08/03/2015
אז
פעם אחת לפני הרבה פעמים שהיו הם באו לחנות התאורה. גבר ואישה מהישוב. הסתכלו כה וכה ועיניהם היפות
והנבונות נתקלו בי.
אני כהרגלי
עמדתי מיותם משהו, בודד בשתיקתי. כן, שם בפינה ליד חבריי תלויי הקיר.. ושוכני
שולחנות. כשראיתי אותם הבנתי שזהו זה. דומה כי היתה כימיה בינינו מהרגע הראשון.
שמחתי.
שמחתי עד מאוד . אך ברור שלא יצאתי מעורי ושמרתיעל איפוק. זאת משום שלמדתי מזקני
ואבותיי שתמיד יכולה להיות הפתעה של הרגע הארון , לפי: שכוונות לחוד ומעשים לחוד.
לובשי
פשטות ודורכי אצילות. כך נראו בעיניי. הבנתי שאל ידיים טובות בא אני. וצל קורתם תהיה מוארת בזכותי, וזו תהיה
תרומתי הצנועה בעד נדיבות לבם שלקחוני
מהמולת החנות וקהל שוטפי העיניים וממשמשי הידיים בי. והנה
כמעט רגע וכבר נפרדתי בלבי מכל חברי
הקרובים בחנות. לרבות עומדי רצפה שהם בעצם משפחתי הקרובה.
בקיצור
ואמנם אקצר שכן הסוף לא הכי הכי ...
שבעתי
נחת בבית מאמצי. מעולם לא הדליקו את אור נשמתי שלא לצורך. תמיד ניקו את כל הלכלוך
והאבק שדבק בי, מקומי נכבד היה בין יתר יושבי הבית שכן הוצבתי דרך קבע במקום הטוב
ביותר שרק אפשר להעלות על הדעת רוצה לומר בצד הספה! שם קרוב אני לבני הבית מאמצי
היקרים. שם יכול אני להציץ מדי פעם בעיתון המחוזק בידי אבי הבית לדעת מהנעשה
בעולמנו. שם יכול אני לשמוע את שיחות הנפש בין בעלת הבית לבנות משפחתה החסודות, לצפות
בטלוויזיה מבלי לקלקל את מאור עיניי, ומעל הכל זה המקום השקט שבבית שלוות גן עדן
לייצור דומם שכמוני.
אלא
מאי, תמיד כאשר פורים קרב היה נחרד בי משהו בתוכי. שידעתי תמיד שעה בהם יוצאים בני
הזוג את הבית לשמוע קריאת מגילה. בשבילי היתה זו קריעת הלב. וכל כך למה?
שכן
זכרתי את אותו עמוד שכיוון המן לתלות עליו את מרדכי בעצת זרש אשתו כמו שנאמר:" יד וַתֹּאמֶר
לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל-אֹהֲבָיו, יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה,
ובכן
יפה תנחשו לאמור כי חששתי פן יפרצו השוסים והגנבים והפורעים את הבית ויחטפוני ממנו
כדי שיהפכו מאורי לצל וגופי לעמוד תלייה!
הו כמה רציתי שהשומרים הסובבים בעיר יעמדו
נכון כמשמר, אצל קורת הבית הדומם.
וכמה
עלץ לבי בי כאשר חוזרים היו בני הזוג מהישוב, הביתה ולבם טוב עליהם ואוזני המן
מתפזרים בשפע על שולחנם והמים נמזגים כיין והיין כמים והכל כנהפוך הוא..
אך למה אאריך בדיבור הנה אקצר
שהנה , את אשר יגורתי בא לי, ובפורים השתא,
פורסם בריש גלי, באותיות של קידוש לבנה, בקבוצת השמעונים על ידי מוקירי לובשי פשטות ודורכי אצילות, שהנה אני
עשיתי את שלי, ועתה יכול אני ללכת. וגופי
אמנם שזוף אך לבן במקורו. וכולי עמוד
בגובה 1.5 מ זאת אומרת שלוש אמות ( אוי
ווי ! ודי לחכימא ברמיזא) וראשי תאורה, ואפשר
להציבני במקום מכובד אצל הספה ואין צורך
לשלם בדמים בעבורי.
ובכן
מה אומר ומה אדבר... זה גורלו של עמוד
תאורה בודד. גורל שנגזר, כך נראה, מאותו
עמוד עץ מהמגילה, המזכיר כל מגביהי
קומה ישרי דרך, דוממים ,לרבות אני שנבראתי, שלא לפי רצוני כעמדו. אחד מהעמודים שבעירנו.
פעם
הייתי משהו , היום אני כלום, פשוט מיותר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה