העוצמה בשירת הילדות הקטנה ( מתוך שירים לאמא)

‏12/07/2015

פעם חייה לא חמדו את הזמן, אחר כך היו משחקים אתו בתופסת. היום  כאשר הם תלויים מנגד, על קצה אדן החלון  נשענים לא נשענים על עיניה הכחולות,  היא לוקטת זיכרונות מבין ריסיה, משתדלת, מן הסתם, לחלום  עוד בהקיץ, יום על ליל. למוש קרן אור נוגעת בזרם קל חרישי של חיים במזלף. להרטיב שפתיים בצבעי זיכרונות ססגוניים, לנסות להיות, עוד רגע, עוד מעט קצת, עם שתי רגליים דקות שחורות  על במת היצורים ההולכים.

ובאים אצלה אנשים. קרובים ואף שאינם קרובים, ועיניהם כבויות משהו, כהות ולא בשל כהות החדר. מקמטים מצח, דומה חושבים. מה כבר יכולים הם לחשוב?

עכשיו שפתיה שותקות בחיוורונן. עיניה נפקחות באינסטינקט של חיים. שוב נסגרות. שואלים אותה שאלה, האנשים.  אותה שאלה בנאלית: " מה שלומך?"  והתשובה הן ידועה להם. אך הם שואלים, כי צריך לדבר...

מזכירים לה ימים אחרים , משהו מהעבודה ברפוי בעיסוק, משהו מאישה ז"ל, משהו מנכדיה ; עיסוק של נכד זה, סיפורו של נכד זה. ופניה חתומות. שאוזניה לבשו צורתן אך איבדו שמיעתן. ועיניה פקוחות אל הריק.

עצבות יורדת על ערב חיים וצובעת אוויר  בשחור ואפור כי כך צריך שיהיה, והחדר חד סתרי. ואין מוצא אל מרחב הרחוב.

ובכל זאת בא המבשר אל  אוזן אחת הוא  שר הוא אומר:  משפט החובק עוצמתה של ילדות של טוהר רוך ואור גדול ועצום das gibt's nur einmal כך הוא שר בקול גאה ורם.

וכמו רחש מלאכים עובר ביעף, ואור חודר מבין סדקי התריס המוגף ועיניים כחולות נפקחות לרווחה ושפתיים שותקות נעות  ומדברות את  לב חיותן: כן את גרעין החיים שעוד נותר, הן  שרות

das gibt's nur einmal

das kommt nicht wieder.
Das ist zu schön,
um wahr zu sein.
So wie ein Wunder
fällt auf uns nieder
vom Paradies ein gold'ner Schein.

זה קורה רק פעם אחת, 
זה לא יקרה שוב. 
זה גם יפה 
להיות אמיתי. 
כמו נס 
זוהר זהב מגן עדן 
מאיר אותנו.