יום אחד אני, שבי הצייד ותפוח ציפורי
זה שיש לו אף תפוח וגר ברחוב ציפורי ועל אמת
קוראים אותו יעקב, הלכנו ובאנו לחנות של סאלח עובדיה "הערבי."
למה באנו? סתם ככה, עם הידיים בכיסים
באנו. ככה להתכנס בחנות, להגיד לו שלום. להחליף כמה מילים טובות וללכת.
סאלח הערבי? וכי למה ערבי. והרי נימול
הוא כדת משה וישראל ועוד ברכו עליו שזה הקטן גדול יהיה ועוד הביא לו אשה לחופה
ולמעשים טובים.
נו, אז מה כל האוונטה הזה
"ערבי?"
אז אני יגיד לכם: כל אשמתו היא בצורתו.
שהיה הולך זה עם כפייה על ראשו ופניו מה זה נבראו לו שזופים.. ושפמו
הצהבהב מריח בריח הטבק ועיניו כבויות בתוך
הסדקים שלהן מציצות, ככה ,מתוך הכפייה, כך, שבעיניים שלנו היה נראה כומו ערבי.
וזה, סלאח עובדיה "הערבי"
יודע שכאשר אנחנו באים בחנות שלו הוא צריך לפתוח עיניים רזרביות לכל הצדדים כי
אנחנו עלולים בהחלט לרחם על משהו מהבתוכו של החנות שלו.
ככה היה אותו יום ששבי הציד תפוח
ציפורי ואני באנו אצל "הערבי".
"מה אתם רוסים?" שואל
אותנו "הערבי."
סתם ככה, להגיד שלום אנחנו אומרים
במקהלה וידינו טמונות עמוק בכיסים.
"טייב שלום! עכשיו תלכו בחוס!
עד שסלאח מסדר את הכאפייה שלו על
כתפיו וסופר עודף בידיו, מושך הצייד איזה חופן גרעינים, טומן אותו בכיסו, ופותח
עיני כבש תם אל עיניי "הערבי" כמו דבר לא קרה.
"יללה בחוס."
"טוב למה תעשה לנו ככה
סלאח?" שואל אותו נפוח ציפורי ומכווץ לנחיריו הגדולים מול פניו הכעוסים של
המוכר. "באנו להגיד שלום, ככה בנימוס ולקנות כמה ממתקים." צוחק לו
פרצופו מאיליו ונמשיו כמו מרקדים לו על לחייו.
" שלום!?" אני כבר מכיר את השלום שלכם. יללה, קישטה! "
אומר סאלח והמסבחה הצהובה מיטלטלת בידו המגרשת.
"אבל סלאח!" מזייף אני אליו
קול תחנונים. "באנו לקנות!" כך אני אומר, הצייד מרשרש לו בכסף בידו,
מהנהן בראשו, ותפוח ציפורי מושך מאחורי גבו חופן עיגולי שוקולד אל כיסו.
"לקנות באתם? לקנות..? מסתכל הוא
על אחת הקונות. לגנוב!" צועק סלאח
ומכה באחת בשתי ידיו על השולחן. פניו מאיימות שלוחות לפנים על צוואר בעל
ורידים נוטה אלינו בחמה .
רצה הגורל ואיך שדיבר הרעיד לו קולו
הרם בכיסו של הצייד וזירעונים נשפכו אל הארץ לרגליי מכנסו הימני.
"התחלת להטיל! הה! ,תרנגולת
שמנה," אמר לו סלאח לפניו החיוורות והוא גוחן על פני הדלפק.
באה "הצלה" מאבי שנכנס
לחנות ואמר:
"הביתה!
מה אתה עושה כאן? שיעורים כבר
עשית?
הנה, סוף העולם בא, חשבתי, סאלח יספר
והמכות בדרך..
סאלח שתק ואבי יצא מן החנות.
יצאתי אחרי אבי וחברי הזדנבו מן
החנות, כעכברים, אחרי, ובמאסף תפוח ציפורי השמן.
וסאלח?
סאלח למרבה הפלא, נשאר בשתיקתו.
ולא רק ששתק, אלא שחיוך מסוים נסתמן
על שפתיו.
מין חיוך כזה שאותו אף פעם לא אשכח.
סאלח, כפי הנראה, אכן היה חבר של ממש!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה