחילה זווית הראיה האלוהית היא מכסימלית משיא הגובה שהשכל יכול לדמיין , הרי שממילא תהיה מעוותת, ולא מדויקת. ולו רק בשל טשטוש המראה הפנוראמי כפונקציה של מרחק?

האם מה שקורה אצל האדם ניתן להשליכו ככלל לגבי האלוהים?

מי שאומר שהאדם נברא בצלם האלוהים, לפי הכתוב בתורה:

בראשית פרק א

       פסוק כ"ז: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. 

הרי שבעל כורחו יאמר שאותו ניצוץ אלוהי הקיים באדם יכול ללמד שמגבלת האדם בשיקול הדעת יכולה בהחלט להיות תולדה של מגבלת האל בשיקול הדעת!

היינו מרחק הראיה, יכול בהחלט לספק שדרים לא מדויקים גם אל  האלוהים, כפי שממרחק מסוים שולח הוא שדרים לא מדויקים לאדם.

ואמנם התורה עצמה רומזת על מוגבלות מסוימת גם אצל בורא העולם. שעל אף שייצר את עולמו בשכל ובטעם, בכל זאת גם הוא עלול לטעות גם הוא יכול שיראה הדברים  בראייה אחרת:

למשל בפרשת נח:בראשית פרק ו:

ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. 

כלומר התורה מעידה ואומרת , ברחל בתך הקטנה, שאותו מרחק עצום בין האלוהים לאדם עלול לשבש ראיה עד כדי שהאלוהים ניחם על יצירתו.

עד כדי כך שאף לא הבחין באותה החלטה של הרס האנושות להבדיל בין רשע לצדיק.

אותו האלוהים שהצליח בבריאה להבדיל בין מים שמעל הארץ ומים שבארץ, בין יום ללילה. בין שמים לימים וכו' אותו האלוהים לא מצליח להבדיל במקרה זה בין צדיק לרשע ומוכן למחות את יצירתו באופן טוטלי מהאדמה למעט  זוגות פליטים מכל מין, שאף הם לא נבחנו על פי קריטריון של טוב ורע, אלא נבחרו באופן אקראי.

טשטוש ראיה ממרחק זה מוצא את ביטוייו ביתר שאת אצל אברהם בפרשת הפיכת סדום ועמורה.

אברהם שיודע את לקח מכת דור ההפלגה.  מודע לתקדים שנעשה בעבר ומנסה לערער על החלטת היושב במרומים. הוא עומד ומתווכח עמו ומניע אותו להימנע מלערוך הפיכה והשמדה טוטלית בלא הבחנה בין צדיק לרשע.

מכאן דומני שעל האדם המאמין שנברא בצלם האלוהים, לפי הכתוב בתורה, המאמין במאמרי התורה,  ובהיותה דרך חיים המצביעה על נתיבי חיים,  עליו להבין, שבאה התורה להראות שטשטוש "הראיה" ממרחק, עלול להוביל לשיקולים לא נכונים לא מדויקים, לעיוות מציאות , ומכאן להחלטות לא מדויקות ולגזרות לא נכונות.

ומכאן הסבר הגיוני לכל הרע שבא לאדם בחיי היומיום שלו. אדם המאמין בהשגחה הפרטית, המאמין באלוהים הטוב היושב בשמים ודואג לו, אדם כזה צריך לדעת שהרע שהוא מקבל מאלוהיו הוא לאו דווקא  בשל שהאדם חטא או פשע או הלך בדרך רשעים, אלא בשל ראייה מטושטשת לא מדויקת, אפשרית, מצד הבורא. בדיוק כמו שהאדם עצמו לא מסוגל תמיד להגיע אל האמת הצרופה המדויקת..

מכאן שהאלוהים שבחיי יומיום יכול לעוות משפט ולתת לאדם הטוב את הרע וההפך לתת את הטוב לאדם הרע . כאמור צדיק ורע לו רשע וטוב לו.  זו כאמור, ואני מדגיש זאת ברחל בתך הקטנה, שהכוונה היא בתפיסת עולמו של המאמין,  המאמין בהשגחה הפרטית, בתכונות האל כמו רחמים חסד אמת וכדומה.[2]

לפי תפיסה זו יש לעלות עוד מדרגה אחת ולהבין, אחת ולתמיד, שאין האלוהים יושב בשמים ומושך בחוטים ומחליט מה טוב יהיה לזה ומה רע לזה. הוא אינו מנהל פנקסים לגבי טיב האדם גמול ותגמול שיש לתת לו. במילים אחרות בעצם אין השגחה פרטית מצד כח עליון!  ההשגחה הפרטית נתונה בלב האדם עצמו והיא מעין ניצוץ אלוהי שניטע בו באופן מולד.

אין לתלות שמחה, עצב, חולי, אושר, צער גידול בנים, פרנסה וכד' ברצונו או בהשגחתו של האלוהים. ומכאן גם שאין לדבר על רצונות אנושיים של אלוהים. יש להבין שאותו כח שנקרא אלוהים , ושעל פי התורה ברא את העולם. זה בעצם האלוהים. הכח המניע הנשגב מבינת האדם, שהאדם לעולם לא  ידע מה טיבו מה דמותו. וכל ייחוס של תכונה אנושית לאל מפחיתה מנשגבותו ומורידה אותו ממלכותו אל הפריפריה העממית אנושית ולמעשה גורמת לאלילותו של האלוהים ועבודת אל כזה על ידי האדם  היא בעצם עבודה זרה.

לפי זה דרך, משל,   חולי וייסורים של אדם צדיק אין להם שום קשר ישיר או עקיף עם האלוהים.  זו תולדה של יצירת אדם על תכונותיו, מעשיו במציאות שהוא חי בה ותו לא!

אין לומר איננו יודעים מחשבות שמים ( כדוגמת היותנו בתחתית הר ולא בפסגתו)

אלא לומר אין מבחינת תפיסת האדם, מחשבות שמים, או רצונו שמים, או כל תכונה או עשייה אנושית כל שהיא. אין לאלוהים הנשגב מבינת ותפיסת מוח האדם  שוב קשר  ישיר או עקיף לדחף ההתחלתי שנתן לעולם שברא.

יש לראות זאת ככח המניע שנתן את  התוכנה עם החומרה שלה, בחן היטב את יצירתו והיה כי ראה כי טוב עשה "לחץ על הכפתור " ומכאן ואילך הכל נעשה בכח האינרציה. האדם הוא הקובע את גורלו והטבע שנוצר  אתו על פי חוקיו  משפיע גם הוא על האדם שאף הוא – האדם-  חלק ממנו.

האדם האחר, החילוני משהו, 

המאמין בכוח, שכדי לסבר את העין נקרא לו כוח עליון, אף הוא בשל האנושיות שבו והצורך להיתלות בדבר מה נשגב שמעליו, דווקא בעת מצוקה, חולי, או ייאוש , אדם זה , אפשר , ימצא עצמו נותן עיניו בשמים ואומר: " אלוהים עזור לי!"

מוזר, שהרי אותו אדם אינו מכיר בקיומו של סב היושב בשמים ומושך בחוטים. אם כך נשאלת השאלה הא כיצד?

שתי סיבות לדבר והשלישית פועל יוצא מהן:

א.    פסיכוזה חברתית, - קרי מוסכמה בת דורות ושנים בדבר היות האל ככוח המניע את העולם ובכלל זה האדם

ב.      חביבות אשליות -   קרי, הדחף האנושי והצורך להתלות בדבר  מה נשגב ממך כדי להשיג נחמה פורתא או עידוד.

ג.       הרגש האנושי העצור  כמעין מים רבים המחפש דרך מוצא לפרוק מתחים להוציא מעצמו אל החוץ. 

נשיאת העיניים למרום בעת צרה, היא תוצאה של הסיבות הנ"ל ומראה לאדם  עד כמה אנושי הוא, עד כמה שבוי גם הוא האדם החושב החילוני, במוסכמות חברתיות, בפסיכוזה החברתית,  ברגשותיו ובתגובותיו האנושיות כל כך ,עד כי   בעת צרה קשה, הוא מוכן לכל. גם להשלות עצמו, גם לחפש ישועה במה שלא האמין בו כל חייו, אפילו , פעמים, בשאלת ידעניים ובעלי אוב,  וכדומה.

הסתייגות:

מובן שאין האמור כאן הוא מאמר גורף לכל האנשים החילוניים, הנקלעים לעת משבר ומצוקה קשה. ישנם בהחלט כאלו חזקים באופיים ובאמונתם עד כי ימשיכו עם הקו החילוני הטהור המוחלט שלהם עד לרגע האחרון של חייהם.\

אני יכול להעיד על עצמי שבעת צרה קשה במלחמה נשאתי אף אני עיניי השמימה בבקשה לאלוהים ( שאיני מאמין שיכול לעזור לי) שיעזור לי. זו הוכחה ניצחת שאנושי אנוכי ולא יותר מזה. והפניה אל הנשגב הבלתי נתפס במחשבת אדם אנושית היא אף כי בסתר לבו יודע האדם שהיא חסרת ערך ממשי,

5.    מילים על האמונה באלוהים[3]

האדם מטבע בריאתו נוטה להיות מאמין. זהו צורך טבעי רגשי שכלי של האדם. שהאמונה נותנת בידי האדם את הכח והדחף להמשיך הלאה בחיי היומיום שלו. פעמים היא מהווה גם מעין תכלית ויעד להשגה.

הצורך באמונה כמעט מחייב את קיומו של האלוהים.  ושימוש במלה אלוהים "כערך" צורני הוא דלת פתוחה להכנסת תכנים ואמונות.

דומני שסיבת היות האלוהים היא קיומו של האדם. שהרי בלא האדם החושב אין כל ערך או משמעות להיות אלוהים בעולם או לאי היותו. להיותו בורא עולם או להיותו חלק מתפיסת העולם של האדם. מכאן שאפשר מאוד לומר שהאלוהים הוא פונקציה של קיומו של האדם.

אך מבחינה תכליתית דומני שלא אטעה אם אומר (את שאמרתי עוד בימי צעירותי) שסיבת הסיבות להיות האלוהים קיים הוא פחד האדם מן המוות.  שאם מוות לא היה קיים בעולם אפשר מאוד ולאדם האגוצנטרי והאגואיסטי לא היה כל צורך מידי באלוהים שאפשר לבקש מדי פעם את עזרתו. אולי בהמשך דרכו היה ממציא אותו בשל עזרה להתגבר על קשיי חיים אחרים כמו מחלות אובדן פרנסה וכד'.

שהרי קיימים יחסי גומלין בין האדם לאלוהיו.  יחסיים שיצר אותם האדם.ובלשון עממית אומר: אני אעבוד אותך במסירות, אקדיש מזמני לך בוקר צהרים וערב. ואתה, כל שצריך לעשות הוא לעזור לי בעת צרה, ויותר מזה כאשר  תיקח אותי לעולמי, תואיל לשכנני באזור גן העדן שם עם כל הצדיקים. שהנה צדיק אני!

זה לא האלוהים הנשגב שהס מלדבר עליו כי אין שפה שאפשר להמחיש או לדבר בה על האלוהים שכל יצירתו אינה מובנת וגם לא תהיה מובנת.  זה אלוהים אחר. אלוהים דמוי אדם , גשמי , ארצי מאוד , אלוהים ברוא אדם למען ספק את צרכי האדם היומיומיים האגואיסטיים מעיקרם. וברור שזה האלוהים שאדם כמוני לא יכול להאמין במציאותו ובהיותו.

---

[1] מה עוד שלא במעט חייב היה דוד להחניף ל- ה' כדי שיסלח לו על פשעיו החמורים האכזריים כמו לקיחת בת שבע מבעלה  והריגת אוריה החיתי כאשר פקודת המוות ניתנת בידו שלו אל יואב כדי שיעמידו מול פני המלחמה החזקה.

[2] כלל וכלל לא בתפיסת עולמו של המאמין באל הנשגב מבינתו של האדם. האל שנתפס אך ורק בכח התבונה והשכל ולא ברגש . אל זה אין לו כל תכונה אנושית ואינו משגיח על איש בעולם הוא האי הוודאות הגדולה ביותר המרחפת מעל עולמנו אנו משחר ימי ההיסטוריה  קרי ימי בראשית ועד היום הזה ועד בכלל.

[3] וראה גם מאמר שכתבתי בשם : "מילים על  האמונה"

מילים על תפילת "עלינו לשבח" מתוך אמונות ודעות"

עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, (וְלֹא) גוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם, (שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ). וַאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים. הוּא אֱלֹהֵינוּ וְאֵין עוֹד אַחֵר, אֱמֶת מַלְכֵּנוּ וְאֶפֶס זוּלָתוֹ. כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. אֵין עוֹד:

עַל כֵּן נְקַוֶּה-לָּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְכָל-בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ.

 יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא, וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד, כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ: ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: וְנֶאֱמַר: וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל-כָּל-הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:

פירוש:

עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל לכאורה מוזר שיצורי האדם ברואי האלוהים, צריכים לשבח את יוצרם. שהרי ברור שיוצר העולם לא זקוק לשום טפיחת שכם או קריאת התפעלות מצד הברואים. הוא הרי יודע מה כוחו ושהכל סביבו אפס אפסים. מסתמא , שהאדם הנברא האנושי זקוק לזה, מבחינת המערכת הביולוגית והמערכת הנפשית שלו. הוא זקוק לזה משתי סיבות: קטנותו מול היקום ובורא היקום מעמידה אותו במצב כל כך נחות שהוא חושש פן יהיה גורלו רע יותר, לכן הוא מבקש "פתח הצלה" איזה אשנב אל בוראו שיראה ממקומו עד כמה ברואיו נאמנים לו ומכירים בגודלו. אך הצורך והדחף  בא מהאדם במלוא מעודו.

סיבה שנייה היא בשל הפריפריה הסובבת ליהודי ששומא עליו להיות אור גויים ולהפיץ את ידיעת האלוהים בין האומות. ועל כך נשמע לא מעט בתפילה זו.

לכן התפילה פותחת ב " עלינו לשבח לאדון הכל" האלוהים מכונה בפי האדם המתפלל בשם אדון  הכל. היינו הבעלים של כל פירור בעולם הזה ובעולמות אחרים אם ובאשר קיימים הם.

לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית

אין הסתפקות מצד מחבר התפילה באזכור האלוהים כאדון הכל, אלא יורד הוא מהמקרו של  "אדון הכל "למיקרו של "יוצר בראשית". היינו מחזיר את רעיון המתפלל ומזכיר לו את ראשית הבריאה.  האדם לא יכול לתת מעצמו דבר לאלוהים זולתי אמונה תמימה וזכה לכן "לתת גדולה" אינה מופיעה במובן של נתינה ממשית , אלא דווקא בהכרה ממשית. על האדם להכיר  בגדולה של האלוהים. ומחבר התפילה במכוון מזכיר את אלוהים כיוצר בראשית.

שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, (וְלֹא) גוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם"

ההיגיון אומר שהודיה ליוצר או לבורא צריכה להיות הודיה לשמה בלא כל תמורה או הטבה, ולכן אין צורך להזכיר את המוזכר בפסוק.

 השבח לאל הוא בראש ובראשונה על היות עולם ומלואו ובני האדם והאני בכללם. לכן השאלה כאן היא מדוע השבח הוא על הייחוד שלי ושל עמי מיתר משפחות האדמה.

מסתבר שעורך התפילה הזו הסתמך או השתמש כאן בביטויים מעמוס:  ג.2 " א שִׁמְעוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  עַל כָּל-הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם"

רק אתכם ידעתי: ביטוי מובהק של הנביא על בחירת עם ישראל מיתר העמים . ביטוי המתבסס על  שמות יט 4 -5 " ה וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.  ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." וכן על הנאמר בדברים ז 6 "  ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ  בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"

ועמוס גם אומר בפרוש שהוא ישמיד את הממלכה החטאה מעל פני האדמה אך  את בני ישראל הוא לא ישמיד. הוא לא יעניש אותנו בעונש של הכחדה. עמוס ט 8"  אֶפֶס, כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב--נְאֻם-יְהוָה."

כלומר :"רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה" ולכן משום שאתם קרובים אלי כל כך אתם תענשו במלוא חומרת הדין על פשעיכם, אך בשונה לעמים אחרים ותכם לא אכחיד.

זאת אומרת גורלנו לא יהיה עונש מוות וחלקנו יהיה עם אלוהינו.          

שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ

הם - הכוונה לאומות העולם היינו כל אלו שאינם בני אברהם ואמונתם היא אמונה שאינה

באלוהי ישראל. ולמרות שהפסוק מדבר ב "הם" במפורש. הכוונה המשתמעת מהפסוקים היא לא דווקא להם גופם אלא להם אמונתם! ויש בכך משום הבדל משמעותי עקרוני. ה

הם משתחווים הדגש הוא על משתחווים   ולאחר מכן הדגש על מתפללים ל.. " הלעג והבוז במשפט הזה הוא אליהם גופם, אלא אל נשמתם אל הרוחניות שבהם שמפנה אותם לעבודת אלילים או אלוהים אחרים שהם מבחינת ידיעתנו אנו את האלוהים – אלוהי ישראל- הם האלילים הבל וריק  פסל או אלוהים אחרים מכל סוג שהוא שלא יכול ולא יוכל  לעולם להושיע אותם.

על פסוק זה יצאה חמתם של עוכרי ישראל   עד כדי כך שבסידורים לפי נוסח אשכנז הוצא המשפט הזה מוסח התפילה עד לתקופה מאוחרת וישנם עוד סידורים שעד היום נמנעים מלומר זאת.

אלא מאי, כאמור לעיל ניתן להראות  שפסוק זה מורכב מחלקי פסוקים שנלקחו מישעיהו

ישעיהו ל 7:

" ז וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת"

וכן ישעיהו  מה 20

" כ הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הִתְנַגְּשׁוּ יַחְדָּו פְּלִיטֵי הַגּוֹיִם לֹא יָדְעוּ הַנֹּשְׂאִים אֶת-עֵץ פִּסְלָם וּמִתְפַּלְלִים אֶל-אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ. "

 ובמימי ישעיהו לא היו נוצרים ולא חשמנים ולא אפיפיורים .  אפילו מחבר התפילה לא חשב על כך שהרי הוא חי בבבל מקום שלא היו בו כלל וכלל נוצרים אך כדי להרחיק חשד כל שהוא שיש כוונה אנטי נוצרית מחקו את הפסוק הזה

מעניין שאת חמת זעמם של הנוצרים, לפני שלוש מאות שנה , העלה דווקא משומד נוצרי בשם פסח פטר שחי במאה ה -14  הוא טען שהמשפט שהם משתחווים להבל וריק מכוון נגד הנוצרים וההוכחה לכך היא בכך שהמילה   "וריק  בגימטרייה שווה למלה "ישו" = 316

ענה לו על כך הרב ליפמן מילהויזן  הנוצרים בלשונם לא קראו לו ישו  כי אם יזו"ש ובלשוננו נקרא ישו"ע  ענה הוא אמת ומקצתכם קוראים לו ישו"ע אך השנאה לא נשתתקה להפך  הקיסר פרידריך הראשון קיסרה של פרוסיה הוציא הוראה להשמיט את הפסוק הה מתפילת "עלינו לשבח" בשל שהוא מתריס ומלעיג בנצרות. הוא גם אסר על היהודים לירוק לאחר אמירת מילים אלה  יריקה שהיתה נהוגה בקהילות רבות.

את המילים האלו או המשפט הזה השמיטו כאמור ברוב הסידורים האשכנזיים עד ימינו אנו.

רואים אנו  שתאור העמים כעובדי עבודה זרה , אלילים, בצורה השוואתית ליהודים העובדים את אלוהים ומחזיקים בדת הנכונה האמיתית היחידה, עצם העמדה של אלו מול אלו על כפות המאזניים מול מבחן התיאולוגיה  העולמית , הרגיז לא במעט את הנוצרים שתפישת הדת שלהם שונה משלנו. הצגת העליונות היהודית בפסקה השניה של  " עלינו לשבח" שישראל היא אשר תשמש אור לגויים ועמנו הוא אשר יביא את אומות העולם להכיר בכבוד ה' ובתורתו הגבירו את השנאה ואת רצון הפגיעה והנקמה בקרב הנוצרים מול היהודים.

ידוע על אנטישמים  שהעלו את הווכחנות הזאת ועוררו אותה שוב ושוב כמו הפרופ' יוהנס בוכסטורף[1]  1664 משוויץ וכן יוהן אנדריאס אייזנמגגר[2]  ( 1650 -1700  שהשמיץ והכפיש את היהודים בספרו" היהדות החשופה"  1700  על תפילת " עלינו"  האנטישמי הזה השקיע את כל כספו כדי להפיץ את ספרו את יהודי פרנקפורט הצליחו למנוע את הפצת ספרו לקיסר פרידריך הראשון שהוזכר לעיל, מפרוסיה הקיסר , אומנם, החרים את הספר של אייזנמנגר אך כאמור אסר להדפיס את המשפט הזה בסידורים ואסר  על היריקה בתפילה.

 וַאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים.

נוסח אחר אשכנזי : "  וַאֲנַחְנוּ כּורְעִים וּמִשתַּחֲוִים וּמודִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוש בָּרוּךְ הוּא: "

נראה בעיניי שיסוד ההשתחוות הוא  הפסוק " כי עפר אתה ואל עפר תשוב" כפי שמופיע בבראשית פרק א.

שהרי האלוהים יצר את האדם עפר מן האדמה ויפח בו רוח חיים. כדי להראות פיסית את גדלות האלוהים על האדם , צריך היה בעצם האדם להמית עצמו בפני האלוהים  כמו למשל העקדה שמראה את ההקרבה הגדולה ביותר שיכול לעשות האדם כלפי האלוהים והוא לוותר על חייו. הכוונה ליצחק שנעקד אל המזבח. אך ברור מאחר והתורה אוסרת על אדם לקחת את חייו במו ידיו , וכן בשל ייצר הקיום והבסורד שבדבר, היהודי מראה את כניעתו והכרתו בגדולת האל על ידי כריעה והשתחוות עד עפר. הקרבה לקרקע מראה ומעידה על אפסותו ועל היותו עשוי עפר , שהנה מתקרב הוא בכריעה אל כור מחצבתו  אמא אדמה.

מכאן אפשר להבין את "ומודים לפני מלך..." עצם האקט הפיסי יש בו כדי הודיה על גדלות האלוהים ואפסות האדם.

מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים

מאז ומתמיד צרם בעיניי המשפט הזה מלך מלכי המלכים ככינוי להקב"ה.  שהרי אם אנו אומרים שלאלוהים אין גוף ואין דמות הגוף והוא בשמים ובארץ ואם נסתמך גם על תיאורית שלילת התארים של הרמב"ם ואם נבין שהאלוהים הוא נשגב עד כדי שאי אפשר לדבר עליו בשפת אנוש הרי הביטוי " מלך מלכי המלכים" המנסה להאדיר את האלוהים עושה בדיוק שרות הפוך. שהרי הוא ביטוי חסר תוכן. האלוהים הוא שיצר את האדם והאדם הוא שביקש מלך עליו למרות שהאלוהים לא רצה בזאת, ובכל זאת קיבל מבוקשו, לתת כינוי של מלך או מלך מלכי המלכים לקדוש ברוך הוא הוא ביטוי שמפחית מקדושתו ומהיותו מעל האדם. והא ראיה המשך המשפט המדבר בעד עצמו וסותר את הרישא שלו." ," שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים".

שהרי כל בר דעת יבין שמי שיוסד ארץ ונוטה שמים ושכינת כוחו בגבהי מרומים, הוא בלתי נתפס בעין אנושית ובשכל אנושי ולכן אי אפר לייחס לו תארים של בני אדם כמו נסיך או מלך או שליט.לכן הוא הקדוש ברוך הוא.

הוּא אֱלֹהֵינוּ וְאֵין עוֹד אַחֵר, אֱמֶת מַלְכֵּנוּ וְאֶפֶס זוּלָתוֹ. כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. אֵין עוֹד:[3]

הדיבר הראשון בעשרת הדיברות אומר:

שמות כ א " ב * אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי."

דברים ה ו "  ו * אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי."

השאלה הנשאלת היא מדוע  כותב התפילה לא הסתמך על אחד מהפסוקים האלו של עשרת הדיברות והביא דווקא את הפסוק מדברים שהוא מדבריו של משה?

תשובתי לכך פשוטה. את עשרת הדיברות והדיבר הראשון כל תינוק ידע.  וכל איש ישראל שהרי זה הבסיס לכל הדת המונותאיסטית היהודית.

אך הזכרת דברי משה יש בהם גם את המהות האלוהית ; אלוהים חובק עולם שמים וארץ וכן הפעלת הזרז האינטואיטיבי לכל דברי משה בדבר האלוהים  כפי שנמסרו בפסוקים שלפני פסוק ל"ט פסוקי הוראות שמתחילים באמרה: "  וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם.  ב לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ--לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם" וכן בפסוק לה " לה אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים:  אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ"

המילים  המקראיות "ואין עוד"  הם חציו של משפט שאת המשכו צריך המאמין לומר בלבו היינו "בלתו"  היינו רק הוא אין עוד אחד כמוהו. ואין בנוסף עליו. את זאת התורה משאירה לאיש להשלים ולשנן בלבו שלו.

 

החלק השני של התפילה:

עַל כֵּן נְקַוֶּה-לָּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְכָל-בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ.

החלק השני הוא חלק הבקשות: הקולקטיב המתפלל מבקש בקשות  מאלוהי אבותיו.  לפי ענ"ד ותפיסתי הפרטית אין לבקש משאלה מהנשגב הבלתי נתפס, המייצג בפני האדם את האי הוודאות השלמה בעולם האנושי הזה. אך לא כן דעת הרוב עובדה שקיימת תפילת הבקשות פרופר, וכן התפילה מרובה בבקשות במיוחד תפילת שמונה עשרה. על כן לא אכנס לדיון בנושא זה, אלא אשאל: האם אין בבקשה אוניבסלית זו שמונחת כאל לפנינו, משום התערבות בעניינים של מעלה שלא בתחום האדם ולא ברשותו ובהבנתו?

המתפלל מקווה שבמהרה לפי תפארת וכח  האל יעביר גלולים מן הארץ היינו כל מיני דתות ותפילות לאלוהים אחרים וגם הפסלים יהרסו. והמטרה הכללית הסופית תהיה תיקון עולם תחת ממלכת השמים ( שימו לב עד כמה ההתערבות עמוקה עד כדי התערבות בממלכת השמים)  וכל בני האדם  ימירו דתם להיות בני דת משה כי הם יקראו בשם ה'  וכל אלו שנחשבו באמונתם לרשעים ישובו לחיק הטוב והברכה.

אפשר להביע משאלת לב שכך אומנם יקרה. אך לא הייתי מעז לכתוב זאת כמעין ייחול או תקווה שחור על גבי לבן כדי שהדברים ייקראו כך לדורות. הייתי משאיר מחשבה זו איש איש בלבו הוא. שהרי גם קריאה כזאת עלולה להקפיץ אויבים אנטישמיים על עם ישראל ממקומותיהם. אני מבין שרשעי ארץ הכוונה לא לטיב הגוי או להתנהגותו שהרי יכול להיות הוא הטוב באדם וגומל חסדים, ונותן מכספו לעניים הכוונה היא לאמונתו ותפילותיו.  שהוא משתחווה לפסלים מעשה ידי אדם, ומתפלל למי שהוא חושב כאלוהים ולא היא.

אשר לתקון עולם:

תקון עולם הוא בבחינת הפיכת העולם למקום טוב יותר המבוסס על צדק מוסר ואהבה. מקורה של אמירה זו היא בתפילת מלכויות במוסף של ראש השנה

השאלה היא מדוע יש לדבר על תקון עולם ? והשאלה מסתעפת בעצם לשתי שאלות

א.    מה ההתערבות הזו לכם בני האדם במלכותו של הקב"ה מי שיצר את העולם הוא אשר יחליט אם מקולקל הוא או תקין הוא או יהיה כזה או כזה ברגע זה או זה. אם אנו משליכים את יהבנו על ה' עלינו לבטוח בו ולא לקוות ולא לייחל ולא להציע . האלוהים הוא אשר יעשה את אשר יעשה.

ב.     אם אנו מבקשים לתקן עולם הרי משתמע מכך שהעולם מקולקל ואם העולם מקולקל אנו שוב מביעים ומביאים מאמתחתנו ביקורת נגד יוצר עולם שיצר את עולמו עם פגם אחד או יותר שיש לתקנו.

אשר לשאלה הראשונה: לוגית היא נכונה רגשית לא נכונה.  נכונה, כי באמת אין להתערב במעשי הקב"ה שגם איננו יודעים חקרי לב וכליות כמוהו. אך רגשית יש לזכור שוב אנחנו בני אדם וכבני אדם אנחנו מדברים עם האלוהים כבני אדם. מבקשים מייחלים מקווים אומרים בעזרת ה' וכד' זה דרכו של אדם. זו התרפיה של האדם, זו תרופת הנפש, זו היכולת לשים מבטח בידי ה' והוא יכלכל את אוהבו.

אשר לשאלה השנייה אכן כך העולם אינו מושלם והקב"ה כנראה ברא אותו בכוונה לא מושלם כדי שהאדם ישאף כל חייו אל השלמות והא ראיה ברית המילה העורלה שהיא מעין חלק מיותר פגום . סיבה אחרת להיות העולם מועד להתקלקל הוא ייצר הרע שבאדם. שנוצר עם היווצרות האדם על ידי בוראו. הוא אשר גורם לקלקול העולם ולכן טבעי שהאדם יתפלל וייחל לשינוי. שהקב"ה יעשה איזה שהוא שינוי במנגנון ויגרום שהעולם יהיה טוב יותר. שוב דיברה כאן תורה בלשון בני אדם.

סיבה נוספת העולה על הדעת  והיא תיאולוגית מעיקרה , הדורשת לתיקון עולם היא " העבודה הזרה" או " עבודת אלוהים אחרים"

נכון להגיד שהקב"ה אשר יצר את העולם יכול היה לגרום לכך שכל בני האדם יאמינו בו ולא לבחור לו עם בחירה אחד, אלא שכל העמים בתור ברואיו יהיו נבחריו. והרי לפי המדרש, לפחות, מצער ה' על כל יציר מכפיו שסובל ,כמו שאומר המדרש  שאלוהים גוער במלאכים ששרים שירה ואומר להם: " מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?

אך האלוהים יכול היה גם לברוא את העולם במאמר אחד בחלקיק או מאית של שנייה , במושגים שלנו, ובכל זאת ברא את העולם בשישה ימים ונח בשבת.

מכאן אנו לומדים שיש כוונה חינוכית לימודית או מורשה לדורת שעומדת כאן על הפרק. תבונה וחוכמה מאחורי מעשי הקב"ה. בריאת העולם בששת ימים ומנוחה בשבת דרך חיים לאדם ולאנושות מתחילתה ועד בכלל ימיה. בריאה בשלבים כמו יצירת האדם את הדברים שהוא יוצר בתחומים השונים בשלבים ולא באחת. למשל מכונית, מכונת כתיבה, וכד'

לפי זה אפשר להבין את עניין הבחירה של עם אחד שיהיה עובד ה' ויתר העמים ההולכים במועצותיהם וישראל כאור לגויים צריכים להעביר אותם מעולם שכולו מטובל בעבודה אלילית וזרה אל הנתיב הנכון אל דרך ה'.

זו עבודה לדורות המוטלת על עם הבחירה ולכן מופיע בעלינו לשבח הייחול לאפשר לעם ישראל למלא את יעודו בהצלחה מירבית. המקור לעניין תיקון עולם הוא בתלמוד

מסכת גיטין לב א וכן לג א . הגמרא עוסקת שם בעניין שולח גט לאישתו ושולח שליח כדי לבטלו, וכן  עניין איסור  פדיון שבויים במחיר מופקע, ותקנת הפרוזבול , כדי לאפשר לעניים ללות כספים לפני בוא שנת השמיטה לכל המקרים הללו קורא התלמוד מפני עניין של תקון עולם. היינו למנוע נזק לחברה דווקא בשל ההלכה או המנהג. הקריאה היא לסדר חברתי. המשימה היא קיום ההלכה ותיקון העולם הוא אמצעי או  דרך להשגת המטרה  הזו.

מאז האר"י והעיסוק האינטנסיבי בקבלה ( חכמת הסוד) תיקון העולם קיבל משמעות רחבה יותר. על קצה המזלג נאמר שהקבלה רואה את העולם כמו חלה בו מחיצה בין האל והשכינה. תיקון העולם יהיה בבחינת הגאולה שתאחד אותם מחדש. מכאן אנו שומעים על תיקונים למיניהם כמו " תיקון חצות" " תיקון הכללי" וכן תיקון עולם על ידי מעשים טובים , קיום המצוות, לימוד תורה, גמילות חסדים.

החלק השלישי של התפילה:

יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא, וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד, כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ: ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: וְנֶאֱמַר: וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל-כָּל-הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:

החלק השלישי של תפילת עלינו לשבח מדבר בהכרה של כל יושבי תבל במלכות הקב"ה. והתפילה מפרטת כל בני הלאומים – לך תכרע כל ברך, כל בעלי השפות השונות  - תשבע כל לשון  כולם בלי יוצא מן הכלל יכרעו ברך או יפלו אפיים וישתחוו לאלוהי השמים. האלוהים ימלוך על כולם לעולם ועד והייחול הוא שאחרית הימים הזו תתבצע במהרה. 

הסיבה לכל האירוע הכלל עולמי הזה שיקרה הוא בשל העובדה שהמלכות היא של האלוהים לעולמי עד  והסימוכין לכך הוא הביטוי התנ"כי  " והיה הא למלך על כל הארץ . ביום ההוא יהיה ' אחד ושמו אחד.

הפתיח של החלק השלישי מדבר על ההכרה האוניברסאלית באלוהים כאמור:

יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד.

כאן מדובר גם על הכרה שהיא מדעת וגם על ידיעה שהיא יותר ממקום  הניסיון.  ההכרה היא במודע. ההכרה היא בכוחו עוצמתו כל יכולתו של האלוהים אשר ברא את המאמין ובכוחו לעשות הכל. הידיעה היא הבנת הדרך איך להתקרב אל האלוהים איך לעבוד אותו היא מדברת יותר על המעמד של האדם מול האלוהים.

כלומר עמקות שתי המילים האלו היא בכך שהאומות גם יכירו באלוהים וגם ידעו איך לעובדו. ולהלן צורת הכניעה שלהם מול האלוהים:

כריעת הברך היא עבודה פיסית ותשבע כל לשון היא עבודה רוחנית. כלומר בני האומות יחזרו אל האלוהים שיצרם שבראם, בכל מעודם ונשמתם בכל גופם חומרי ורוחני.

ועתה מסביר הפסוק  את עוצמת ומהות קבלת עול מלכות שמים של אותם יושבי תבל: כשם שאנחנו כורעים ומשתחווים לאלוהינו כך גם הם יכרעו וישתחוו. יתירה מזו הם לא רק יכרעו, אלא יפלו, היינו יהיו נרפים וחלשים עד כי כך לא יהיה בהם לעמוד על רגליהם מול כוחה של שכינה.

. לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר[4] יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ

יש כאן משאלת לב שהיא בעצם גם משאלת שליחות עם ישראל להיות אור לגויים הינו להפיץ את תורת הקב"ה בין הגויים. אך כאן יש משאלה חזקה יותר היינו שיקבלו כולם את עול מלכות ה'.

מה מסתתר מאחורי הגשמה היפותטית  של משאלה זו? מצב שמלכתחילה היה יכול להיות אלו הקב"ה רצה בו, כמו שאמרנו לעיל. אלו היה רוצה היה בוחר בכל העמים יצרי כפיו כנבחריו. אך לא, הוא בחר רק בעם ישראל.

אם נניח מצב אפוקליפטי בו כל העמים יחזרו אל אלוהי ישראל והוא יהיה אלוהיהם והם יעבדו אותו בכל לבם ומעודם, הרי שערך עם ישראל כעם הנבחר תיאורטית פוחת!  אך ברור שהבטחת ה' לאברהם על הארץ ועל הבחירה של העם כנבחר לעולם עומדת.כך שמעשית אין מה לחשוש.

סיכום קצר עם לקח גדול

מן המיותר לציין שלא עסקתי  במאמר זה בחלק חשוב ומרתק של התפילה והוא ההיסטוריה ליצירתה מי כתב, מתי כתב, איך כתב, מסורות שונות ,נוסחים שונים, וכדומה. את הפן הזה השארתי לכל אוהבי ההיסטוריה לתור אחריו.

אך לפי שראינו תפילת " עלינו לשבח" שעל פי המסורת נכתבה בימי יהושע בן נון או שהוא כתב אותה, היא חשובה לא רק בשל שדמות תנ"כית חשובה כתבה אותה, אלא גם משום תוכנה ושיבוצה אחרי כל תפילה חשובה במשך היום שחרית מנחה ערבית . מקומה הראשון הוא בתפילת ראש השנה יום  קדוש וחשוב ליהודים ( בוא נברא על פי המסורת האדם הראשון) ההתרעה שלי כאן היא שלפי מה שראיתי במו עיניי בעת היותי מתפלל בבתי כנסת ,בעת נעורי ,  הוא ש"בעלינו לשבח " חלק מהמתפללים כבר עם חצי רגל בחוץ, קריאת התפילה נעשית במהירות שיא, תוך כדי קיפול הטלית לעיתים גם התפילין, מעשה "מלאך אחד שיכול לעשות שתי שליחויות בעת ובעונה אחת" ולדעתי יש לחזור ולתת לתפילה הזו החותמת את פרקי תפילות השחרית המנחה והערבית, את מירב תשומת הלב והכוונה ומעבר לכך את הכבוד כלפי שמים. שהרי בכך מדברת התפילה ב " אנחנו כורעים ומשתחווים ומודים ולא באנחנו  "מזדרזים ממהרים ובורחים". על כן יקרא כל אחד את הדברים האלו ייקח אותם לתשומת לב יאדיר את התפילה הזו יכבדה, ותבוא עליו ברכת שמים .

ח.ק

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] ראש הקתדרה ללימודי יהדות באוניברסיטת בזל. אנטישמי" מורעל" ניסה להוכיח שעקרונות הרמב"ם ומפרשים יהודיים אחרים כוונו נגד הנצרות וכן גם התפילות והמנהגים של היהודים הם אנטי נוצרים. ניסה לבטל את מקוריות התנ"ך ולומר שהוא נכתב בזמן עזרא, היהדות מסולפת והנצרות לדעתו המשך של המקרא. עלינו לשבח לדעתו הוא אנטי נוצרי.

[2] "באמסטרדם החל אייזנמנגר לגבש את עמדותיו האנטי-יהודיות ואת רעיונותיו האנטישמיים. הוא היה בקיא בתנ"ך, בתלמוד ובדברי חז"ל, ובא במגע עם חכמים יהודיים. במיוחד השפיעו עליו פגישותיו עם רבי דוד לידא (רב העיר לידא ובהמשך הרב הראשי לקהילת האשכנזים באמסטרדם). בפגישות אלה העביר לידא ביקורת חריפה על האמונה הנוצרית ודיבר בגנותה. מה שהכריע את הכף הייתה התגיירותם הפומבית של שלושה נוצרים בעיר אמסטרדם.

אייזנמנגר ראה כפי הנראה ביהדות סכנה חמורה לנצרות, וחשש כי יירבו הנוצרים שיתפתו להמיר את דתם ליהדות, ועל כן חיפש בספרות היהודיתדברים שימשכו את המאמינים הנוצרים מפניה.

אייזנמנגר נקט בתחבולה של התקרבות ליהודים ורכישת אמונם. בשנת 1694 הדפיס את התנ"ך בפרנקפורט עם יוהנס לויזדן (Leusden), וזכה להסכמתו של הרב דוד גרינהוט, שבהקדמה להוצאה כתב בשבחו של אייזנמנגר וכינה אותו "חכם מופלג באומות".  ( ציטוט מתוך ויקפדיה)

[3] דברים ד לט וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת:  אֵין, עוֹד.

[4] אסתר פרק א כ וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְּכָל-מַלְכוּתוֹ, כִּי רַבָּה הִיא; וְכָל-הַנָּשִׁים, יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן--לְמִגָּדוֹל, וְעַד-קָטָן.