הוא היה מושך באיזו ידית ברזל מוחלדת
שבצד העגלה שלידו והגלגלים היו עוצרים.
אז היה תוקע את קנה השוט
בכנו ויורד במדרגת עץ שהותקנה בעגלה אל המדרכה. הוא נראה עייף. ופניו מלומדי קיץ.
נאסקו ,כך קראו לו, היה מושך את סוסו אחריו ומוליכו קוממיות אל החצר. וזה הולך מניד אט בזנבו, מעלה ראש ומוריד פעם ועוד פעם. עת שמשכו אל האורווה היה צונף צניפה ארוכה. ונאסקו מכה לו קלות, דרך חיבה, על לחיו ומושכו ברסן אל חבית עץ ישנה של דגים שם היה לו האוכל.
בסוף הדרך יש תמיד סוף, כך אמרו לי. ואני תמיד רציתי לראות את הסוף. לראות במו עיניי! מישהו ראה פעם סוף? ובכלל תמיד רציתי לראות הכל, לדעת הכל. למה הברזלים שעל העגלה של נאסקו תמיד חלודים. למה אינם מוכספים בצבע הברזל?
נאסקו כך נדמה לי היה ערירי. היה לו סוס אחד, עגלה אחת, מושכות, שוט ודירה קטנה שם בסוף האורווה. אני חושב שהיה לו גם ירח כוכבים ומעט חלומות. מה שלא היה לו זה את כל היתר. זה לא היה לו, לנאסקו.
לפעמים חשבתי כמה ברזלים כאלו אפשר להעמיס על העגלה שלו. עד כמה הסוס של נאסקו יכול למשוך ככה ברצף? וכמה שנים עוד אפשר לראות את שני אלו יחד סוחבים כל אחד את החבילה שלו.
היום אני יושב שם ליד עמוד החשמל המיותם מילדיה של שכונה, מסתכל על הקוטג' שממול וחושב. כמה טוב שאין לי חבילה כזאת לסחוב כמו שהיה לנאסקו וסוסו. ועוד אני חושב; האם באמת לסוף יש רק סוף או שמא יש לו לסוף גם התחלה משלו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה