אבלות בימי ספירת העומר האומנם?

מבוא:

בימי ספירת העומר ולמחמירים ( לפי הקבלה)  גם הלאה בין פסח לשבועות אנו עדים לנקיטה במנהגי אבלות בקרב  חלק משומרי המצוות המדקדקים בנוהגי דת ומסורת. אבלות זו שנמשכת ,בדרך כלל , לאורך 33 ימים אבלות, מוצאת את ביטוייה באופנים שונים כמו למשל איסור נישואין, התנזרות מתשמיש מיטה, אי גילוח של שער כביטוי לאבלות,  איסור בתספורת ועוד כהנה וכהנה.  השאלות הן ממתי החלו "גזרות" אלו על הציבור ומדוע? שהרי לפי התורה  אין אף לא רמז לכך, ותקופה ארוכה לא נהגו כך בני ישראל. ההפך, השמחה לוותה אותם דווקא בימים אלו שהם ימי חג ומועד, וכך גם  הרמב"ן סובר.

צא וחשוב יציאת מצרים היתה כמו יציאה מחושך לאור. תנופת הרמת העומר היא עדות לסיעתא ד'שמיא למען בני ישראל שהנה ירדו גשמים בעיתם והקציר הו! שעת הקציר שכה קיווה לה בחרדת קודש, אכן הגיעה!  הדעת נותנת שאכן יש לשמוח בימים אלו וחלילה מלהתאבל על השמחה שהקב"ה הנחיל לעמו.

יש לזכור, בני ישראל יצאו יציאה חפוזה ממצרים . זה עתה יצאו מעבדות לחרות.  עמוד אש וענן לפניהם. היינו רואים מראות שמימיים שקשה לתופסם ולהעלותם על הדעת. קורה להם נס שעוברים בחרבה את ים סוף כאשר אותו ים שנפתח בפניהם סגר על אויביהם. בני  ישראל בוודאי מלאי פליאה, גאווה , הם במדבר מתן תורה מצפה . מרים יוצאת במחולות לאור נס קריעת ים סוף, משה ובני ישראל אומרים שירה זמן מתן תורה ומעמד הר סיני הולך וקרב העם באופוריה עם קבלת התורה. מגילת רות מראה לנו את שמחת הגורן את ימי הבציר העליזים הימים היפים של  האביב.

והנה אנו עדים שמבית שני ואילך ( זמן המרד של בר כוכבא ברומאים ) השתנתה הגישה וחז"ל הנהיגו  הוראות חדשות בעם. הוראות אבלות ותענית. דווקא בימים שהיה צריך לשמוח בהם.

השאלות כאמור למה?  מה המניע /ים , הסיבות, ועד כמה חמור הדבר שמבטל הוא שמחה בפני עצב.

במאמר זה ננסה לבחון את הדברים לאשורם ולהגיע למסקנות.

נרמוז ונאמר כאן שהגורמים המסובבים בשיקולי חכמינו ז"ל או נכון יותר הדמויות המרכזיות שהם כאבני דרך להחלטה הם רבי עקיבא כאב הרוחני של המרד. בר כוכבא מנהיג המרד ברומאים. תלמידיו של רבי עקיבא שלפי האמור נהרגו במגפה בתקופה זו והיוו את העילה והעוקץ לאבלות שהונצחה מדור לדור.

1.  הצו מהתורה ופירוש העומר:

שמות ט"ז פסוק ט"ז

 טז זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ:  עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם--אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ.

מדובר כאן בלקט המן. לפי זה עומר הוא מידה מסוימת כמות מסוימת לפי שנאמר בתורה עומר הוא עשירית האיפה( שמות ט"ז לו).

ויקרא כ"ג

ט וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן.  יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן.  יב וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַיהוָה.  יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָה--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין.  יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. 

מכאן לומדים על השמחה בשל היבול הראשוני, הקציר הנקשר לאלמנט תיאולוגי שיש להביא כתודה מנחה לה' . נאמר שהיתה בתקופה זו חרדה ותקווה לגשמים וליבול קרקע ומשנתמלאו משאלות הלב והיבול קם ועלה על פני האדמה מובן שהאירוע הזה צריך לגרום לשמחה שבלב ולהתרוממות הנפש ובוודאי לא לאבלות.

ויקרא כ"ג  פסוק ט"ו

טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה.  

כאן מדובר על תחום הזמן של ספירת העומר 49 יום בין פסח לשבועות כאשר היום החמישים הוא חג השבועות. יום שמח שבו אנו מנציחים לדורות את קבלת התורה מהר סיני. והיש שמחה גדולה מזו?

 אנו לומדים שהתורה משלבת את מציאות החיים הארצית של הכמיהה למזון  קרי העומרים עם יסוד דתי עמוק שהוא הקרבת הקציר להקב"ה.   אך שני היסודות גם הקיומי ארצי של האדם וגם התיאולוגי דתי של הקרבת העומר להקב"ה שניהם מקור לשמחה ובוודאי לא לעצב.

עם זאת מצינו שבגישה  הדתית, אצל חלק מהציבור הדתי ימי ספירת העומר נחשבים לימי אבל, אין חתונות אין שמחה ....

2.  המקורות מהתלמוד:

יבמות גמרא סב עמוד ב :

 רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנא' (קוהלת יא) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה א"ר מתנא הלכה כרבי יהושע 

הסיפור על רבי עקיבא ותלמידיו שלא נהגו כבוד זה בזה ועל כן מתו, נאמר כמאמר מוסגר בפלוגתא שבין רבי עקיבא לרבי יהושע.

השאלה עד כמה אותנטי הסיפור הזה האם יש לקרוא אותו כפשוטו או שמא אולי הוא נוטה , דרך משל,במכוון [ להגזמת יתר כדי ללמד את הקוראים אותו, עד כמה חשובה היא מידת כיבוד רעך ואהבת רעך . ידוע שרבי עקיבא היה מנהיגו הרוחני של מרד בר כוכבא[1], וישנן עדויות להשתתפות תלמידיו במרידה. לפי זה  ברור שגרעין האמת שבסיפור זה  הוא ההרג של התלמידים שלפי הנראה לחמו ברומאים  כחייליו של בר כוכבא   אשר  נחל מפלה בקרב. אך הסיבה למותם שנותן התלמוד; שלכאורה לא נהגו כבוד זה בזה , נראית מאולצת בלשון המעטה. שהרי לא יעלה על הדעת שתלמידיו של האיש  שציטט את פסוק המקרא שאומר " ואהבת לרעך כמוך" ואמר שמשפט זה הוא כלל גדול בתורה, ינהגו שלא בכבוד זה בזה. דווקא הם שזכו להיות תלמידיו של רבי עקיבא שקבע כלל חשוב בתורה של דרך ארץ וכבוד איש לרעהו , הם אשר צריכים להביא את הבשורה לכל העם, וחייבים לנהוג במשנה זהירות וכבוד האחד בשני. אך את פשר הפרדוכס לכאורה, הזה נפתור בהמשך.

מעבר לכך, האם עונש מוות על אי נתינת כבוד בין אדם לרעהו, הוא עונש המתקבל על הדעת, או שמא הוא עונש מוגזם , אכזרי, ולא אנושי? והרי אי מתן כבוד אינו נעשה במכוון בוודאי לא על ידי תלמידי המחנך הדגול רבי עקיבא, שדווקא משום כיבוד רבם לא ייעלה על הדעת שגם במקרה המצדיק זאת, לא ייעשו כדבר הזה משום כבוד לרבם. והנה רמז למחשבת הקורא , לגבי  הפתרון אותו נביא בהמשך.

יתכן  שהיתה מגיפה בעם,אך ברור שבהיות רבי עקיבא יד ימינו של בר כוכבא, סביר מאוד לחשוב ששלח את תלמידיו לקרב כחייליו של אותו מצביא. ורובם ככולם מתו בקרב בין אם חלו במגיפה ובין אם לא חלו במגיפה.

אלו הטעון הראשי היה שהאבלות היא בשל מותם הטרגי כגיבורים בקרב של תלמידי ר"ע ניחא, עוד אפשר לקבל זאת. אך לומר בהכללה ובסחיפה כוללת  שבשל שלא כיבדו איש את רעהו הם מתו ולכן עלינו להתענות נשמע כלל וכלל לא סביר.

מכל מקום אנו עדים לכך שעד אותו מקרה נהגו לחוג את ימי הקציר והעומר בשמחה  וראה מגילת רות.  אך דומה כי המהפך של הפיכת תקופת השמחה התורנית לאבלות חז"לית מתבססת על הפסקה  התלמודית הנ"ל. הסיפור  כשלעצמו מעורר חלחלה, אך מה המסקנה? את זה  הסיפור לא אומר וגם לא מדבר מקצת או יותר ממקצת על אבלות.

הטענה היא שמנהג האבלות אכן הונהג מהתקופה התלמודית אך יש הטוענים שהוא התמסד בתקופה מאוחרת יותר.

לפי זה ניתן גם להבין את האמירה בהגדה של פסח  שמספרת שבאו תלמידיהם ואמרו להם לרבותיהם שהגיעה זמן קריאה של שחרית.  

בהגדה אנו קוראים:

"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"

אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּבֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ": "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַיָמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ

ברור מעבר לכל ספק שהרבנים אף שעסוקים היו בהלכה, ידעו  זמן בואה של תפילה שהיא הראשונה בסדר קדימויות,יתירה מזו, והרי היא נגלית לעיניהם בעלות השחר!.  לכן ניתן לחשוב שהתלמידים באו להגיד להם שמאחר והגיעה זמן קריאה של שחרית הם נפרדים  מרבותיהם , כי אין הם יכולים להשתהות יותר, שומא עליהם  לחבור לשורות חייליו של בר כוכבא ולצאת לקרב. ואמנם ישנם חוקרים הסבורים כדעה זו שהעליתי כאן[2]

פירוש קצר לקטע:

שהיו מסובין בבני ברק מסתבר שבני ברק היא עירו של רבי עקיבא[3] לכן מותר היה לו לשבת מסובין לפני רבותיו  רבי אליעזר ורבי יהושע.

מה פירוש שהיו מספרים ביציאת מצרים?  דומה כי אלגוריה היא לימיהם הם ולבעיותיהם שעל סדר היום. היינו היו מתייעצים מה לעשות ואיך לעשות במרד נגד הרומאים.[4]

(לפי שאנו אומרים יהא כל אדם רואה עצמו  כאילו הוא יצא ממצרים היינו  שידון בבעיות של היום כמו שהיו הם בעיות שלהם). ובוא התלמידים בא לומר להם שתמה עת ההתייעצות ויש לעבור לשלב המעשה כי הנה עלה השחר על יום חדש.  יש להתחיל במרד בגלוי ( קריאת שמע של שחרית) והנה אנחנו התלמידים יוצאים לקרב.

רבי אלעזר עונה לתלמידים שהזכרת יציאת מצרים בלילות מדגישה את החשיבות לקראת הגאולה העתידית.  והמלה "כל" באה לרבות ימים כלילות  כנגד ימות המשיח. שבימי המשיח יציאת מצרים כבר לא תהיה שם דבר.

3. מנהגי האבלות נכון לימינו אנו

3.1 כללי: 

מנהגי האבלות כמו לא להסתפר או לא להתחתן אינם מופיעים כלל וכלל בתורה גם לא במשנה וגם לא בתלמוד.

 שאילתא בקשר להיתר נישואין בין פסח לשבועות לרב נטרונאי גאון נענתה על ידו שאין בכך איסור אך קיים מנהג אבלות על מות שנים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא  ולכן נהגו מאותה שעה ואילך לא לכנוס ארוסות. אך אם מי שהוא כנס ארוסה אין מקפידים עמו. מנהג זה שהביא לידיעת השואלים רב נטורנאי הובא גם אצל חלק מהראשונים . המאירי למשל מביא  מסורת  שהובאה על ידי הגאונים שבים ל"ג ( יום ה-33) פסקה המיתה. הראשונים מסתמכים על גרסת התלמוד שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לפרוס עצרת. והם מפרשים ש"פרוס" הכוונה היא ל לחמשה עשר יום. ומחשבים שבין פסח לעצרת יש ארבעים ותשעה יום,  ופרוס עצרת פירושו חמשה עשר יום לפני העצרת. והמיתה נפסקה בל"ג בעומר.

ראשונים אחרים התנגדו למנהג אבלות עד ל"ג בעומר כי לדעתם החשבון מוטעה.

 מנהג אחר מדבר על הימנעות מלהסתפר מראש חודש אייר עד לחג השבועות.

3.2 ספציפי לימינו

חלק מהציבור ( בעיקר הספרדי) נוהג לנהוג במנהגי אבלות למשך 33 יום. אחרים הנוהגים

אצל האשכנזים  ישנם הנוהגים כך, וישנם הנוהגים כך, תלוי במסורת הקהילתית כמו למשל יש הנוהגים עד ל"ג בעומר ,יש עד ראש חודש סיון,  עד שלושה ימים לפני שבועות או עד ערב חג שבועות. אחרים מתחילים על פי הקבלה מרחיקים עד לשבועות בראש חודש אייר עד ערב שבועות או עד שלושה ימים לפני חג השבועות   אך לפי כל עדת אשכנז יום ל"ג בעומר עצמו מותר.

נוהגים לא להתגלח, לא להסתפר, ולהימנע מנישואין. מנהג נוסף  הוא להימנע  בתקופה זו מלנגן או להאזין למוסיקה . פוסקים בימינו הרב פיינשטיין והרב עובדיה יוסף זצ"ל אוסרי שמיעת כלי שיר. יש אחרים שטוענים שהאיסור הוא רק על נשפים או חגיגות גדולות ולא על שמיעת שיר באופן פרטי היינו ביחיד. בחול המועד של פסח קיים איסור הילכתי להתחתן או להסתפר אך מותר לשמוע מוזיקה ולנגן

אחרים  מתירים לעצמם חתונה ותספורת ביום העצמאות ויום ירושלים, למרות שהם חלים בתוך התקופה האסורה.

מסקנה:

אנו רואים בכוחו של מנהג עד כי יכול לקבל בסופו של דבר גושפנקא הלכתית. עם זאת אנו גם רואים התפתחות רעיונית והקלה במנהג בשל תהליכי חיים, הגיונות חיים והתפתחות  אנושית בהתאם לאירועים דוגמא לכך ההיבטים השונים מצד עדות שונות ובתוך העדות. וכן התיקון  או ההיתר לחדול מהאיסורים ביום העצמאות וביום ירושלים.

חשוב להזכיר שאין דעה אחת לנושא האבלות שהונהג על ידי חז"ל  למשל  הרמב"ן סובר ואף לימד שהימים שבין פסח לשבועות הם ימי " חול המועד" היינו ימים של חג ושמחה, מכאן שהסתירה בין אבלות בספירת העומר לבין אופים של ימי הקציר השמחים בעינה עומדת והיא חותכת וברורה.

למרות האמור מצינו שגופא דעובדתא היא שנוהגים במנהגי אבלות עד היום ועד בכלל כאשר הסיבה העיקרית היא הטראומה שפגעה בעם בשל הטרגדיה של מותם של תלמידי רבי עקיבא.

יצוין כי הרב יחיאל מיכל עפשטיין בספרו "ערוך השולחן" קובע שיש קשר בין הטרגדיה של מות תלמידי ר' עקיבא למסעי  הצלב ועלילות הדם  שהתרחשו בתקופה מאוחרת בהיסטוריה היהודית. אם נזכיר ונזכור את עלילות הדם שהמציאו הגויים שהיהודים משתמשים בדם נוצרי לפסח נבין את הקשר בין התקופה הקשה של מות התלמידים ועלילות הדם. מכאן שבשל העובדות המצערות הקיימות בשטח הפכה תקופה זו לתפיסת חכמים כתקופה הרת אסון  ליהודים שחיו בעולם הנוצרי. ומכאן האבלות!

כלומר שורש האבלות – מותם של תלמידי רבי עקיבא , ביסוס האבלות  באופן מיוחד כמנהג קבוע  היה עלילות הדם בתקופת ימי הביניים.

4.  עדויות העשויות לשנות כיוון חשיבה

לעניין זה אנו מדברים על הרב שרירא גאון  שיצירתו " איגרת שרירא גאון"  מכילה תכנים בעלי מסורת ייחודית של תקופת התלמוד. אפשר בהחלט לומר  שאיגרת שרירא גאון היא המקור העיקרי למידע שיש בידנו על תקופת התלמוד.

נמצא  שבפי הרב שרירא היתה מסורת שתלמידי רבי עקיבא מתו במהלך מאבק דתי.

הרב  כמתאר היסטוריה מספר לנו איך מתו התלמידים בעוד שהתלמוד מתאר לנו למה הם מתו (לא נהגו כבוד זה בזה)

אנו עדים לכך שבעוד התלמוד מדבר על מגפת אסכרה שפגעה בתלמידים הרי שרב שרירא גאון מדבר על גזירות שמד דתיות. אין להבין מכך שרב שרירא חולק על התלמוד. נהפוך הוא; הוא בא לפרש את דברי התלמוד. הדברים היו כל כך טריוויאליים של גזרות שמד דתיות שהתלמוד אף לא מצא לנכון לומר זאת, אלא בא ישר לעניין המגיפה.

רב שרירא המנסה לתעד היסטוריה שבידיו מדייק בפרטים  ומסביר שהיו אלו רדיפות שמד דתיות.  אנו יודעים שבאמת רבי עקיבא נרצח באכזריות בשל היותו רב יהודי אנו שומעים גם על הרוגי המלכות שנהרגו עמו בצו ההריגה שהוציא אדריינוס.  

ידוע שרבי עקיבא, כאמור לעיל, היה מתומכיו הנלהבים של בר כוכבא לכן הקשר בין תלמידיו  להיות לוחמים בצבא בר כוכבא יכול להיות אמין בהחלט.

הרמב"ם רואה ברבי עקיבא כנושא כליו של בר כוכבא.

אנו יודעים על פלוגתא בין רבי עקיבא לבין רבי יוחנן בן תורתא.

רבי עקיבא תומך המלחמה של בר כוכבא במרד, אמר עליו שמעון בר יוחאי "דרך כוכב מיעקב" – דרך כוזבא מיעקב.  כשהיה רבי עקיבה רואה את בר כוזבה[5], היה אומר " זה הוא מלך המשיח"

רבי יוחנן בן תורתא שהתנגד לדעת רבי עקיבא ובר כוכבא במרד היה אומר: " עקיבה , יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא" כלומר  התנגדות מוחצת כנגד בר כוכבא המרד והתומך הנלהב רבי עקיבא.

רבי יוחנן בן תורתא האמין שחורבן הבית היה בשל שנאת חינם![6]

לא נאריך בדברים אך נאמר שלפי רבי יוחנן בן תורתא ( תורתא מלשון שור) מותם של תלמידי רבי עקיבא מעיד על כך שאי אפשר לצפות לגאולה ולבניית בית המקדש אם הדור הולך ופוחת.  על הדור הקיים להכין עצמו לגאולה על מנת שיהיה ראוי לה.

רבי עקיבא סבר אחרת הוא חשב שמרגע שכדור השלג ינוע אי אפשר יהיה לעצור אותו היינו רעיון הגאולה יתפשט ויממש את עצמו והאנשים יגיעו לרמות התעלות מעבר ליכולתם של האנשים בני הדורות הקודמים.

מציינו שאין פסיקה חד משמעית לגבי מנהג האבלות ישנם דעות מכאן ומכאן. סיבות, מסורות, ואפילו שינויי גרסאות בין תלמוד למדרש למשל בעניין  מותם של תלמידי רבי עקיבא.

דרך משל בגמרא ביבמות מתואר שהמגיפה הייתה בתקופה אחת תחומה בתחום אחד. לעומת המדרש שלפי הכתוב בו אין הכרח שהם מתו בפרק זמן אחד שר"ע אומר " וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת" זאת אומרת במשך חייו הם מתו בתקופה זו ולכן אפשר שמתתם התפרסה על פני שנים רבות בהקבלה לשנות חייו של ר"ע  אך תמיד בין פסח לעצרת. ומבאר השל"ה שימים אלו הם ימי דין ולכן מתו באותה תקופה.

הנה שינויים נראים לעין  מדרש רבה קהלת פרשה יא:

"רבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים  היו  לי  מגבת  ועד אנטיפרס וכולן  מתו  בחיי  בין  פסח  לעצרת ובסוף העמידו לי שבעה ואלו הן רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי  ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של ריה"ג ורבי יוחנן הסנדלר אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני  שהיתה  עיניהם  צרה  בתורה  זה לזה אתם לא תהיו כן מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה"

בגמרא נאמר "  אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד"

כלומר "אמרו "    פירושו הם אמרו זאת אומרת אנשים  אמרו ( לא רבי עקיבא)

ואלו במדרש נאמר ""רבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים  היו  לי  מגבת  ועד אנטיפרס…"."

מאחר ומדובר במנהג אבלות בשל אירוע שקרה בזמנו והיה טראומטי הן לתורה שבעל פה והן לדורות, הפכו ימי שמחה לאבל. כאשר הטעון, לפחות לפי המדרש, שר"ע אומר שעל תלמידיו להתנהג בכבוד זה לזה לא כמו תלמידיו הראשונים.

אך הבה ונראה האמנם כצעקתה.

5.מסקנות והמלצות

ראשית  נאמר שלצערנו לא חסרו לישראל ימי תענית ואבל ,עד כי עולה על הדעת לחשוב שאם כבר קבעה התורה ימי שמחת יציאת מצרים ותקופת ציפייה לתנובת הקציר והעומר,מן הראוי היה לשמר שמחה שבהם,( וראה עדות לחגיגת העומר במגילת רות)  שאם ימי חול  המועד הם לפי הרמב"ן. ואיגרתו של הרב שרירא מהימנה , כאמור ,  כתעודה היסטוריית  הרי ש"לאנשי בית הלל " יש מקום לחשוב על שינוי כיוון מחשבה.

האם באמת יעלה על הדעת שכל תלמידי רבי עקיבא מקטן ועד גדול שנים עשר אלף במספר  אשר למדו מפיו של הוגה הדעה של " ואהבתה לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה.  כל התלמידים האלו לא נהגו כבוד זה בזה? הרי זה נשמע כהגדה שאינה עומדת במבחן המציאות אולי במבחן האגדה כן תעמוד או כמטפורה לחינוך הדור לאהבת הזולת. והקפדה על  קיום הצו המקראי" ואהבת לרעך כמוך"

ובכן למה הכוונה לא נהגו כבוד זה בזה?

הגמרא בברכות מ"ו עמוד ב אומרת: " ת"ר אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות" הכוונה היא שכאשר אדם נמצא במצבו הטבעי היומיומי חשוב להקפיד על " והדרת פני זקן" למשל או " הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" אך כאשר אתה ממהר לקרב או מתנדנד על פני גשר  ומתרכז לבל תימוט, או  נתקל בקרב ,הרי שביטחונך האישי ( אולי משום ונשמרתם לנפשותיכם) קודם לגינוני טכס הכבוד והנימוס. לכן אומרת הגמרא: " אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים" אי אפשר לדרוש מאדם הנמצא בעת סכנה לנהוג בגינוני טכס נימוסין.

כפי שכבר הסברנו לעיל סביר מאוד להניח שתלמידי רבי עקיבא (שראה בבר כוכבא כמשיח) היו ראשונים לצאת לקרב.

חז"ל רומזים לנו בגמרא זו מה קרה עם תלמידי רבי עקיבא שהם היו לפי הנראה  בדרכים ובגשרים. הינו במסעי קרב. עברו גשרים והניחו מארבים לאויב.  הלחימה לא היתה לפי הנראה כצבא מאורגן היוצא לקרב, אלא מלחמת גרילה. ובמצבים שכאלו פטורים בני האדם מגינוני כבוד. לכן אפשר מאוד שלא דקדקו בענייני כבוד בשל צורכי השעה ולחציה.

אפשר והגמרא רומזת בדרך אגב ולא אומרת במפורש מחשש עינא בישא מצד הגויים שעלולים להתנקם ביהודים כאשר יקראו שנלחמו הם ברומאים.

עם זאת ברור, מעבר לכל ספק, שבימי חול רגילים נהגו התלמידים זה בזה כפי שחינך אותם רבם בכבוד ועזרה הדדית "לפי ואהבת לרעך כמוך"

נחזק דברינו לפי איגרת שרירא גאון.

לפי שאמרנו האותנטיות של איגרת שרירא גאון אינה עומדת בספק. זו העדות הטובה ביותר והמהימנה שיש בידנו על תקופת התלמוד. וההיסטוריה מדברת ממנה הנה הוא כותב באיגרת ( א, א) " והיה השמד על התלמידים של רבי עקיבא".

השאלה מדוע מדגיש רב שרירא גאון דווקא את תלמידי רבי עקיבא הרי הגזירות והעונשין היו על העם כולו, שהרי לא רק הם מרדו ברומאים.

הסיבה לכך לפי התעודה ההיסטורית מאוד ברורה ומתקבלת על הדעת. אם נאמר שרבי עקיבא היה מתומכיו הנלהבים ביותר של בר כוכבא ,( עד שראה בו כמשיח) ואם נאמר שרבי עקיבא היה בעל שם אשר שמו הלך לפניו ניתן להבין ששלח את תלמידיו ראשונים לקרב לצד בר כוכבא. מכאן ניתן להבין שאלו שיצאו חלוצים לפני המחנה לקרב הם אלו שאצבע רומאית מאשימה מופנית אליהם.  לכן ההרג והשמד שנעשה בעם היהודי על ידי הרומאים עמד בראש ובראשונה כנגד אותם חלוצים גיבורים הרי הם תלמידיו  של הרב. מכאן אפשר להבין את כוונת דבריו של רב שרירא גאון שהגזירה היתה דווקא כנגד תלמידיו של רבי עקיבא, ועיקר ההריגה היתה דווקא מכוונת נגדם ונגד רבם.

סיכומם של דברים הוא בעצם אי סיכומם.

אלא הרוצים ללכת לפי "בית שמאי" , אי אפשר  לומר להם שלא ינהגו על פי פסק השולחן ערוך. אך פוקחי עיניים הרואים בעובדות ההיסטוריה לאשורן לפי עדויות שהבאנו לעיל, ויאמצו את דרכה של החסידות ככלל דרכו של רבי נחמן המדבר על עבודת השם בשמחה בפרט, אפשר ויהיה אשנב זה פתח להקלה ולשינויי וחזרה אל המקור האותנטי ביותר הוא תורת משה  האומרת שימים אלו ימי שמחה ומועד צריכם להיות הם. ימי קציר והודיה לקב"ה על פריון יבול האדמה.

אני חושב שכבודם וזכרם של רבי עקיבא תלמידיו וגדולי וחכמי הדור ההוא נצחיים הם בקרבנו ומעשי הגבורה שלהם  בחומר וברוח לא ישכחו מאתנו לעד , אך חשוב גם להסתכל קדימה לאור נתיב התורה  ולילך הלאה בדרך העולה  אל האור. אל השמחה אל ימי מתן תורתנו ושעת קציר פרי אדמתנו.

---

[1] הרמב"ם תיאר את רבי עקיבא כ"נושא כליו של בר כוכבא"‏^[39]. לדידו, רבי עקיבא לא היה היחיד שתמך בבר כוכבא וראה בו משיח, אלא רבי עקיבא דימה "הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג נודע להם שאינו".

[2] "ישנם חוקרים ורבנים ^{[דרושה הבהרה][דרוש מקור]}‏^[26] הסוברים שה'מגפה' הנזכרת כאן, היא ביטוי אלגורי הרומז למות תלמידיו במרד בר כוכבא. הם מבססים זאת בעיקר על תמיכתו הברורה של רבי עקיבא במרד זה, על כך שבתי המדרש לא היו יכולים להכיל מספר כה רב של לומדים, ועל כך שהדבר עשוי להסביר מוות של תלמידים רבים כל כך בפרק זמן קצר. "תלמידיו" מתפרש לא כתלמידים היושבים בבית המדרש, אלא כאלו הדוגלים במשנתו הרוחנית. ראיה חלקית לכך יש ממדרש תנחומא (פרשת חיי שרה), "מעשה ברבי עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו ומתו כולם *( מצוטט מויקפדיה )

[3] . סנהדרין לב עמוד ב: צדק צדק תרדף הלך אחר ב"ד יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל תנא קול ריחים בבורני שבוע הבן שבוע הבן אור הנר בברור חיל משתה שם משתה שם ת"ר צדק צדק תרדף הלך אחר חכמים לישיבה אחר ר' אליעזר ללוד אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל אחר רבי יהושע לפקיעין אחר רבן גמליאל ליבנא אחר רבי עקיבא לבני ברק 

[4] . ואף סובר אני שנכתב שהיו הוגים ומספרים ביציאת מצרים ( בוא בזמן שדיברו בענייני דיומא היינו במרד נגד רומא) כדי להסוות אמת מציאותית מפני קלגסי הרומאים. וכדי לא לעורר חמת הגויים עליהם. לכן  גם נכתב שסיפרו ביציאת מצרים.  ועוד הוסיפו שכל המרבה לדבר בכך הרי זה משובח.  האמת היא שהמסר הוא שבעת צרה יש לדון בדברים

[5] השם של בר כוכבא עבר תהפוכות.  המקור תנ"ך חזיונו של בלעם הראה כוכב  שיעלה ויוביל את העם היהודי רבי עקיבא  אמר שהתגשמות  הפסוק היתה בבר כוכבא – בן כוכב. האמת ששמו על פי ממצאים אריכואלוגיים הי בר כוסבא.  הכינוי בר כוכבא היה, כאמור ,  בשל זיהויו של רבי עקיבא והאנלוגיה שיצר בין כוכבו של בלעם לשמו של הגיבור. אך לאחר תבוסתו במרד שונה שמו לבר כוזיבא מלשון כזב  - שקר או אכזבה. על כך אמר רבי יוחנן בן תורתא ("דרך כוכב מיעקב. אל תקרי כוכב אלא כזב).

[6] דעה זו מופיעה גם ביומא ט' עמוד א', הדיון שם מתנהל מדוע חרב בית ראשון ובית שני מדברי רב יוחנן ניתן על שילה ניתן להבין מה דעתו בקשר לנפילת בית שני:" א"ר יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה מפני שהיו בה שני דברים גלוי עריות ובזיון קדשים גלוי עריות דכתיב (שמואל א ב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד ואע"ג דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה מתוך"

לתת לקבל

דע לתת יותר מאשר לקבל

שני ערכים תרתי משמע לפנינו "לתת" "לקבל" שניים הקשורים זה בזה בקשרי גומלין העוברים כחוט השני לאורך חיינו. האחד קשור בשני אם לא בביצוע פיסי לפחות בדרך הרוח. שניהם מונעים בכח האמוציות והחינוך הגלובלי. שניהם עשויים לעורר מחשבות רגשות ותקוות. שני ערכים חשובים שהאחד , לכאורה, הוא היפוכו של השני נתינה ההפך מלקיחה.

1.      הגדרות:

לתת: להוציא מעצמך ולתת לאחר.

לקבל: לקחת דבר שניתן.

2.      לקבל.

לקבל את הטוב ולקבל את הרע. לקבל מרצון ולקבל בלית ברירה. לקבל "על הראש" ולקבל תודה. לקבל מתנה ולקבל לא עלינו מחלה.לקבל משכורת או לקבל דמי אבטלה. ראו כמה אפשרויות לקבל נוהגות ומסתובבות בינינו בחיי יומיום.

לקבל מחבר לקבל מהחברה לקבל חינוך טוב, ערכים ודפוסי מחשבה לקבל באופן פיסי ולקבל באופן רוחני. כמעט והיינו אומרים אין סוף לקבלה.

אך מה ההשפעה עלינו בקבלה עלינו ועל הזולת. עלינו ועל החברה. וכי נתנו אי פעם דעתנו על כך?

ובכן. בראש ובראשונה  הקבלה היא בבחינת קטליזטור לשינוי מצב הרוח בזמן נתון. או בבחינה אקוטית או כרונית. 

בחינה אקוטית היא השכיחה כמו: קבלת מתנה. קבלת המלצה, משכורת, תעודה, וכד'

בחינה כרונית: כמו למשל לא עלינו מחלה סופנית. מצב הרוח עלול להשתנות מהקצה עד הקצה ולהישאר על מישור אחד של עצבות – דיכאון  למשל, שעל אותו מישור נדמיין לעצמנו מעין צורת הסינוס של עליות וירידות אך הקו הממוצע הוא העצב והדיכאון.

2.1 בחינה אקוטית

שלב  א   הסנוור או הערפול.:

פתיחת מכתב בו דרך משל כתוב שהוצאת הספרים החליטה להוציא בעבור מן דהו ספר , בהנחה שזו היתה משאת חייו של המתבשר יכולה לגרום לו לצאת מעורו מרוב שמחה. בכך נוצרת מעין אי סימטריה רגעית בין המצב לאשורו שהוא רגיל בין בני אדם הוצאה או דחייה של הוצאת ספר לבין השמחה הרגעית בלא גבול לאור ההצלחה  "מעין שכרון ההצלחה"

שלב ב  ההתפקחות:

 אך אותה שמחת אין קץ רגעית מתאזנת אט לאט ויורדת בעוצמתה עד לקו מאוזן.

הקו המאוזן הזה הוא שלב ההתפקחות. ההתלהבות הראשונית שהרקיעה שחקים פסה, ובמקומה האדם נמצא במצב נפשי רגוע שלו אך עם תחושת דבש על הלשון.

שלב ג. התהייה ושאלת השאלות.

האם באמת קיבלתי את כל מה שהיה מגיע לי? או אולי שכחו איזה סכום?  רגע . אני עשיתי כך וכך ועל כך וכך מגיע סכום כזה, אז מדוע נתנו לי פחות?  האם הורידו יותר מדי מס?מדוע זה שיושב לידי שעושה בדיוק מה שאני עושה קיבל יותר?

ויכול להיות גם כך: מדוע קיבלתי כל כך הרבה?  הרי לפי החישוב של י הייתי צריך לקבל הרבה פחות. האם לשתוק או להגיד להם?  ממילא הם יעלו על זה בעתיד.  ואז אצטרך להחזיר את ההפרש ולשלם גם ריבית וגם ארגיש מבויש כאשר ישאלו אותי הרי ידעת מדוע לא החזרת?

אכן מתנה יפה. אבל הם לא חושבים שלחתונה כאשר מנה אחת עולה 24 דולר יש לתת מתנה בסכום שתכסה את ההוצאות?

שאלות אלו ואחרות הן הסימפטום של שלב התהייה ושאלת השאלות.

שלב ד ההשלמה.

לאחר ליבון כל השאלות והתהיות באה ההשלמה הפרטית עם המצב. לפעמים כרוכה בהסקת מסקנות לפעמים בקווי פעולה לעתיד. להבא אנהג כך. בחתונה אביא לו בדיוק מה שהביא לי. או אני אעשה לפי הערכים והדגשים שלי מבלי להתחשב מה הוא עשה בשבילי.

אם נבחן את השלבים למיניהם ,ויש גם תת שלבים ויותר, נראה שבכל שלב יש עוררות נפשית שהיא מצב רוח שהוא רגשות סמויים ובלתי סמויים שעולים הגיונות שונים. עולם ומלאו של רגשות תחושות מחשבות שאלות ופתרונות. מעניין עד כמה "הקבלה" משפיעה על האדם.

הקבלה  הכרונית:

קבלת הודעה על מחלה סופנית . או כל מחלה מסוג שאין לה תרופה אלא רק אפשרות של הקלה או הארכת חיים.

השלבים דומים לשלבי הקבלה האקוטית אלא שכאן העוצמות האמוציונאליות והחשיבתיות  גדולות יותר. כמו שאומרים המח עובד לפעמים שעות נוספות.

אם שם הקבלה לוותה בהתפרצות שמחה גיל ודמעות גיל כאן הקבלה יכולה להוביל אל הדיכאון המתמשך ואל הבכי המתפרץ. אך  שלבי ההתפקחות וההשלמה הם בלתי נמנעים ומופיעים גם כאן.

הקבלה הכרונית עוברת בדרך כלל בנתיב השלילי מחלה וכד'. לגבי קבלה חיובית כמו למשל קבלת מילגה לשנה או שנתיים, אפשר לדבר על אורך זמן אך ההתרגשות והשלבים מתאימים לקבלה האוקטית.

3.      לתת

עד כמה אתה יכול לתת מעצמך לאחר? האם הנתינה היא פונקציה של מידת העושר  של הפרט?  מידהאם פונקציה של מידת החמדנות? האם פונקציה של סוציומטיות או אנוכיות?  האם פונקציה של יכולת וויתור?  ועוד שאלות ושאלות שאפשר לשאול כדי לעמוד על מהות הנתינה.

מובן שהחושב  טוב על רעהו והרוצה בטובת הזולת נתינתו תהיה תמיד חיובית, מעצם מהותה. יתירה מזו, אם עיתוי הנתינה יהיה בזמן שקשה לנותן לבצעו או שכרוכה היא על וויתור מחלקו שלו,  ערכה הרגשי, ועוצמתה , מצד הנותן ,לפחות, יעלה.

ישנה נתינה שבהכרח: למשל הלווה רוצה להחזיר החוב למלווה. אני חייב לתרום דם כדי להציל את חבריו. אך יש גם נתינה  שמשיקה למתן בסתר משיקה לחסד משיקה לנתינה שלא על מנת לקבל פרס וכד'

מה הנתינה הזאת גורמת לנותן?

נפתח במשפט ששמעתי אותו ממורי בבית הספר התיכון שאמר: "אדם ניכר בשעת סכנה" משפט שמלווה אותי כל חיי. כלומר לא כאשר קל לך ולא כאשר אינך מחסיר מעצמך דבר. אלא טוב הלב שלך מוצא לעצמו ביטוי דווקא בזמנים קשים. דווקא כאשר אתה צריך לתת דבר מה שלא קל לך לתת אותו.

אילו נתינות תתכנה:

נתינה  הניתנת להשבת תגמול.

נתינה בשל לחץ חברתי – מה יגידו

נתינה מרצון.

נתינה שלא מרצון

נתינה מתוך נתינה שלמה עם כל הלב.

אלו בערך המקרים השכיחים הנוהגים בדרך כלל בחיי יום יום

נתינה להשבת תגמול  -

מישהו סייע לי בכסף או בעזרת תיקון אוטו בעת צרה. היום המצבים התחלפו ואני פוגש בו המצפון, המוסר, והמחויבות החברתית[1] ככח מניע שאעזור לו ואשיב לו תגמול.

נתינה בשל לחץ חברתי –מה יגידו! –

הוא עזר לי פעם. בנוכחות אנשים אלו או בידיעתם. איך אוכל לאכזב פניו ולא לעזור לו  כאשר כל העיניים מצפים ממני לעשייה כל שהיא.

אני מבחינתי לא הייתי עוזר אך האגו שלי יתנפח יותר אם אעזור ולאחר מכן ידברו עלי כמה שאני טוב. "הבן אדם הזה טוב לב הוא ראיתם איך עזר לפלוני כאשר היה במצוקה?"

כלומר אהבת האני או  אנוכיות כזרז לביצוע נתינה.

נתינה מרצון –

כותרת גג להרבה מקרים של נתינה שאדם נותן לזולת מרצונו הטוב ברמות שונות: מהאינסטנציה העליונה של דחף מתוך שלמות הדעת והמעשה לעזור לזולת ועד להיענות מגורם שלישי לעזור לפרט.

נתינה שלא מרצון-

מצב בלתי אפשרי של או שאתה נותן או שאתה מסתכן בנפשך. פשוט מאימים עליך יש לך אז תן לו ואם לא יבולע לך. כלומר נתינה בלא רצון כפונקציה של איומים.

אתה לא רוצה לתת אך בת זוגתך עומדת על כך שתתן. הנתינה היא בלית ברירה אך לא מעומק הלב.

מה הנתינה נותנת לנותן?

אין דבר יותר יפה מאשר להיות כמאמר חז"ל "משמשים את  הרב שלא על מנת לקבל פרס" כלומר נתינה עם כל הלב. זו הנתינה המושלמת הנתינה של כל עצמותי תאמרנה. האם יש שכר בצדה של נתינה שכזאת?

נראה שהשכר הוא הסיפוק העצמי של הנותן. התחושה שהנה עשיתי דבר טוב למישהו שאינו אני. ועשיתי את זה משום שרציתי לעשות זאת ולא על מנת לצפות לקבלת תמורה שהיא.

אין ספק שבחשיבה שכזאת ההרגשה הכללית היא נהדרת. מתוצאה זו ניתן להקיש אל מסקנה שאין "טוב" מוחלט בחיי אדם. כל טוב הוא יחסי. גם כאשר אתה גומל טוב לחבר אתה נשכר בהנאה נפשית שהיא מעין תגמול על הטוב שעשית. מעין זה נהנה וזה לא חסר  אך בכול מקרה הטוב הזה הוא טוב במהות בכוונה ובעשייה.

יכולת הנתינה

הנתינה היא פונקציה של יכולת הנתינה ועד כמה אדם יכול לתת משלו לאחר ועד כמה הוא מוכן לתת.

 למשל, תמיכה כספית: עד כמה ולאורך כמה זמן? ברור שקודם כל צריך לרצות ולאחר מכן לבחון את סדרי הקדימויות ובהתאם לכך להחליט עד כמה ניתן להקציב לצורך הנתינה הזאת ומה גבול זמן הנתינה. משמעות הדבר שהרצון בלבד אינו הפרמטר היחידי לנתינה יש גם הגבלה של היכולת היינו האמצעים.

מצאנו שהנתינה קשורה קודם לכל באופי האדם וברצונו  לאחר מכן ביכולת הנתינה  מהות הנתינה  קרי הקף( הרבה מעט מזערי) ובתדירות היינו זמן. זמן קצוב, לפרקים, לזמן מוגדר או מוגבל.

גם הנתינה חשוב שתעשה בשום שכל. נכון שכייצור חברתי האדם רגיש לצרכי האחר. גם ברצותו להעניק לחברו יש להפעיל שיקול דעת למי לתת ( ישנם גם רמאים שנוררים שמנצלים את טוב ליבו של האדם כדי ליהנות על חשבונו) ומתי לתת.

אך ברור שבמקרה של פסיחה על שני הסעיפים שאינך יודע אם  דבר אמת ב או שקר בפי המבקש את  תמיכתך, עדיף לפול ברשתו של רמאי ולתת מאשר להלבין פני חבר המתחנן אליך ולהסירו מעל פניך בלא כל בושת פנים.

4.      לתת ולקבל יחסי גומלין.

בעוד הקבלה היא פונקציה של נתינה, הרי שהנתינה היא פונקציה של רצון. רצון להיטיב או לא עלינו רצון להרע.

בשני המקרים ההתייחסות היא או לפרט קבלת עול מלכות שמים, למשל, או בין אדם לחברו נתינה של דבר מה מהאחד וקבלתו על ידי רעהו.

קל יותר לקבל מאשר לתת. ויש לא מעט אנשים שמנצלים עניין זה. ברוב המקרים הנטייה לקבל בלא לתת מעידה על אנוכיות ואהבת העצמי  הרבה יותר מאהבת הזולת והרצון לעזור לו וניתן לראות דוגמאות כאלו חדשות לבקרים.

אדם, כאמור, ניכר בשעת סכנה. לא כאשר נוח לו אלא דווקא כאשר לא נוח לו. כאשר הוא צריך קצת להתאמץ , להשקיע מחשבה, לנסות ולעזור לחבר, לפעמים גם להקדיש מזמנו הפרטי למען החבר. ולאו דווקא על מנת לקבל פרס ולאו דווקא כתגמול על עזרת אותו חבר אליו, בעבר. אלא פשוט כי הוא בן אדם טוב שרוצה לתת מעצמו ומידיעותיו גם לאחרים.

כדי לסבר את העין נביא  דוגמא מתחום הכתיבה היוצרת:

עם כניסת האינטרנט למחשבי עמך ישראל קמו להם פורומים לכתיבה יוצרת. מטרתם לקדם את אוהבי העט והספר.

בפורום שכזה מתקבצת לה חבורת כותבים שנקראים בשם יוצרים. והם שולחים את יצירותיהם לקריאה ולביקורת  של מה שהם קוראים חבריהם שבפורום.  

חבריהם? זאת עוד נראה.

מובן שכל כותב מצפה לנתינה מצד חבריו. זאת אומרת שיוצרים שבפורום יקראו את יצירתו ויבקרו אותה לטוב או לרע. מובן שעדיפה בעיניו אפילו ביקורת שלילית ובונה, מאשר שיצירתו תישאר בבדידותה, כמו מודעה על לוח מודעות. ".

ואמנם ישנם המגיבים. אך  גם  ישנם יוצרים שמנצלים את הפורום כבמה להאדרת האגו שלהם בכך שהם נוהגים לפרסם כמעט  בכל יום יצירה  בציפייה לקבלת משוב, אך הנתינה היא מהם והלאה. לא הם שיבזבזו זמן על נתינה זאת אומרת  תגובה ליצירות אחרות. ובכל זאת בעדינות מצועצעת הם קוראים לעצמם חברים. הם גם אלו שתמיד ידעו לדבר בלשון חלקלקות ובנימוס רב, לשבח ולהלל, ולהיות רק טובים, ותמיד בסדר .

בדרך כלל  אין להם זמן לנתינה! הם ממהרים לפורום אחר להדביק גם שם את אותה היצירה שלהם או לראות כמה הגיבו לה ומה אפשר ללמוד מהתגובות של המגיבים ליצירתם

אז מה חשבתם, שהם יגיבו גם לאלו בפורום הזה?  וגם לאלו בפורום השני, והשלישי והרביעי? תמימים שכמותכם  והרי אין לזה סוף!  זה הרי לא בא בחשבון.  יש להם עוד מה לעשות במשך היום חוץ מאשר להגיב לאחרים.

אז זו דוגמא מצוינת ליחסי הגומלין בין קבלה לנתינה. לקבל הם יודעים ורוצים, אך לתת הם בפרוש לא רוצים. והתירוצים לכך ממש מגוחכים:

למשל טעון נפוץ בין אותם חברי פורומים: הייתי רוצה לתת, להגיב,  כלומר לתת מעצמי ומזמני  לחברי שבפורום, אך לצערי אינני יודע לנתח שיר או סיפור. כלומר אין בידי את הכלים כדי להשקיע מזמני למען חברי ולתת לו את המינימום שמגיע לו ,קרי  לפחות את  התודה על שהגיב ליצירותיי שלי.

מובן שלא מדובר בפועל בניין שצריך להגיב, גם לא במהנדס אלקטרוניקה או חשמלאי שאפשר ואין לו דבר עם הכתיבה ואפשר להאמין שאין בידו כלים.

נהפוך הוא,המדובר הוא בכותבים שנמצאים לא מעט שנים בפורום לכתיבה יוצרת: הם עצמם כותבים. ובדרך כלל כותבים בלא מעצורים,  כך שהם בהחלט יודעים את מלאכת הכתיבה וברור שמי שכותב שנים ומקבל ביקורות שנים רבות ידע גם הוא לתת ביקורת.

מכאן מובן שהתירוץ שהם לא יודעים לבקר מצוץ מהאצבע, ושם ללעג את כל אלו שהם קוראים להם "חברי לפורום"  כאילו שהם טמבלים ואוכלים את התירוץ שלהם. והרי שום יוצר אחר  בר דעת לא יקבל טעון מוזר רחוק מהשכל שכזה.

לעניות דעתי כותבים כאלו הם בדיוק הסוג של האנשים עליהם דיברנו לעיל אלו שיודעים יפה לקבל אך מתקשים בלתת או לא רוצים לתת. ואם הם כותבים מלה או שתים הם כמו יפה נהדר ענק הם עושים זאת בשל לחץ חברתי סמוי. במילים אחרות, זוהי הדוגמא הנוצצת של אנוכיות או מה שחברינו  מכנים סוציומטיות. ואנשים לא מעטים, כאלו, לצערי , מסתובבים בפורומים.

זה גם ההבדל בין המקבל בקלות ואפילו הדורש את הקבלה, לבין הנותן בלב רחב, בלא חשבונות ובלא צפייה לתמורה שהיא.

5.      אך כאן אנו מגיעים לעניין הסוציולוגי של הנתינה.

אנו גורסים שכל ישראל ערבים זה לזה ובאמירה זו אנו בעצם מדברים על סולידריות חברתית ממדרגה ראשונה.  בהיותנו חברה ערכית המכירה בזכויות הפרט בתוך הכלל שהוא בעצם חלק ממנו אנו מצדדים בעזרה הדדית ובנתינה של איש לרעהו. את החינוך הזה אנו מביאים במשפטים שאנו מעבירים לנוער עוד מגיל הילדות: "ואהבת לרעך כמוך" "יד לוחצת יד" ישראל ערבים זה לזה" וכד'. 

אנו מצפים שילדינו יגדלו על ערכי הנתינה על כל סוגיה אם זו נתינה פיסית או רוחנית או אפילו נתינה בשפת הגוף. לפעמים חיוך ועיניים צוחקות עושים טוב בלב האדם שכנגד. זוהי נתינה בלא מילים.

האם ניתן לחנך לנתינה או שהתכונה היא מולדת?

נראה שמלחמת הקיום וההישרדות בטבע ככלל ואצל האדם כפרט, נטעו בגנים את רצון הקבלה והנתינה. התינוק מקבל מזון מאמו אך נוטע בה רוך אהבה ושלווה. זוהי נתינה פסיבית מצדו שנובעת מעצם מהותו כאדם זו אותה נתינה שבאה בגנים. האם נותנת לו גם נתינה פיסית (יניקה) וגם רוחנית אהבה שבלב שבאה לידי ביטוי ברוך האמהי.

זו ההתחלה וההמשך הן ידוע הוא.

עם הפגישה עם הסביבה הקרובה והתפתחות הילד בבחינת כח  השיפוט וההבחנה וניתוח המצבים בחיים מתפתחים אצלו גם הערכים של נתינה וקבלה  שני פרמטרים שהולכים ומתגבשים אצלו עם השנים שמהווים חלק ממכלול המרכיבים היוצרים את האישיות של אותו אדם. כפי שהראנו לעיל.

לסיכום:

האדם נולד אם הצורך לקבלה ונתינה אשר מתפתחים אצלו ומתגבשים לכדי חלק מעיצוב אופיו ואישיותו עם השנים.

האדם כיצור חברתי לא יכול להימנע משני ערכים אלו של נתינה וקבלה והוא מתמודד אתם או משתמש בהם כמעט מדי יום ביומו. ערכי ה קבלה ונתינה עומדים בעוצמת זיקה גבוהה זה לזה.

המפתח שלי לחיים טובים במסגרת חברת האדם  הוא דע לתת יותר מאשר לקבל.

---

[1] מכאן לומדים שהנתינה היא גם פונקציה של התנהגות או לחץ חברתי במודע או שלא במודע. היינו כאשר הנותן מודע לכך שהוא צריך לגמול לרעהו מאחר והחברה מצפה לכך. אנשים מסתכלים עליו ומצפים למעשהו זה לחץ במודע. או לחץ שלא במודע והוא לחץ מוסרי מצפוני. האדם מרגיש דחף לעזור לרעהו שעזר לו בעבר. ואפילו שלא נוח לו או שאינו חפץ בכך הוא בכל זאת עושה זאת