ברחוב המדרגות של אותם הזמנים
שפר מזלה של חתולה אחת. ביום מן הימים הפכה מחתולת רחוב לחתולת בית. משכן מצאה לה
בביתו של יששכר בעל האף. ויהי אדום האף אוהב אותה דואג לשלומה ומטפח אותה כמו היתה
מלכת חתוליה של שכונה.
יום אחד הבת של גברת לוי יצאה לה כולה אושר ויושר לטיול שנתי. אך
משחזרה, אויה לאותה חזרה. מיד בהיכנסה לביתה הרימה קול צעקה:
"הרעילו אותי הרעילו אותי."
מה קרה? כל שעשתה אכלה, בטיול, פיתה פלאפל
להנאתה. והאם צועקת בדאגתה והשכנה ממהרת בעיניים פעורות ובאה ומחבת החביתה נשכח
בידה. והסבתא מכרכרת סביב הילדה ומרגיעה, ומעל הכל קול הגבר קורא בשכונה בואו
היאספו נא. בית הגברת לוי כמרקחה.
עמדה גברת לוי וקראה אליה
בחיל ובבהלה את מועצת הזקנות החכמה. ישבו אלו שקלו וחישבו דחו וקיבלו ולבסוף הגיעו
לידי מסקנה: : יש להביא זנב של חתולה, לבשל אותו ולהשקות את הילדה, שנכנס בה הג'ין,
והכל יבוא על מקומו בשלום.
אך מניין, לכל הרוחות, מביאים
חתול? והרי אלו עיניים להם כנץ וזריזים הם
כארנבות. צובאים על הפתחים הן לטרף והן לא להיטרף.
ולפתע, הבזיק אצל גברת סולטנה
מרחוב אבן ספיר הרעיון: ליששכר האשכנזי בעל האף ישנה אחת כזאת מאומצת שקל לתופסה,
שכן סגורה ומסוגרה היא בביתו בין החדרים. ומכאן מה קל הדבר, שהרי אם תיתפס החתולה
לבטח ייתפס גם זנבה. כך חשבו וכך עשו. הלכו והכריזו בדבר התושייה הן לבעל המכולת
והן לבעל המאפיה. לפי זה חשבו שיהיו אלה הגברים עושים מלאכת נשים רצויה.
עמדו אלו הגברים ואמרו דבר
חוכמת הנשים המזהירה לבעל האף
שמע זה על כל אשר זממו לעשות
לחתולתו והחביא אותה בכלוב על סוגר.
שלושה ימים ושלושה לילות
נשארה זו בעלבונה בכלובה הקטן. שם עשתה צרכיה שם אכלה שם ישנה עד שזו הגברת הקטנה חזרה לאיתנה. רק
אז, משנרגעה גברת לוי הקטנה שוחררה החתולה והנה היא שוב מאושרת מסתובבת בין חדרי
בעל האף בשמחה. וזנבה, תודה לאל, משתרך
אחריה לכל פינה ופינה..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה