השבת אבדה מתוך ניחוח ירושלמי

בשעה שחורף מונח לו על כל דומם בעיר, ועצים  קדים בעל כורחם כלפי רוח, וכבישים נוסעים מעצמם בגשם וטף עז רוח יוצא לו ליהנות ממשבים ערים, באה לה אורה הקטנה בנעליה הקטנים ובשמלה  קצרצרה של בית, אל  הרחוב.

סוחבים לה חמש שנותיה על מדרכת  מחייכים אליה קירות בתים, משחקים אור וצל בפניה, ולמטה נוזלים לה תחתוניה אל פצפוצי מים הולכים ונעלמים על הכביש.

 הגשם מצליף והיא נינוחה וצוחקת וציפורים באמירי  העצים משתהים לתום העובר כך בסך בשלווה ברוכה לעיניהם.

ובבית סערה גוברת. רעש, מהומה, מסתכלים טף ואם אל כל עבר. אפס. נעלמה זו הקטנה.

"איך עזבתם אותה ככה ללכת?! " מאשימה אמא את הילדים,  את המטבח על סיריו, מחבתות וצלחות. הנה דופקת היא על קירות.  קופצת ידיה ופניה חושבים כבר לצאת מתוך עצמם. אפס הילדה נעלמה ואיננה.  

רגע ובא לו גדעון האח הגדול. אף עליו צווחים מכל עבר הקירות בקול. ואמא עיניה חושבות לזלוג מן הדמעות פונה אליו בקול ענות.

הנה יוצא הוא  אל הרחוב בשתיקתו. הולך  ובא אל פסגת עליה של מורד, פונה ימינה אל רחוב אבן ספיר ישר ושוב ימינה אל רחוב המדרגות.

מרקדות מול עיניו מדרגות מצוחצחות. רגע בוהקות ורגע מתכהות. הן השמש קורצת, חיש נחבאת לה מאחורי העננים.

כמדומה משחק חורף שמימי שם נערך כך גדעון חושב ומסתכל לפניו. מפלוני מים יורדים אל אספלט מלוכלך, ומדרגה אחת רחבה והנה עליה יושב לו טף. והיא הנה היא אורה הקטנה. היא יושבת לה בשתיקת חיוכיה, בתווך.

עומד על מקומו האח הגדול ועיניו מתעגלות להן מתימהון. זו הקטנה חלוצת נעליים אותם ממלאים הילדים במים.  ממלאים ושופכים על ראשה על שמלתה. צוחקים בקול ושוב ממהרים בלחיים סמוקות למלאכת המילוי.

והגרביים, אויה כבר מלאות בגשם והם גורבים לה אותם הילדים  על כף ימין ועל כף שמאל. ואורה הקטנה נאלמת דום. שותקת. מסתכלת על האמירים שם ציפורים יושבות מאיצות צוואר הנה והנה בגשם עומדות דומה עליה מסתכלות מתבוננות ואומרות: את לפחות יש לך בגד. לנו, לא מטריה לא  לבוש חם גם לא מעיל גשם. מכניסה אורה את אגודלה לפיה משפילה ראש ושותקת. בצר לה את רגליה מנענעת בקור צוחקת בדמעות מאיצה  צוואר כציפור  הנה והנה דומה חולמת.

בא אליה האח הגדול  והטף קם ובורח.  עכשיו היא בוכה בקול ודמעותיה מתביישות להן בתוך טיפות הגשם וגדעון מרימה על ידיו נוטל נעליה וגרביה ומוליכה אל אימה.

רואה אותה האם וכבר היא צוהלת משמחה. מוחלת לילדים  מוחקת עוונות  מטבח, מחבתות וצלחות, על סיריו. ורצה רצה בזרועות פתוחות אל  הבת.