על המשפט "וחושך על פני תהום" בראשית א פסוק ב

על פניו נראה שעומדת בפני עינינו המטאפורה הראשונה שנכתבה בתנ"ך ככלל, ובתורה כפרט.

שהרי מה זה תהום?  באופן כללי ביטוי למעמקים לעומק. כמו מעמקי ים למשל או מעמקי קניון שאתה עומד על שפתו ומסתכל מטה. יכול להיות גם פער עמדות בין בני אדם (אך ברור שאין הכוונה כאן, אלא לתהום פיסית.)

ולפסוקנו:

הרי יכול היה להיכתב וחושך על תהום. אז בשביל מה הוספה המלה פני?

שהרי ממה נפשך? אם הוספה פני, סימן שלתהום יש פנים. ואם אין לתהום פנים  אז לשם מה הוספה המלה פני?

חשיבה זו מנתבת אותנו לאפיק חשיבתי אחד והוא שמה שהפסוק מנסה להראות לנו הוא שהיו כאן שתי ישויות נפרדות שאינן מתערבבות זו בזו האחת היא התהום  היינו פער מעמקים שמה שמילא אותו הוא לפי ידיעתנו כבני אנוש הוא אוויר.

אך החושך התחיל לא מהמעמקים, אלא מהמקום בו המעמקים מסתיימים  היינו סופו של עומק הוא תחילתו של חושך.

ההבדל הבולט לעין הוא שבעוד לתהום אתה יכול לדמיין נפח בשל העומק שטבוע בעצם המילה תהום, הרי שבערך חושך אין אתה יכול לדמיין נפח, עומק או אפילו לא שטח. החושך שבפסוקנו הוא דבר אבסטרקטי ומופשט לחלוטין.

אך נעזוב לרגע סקירה זו וננסה לברר את מהותו של החושך. שהרי חושך מה הוא?

לפי הפסוק הראשון בתורה ניתן ללמוד שהחושך הוא המצב הנורמלי הטבעי אולי גם הסטטי שקיים בעולם מהיווסדו.

מכאן נובע שהאור הוא המצב הלא נורמלי שעיקרו בבריאה או ביצירה כפי שנראה בהמשך.

מכאן שהעדר אור פירושו חושך אך העדר חושך לאו דווקא פירושו אור!  כי אמרנו שאור הוא פונקציה של בריאה( שלא כן החושך שהוא נתון קיים.)

אז מה כן יכול להיות בהיעדר חושך? זאת התורה לא אומרת, וניתן לשער כל מיני השערות  אולי הרִיק? אך גם לריק, מן הסתם, יש לו צבע משלו ,( זה שאנחנו לא מסוגלים לראות את הצבע של הריק זה לא אומר שאין לו צבע!)

האדם המאמין בעל כורחו צריך לומר שהעדר חושך מורה על הימצאות הזיו האלוהי.

לאדם החילוני אין תשובה או פתרונים לכך.

אך הייתי יורד לרובד שני ואומר כך: או יותר נכון ממשיל את עניין החושך והאור לעניין המוות והחיים.

לאמור:

כשם שהחושך הוא הנתון הנורמלי הסטטי והאור הוא יצירה או בריאה הדוחקת (באופן ארעי בלבד את החושך), כך המוות הוא הנתון הנורמלי הסטטי הרגיל, ואלו החיים הם תולדה של יצירה או בריאה אשר דוחקת את המוות לתקופת זמן ארעית בלבד.

אולי יכול למצוא בכך האדם החילוני נחמה פורתא  שבפרידתו מן החיים הוא חוזר בעצם או מוחזר בעצם למצב הנורמלי הקיים בחוקי היקום. אותי לא יכולה לעודד או לנחם עובדה שכזאת.

לעניות דעתי אנשי הדת רואים את הנמשל לחושך ואור ברובד שלישי כאשר הם מלבישים זאת על האדם וחייו לאמור:

חיי האדם מראשיתם הם בחושך (כמו שהתורה אומרת כי ייצר האדם רע מנעוריו) ולכן רב הרע או הנקודות השחורות שבחיי אדם על הטוב שהן נקודות האור והן מזעריות.

אך כשם שהופעת האור מחסלת את החושך באחת, וניתחת על מרחבים, כך נקודת האור שבחיי האדם: אף כי מעטות הן נקודת האור, הרי שכל אחת מהן מאירה בעוצמה אדירה כמעין חיפוי ופיצוי על כך שרב הסבל על האושר רב החושך על האור,

אפשר לקחת את הביטוי הזה גם כמשל לחיים. החיים רצופי תהומות. הבעיה היא שלא תמיד יכול האדם לזהות אותם בשל החושך המכסה את פניהם

לכן תמיד יהא אדם הולך ופנס בכיסו.והפנס הוא תורת החיים  כמו למשל תורתנו הקדושה.

*

"וחושך" " על פני" "תהום" - - -

אפשר להסתכל על הביטוי הזה גם מנקודת ראות אחרת של האי וודאות שבחיים.

חושך –

 מבטא את העיוורון המוחלט שהרי אי אפשר לנצל את חוש הראייה בחושך. האדם מגשש דרכו כסומא באפלה. ולכן החושך מצטייר בעינינו  כמשטח חשוך אחד שאפשר ויש לו אורך ורוחב אך הוא מכסה    "על פני" .   כלומר מכסה דבר מה, ולכן אין לו נפח. הוא מישור אחד גדול אולי אין סופי.

תהום –

 מבטא בהחלט את העומק של החיים.  מקום שתחתיתו בלתי נודעת ואיש לא מעוניין להגיע אליה. לא בשל אי יכולת אלא משום חשש מהבלתי נודע.

"על פני" –

 מבטא יותר במדויק את האי וודאות. העמידה בחושך על סף התהום או על פני התהום. מבטאת את נקודת המאזניים בין המציאות האפלה לבין האי וודאות שנמצאת כדימוי בעומק החיים.

מכאן אנו יכולים לדמות נגד עינינו קו אחד של אחדות  רעיונית ששלושת הגורמים: "חושך" "על פני" ו"תהום", מבטאים את האי וודאות ואת הגורם הפחות בטוח, אולי גם הפחות חיובי בחיי היקום במקרו  ובחיי האדם במיקרו.

אם נחזיר משפט זה אל סביבתו הטבעית היינו אל פסוק א וב במלואם נקבל תוצאה מעניינת:

בתוך הראשית שהיתה, שאין הכתוב מדבר עליה ואינו עומד על מהותה, יצר ה' את השמים והארץ. אין הסבר לערכים שמים או ארץ. 

אך מדובר על צורת הארץ שנבראה והיא תהו ובהו חושך על פני תהום.

לגבי חושך על פני תהום אמרנו שהכוונה כנראה לדבר לא בהיר ולא ברור ובהשאלה אי וודאות שבחיים.

  אך מה הוא ה -תהו ובהו ? לכך אין שום הסבר.

 עם זאת,  סביר לראות בעין שתהו הוא תחילתה של המלה תהום. או תחילה של תהייה.  בהו  מזכיר את פעולת הבהייה עצמה. היינו בהייה ותהיה או תהום ובהום ובאופן ציורי ויזואלי מין פערי קרקע עצומים כאלו שמעוררים בהייה או פליאה שהמתבונן בהם עשוי לתהות על מהותם ועיצובם. זאת אומרת צפוני סוד קדומים בצורתם ובעוצמתם.  לפי זה סביר שתהו ובבהו בא להסביר מצב של  ערבוב או כניסת  תהומות זה בזה.

שורה תחתונה הכתוב בה ללמדנו: שהארץ היתה רצופה בתהומות  שעל פניהם או על סף כל תהום ותהום, באופן ציורי, היה מונח לו החושך. מובן שהכוונה היא לרצף תהומות שמהותם עומקם שונה זה מזה או שוויון ביניהם לא ברור לנו כי לא נאמר דבר וחצי דבר על כך.

לאחר מכן מדובר על רוח אלוהים המרחפת מעל פני המים. היכן המים? האם בארץ? האם בשמים? לא נאמר.

עוד דבר תמוה הוא שנאמר בפסוק 1  שבראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ אך בפסוק 7 מדובר על  עשיית הרקיע.  וש ה' קורא לרקיע שמים. האין זו כפילות?

נראה שכבר מתחילת התורה בספר בראשית מדברת התורה במידה שחוזרת עליה לא פעם ולא פעמיים, כי אם רבות במספר, והיא מידת הכלל ופרט. בפסוק א מדובר על הכלל של בריאת שמים וארץ ואלו בהמשך פסוקים ו  ו – ז מדובר במיקרו -  בפרט.

לפי זה הדעת נותנת להבין ש "רוח אלוהים מרחפת מעל פני המים "[1] הכוונה למעין "רצועה" שקופה לעין האדם. באזור העליון  שנקרא שמים (ששם יש מים) שהוא מעין גג העולם שממינו יכול הקב"ה לשלוט הן על השמים והן על התהו ובהו של הארץ.

אך לענייננו מעניין שלאחר ארבעת המילים חושך על פני תהום  נאמר בהמשך ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור.

החזרת ארבעה המילים הללו אל סביבתן הטבעית ואל ההקשר הסביבתי שלהן בטקסט מלמדת אותנו דבר מה חשוב ומשמעותי.

אם ראינו את החושך את סף התהום והתהום  כאי וודאות של החיים דבר שבמהותו הוא מפחיד את האדם גורם לחששות בלב הרי "ויהי אור"! הוא הדבר הוודאי והחיובי שבחיי העולם והאדם. אפשרות להחיות את חוש הראיה הלכה למעשה. האדם רואה את שלפניו בעולם.

האם ראיית האדם היא אשליה או מציאות כשלעצמה? השאלה מעניינת מסקרנת כשלעצמה אך בהחלט לא רלוונטית מסיבה פשוטה: מה שחשוב הוא שהאדם בשכלו המוגבל רואה את אשר שכלו יכול לתרגם לו. ולכן השאלה אם זו אשליה של מציאות או מציאות אמיתית היא בהחלט לא חשובה. חשוב שהאדם רואה את שלפניו ולפי זה הוא מתנהג ופועל.

מכאן נשאלת שאלה אחרת האם  אפשרות הפיקוח,  היינו נתינת חיים לחוש הראיה על ידי בריאת האור  יכול שיהיה חיובי לאדם  או שמא יכול שיהיה לו לרועץ?

שהרי לא כל דבר שנוצץ הוא זהב. זה אנו בהחלט יודעים והראיה לא אחת גורמת לנו לבצע מעשים איומים ולאו דווקא טובים?

אך אפשר פה לשאול שאלה פילוסופית שהשאלה תענה תשובה על עצמה.

האם עדיף היה שלא היה נברא חוש ראיה לאדם? היינו שילך כל חייו כסומא באפלה? או עדיף שיהיה לו חוש ראיה כבמצב הבריאה הקיים?

ברור , אפוא, שאם לא היה נברא לו חוש ראיה, לעולם לא היה יודע האדם מה הוא חוש הראיה ולפי זה  לא היתה לו אמת מידה של שיפוט לגבי יתרון הראיה מול חסרון הראיה. לפי זה היה חי את חייו כדגים עיוורים במעמקי האוקיינוס. סביר שההתקדמות האנושית לא היתה ניתנת כלל לביצוע.[2]  במצב הקיים יודע האדם מניסיון הדורות את החיובי והשלילי שבחוש הראיה. גם ניתנת לו אפשרות ההשוואה. הוא די בטוח שאם לא היה לו חוש ראיה היה מגשש באפלה ופועל על פי חושים אחרים. ובהיבט לאחור ממצב של ראיה, הדברים נראים בעיניו כשליליים. זאת אומרת שעצם אפשרות הראיה לאדם היא בסך הכל הכללי חיובית יותר על כל היתרונות והחסרונות שבה, מאשר "החלופה" התיאורטית  ללכת בדרכי החושך.

אם נשליך מסקנה זאת לפסוק שלנו "וחושך על פני תהום" בצירוף "ויהי אור" נבחין מיד בין

המצב השלילי  חושך, אי וודאות,

למצב החיובי : וודאות:  בין לטוב ובין לרע.

עם נעלה עוד מדרגה בדיוננו נוכל למצוא מעין הקבלה בין האי וודאות המסתכמת ב – "חושך", "תהום", "על פני", לבין  כוחות הרע מול " ויהי אור "  היינו הוודאות של מציאות הטוב והרע שעצם אפשרות ההבחנה היא דבר חיובי  כשלעצמו ולכן  ויהי אור יכול לסמל את כוחות הטוב.

ועם ננסוק עוד מעלה נוכל לומר שבתוך הראשית שהיתה קיימת בעולם, סובבו בעירוביה כוחות האי וודאות היינו הרע . והקב"ה שברא את האור! בעצם זרע את הפיקחון ואת ההבחנה החיובית הן במובן האוניברסאלי קיומי של העולם והן בבחינת הפרט הוא האדם.

כך בעצם הפסוקים הראשונים בבראשית מעמידים בפני הקורא את שני הכוחות המרכזיים המושכים בעולם כח האור וכח החושך, השלילי והחיובי, הטוב והרע.

*

וחושך על פני תהום - - -

אפשר לבחון את המשפט מנקודת מבט אחרת , או נוספת, והיא  עניין האי סדר העולמי. והפיזור הפרטי.

אם נבחן את משמעות הביטוי "וחושך על פי תהום" גם לפי שפרשנו זאת לעיל נבחין באי סדר מסוים ששרר ביקום בעת בריאת העולם .

הנה:

במצב הקיים בו קיים הסדר, בין גרמי היקום, החושך מופיע ברדת יום והוא מצב של הסתלקות השמש, והיום הוא הסתלקות החושך והופעת השמש במזרח , וכך במחזוריות קבוע סטנדרטית עולמית יקומית.

אך לא כך היה בימי בראשית. הנה:

חושך – כאמור מצב נתון שהוא אפלה מוחלטת. העדר אור.

סף תהום ותהום עצמו.  הגדרות בלתי מפורשות, מופשטות ברובן.

  עם נוסיף לכך את "התהו ובהו"  שאלו שוב ערכים בלתי מוסברים דיים ואת הערך שמים  ומים שמאוחר יותר מתברר שהיה צריך להבדיל בין אלו שמעל הרקיע ומתחת לרקיע, נראה שבהתחלה או בראשית , היה העולם במצב של  אי סדר מוחלט.  והאי סדר הזה היה סתמי. לא היה בו שום הגיון  שיכול להיתפס בשכלו של אדם כהגיון של ממש.

מאידך, תהליך הבריאה מראה לנו על יצירת יש על הקיים תוך שילוב החדש בצורה מסודרת הגיונית שקולה ומחושבת מעבר לכל מחשבה אנושית קיימת.

הסדר הזה בין הפריטים או הפיכת אי הסדר הסתמי,  לצורה מחושבת של סדר, היא אחת מאבני הפינה של התנהגות גרמי הטבע ביקום ואחד מציוני הדרך החשובים ביותר בדרכו של האדם בחיים.

התורה מראשיתה מלמדת אותנו שבכל התחלה בחיי אדם טמון אי סדר מסוים כאשר על האדם לדעת להשתמש במוחו במחשבתו בשכלו כדי ליצור מהאי סדר הזה סדר! הן אם המדובר בסדר פיסי או סדר רוחני.

משמעות הדבר שאפילו הקב"ה בורא העולם והאדם בכללותו היה צריך בשום שכל לעשות סדר בין גרמי  היקום כמו חושך, מים, ארץ, תהומות, ואפילו , אולי, לקבע דרך קבע את משכנו שלו  של "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" היינו להחליט היכן אותה רוח תהיה דרך קבע.

על אחת כמה וכמה האדם, כמוהו כתינוק שנולד או כשלמה המלך שאמר לא אדע צאת ובוא.  על האדם לדעת לכלכל את מעשיו וליצור סדר בדרכיו  בחיים.

*

בחינת המשפט וחושך על פני תהום מבחינה אמוציונאלית

קריאת המשפט חזור וקרוא אפשר ותעורר בקורא תחושת פחד אולי אפילו יראה. תחושת הוד קדומים  בעלת עוצמה חזקה  שהיא מעבר לרגיל או לתחושה הרגילה הסטנדרטית של האדם, אם אפשר לומר זאת ,על דרך המחשה.

וכאן אתנחתא קטנה לסיפור קטן מהחיים: בהיותי נער מתבגר חוויתי חוויה שאולי קורת לו לאדם פעם בחיים. בשנת הלילה אולי במצב של טרום שנה, מצב של נים לא נים, כך אני משער, הרגשתי בתחושת פחד איומה. כאילו הפחד קרם עור וגידים בצורת הבזקים חשמליים והופיע כהתגלמות החושך העמוק, אותו החושך שהיום אני הייתי קורא לו חושך שבעת הימים.

התחושה היתה שהחושך בעל מהות הפחד נופל עלי באחת דוחק אותי לפינה ואופף אותי מסביב לבל אברח. אני מרגיש עצמי חסר אונים כאשר הפחד חודר לתוכי וממלא אותי כולי עד הנימים הקטנים ביותר.

במצב הזה כאשר כולי דחוק אל הקיר אני צועק בקול אמא! אמא!  והנה אני פוקח עיניי והכל נעלם כלא היה.

אני זוכר שירדתי מהמיטה ובאתי אל אמי בשאלה האם שמעה את צעקותיי " אמא! " "אמא!" התשובה הפתיעה אותי כי אמי אמרה שלא שמעה דבר. לדעתה כלל וכלל לא צעקתי  ושקט שרר בבית.

אם אחזור לשאלת החושך על פני תהום , נדמה לי שהסיפור הנ"ל יכול לתת  איזו שהיא אינדיקציה או איזה שהוא כיוון מחשבה להבנת אותה עוצמה שטמונה במלה חושך  ויותר מזה בצרוף חושך על פני... כאילו החושך הוא מעין ישות המהלך על סף תהום. ישות בעלת עוצמה בעלת כוח. כח שיכול למלא חלל לעטוף וללכוד.

ומה הוא התהום?

אם החושך מבטא על דרך השאלה ישות בעלת עוצמה שיכולה לכבוש שטח יכולה למלא שטח או לאפוף  עד כדי לכידה של עצם או עצמים בשטח, הרי שהתהום מבטא את הפער.  הכח המפרק את הקיים. היוצר בו קרע או   פער שלא תמיד אפשר לראות היכן הוא נגמר מה סופו ומה יש בסופו. וכפי שכבר ציינו, התהום עומד ביחס של עוצמת זיקה גבוהה לאי הוודאות הקיומית.

נראה אפוא שצרוף של שני כוחות איתנים אלו, המנוגדים זה לזה, אל  משפט אחד, יוצר את אפקט הפחד. הפחד מהבלתי נודע- תהום, והפחד מ"ישות"  החושך האפוף באפלה והנוצר סודותיו  בחובו, עד שמתנפל הוא על האדם (כמו בסיפור).

ניתן לראות גם יסוד מאגי בשני כוחות  איתנים אלו:  התהום התנכ"י מתחבר בדרך כלל עם מי תהום כמו מעיינות רבה למשל והצירוף הזה של מי תהום עם התהום עצמו עשוי להקנות למים הבאים ממעמקי התהום ממקור בלתי נראה לעין,  מהאי וודאות, ,ייחודיות מסוימת. אולי כוחות נוראים  ואיומים (מלשון איום ונורא על דרך מחריד מעורר כבוד כמו אל גדול ונורא, ולא מלשון גרוע.) אפשרי מאוד ,אפוא, שלחיבור הזה בין פער התהום הדומם, הסטטי, למים הדינמיים הממלאים אותו בצרוף "ישות החושך" המהלכת על סף התהום, לגורמים אלו המנוגדים זה לזה והחוברים יחד סביר שתהיה השפעה מאגית על האדם, הרואה אותם בעיניו כרבי עוצמה ומאיימים. משהו כדוגמת אור שבעת הימים שאף הוא מופיע או מצטייר כנגד עינינו באצטלא  מאגית שהיא. לא אור רגיל לא אור סתמי אלא אור שבעת הימים האור המיוחד בעל הקסם המיוחד. המגיה בהתגלמותה!

חשוב מאוד לזכור שהמדובר בגורמי טבע של ראשית העולם, בזמנה של בריאה. ולכן האדם רואה במים האלו בתהום הזה בחושך הזה המופיעים כאמור, בערבוביה, כגורמי בריאה, כשונים מאותם מים או תהומות שהוא רואה בזמנו בזמן ההווה. לאמור ההתייחסות שונה לחלוטין.

משהו מיתולוגי מאגי כזה ניתן לראות גם באותו פסוק מתהילים האומר: תהילים פרק צג

פסוק ד:   "מִקֹּלוֹת, מַיִם רַבִּים--אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי-יָם;    אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהוָה"

הקולות האלו מה הם?  אולי הדמיון רואה בהם מעין המיית המסתורין של הים הקדמוני. קולות שבעת הימים? קולות כמו הקולות והברקים של מעמד הר סיני?

משברי ים האדירים אף הם דימוי למשהו גדול רב ממדים ועצום. אולי בעל סממן מיתולוגי אולי מגי. אדירים משברי ים!! 

לסיכום

בחנו את המשפט התנ"כי מכמה אספקטים לרבות ההדגש הרגשי.

הבהרנו את המושגים ומצאנו שהחושך היה, כפי הנראה, המצב הנתון והאור הוא תוצר בריאה . ראינו את ההשלכות   המטפוריות  שהפכו כסמל בחיי אדם  כאשר החושך סמל לשלילי ולרע והאור לחיובי ולטוב. אף הרחקנו לכת בהדמיית החושך למצב הטבעי של האדם והוא המוות לעומת האור שהוא התוצר  הלא נורמלי של החיים. הצבענו על כך שנקודות האור שבחיים אינן מאזנות את האושר עם הסבל נהפוך הוא רב הסבל קרי החושך על האור העונג. אך כל נקודת אור המופיעה בחיינו הן בעלת עוצמה חזקה שיש בה משום אפשרות להאיר דרך  ולחפות עד מידה מסוימת על סבל.

בחנו את המשפט הזה לאור האי וודאות שבחיים  קרי תהום, ולמדנו שאם החושך והתהום משקפים את אי הוודאות שבחיי אדם הרי שבריאת האור כמוהו כפקיחת עיניי אדם וחווה בעת שאכלו התפוח. פיקחון שהביא לגילוי הטוב וממילא ליכולת הבחנה בין הטוב לרע.

הבחינה השלישית היתה לפי ההבחנה של אי סדר ששרר ביקום טרם בריאה לעומת הסדר שנבנה בשלבים עם הבריאה. אף זאת  השלכה אוניברסאלית אל הפרט כאדם בכל הנוגע  ללימוד וחינוך, שהנתיב הנכון הוא הפיכת אי סדר לסדר ובכל תחום ותחום בחיים שאדם נפגש בו או מכוון אליו. אפילו התינוק שמתערבבים אצלו המושגים והעצמים הולך ומתקדם משך הזמן החולף ליצירת סדר בדברים והצגת שברי מילים או מילים אל משפטים ברורים מסודרים ובעלי תכני סדר.

מכאן עברנו לסקירת המשפט במישור אחר והוא המישור האמוציונאלי, הרגשי. מה עושה לנו ריגשתי המשפט הזה כאשר אנו קוראים אותו: בהקשר זה הסברנו את גורם הפחד הנורא הבראשיתי והשפעתו על רגש האדם ותחושותיו. קשרנו לכך גם את ההיבט המאגי שאפשר ומשפיע על האדם בשל אותם מי תהום רבה או קולות מים רבים  (תהילים) והרחקנו עד לאפקט המיתולוגי שעקבותיו נמצאים פה ושם במקרא כמו למשל התנינים הגדולים , נחש לוויתן בריח ובכלל זה  מעיינות רבה או אותו משפט שלנו חושך על פני תהום.

המסקנה מבחינת המשפט הזה הוא שאיך שלא תסתכל עליו תמיד אתה מגיע לתוצאה אחת: הרבה עומק, מחשבה ועוצמה יש בארבעת המילים הללו. ללמדנו שכבר מראשיתה התורה היא מלאכת מחשבת ואין לך צרופים או מלים שאינן במקומן או שאין צורך להן. אין אות מיותרת בתורה.

---

[1] רוח אלוהים מרחפת מעל פני המים.  – רוח אלוהים מובן שהכוונה לא לחומר אלא לרוח. ברור גם שהביטוי הוא מטפורי לכחה של שכינה. נראה אפוא שכאשר משתמשת התורה בביטוי "רוח אלוהים " הכוונה ל"מנוע" של העולם המופעל בידי המוח האלוהי. או הכח האלוהי והמנוע הזה היא השכינה- הרוח השוכנת ב"גג העולם" והיא חלק מעוצמת הרוח של הקב"ה.

[2] או במקרה הטוב היתה מתפתחת לכיוונים שונים לחלוטין מהקיים.

שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך

מבוא:

מטעם טיבנו ומהותנו  נטעו ונטמאו בתוכנו תכונות שבהעמדתן מול המוסר האנושי ניתן לחלק אותן לשתי קבוצות: התכונות החיוביות כמו אהבה נתינה חמלה חסד רחמים וכד' לעומת התכונות השליליות שהן חמדה, קנאה, שנאה, כפייה , נקמנות .

בהנחה שכל נים  וזיק שבבריאת האדם הוא פלא לא יתואר במילים, ניתן לומר שכל תכונה שיש בנו ,אם שלילית אם חיובית, חיונית היא בדרך חיינו. כן, גם התכונות השליליות[1] בצד התכונות החיוביות. דברים אלו אמורים מבחינת האדם האנושי.

מבחינת האלוהים שהוא האב הרוחני היוצר והכל יכול בבחינת ראותו של האדם אפשר לומר שני דברים א. הוא נשגב ערטילאי ובלתי יכול, מעצם טיבו, להיות נתפס בדעתו של האדם.  ב. האדם שמעצם טיבו האנושי,  ובהולכו בין ומעל מהמורות  החיים נתקל בקשיים לעיתים חמורים ביותר, מרים עיניו למרום ומבקש את עזרת בוראו.והשפה לתקשר עמו היא שפת אנוש היינו הוא מנסה להעביר את השפה האנושית ולהשיק אותה לשפה הלא ידועה לו כלל וכלל והיא  "השפה" האלוהית השמימית. על פניו השיח הזה הוא בלתי אפשרי. והפתרון הוא לפי שאנו לומדים  " דיברה תורה בלשון בני אדם". שהרי אין כל דרך אחרת לתקשר בין שתי הישויות האלו האדם ואלוהיו.

לפי הקורות את האדם המאמין , כפרט , כחברה, כעם , כך הוא מייחס את הקורות אותו למעשה האלוהים.  לפיכך קיימת בתפיסתו " ההשגחה הפרטית" או " "ההשגחה הקיבוצית" או "ההשגחה הלאומית" המעשים הנעשים לאדם או לחברתו הם תוצאות ישירות של אותה ההשגחה האלוהית. והשפה התיאורית היא שפת האדם. שהרי שפה אחרת אין הוא יודע. ומכאן בקשות, דרישות,  התרפסויות וכדומה של האדם מול אלוהיו כמו למשל: אל נקמות ה' אל נקמות הופיע!" או " שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו..."

הדעת נותנת לחשוב שאלוהים יכול שהיה לברוא כל דבר אחר מאשר הוא עצמו. על כן ברא שמים ארץ כוכבים עולם ומלואו. ומה הוא ומה מהותו? רמז לכך ניתן במעשה בראשית כאשר נאמר " ורוח אלוהים מרחפת מעל פני המים" היינו האלוהים במהותו אינו חומר אינו דבר מה גשמי אותו הוא יצר אלא רוח. היינו אוויר. ( ומקצת מזה יש לנו לבני האדם שהרי בלא אוויר אין חיינו יכולים להתקיים אף לא לרגעים". כלומר בניגוד לעולם שברא ולגופים הסובבים בו האלוהים הוא בבחינת אוויר בישותו ורוחניות בטיבו ומהותו.

האדם  אשר נאמר עליו שנברא בצלם אלוהים, בהיותו ברוא הוא חומר (שהרי אמרנו, להזהכיר,  שאין האלוהים בורא משהו שהוא הוא עצמו!  אלא משהוא שהוא אינו! ) והרוח שבו היא תולדה של החומר או פונקציה של החומר שבו ומאחר וטיבו של האלוהים הוא רוח הרי שהרוחניות שבאדם יש בה משהו אלוהי. כמו שנאמר בצלם אלוהים ברא אותו. היינו לא הצורה כי לה'   שהוא ישנו כאוויר  בעל צורה אמורפית , אין גוף  ואינו גוף  אלא הרוח.

עם זאת אמרנו שלאדם ישן תכונות אנושיות שאי אפשר להן שיהיו אצל האלוהים שהרי אלוהים ברא את כל מה שהוא אינו! לרבות התכונות והרגשות של בני האדם לכן אלוהים מבחינת האדם צריך שלא יהיה קנאי לא חסיד לא מטיב ולא מעניש. שהרי כל המושגים הללו הם תכונות אדם שהאדם תרגם אותן לשפה שהוא המציא! את השפה המציא כדי לתקשר בין איש לרעהו, ולכן כל שסובב בשפה גם הוא אנושי וגם הוא מתחת שמי מרום ולא שייך אליהם.

ומאחר והאדם נברא בצלם. ויש לו את כך החשיבה הרוחני כתוצאה מהתפרקויות כימיות שבגופו הוא חי במושגים שיצר לעצמו בשפה שמבטאים נקמה שנאה אהבה קנאה וכד' , מאחר והאלוהים לא יכול להיות נתפס ברעיונותיו של האדם ,אלא במצב אחד של "דיברה תורה בלשון בני אדם" ומאחר  והאדם חסר אונים מול פגעי העולם לרבות המחלות והמוות, יוצא שהוא מחפש את ישועת האלוהים באמצעים האנושיים שעומדים לרשותו. כך יוצא שהאדם משתמש בשפה שיצר  ובלא משים או בלית ברירה מדבר עם האלוהים במישור האנושי   היינו יכול לבקש מהאלוהים בריאות , חסד, רחמים, וגם נקמה מאויביו ומכאן גם הבקשה של " שפוך חמתך על הגויים אש לא ידועך" או " אל נקמות ה' אל נקומם הופיע" יחוס תכונת אדם אנושית ביותר לאלוהים שלא יתכן שיהיה בעל תכונה שכזאת שהרי יצר כל אשר לא הוא!

1.    פרסוניפיקציה[2] מטפורית של האלוהים על ידי האדם

האדם  אשר נברא בצלם  רואה עצמו, בעל כורחו, תבנית נוף מולדתו של  אלוהיו.והאלוהים הוא הכל, למעט כל מה שברא ביקום שברא  ובכל שיצר .  מבחינה זו הוא לא יכול להיות נתפס רציונאלית בהגיונו של האדם החכם הפקח. הוא כל כך נשגב שאי אפשר לתארו בשפת אנוש. אינו אימננטי, אלא טרנסנדנטאלי מבחינת הגיונות האדם.

איך ניתן לישב את שתי האמירות האלו ששתיהן נכונות אך שתיהן באות בשני מישורים מקבילים זה לזה שלעולם לא יכולים להיפגש, ולמרבה הפרדוקס האנושי הם לא רק נפגשים אלא מתערבבים זה בזה כמו היו חוט שזור אחד המורכב משני סיבים נוקשים.

התשובה לכך נאמרה כבר במבוא דהינו : " בלית ברירה , דיברה תורה בלשון בני אדם" אך ברצוני לחדד כאן נקודה זו.

מבחינה תיאולוגית האדם הוא פונקציה של יוצרו. ובהתאם לתפיסה המונותיאיסטית האלוהים הוא שקוף לאדם. אין לו גוף ולא דמות הגוף, והוא בשמים ובארץ היינו בכל מקום. לכן היותו הוא הדבר הוודאי ביותר בעולמו של המאמין.ולו רק משום היותו בלתי נראה ובלתי נתפס.  אך עקבותיו פלאי היצירה והטבע מלמדים על היותו.

התלות הזאת , החוסר אונים וההכנעה מול האל יצרה את הרצון הטבעי באדם להתפלל אליו לבקש בקשותיו ממנו וכד' ואמצעי ההתקשרות הוא בראש ובראשונה השפה האנושית והמשנה לה האביזרים הנלווים כל תרבות  ואביזריה. אצלנו היהודים נוסח התפילה, הטלית, התפילין. וכד. זו הסיבה הראשונית המנטאלית הרגשית להאנשה של האלוהים לצרכיו האנוכיים של האדם. לכן האלוהים עושה ניסים, הוא מרפא חולים,  הוא מכניע אויבים נותן שכר לצדיקים ונותן רע לרשעים וכד'.

עד כאן בסיס הפירמידה ועתה הלאה מעלה: 

צעד אחד קדימה מראה כי את כל התכונות היפות שהאדם לא יכול למלא אותן במלואן או שהיה רוצה ואינו יכול הוא מייחס לאלוהים ואת תכונותיו תכונות האנוש משאיר כמובן לעצמו. זו הבחנה אנושית שיש בה סממנים של הכרה בכוח הטרנסנדנטאלי של האלוהים הנה למשל האל הוא נצחי. האדם בן תמותה.  האל אלטרואיסט[3] ואוהב האדם יכול שיהיה גם אגואיסט[4] לאל יש את יכולת ההשגחה הפרטית על האדם, לאדם אין את זה. האל הוא שקובע חייו ומותו של אדם, אדם לא מסוגל זה. האל רואה בפרספקטיבה עולמית את עולמו וקובע את התהליכים העולמיים והפרטיים של האדם. דבר כזה נשגב מיכולתו של האדם.

עם זאת מן הראוי לציין  שמאחר והאדם, כאמור , נברא בצלם אלוהים, יש בו מעט או מן הקצת של תכונות מיקרו אלוהיות.  כאמור בתהילים ח 5-6"מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ    וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. ו   וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים    וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהו". במה דברים אמורים? ובכן,  האדם  הוא אשר קרא בשמות לחיות והוא גם ברמת החי הגבוהה ביותר לפיך הוא גם שולט בהם.[5] ראיית האדם היא לטווח הקצר וראיית האל לטווח הארוך  וטווח הראיה שלו אין סופי לגבי טווח ראיית האדם. דרך משל האדם רואה את הכביש עד סופו או עד העיקול שלו. האלוהים בדימוי שיושב על פסגת הר, רואה את כל השטח בעיניו.  כדי לסבר את העין  נאמר את כל כבישי  העיר ובנייניה.

*

האנשת האל על ידי האדם נעשית לא אחת ובהזדמנויות שונות במקרא. למשל בשירת הים  המפורסמת של משה  שמות טו, נמצא דברי הודיה , שבח, והלל לאלוהי ישראל על הניצחון המופלא על המצרים.

האדם מדבר בשפתו שלו  שהרי אין לו כלי אחר לביטוי.  כאן נמצא ביטוי כמו :

"ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה,  שְׁמוֹ. " הנה האלוהים הוא כאיש [6] ולא סתם איש אלא איש לוחם. מובן שהתואר הוא פונקציה של האירוע היינו הטבעת המצרים בים סוף. או למשל דימוי אחר:"  יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  "כאן מתואר האלוהים כאדם בעל ידיים כאשר יד ימינו היא החזקה בכוחה  היא תרעץ אויב. "תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ--יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ". זאת אומרת שלאלוהים יש תכונות אנוש כמו חרון וכעס, מכאן גם קנאה ואהבה וכד' זו האנשה בחושים ורגשות  של האדם המופנים אל האלוהים . האלוהים, שהוא בעצם חסר גוף ויכול שיהיה בכל מקום ;בשמים ובארץ.  ובעוד האדם רואה לעיניים היינו למציאות , האלוהים רואה ללבב, היינו מעין קרני רנטגן המצלמים את שבתוך האדם בלבו ברגשותיו ובתחושותיו.

קיימת גם האנשת האל מבחינה תיאולוגית:  כנגד אלים אחרים של מאמיני שבטים בעולם הקדמון, אלוהי ישראל הוא הגיבור והוא המנצח. דוגמא לכך מצינו גם בבראשית  כאשר אלוהים בורא את התנינים הגדולים שהם שמשו באמונה ובפולחן הכנעני .

בראשית פרק א' "  כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב."

רוצה לומר אלוהים הוא אשר ברא את אלוהי הכנענים קרי התנינים הגדולים. כך שכוחו רב ועצום מכוחות המפלצות שלהם

וכן מצינו בישעיהו פרק כז

• פסוק א: בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם. 

כאן אלהים מדומה לגיבור מלחמה האוחז חרב בידו ומכה והורג את המפלצת הימית הזו.

כפי שכבר הסברתי האדם מייחס גם מתכונותיו האנושיות לאלוהיו ובכך הוא כביכול , בלא משים, מכיר אותו היטב: הנה למשל

שמות לד: " ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.  ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים".

הנה ה' הוא רחום וחנון  רב חסד.  והוא גם מבצע דברים בהתאם לתכונותיו הטובות כלומר נושא עון ופשע וחטאה. והוא גם עושה משפט שמימי כאשר הוא פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים עד  דור רביעי.

למעשה זו מעין צעקה או קריאה של האדם כלפי האי וודאות האופפת את האלוהים. הוא יודע בסתר לבו לפי המציאות המתרחשת כנגד עיניו, שהדברים מתרחשים לפי "ראות עיניו"  של אלוהים הוא אלוהיו. ובכל זאת הוא רוצה להאמין שאלוהיו הוא חנון ורחום ורב חסד , שהרי מניסיונו האדם יודע שבתכונות שכאלו אפשר להשיג רק טוב לכן ברור לו שלאלוהיו יש את התכונות האלו. הוא גם איש המשפט העליון שאין מעליו ולכן הוא גם שופט באמת וביושר.  מכל זה האדם שוכח פרט אחד חשוב שמי שיצר עולם שכזה עם ערכים כאלו תכונות כאלו ומשפט שכזה הוא עצמו יכול להיות הכל ולבד לא מכל אשר ברא לרבות התכונות שברא ונטע באדם. האל הוא נשגב בלתי מושג ובלתי נתפס ואי אפשר לדבר עליו במונחי אנוש או לייחס לו תכונות אנוש.

אך בשל אפסות האדם כנגד האלוהים, אוזלת ידו, חוסר האונים שלו צורה זו של פניה אליו וייחוס התכונות האנושיות לו זה כל מה שהאדם יודע , זה כל האדם ולא יותר מזה. ולכן בשפה זו פונה האדם לאלוהיו.

*

2. שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו

שני פסוקים  דומים במהותם ובטיבם מופיעים במקרא האחד בירמיהו השני בתהילים. אל אסופת ההגדה של פסחצרפו חז"ל את הפסוק מתהילים.

ירמיה פרק י

כה שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ, עַל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ, וְעַל מִשְׁפָּחוֹת, אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ:  כִּי-אָכְלוּ אֶת-יַעֲקֹב, וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ, וְאֶת-נָוֵהוּ, הֵשַׁמּוּ.

תהילים ע"ט

ו  שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ--    אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ: וְעַל מַמְלָכוֹת   אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ.

ז  כִּי, אָכַל אֶת-יַעֲקֹב;  וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ.

ובהמשך:

שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם  (סט כה)

תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'  ( איכה ג סו)

ירמיהו נביא הגלות  והחורבן מתריס כנגד אויבי ישראל ולכן מבקש את נקמת האלוהים בהם.

כך גם דוד מלך ישראל איש מלחמות מבקש את מכות ה' בגויים.

השאלה מדוע דברים ספציפיים תלויים בזמן נכונים לזמנם ונכתבו בעתם, מדוע דברים אלו צריכים להיות שגורים בפי עם הספר והתורה למשך דורות על דורות. והרי אלו לא דברים נעימים לאוזן, אין בהם משום אהבה חיבה או קרוב הלבבות, אלא קריאה לזעם  ולפגיעה באויב.  וכן כפשוטו מבין גם האיש הפשוט שהקריאה היא לענישת כל בן האומות שאינו מכיר בגדולת האלוהים! והי יש בכך משום כפייה דתית! הלא כן?

איך שלא נסתכל על הדברים האלו איך שלא נפרש אותם נתפתל ונתעוות תמיד  יעלה ריח הרע מהם.  שהרי מה מפרש לעצמו האדם המבין הקורא דברים כפשוטם?

שקורא ההגדה מבקש מאלוהי ישראל שישפוך חמתו היינו את כל כעסו מריו ואפשר מכותיו בגויים שאינם בני ישראל אשר לא ידעו את ה' כלומר לא הכירו בו!! יתירה מזו גם בממלכות אשר לא קראו בשם ה' אלא בשמות האלילים או האלוהים האחרים שלהם.

מובן שעל פניו נשמעים דברים אלו כלא הומאניים ונטולי מוסר אנושי וחופש הבחירה. מעבר לכך נשמעת מדברים אלו נימה של כפיית הדעת. אם לא תדעו את ה' או לא תקראו בשמו אחת דתכם שחרון אף אלוהי ישראל יפול עליכם ואפשר כי תמותו.

אך ברור שנוכל לומר שדברים אלו נכונים היו לתקופתם תקופה בה ירמיהו נביא החורבן  והגלות אשר ניבא בימי יאשיהו יהויקים עד ימי צדקיהו (586 לפנה"ס) והגלות, סבל הוא  וכאב את כאבו וכאב עמו את הרעב המוות  ומראות הזוועה שראו עיניו והעם סבל רב מהפולשים והמגלים אותם כמו  התעמרות נבוזראדן רב הטבחים בירמיהו,  והגליית  יהודה לבבל על ידי נבוכדנצר ועוזריו. לכן ביקש ירמיהו שה' יפרע בגויי הארצות האלו שהחריבו את יהודה והגלו אותה מארצה המובטחת ארץ ישראל.  כי ברגע שפגעו בישראל פגעו באלוהי ישראל.   כך אפשר להבין שכאשר ירמיהו אומר ממלכות אשר לא ידעוך הוא מתכוון לממלכות הצפון כמו אשור ובבל.

אך הפסוק שההגדה משתמשת בו ,בל נשכח, הוא הפסוק מתהילים ולא מירמיהו! ובכל זאת ראו נא כיצד מתייחסים לפסוק זה ומפרשים אותו פרשני חז"ל השונים:

ואני מביא כן חלק קטן מהפירושים שמצאתי לסבר את העין.

פרוש שמחת הרגל:

"משל לאדם שנושה בשני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת.  וכתיב כי הנה אויביך יהמיון וכו' על עמך יערימו סוד ואמרו רז"ל כי אויבי ה' הם אויבי ישראל ולמדוהו מהאי קרא וז"ש שפוך חמתך אל הגוים בבת אחת כי הם שונאיך ולשונא יפרע בבת אחת והראיה שהם שונאיך כי אכל את יעקב וכו'  ושונאי ישראל הם שונאי ה'. ולכן שפוך חמתך בבת אחת.

וכתב רבינו בחיי פרשת וארא " תקנו רז"ל להתחיל בכוס רביעי שפוך חמתך לפי שעתיד הקב"ה להשקות לאומות העולם ד' כוסות של פורענות וכו "

פירוש בתי הנפש:

" שפוךחמתך וכו': אפשר לרמוז דהמצריים היו בקיאים בכשוף ידעוך.

הרבה ועשו צורת כלבים בכשוף ששום עבד לא יוכל לצאת ממצרים והיו אומרי' שכל מה שעוש' משה ואהרון הי' ע"י כשוף ולכן במקום כשוף שפוך דאתווי דרין כאתווי דדין חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך והיו סוברים שכל מעשה משה ואהרון כשוף  וז"ש אשר לא

זרוע ימין  ( חידא חיים יוסף דוד אזולאי )

" פתח ה' אוצרו ויוצא את כלי זעמו לכלותם קאמר והייינו על ידו יתברך כי המשפט הנעשה על ידו יתברך הוא משפט חזק ע"ש וז"ש שפוך חמתך והיינו כי כב יכול המשפט יהיה על ידו כמש"ה פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו לכלותם שעל ידו כ"י המשפט חזק"

מתוך ההערות לשפוך חמתך מההגדה של שלמה אבינר:

" ולמה אומרים שפוך חמתך" אחרי ברכת המזון? כי אחד הטעמים של ארבע הכוסות הוא כנגד ארבע כוסות שעתיד הקדוש ברוך הואו להשקות את הגויים ( ר"ן פסחים ריש פרק י)  דבר אחר: המזמור " לא לנו" מדבר על חבלי משיח, שעבוד מלכויות וגוג ומגוג ( הגר"א ט' תפ) סגר אחר : יש צורך לקלל את המצרים ודומיהם ( אור זרוע ס' רנו)

" לא יכופר לארץ לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, והכפרה מוכרחת לבוא: ביטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו, עם כל שיקרן ותרמיתן, עם כל זוהמתן הרעה וארסן הצפעוני, כל התרבות המתהללת בצלצלי שקרים מוכרחת להכחד מן העולם... וישראל יראה בעיניו שילומת  רשעים, יצעוד על חורבנם של המתהללים באלילים החדשים כאר צעד על חורבות בבל ואשור העתיקות" ( אורות המלחמה ח)

האווירה הכללית העולה מהפרושים המעטים שהבאתי כאן היא התרסה. התרסה נגד אויבי ישראל בכל הזמנים שהיו שהווים ועוד שיהיו. זה מתאים לעין תחת עין שן תחת שן זה מתאים "לכל אויבך ה' כל אויבך יאבדו"

זה גם דומה לתקופת רומי בו אלוהינו מדומה לאלוהי מלחמה והבקשה ממנו של " שפוך חמתך על הגויים" כאשר  הכוונה לרומאים אשר לא ידעוך ולא קראו בשמך. ואפשר בימינו לגבי המוסלמים הערבים שעולים עלינו להשמידנו והבקשה היא ש- ה' יצילינו מידם.

הכוונות ברורות אך אני שואל :

שווה בנפשך את ילדיך ונכדיך הקטנים יושבים בליל הסדר ליד השולחן הערוך לבושים חגיגית ובאים לדבר בנס יציאת מצרים הוצאת בני עמם מעבדות לחרות. אחד המהפכים החשובים ביותר בתולדות עם ישראל

האם השמחה וההצלה של עם ישראל שיצא מעבדות לחרות שלמד על גופו מה זה התעללות ועבדות לא צריכה להיות כולה בסיפור יציאת מצרים? בשמחה בתקווה לשלום בין העמים בחדווה ועליצות? בהודיה על החרות והחופש והצלת החיים לאל ? אצל חילונים ודתיים כאחד? מדוע יש לשבת לסדר עם ילדינו ולבקש את הרע ?היינו נקמה ושפיכת דמים ? והרי התורה כשלעצמה מתנגדת לכך הן באמירה "בנפול אויבך אל תשמח" וכן באותו מדרש שבו משתיק הקב"ה את מלאכיו כאשר אומר להם מעשי ידי מתים בים ואתם אומרים שירה?"

מדוע הנכד צריך לשמוע את "שפוך חמתך על הגויים " במקום לשמוע ייחול ותקווה של  דברי שלום ואחווה בין העמים? דווקא לקח יציאת מצרים צריך  להראות עד כמה  רעה המלחמה ועמה הנקמה ושפיכת הדמים. ביום חג החרות יום של אושר ושמחה על הצלת העם אין לדבר , לענ"ד על נקמה ושפיכת דם של גויים.  להפך על הושטת יד לשלום. גם ההכללה הזאת שפוך חמתך על הגויים אינה מדויקת שהרי יש לא מעט בין אומות העולם שאוהבים אותנו וידידם עמנו יש ביניהם גם חסידי אומות עולם . ההכללה הזאת מיותרת ופוגעת  מעבר לכך , גם יכולה לגרום לנו נזקים, ולהפוך אותנו למחרחרי ריב , רודפי נקמה וגזענים.

יש לכבד את בעלי הדתות והאמונות האחרים לנו כבני אדם יצרי אל ובני תרבות. הם בני אדם כמונו ואין לזלזל באמונותיהם ובדעותיהם ובדת שלהם. אי אפשר לומר עליהם  כמו שאנו אומרים בתפילה ,שהם מתפללים להבל וריק. זו יהירות מצידנו לומר דברים כאלו,  ומי החליט וקבע שזה נכון? שהרי מבחינה תיאולוגית כל בר דעת יבין שמי שיכול לשפוט את היהודי או את הגוי או את המוסלמי הוא האלוהים ולא ברוא אל מדת זו או אחרת.

3 . שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו הצד השני של המטבע

נהוג לומר שלכל מטבע ישנם שני צדדים. גם לנושא רציני זה של הכנסת הפסוק מתהילים להגדה( לפי הנראה בתקופה של אחרי האמוראים)  יש נקודת ראות אחרת  המצדיקה את היותו בהגדה. סביר להניח שהפסוק נכנס בתקופת לחץ של תקיפות עם ישראל על ידי אויביו.

נשוב ונזכיר את הפסוק:

תהילים ע"ט

ו  שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ--    אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ: וְעַל מַמְלָכוֹת   אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ.

ז  כִּי, אָכַל אֶת-יַעֲקֹב;  וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ.

דבר נכון הוא שאנו אומרים בהגדה : " בכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותינו והרי לא סוד הוא שהיהודי נרדף במשך כל הדורות ולמשך כל ההיסטוריה.

המוסר היהודי מדבר על חסד צדק ומשפט: צדק צדק תרדוף. ואין לנו להתבייש בצדק שאנו מציגים לפנינו: גם בהגדה של פסח.

עם ישראל נבחר להיות מאור לגויים ממלכת כוהנים וגוי קדוש ולהפיץ את דבר ה' בעולם.  ואותו פסוק שאנו מביאים מירמיהו שדוגמתו מופיע בהגדה, מתהילים, הוא של הנביא ירמיהו עליו נאמר בפרק א 5 " נביא לגויים נתתיך".

אותו עם נרדף במשך הדורות סבל עד שהגיע יום אחד מים עד נפש.  עם שסבל מאלימות , הרג, רצח, השפלה , הפחדה . נתון היה למרמס ולביזוי עינוי ודיכוי טבח  מעשים איומים ונוראים כלפי העם שלנו שאין להם אח ורע בכל ההיסטוריה העולמית.עמנו עבר זאת מבלי יכולת להגן על עצמו והוא בגלות מפוזר בין העמים.  והנה כשם שאתה יכול לענות אדם עד מוות אך לא תוכל לקחת ממנו את מחשבותיו, כך לא תוכל לקחת ממנו את פורקן היצר והכאב על ידי כתיבה. אז פעם אחת בשנה בליל הסדר מוצא היהודי פורקן במשאלת לב לאלוהיו שיפסיק את הטבח בעמו על ידי גויי הארצות. שיחמול על עמו ויפגע ברודפיו. העם מבקש מאלוהיו לעשות  ולבצע את המוסר היהודי הנחרץ צדק. בדיוק כפי שהאל ציווה אותנו צדק צדק תרדוף. והצדק הוא שיחזיר לרשע רע כרשעתו. הגיע הזמן שאלוהי ישראל יעשה סוף לכל הרדיפות שהגויים רודפים את עמנו.

כלומר יש פה משום בקשה לנקמה ואין להתעלם מכך וזה לא משנה אם העם רוצה לנקום או מבקש מאלוהיו לנקום, הנקמה קיימת והיא מופנית כלפי  הגויים אשר לא ידעוך. היינו לא כל הגויים, אלא רק אלו שלא הכירו בכוחו של ה' ובהיות עם ישראל עם הבחירה שלו[7]

והילדים והנכדים היושבים לשולחן ודנים ביציאת מצרים ושומעים על סבל עמם בתקופת הארבע מאות שנה של עבדות במצרים שומעים ויודעים גם על סבלות העם  אצל גזרות ת"ח[8] ות"ט של בוגדן מיכאילוביץ'  חמלניצקי ביהודים 1648  ושומעים על סופות בנגב [9]1882 משפט בייליס[10] ועל משפט דרייפוס[11] ועל השואה ואולי ניצולי השואה יושבים גם הם לסדר עמם ואז נשמע הפסוק הדורש צדק צדק יהודי אנושי : " שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך!" והם – הילדים והנכדים לומדים מה הוא צדק ומוסר יהודי הם לומדים שאין להציב את הלחי השנייה, אלא שהמציאות מראה שלפעמים יש להשיב מלחמה שערה. ולא היהודי הוא שיעשה זאת אלא מבקש הוא משופט כל הארץ. הוא מבקש את בקשת אברם אליו שיעשה משפט! משפט צדק! " שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" מי שלא יודע את עמך שהוא מאור לגויים גם לא יודע אותך וההפך. זה המסר , זה הצדק , וזה מה שהנכדים והילדים צריכים ללמוד את המציאות כהלכתה ולא לברוח ממנה אל אידיליה ועולם ורוד שלא קיים כלל וכלל במציאות ימינו אנו. עם זאת ברור שצדק אין פירושו שמחה  כלומר עדיין המשפט בנפול אויבך אל תשמח ימשיך וילווה את העם.

יש דעה האומרת ומפרשת ששפוך חמתך על הגויים פירושו שפוך חמתך  על אלו אשר מנסים להילחם ביעוד הרוחני של עם ישראל להפצת אור ותורת  ה' בגויים. ובכך שהם מנסים להכשיל את ייעודו של עם ישראל כשליח הקב"ה הם פוגעים גם ב הקב"ה עצמו ולכן מבקש ישראל מאלוהיו לשפוך חמתו עליהם. אך זו פרשנות דחוקה לדעתי  על פסוק זה.

4 . סיכום:

לאחר מבוא קצר שבו דיברנו באופן כללי על  התכונות החיוביות והשליליות  הנטועות באדם על המצב של מעמד האדם מול האלוהים, על דיברה תורה בלשון בני אדם, והארנו דגשים מסוימים בתפיסה הדתית היהודית, עברנו לדבר על נושא ההאנשה  ( פרסוניפיקציה) ו"שפת הדיבור" בין האדם לאלוהיו.או ההשקה התיאורטית הבלתי ניתנת ליישום בין שפת האדם לנשגבות האלוהים,  לאחר הבהרת המושגים והצגת ערכי המוסר והדת עברנו לברר ספציפית את משמעות הפסוק" שפוך חמתך על הגויים וגו'" הראנו אפשרות פרשנות לשלילה וכן אפשרות פרשנות לחיוב . לא העמדתי עמדה ברורה וחותכת לנושא כאוב וחשוב זה . את ההחלטה האם יש מקום לקרוא פסוק זה בהגדה או להשמיט אותו או לשנות את נוסחו כדוגמת זה למשל:

שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך

ועל ממלכות אשר בשמך קוראים

בגלל חסדים שהם עושים עם זרע יעקב

ומגינים על עמך ישראל מפני אוכליהם.

יזכו לראות בסוכת בחיריך

ולשמוח בשמחת גוייך.

הוספה שנמצאה בכתב יד של הגדה לפסח מ-1521 המיוחסת לנכדו של רש"י ובטעם חיובי זה אני מסיים כאן ומשאיר את ההחלטה האישית לכל קורא וקורא; האם לדון משפט זה  לקולא או לחומרה, האם להשמיטו או להשאירו, האם לשנות ממנו  או להשאירו כמות שהוא.

ח.ק ירושלים

---

[1] למשל אם לא היה הרע לא היינו יודעים להבחין בטוב. השלילי מאיר בשליליותו את הטוב החושך מאיר את האור והשקר את האמת. וכד' מעבר לכך שיש מקרים שאנו משתמשים בתכונה השלילית בהיבט חיובי דווקא למשל לשון הרע ידוע כתכונה רעה אך יש מקרים שהשימוש בו חיוני. כמו למשל ירבעם בן נבט שהצביע על חטאי המלך שלמה. כמו למשל אב המזהיר את בנו שלא יתחתן עם הגברת הזאת שהיא יצאנית ורוצה להתחתן עמו רק בשל כסף.

[2] פרסוניפיקציה  = האנשה. היינו ייחוס תכונות אדם לאלוהים.

[3] אלטרואיזם  = זולתנות . אלטרואיסט דואג לזולת

[4] אגואיסט  = אנוכי  אוהב את עצמו, דואג לעצמו.

[5] דרך משל: סביר להניח שאני הדבר היקר ביותר בעולם לכלב שלי, והוא מסתכל עלי כמו על אלוהים כי על פי יישק בעבורו דבר.

[6]  מן הראוי לציין ש " איש " במקרא הוא תואר לאדם חשוב, בעל משקל רב.

[7] אך שוב ברור שמבחינה מוסרית תיאולוגית אי אפשר לחייב שום עם בעולם להכיר באלוהי ישראל ובעם ישראל כעם המשמש אור לגויים ומפיץ את תורת ה'  חופש תיואלוגי דתי חייב להיות אלף בית של מוסר דתי יהודי.

[8] גזֵירות תַ"ח–תָ"ט (או פרעות ת"ח–ת"טהוא הכינוי המקובל במסורת היהודית לפרעות שנערכו ביהודי אוקראינה בשנת 1648 (ת"ח–ת"ט) במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים בהנהגת בוגדן חמלניצקי, או "חמיל הרשע"אלפי יהודים נהרגו, נטבחו או מתו במגפות רבים נמלטו או נמכרו לעבדות או המירו דתם לנצרות.

[9] וא כינוי לפוגרומים שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו). הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נרודניה ווליה, ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון.

[10] ב-2 באפריל 1911 נמצאה בסמוך לקייב גופתו של נער אוקראיני נוצרי בן 12 בשם אנדריי יושיצ'ינסקי. אף על פי שבידי השלטונות היה מידע כי אישה בשם ורה צ'יביריאק היא הרוצחת, הם בחרו להאשים יהודי ברצח, וזאת על רקע החלטת הדומה השלישית להקים ועדה אשר תדון בביטול תחום המושב. יהודי בשם מנחם מנדל בייליס (Menahem Mendel Beilis]] (1874 - 1934]] הואשם על סמך עדות שקר כי רצח את הנער כדי להכין מדמו מצות לפסח.

מעצרו של בייליס  ( מתוך ויקפדיה)

[11] פרשת דרייפוס היא עלילה אנטישמית ומשבר פוליטי שהתרחש בצרפת ב-1895, ובה הואשם אלפרד דרייפוס – קצין תותחנים בדרגת סרן – כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. העיתון שפרסם זאת לראשונה היה "המילה החופשית", (La Libre Parole), עיתונו של העיתונאי האנטישמי אדואר דרימון. האירוע התרחש בתקופה שהעם הצרפתי ביקש לנקום על התבוסה לגרמנים במלחמת צרפת פרוסיהבשנת 1870.

אלפרד דרייפוס