לפעמים אני רואה דוק של עצבות עובר על זוויות השקיעה. שתי דמעות
דמדומים נוטפות, מתפשטות, מכסות על אופק. חזיון לרגעים. משהו עובר בי חיוור עמום לא ברור.
סבתי בכתה על אובדן שני כרטיסים לסרט
בשעה שהועלתה על אוטובוס המוליך בדרך
האבדון. לא ידעה שאשוויץ עומדת לפעור מלתעות דם חדות וארובות שחורות אל הלילה. לאבד אותה, את אישה, את עמה.
שני כרטיסים לסרט. מול אופק דומע עצוב.
ואבי אז הלך בשבילים ירוקים, ושיניו
לבנות נוכח עזות צבעי השקיעה. היו לו
חברים. הרבה. סקאלה, עיירת הולדתו בפולין,סיפר, התברכה ברוב מכריע מבני משפחתנו.
וכה נפוצו הם על פני העירה עד כדי שהיו
אומרים בבדיחות הדעת: "מי שיוצא לרחוב פוגש קמרט או כלב." כך לימים,
שערותיו האפירו ופניו לבשו קמטים. אולי נשארו שם מתי מעט כלבים..
ואבי מת. ואולי נשארו שם מעט כלבים.
היא נסעה לשם נוכח שמי הסערה. נערה קטנה הומייה. הלכה
לנבור בשורשים ובאה אל העיירה הקטנה ואל הכיכר,
בשעה היעודה, מקום בו דוק בהיר אדמדם עלה על פני השקיעה, והיא עודנה קטנה
עומדת מול קיר ההריגה. כאן, אמרה לה פולניה
אחת שהעמידה לידה את הזמן. כאן נורו כולם.
אך
השמים לא הזילו דמעה והאופק להט באדום של שמים
רק הרחק מעבר לגיא ההריגה שמעה בתי
קול ענות נביחה.
ובעוד רגע, הנביחה שקעה עם האופק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה