.
    |
|
|
 |
1
|
.מבוא
|
2
|
6
|
|
2.
|
מקור הצו ופשט הביאור
|
7
|
18
|
3.
|
אל תבשל גדי בחלב אמו מה הטעם בחוסר
טעם
|
19
|
25
|
|
4
|
סיכום קצר
|
26
|
|
|
5
|
נספח:האיסור מדרבנן
|
26
|
35
|
1. מבוא
בהתבוננות קרובה אל התורה, נמצא שהכל בכל יש בה; אם מדובר בדיברי הימים כמו
סיפורי האבות הנדידה לכנען כיבוש הארץ עבדות מצרים וחזרה לארץ . אם מדובר בקודקס
חוקים או צווים מה שאנו קוראים המצוות:
מהם חוקים התואמים את תקופת המקרא; חוקי עבד ואמה עבריה למשל, אם חוקים
תמידיים אוניברסאליים כמו כבוד אב ואם , קיום החגים, חוקי מוסר כמו איסור גילוי
עריות, שילוח הקן, חוקי התנהגות פנים ארצית וכלפי הגוי והגר. ועוד ועוד. כך נמצא
שהתורה היא בראש ובראשונה מנחה לדרך חיים רצוייה ונכונה. ובכלל זה אפשר לומר שאין
בה שום מלה מיותרת.
בשל מרחק הדורות מיום מתן התורה נמצא
שישן פה ושם סוגיות או שאלות העולות מן הכתובים שאין אנו יודעים לתת עליהם
מענה מדויק ונכון במאת האחוזים. אותם דברים נהירים היו לאנשי המקרא אך התרחקו
מידיעה והבנה של בני הדורות המאוחרים יותר. ישנם מילים שלא ידענו פרושם כמו המלה
" בצקלונו" עד שמצאנו מקבילות בכתבי אוגרית, אל עמרנה ואחרים.
יש להבין שהתרבות הישראלית בארצות המקרא לא
נוצרה יש מאין. היא ינקה ואימצה לעצמה דברים מהתרבות שמצאה כאן בכנען. כך
הראה פרופ' קאסוטו ז"ל , את המקבילות
המקראיות לקטעים שבכתבי אוגרית.ללמדנו שבני ישראל שהגיעו לכנען מצאו כאן תרבויות
אחרות שלא הייתי אומר שנטמעו בהן, אלא שלקחו את שרצו מהם והביאו את הדברים לכללם
כמו היו הם שלהם. ואת שלא רצו לקחת לא רק
שלא לקחו אלא דחו והביעו דחיה זו בכתובים. כמו למשל הצו שעליו ברצוני לדבר במאמר
זה היינו " אל תבשל גדי בחלב אמו"
*
למרות שבתורה לא כתובים הנחיות איך צריך לקרוא אותה איך צריך להבין אותה, אין
מבוא ואין תוכן פנימי שכזה, בכל זאת באו חז"ל ואמרו שניתן לפרש ולהבין את התורה בכמה רמות. רמת
הפשט רמת הדרש. יכול שתהיה גם רמת הרמז
ורמת הסוד. ועל כך ישבו דנו פרשו קבעו
הלכות ויצרו את התלמוד וכל הסובב לו. ברייתות מכילתות מדרשים תוספתא זוהר וכד'. ישנם דברים או מנהגים שלא מצאו להם טעם או לא נאמר בתורה הטעם, , אלו המקרים ,
לדעתם, בבחינת תורה למשה מסיני ,דוגמא לכך
טקס הבר מצווה. ועוד אמרו שעם התורה שבכתב ניתנה בסיני גם התורה שבעל פה.
אם כי אין איזכור מפורש לתורה שבעל פה במסגרת התורה שבכתב.
*
אם אני עושה לרגע רציונליזאציה של הדברים הרי שבימינו אנו כאשר אנו מחוקקים
חוק, אנו מנסים לבחור בדקדקנו כל מלה ומלה , אך לפעמים משאירים את החוק לא שלם או
פרוץ כדי אפשרות לפרשנות כזו או כזו. אף זה נעשה בשום שכל ובמכוון. זה יכול להיות
בחוקי מס הכנסה מע"מ וחוקים אחרים.
אלא, שאם אני מסתכל אחורה לתקופת המקרא לעם בהתהוותו מין ערב רב שעלה מעבדות
מצרים לחרות בארץ המובטחת הרי לא יעלה על הדעת שהתורה אשר ניתנת לו כקודקס חוקים
ודרך חיים תהיה סתומה, לא ברורה, מתכוונת במכוון להיות מתפרשת ברמות שונות לרבות רמז
וסוד.
נהפוך הוא! הדעת נותנת לחשוב שהתורה מדברת בפשטות בגובה העינייים, בבהירות
יתר, בלא כוונות נסתרות, רמזים או סודות. אלא דווקא בצורה הפשוטה ביותר להעברת מסר
לאדם הפרימיטיבי יחסית, שצריך לכוון אותו אל דרך נכונה שבה יילך הוא ויילכו בניו
וצאצאיו.
מה יפה היא הפשטות מה נכונה היא הבהירות. כל שכן שמדובר בחינוך והקניית ערכי
תרבות ועם.
לפי זה נראה לי , ובהחלט נראה לי, שיש להבין את דברי התורה כפשוטם. לא לחפש
כוונות ולא תהיות ולא חידות. שהתורה לא נכתבה כחידון למשתמש, ולא ככתב חידה שיש
לפענח את כוונתו אין כאן ניסיון לתחכום או
לאפשרות הכי קטנה שיש בה משום הכשלת האדם בנסיונותיו להבין את התורה, ההפך מזה הוא
הנכון: לדבר אליו בשפה הפשוטה בהירה וברורה בלא דרש ובלא תחכום ,שיבין אותה היטב
ולו רק משום שהיא ניתנה לו ולו בלבד כדי להורות לו את הדרך הנכונה הרצוייה ללכת בה
במשך שנות חיים.
*
הסתייגות:
עם כל הנאמר לעיל, ואכן אני חושב שזו הדרך הנכונה בהבנת המקרא, ישנם מקרים לא מעטים שהנוסח הבהיר והברור לאנשים
בתקופת המקרא, לא יכול שיהיה בהיר וברור
גם לנו. לפיכך אנו נעזרים בעזרים אחרים כמו מקבילות מהמזרח הקדמון להבנת הדברים,
מנסים למצוא ביטויים דומים או שווים ומשמעותם במקומות אחרים בתנ"ך, בוחנים את
המובן הבסיסי היסודי של הערך של המילה, שכיחות
מובן X של הערך לעומת אי שכיחות מובן Y
של הערך כמדד להחלטה " על פי רבים להטות"ולפי זה להביא את הפירוש הנכון..
אפשרות ריאלית אחרת היא שבמשך ההעתקות הרבות של המסורה נפלו
טעויות פה ושם הושמטו חצאי פסוקים וכדומה[1]
אלו וגם אלו מהווים קושי לפענוח מדויק של הדברים.
אך אלו דברים כלליים שאינם נוגעים לפסוק שאנו דנים בו שהוא
נהיר וברור כל צרכו.
בחינת הפסוק בשמות:"
|
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה'
אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ
מראה, עד כמה התרחקו חז"ל בפירושיהם לחלקו השני של
הפסוק הזה, מהוראתו הבסיסית: היינו
פשוטו כמשמעו אל תבשל גדי בתוך חלב אמו.
היינו הוראה ספציפית ייחודית. נכתבו תילי תילים של הוראות, תתי חוקים, תקנות החוק המקראי הפשוט
לבש כותונת פסים שכל פס שלה הוא עולם
ומלואו הכרוך בפסוק קטן זה . כך החליטו האם בשר פרה בלבד או כל בשר שהוא
לרבות של עוף. יש משום איסור על הנאה
מתערובת בשר וחלב מבושלת, וגם איסור ייחודי
על עצם הבישול. החליטו שהתורה התכוונה לא רק לבישול אלא גם לאיסור אכילה
של בשר וחלב יחד. למרות שמשפט דומה או שווה או מעין זה, לא כתוב בשום מקום
בתורה. להפך כתוב בתורה שאברהם אכל חמאה ובשר יחד וכן דוד המלך[2]. החליטו על השהייה בזמנים
.היינו קבעו כמה זמן יש להמתין בין אכילת בשר לחלב וההפך. יש שהבחינו בין שעות
המתנה של עוף לעומת שעות המתנה של בשר. ( כאילו עוף זה לא בשר...) הפרידו כלים
של בשר מכלים של חלב החליטו איזה כלי יכול לשמש פרווה ואיזה לא. דנו בכך חכמים
בני דורות, אם תנאים אם אמוראים, ראשונים ואחרונים. גם עדות ישראל למניינם
אישררו או קבעו הלכות או הלכות משנה לבני עדתם . ברור שבהמשך נסקור ונרחיב
לעניין זה. אך במבוא זה ברצוני להראות עד היכן דברים מגיעים, כאשר מנסים למצוא
את המטמון בכל מיני חפירות שטח שונות ומשונות, כאשר המטמון איננו כלל וכלל מטמון,
שהרי הוא מונח גלוי יפה ובוהק מול העין!
והיו אשר הבינו את דברי התורה כפשוטם כהלכתם כפי שבאמת
נכתבו דוגמא לכך הקראים: ההקראים מפרשים שהגדי הוא כל יונק המותר לאכילה מפריס פרסה ומעלה גירה,אך אסור לקחת אותו מתחת לעטיני
אימו ולבשלו בחלב שהייה מיועד להניק אותו. הטעם הוא מוסרי
אתי.
לאחר
שהיונק ניגמל, אין בעיה הלכתית לשיטת היהדות הקראית לאכול כל סוג של בשר חיה
המותרת לאכילה עם חלב של חייה המותרת לאכילה.
וכל כך למה? כי בדיוק זה מה שהתורה אומרת. ונעמיק בדבר בהמשך. (רק נרמוז מנהג כנעני
קדום היה דווקא כן לבשל גדי בחלב אמו).
*
ברור מעבר לכל ספק שאין בכוונת המאמר הזה להצביע על
אפשרות חשיבה אחרת ושינוי לקיים, או שינויים אלו ואלו מהקיים. כלל וכלל לא! עוצמתו
של מנהג ועוצמתה של מסורת וכן חביבתה על
העם, כל כך חזקים שאין אף כל רצון לתת את הדעת
לגבי שינוי מהסטטוס הנעשה משך
דורות ובמצב הקיים.
להפך, אנו מכבדים את דעת חז"ל ומקבלים את הלכותיהם ,
(אלא אם יקום גאון דור בעם משכמו
ומעלה, מקובל בעדות ישראל אשר יחלוק ויקבע אחרת. ודעתו
תהיה מקובלת על רבנים ראשי העם ונכבדיו)
הכוונה רק לתת הארה בהירה לדברים, שלפחות נדע מה אנו
עושים, למה כך עושים ומדוע אנו נוהגים כפי שאנו נוהגים כך מאז ועד היום.
|
1. מקור הצו ופשט
הבאור.
בתורה בספר שמות כ"ג 19 נאמר:
" יטרֵאשִׁית בִּכּוּרֵי
אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. "
וכן בשמות ל"ד 26
"כו רֵאשִׁית
בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי
בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
וכן בספר דברים י" ד 21 נאמר:
כא לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר
אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ
אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
מתוך המשפט עצמו אנו מבינים מה הם הביכורים. כמו היינו אומרים התורה מפרשת את
עצמה:
אם נוריד לרגע את המילה "ביכורים "מהמשפט, נקבל ראשית אדמתך. ברור
שאין הכוונה במובן הכללי של המשפט להבאת חול
אדמתך לבית ה' מה עוד שנאמר :
ביכורים" מכאן, בעל כורחנו אנו אומרים שביכורים הם ראשית תוצרת האדמה היינו היבול.
כאשר מדברים על ביכורי אדמתך אני שומע ראשית הצמיחה בעולם
הצומח. אך לא פרחים או עשבים וכד' אלא אותו צומח הנותן לאדם חיות. היינו הוא אכיל
ושכיח באכילות אצל האדם.
אם מסתכלים על ארצות המקרא הרי שהשכיחות או הדגש הוא על שבעת המינים או הזנים שהתברכה
בהם ארץ ישראל והם: גפן, תאנה, רימון, זית, חיטה, שעורה , תמר.
וכאשר אנו מדברים על ביכורים, ביחס אליהם ,הכוונה היא לפירות הראשונים באותה השנה
שעולים על עצים אלו.
הוראת הבאת הביכורים מופיעה בדברים כ"ו -11
" א וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן
לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית
כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן
לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה
אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר
יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה
אֱלֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת
לָנוּ. ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח
יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי
יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם
בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ
הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה
אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ
נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם
הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב
אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר
אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
שלושה המה השלבים
בהבאת הביכורים: הנחה, לפני המזבח, לאחר מכן הנפה של הביכורים וקריאה;
ואומר לפני הכוהן בבית המקדש את דבר הביכורים.
זה לגבי הרישא של המשפט
ומה לגבי ההמשך? הסיפא ואיך היא מתקשרת לרישא?
"כו רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי
אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תְבַשֵּׁל
גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
נעמוד מלכתחילה על השוני:
ביכורים: עשיה
דינמית בהיותה תנועתית: הליכה בדרך עד למקום המזבח או המקדש. היינו לקיחת הפרי מן
השדה והבאתו אל משכן.
זמן העשייה בדרך כלל שונה שכן יש הבאים מהדרום ויש מהמרכז
ויש מהצפון. יש כאן עלייה לרגל.
החומר: אין בישול או ערבוב של הפרות במיציהם אלו באלו. כל זן שלם בפני עצמו.
המטרה: מטרת מנחת קודש ל- ה'
איסור הבישול: עשייה סטטית במקום אחד
זמן העשייה בדרך כלל קבוע.
איסור על ערבוב של
החומרים: בשר עם החלב.
המטרה: חול. לא קשורה במנחה ל- ה'
לפי השוואת השוני שבין שני המקרים רואים שלכאורה אין קשר
בין הדברים. ואמנם כך סברו במשך דורות.
עם תגלית אוגרית ומציאת כתבי אוגרית והלוח בו נאמר טבח גדי
בחלב טלה בחמאה, וכן מקבילות מקראיות
אחרות, אורו עיניי החוקרים למצוא את הקשר בין שני חלקי הפסוק .
לאמור :
כאשר בני ישראל הגיעו לכנען מצאו תרבות מסוימת שהיתה כאן
לרבות מנהגים אמונות דתיות דעות, פולחן דתי וכד'
לפי עדויות שמצאו מסתבר שבפולחן עבודת האלים שלהם נהוג היה
לבשל גדי בחלב אמו.
היינו הגדי הוא בעצם כעולל. גור. או יונק שטרם נגמל מיניקתו
בבחינה זו יכול היה להיחשב כביכורים מן החי!
שהרי מה שהכנענים נהגו זה לקחת את הרך הטהור הנולד הזה
לשחוט אותו ולבשל אותו בחלב אמו כמנחה לאל.
היהדות כדת מוסרית לא ראתה עבודה פולחנית זו בעין יפה
והוחלט להוקיע מנהג מגונה זה. ולכן נאמר מפורשות ברחל בתך הקטנה שהגדי אינו ביכורים. ולכן אין לנהוג כמנהג בני כנען ולבשל גדי בחלב
אמו.
באותה דרך לא ראתה היהדות בעין יפה מקרים של עבודת שור
וחמור יחדיו שזה כוחו לא ככוחו של זה, ויש
בכך משום עינוי של החיות.
וכן איסור שעטנז
תערובת של צמר ופשתים יחדיו .
הערה:
התורה לא מדברת על אפשרות של בישול גדי בחלב של אם אחרת היינו שאינה אמו,כי שאלה זו
כלל לא רלוונטית, מאחר ולא היתה שמישה בתרבות הכנענית. ההתייחסות היא ספציפית לאשר נלמד ממימצאי השטח בפגישה בין תרבויות
הישראלית לאוגריתית.
על דרך דומה נוכל להראות לא מעט מקרים בהם נרמז ברמזים עבים
את התנגדות התורה לאמונות אליליות של המזרח הקדמון והתכחשות להן בדרכה שלה.
לדוגמא:
הנחש במיתוס או במיתולוגיה של העולם הקדמון נחשב לייצור
אלוהי בעל כוחות מאגיים . כמו בישעיהו פרק
כ"ז 1[3]
שמתואר הנחש כנחש עקלתון, נחש בריח מעין
אל מורד.
בספר במדבר הוא בעל סגולות של מחיה וממית.
וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים
וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם וַיָּמָת עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי-דִבַּרְנוּ
בַיהוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ
וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ
עַל-נֵס וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס וְהָיָה
אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי.
נחש הנחושת כאנטיתזה לנחש המתילוגי בעל כוחות מאגיים.
בבראשית ו ד גם רמזים
מהמיתולוגיה שחדרו אל התורה:
ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן
אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם:
הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.
בבראשית א 21
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם
הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם
לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ,
וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.
ישנה כאן הזכרה של התננים להראותך שאלוהים חזק מאותו יצר
פולחני מיתולוגי שהיה חשוב כבעל כוחות אולי כאל אצל יושבי כנען. היינו רוממות
אלוהי ישראל מעבר לכל אלילי ואלוהי עמי כנען למיניהם.
כדוגמאות אלו יש עוד אחרות רבות ומתחומים אחרים. אך נסתפק בכך.
אלו דברים שלומדים מהמקרא עצמו. אך יש עדויות גם מחפירות
ארכיאולוגיות . פיענוח וקריאת תכנים כנעניים שנכתבו על לוחות ,פפירוסים, והצלבות
מידע בין מקורות. מכאן לומדים שלכנענים הית התרבות מפותחת מאוד לרבות כוהני דת
חכמים סופרים גינוני ומנהגי פולחן קבוע
מדויק סיפורי אלים שמות אלים קרבות ועלילות אלים כמו עלילת בעל מאוגרית,
יש בידינו עדויות ורמזים גם מהספרים החיצוניים, המדברים ורומזים על מיתוסים
כנעניים שרווחו בארץ.
מה הנימוק לכוונת התורה לפסול מנהג אלילי זה?
בתורה חשוב להדגיש לא ניתן שום הסבר לדבר. וכל
ההסברים הם מפי פרשני המקרא לדורותיהם כולל פירושי שלי כאן.
הרמב"ם מוצא טעם לדבר וסובר שהצו ניתן להרחיק את היהדות ממנהג פגני אלילי.
הרשב"ם חושב שיש להתרחק מרעבתנות מגונה. זלילה. הכלי יקר מדבר על הפרדה בין גורמים סותרים
ומנוגדים.
פילון האלכסנדרוני רשב"ם רמב"ן חושבים שיש בכך משום
איסור על אכזריות שמתבטאת בבישול גדי באופן מיוחד בחלב אמו
אבן עזרא לקח פירוש זה כבסיס. והרחיבו לכל בשר גם
שאינו גדי וגם לכל חלב. היינו לא חייב להיות דווקא
חלב אמו, כל בשר אסור לבשל בחלב.
המקובלים חושבים שיש בכך משום איסור כוחות מנוגדים כמו שעטנז
או כלאיים.
הרב קוק מסביר שאיסור
נועד להעלות על נס את אותה אמת צרופה שהחיים נועדו לחיות אותם כמות שהם, ולא למלא
תאוותו של האדם שרוצה ליצור מאכל מעודן
בבישול גדי בחלב . שורה תחתונה: על האדם להבין שקיימת בעיתיות בניצול בעלי חיים
לצרכיו הוא. ויש לאפשר לחיות לחיות את
חייהן. מכאן אפשר להרגיש ולחוש את עדינות הנפש המוסריות העמוקה והיחס לבעלי חיים
של הרב קוק ז"ל.
כפי שציינו לעיל במחקר המודרני ועם גילוי העיר אוגרית וכתביה
נשפך אור חדש אל הפסוק הזה שבישול גדי בחלב אמו היה בעצם מנהג פולחן אלילי והתורה מתנגדת לו, ולכן אוסרת על ביצוע פולחן
כדוגמת אנשי כנען ככלל, אוגרית בפרט. כלומר את תודתך לה' עשה בהבאת ביכורים, אך
היזהר לא לעשות כמנהג כנען ולטבוח גדי ולבשלו בחלב אמו. זה לא!
ולחיזוק השערה זו שהיא מאוד הגיונית ורציונאלית מצינו שבתקופת
האבות נהגו לאכול בשר וחלב יחדיו ואפשר ואפילו לאחר מתן תורה שבו מופיע הפסוק הזה
אכלו בשר וחלב יחדיו לפחות עד ימי דוד המלך.
משמעות הדבר שהפסוק הובן כלשונו וכלשונו בלבד! היינו המדובר רק בגדי ורק בחלב אמו!
והנה הראיות
ימי אברהם:
בראשית י"ח 8
אברהם לוקח חמאה וחלב ואת בן הבקר אשר עשה ( היינו אשר טבחה
ובישלה שרה) והגיש למלאכים כדי שיאכלו.
"ח וַיִּקַּח
חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא-עֹמֵד
עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ".
וכן בימי דוד
שמואל ב י"ז 29
"כט וּדְבַשׁ
וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ
לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר. "
אין צורך בפרשנות כזו וכזו שהרי התורה היא דרך חיים והיא בהחלט
מלמדת אותנו בדבריה היא, את האמת שהיא רוצה להנחיל לנו לדורות . כל שאנחנו צריכים
הוא לדעת לקרוא אותה בצורה הנכונה הפשוטה והבהירה שכך היא כתובה וכך היא מוסרת את
דבריה
הנה:
בשתי מצוות התורה אומרת שבקיומן האדם עשוי להאריך את ימיו.
מצוות כיבוד אב ואם זו האחת
מצוות שילוח הקן (
אל תקח את האם על הבנים) היא המצווה
השניה.
צא ולמד עד כמה עדינה ומדויקת התורה ביחסה לבעלי חיים. מודגש
למען יאריכון ימיך. היינו אם תקיים את המוסר כלפי בעלי חיים תזכה לתמורה שבשום
מצווה אחרת למעט כבוד אב ואם לא תוכל לזכות כמותה אריכות ימים!
מכאן אפשר להבין באופן חד משמעי וחד פרשני את האיסור של אכילת
גדי בחלב אמו.
התורה רואה בפולחן אלילי זה מוקצה מחמת מיאוס ותיעוב כאחד. זו
אכזריות בלתי מתקבלת על הדעת . לקחת גדי
שנולד ולנתק אותו מחלב אמו ולא רק, אלא לשחוט אותו ולבשל אותו בחלב של אמו למען
הנאת גוף האדם.
מעשה כזה הופך את קערת התורה על פיה. והוא מעשה שבלי קשר
לפולחן התורה כתורת מוסר היתה דוחה אותו
מכל בכל.
מכאן המסקנה חד משמעית אבן עזרא מרחיק לכת ומחמיר
בפירושו כאשר מרחיב את הפירוש לכל בשר
ולכל חלב. והא ראיה שעד ימי דוד לפחות לא נהגו כך!
ואי אפשר להתחכם ולהגיד שהבשר אומנם הוגש ובצדו חלב לדוד ואנשיו.
אך המסובים שידעו מהאיסור לא אכלו בשר וחלב יחד. זאת אומרת שמי שרצה לקח
מהבשר ומי שרצה לקח מהחלב. טעון מגוחך לדעתי.
שאם האיסור היה קיים ודאי שהיו נזהרים ולא מגישים חלב ובשר על אותו השולחן.
יתירה מזו, איש לא היה שם מהטוענים כך,
ולכן יש לקבל את המשפט כפשוטו! וכפשוטו בלבד! היינו שלא היה איסור .
ועוד אזכיר, כתזה
שאמרנו, שאין שום כוונה לתורה להתחכם ולהסתיר ולסתום. נהפוך הוא היא אומרת
דבריה " ברחל בתך הקטנה".
כך גם עם אברהם. אי אפשר לטעון שהוא עצמו לא טעם מהחלב והבשר!
שהרי אם הגיש בשר וחמאה וחלב יחד משמעות הדבר כפשוטו שכך היה נהוג אצלו בבית!
שהרי ממה נפשך. אם אברהם ידע את האיסור, לפני מתן תורה, כמו
שחז"ל אומרים, ברוח הקודש ידע, איך הוא שנתן בשר וחלב למלאכים? לשליחי
מרום?
אך אם נתן להם לאכול בשר וחלב יחד משמעות הדבר שלא הכיר באיסור
שכזה , יתירה מזו שבודאי ובודאי שהוא ואשתו נהגו לאכול מאכל שכזה.
מכאן אני שומע טון אחד:צליל אחד בלבד! התורה אוסרת ובצדק על
שחיטת גדי ובישולו בחלב אמו . (כמובן לצורך אכילה שאם לא כן מדוע יש לבשלו בחלב!)
אך התורה אינה אוסרת השריית בשר בחלב. בלא בישול
התורה, בפרוש, אינה אוסרת אכילת בשר עם חלב שאינו מאמו של הגדי.
האיסור בעיקרו הוא על הבישול ועל זה משמה היא את הדגש.
וכל ההרחבות והתקנות והחוקים וההשהיות של זמנים וסיגים מיוחדים
ושאר ירקות , הכל הוא מפרי מוחם של חז"ל ופרשנים למיניהם. והמגמה ברורה:
החמרה, והוספת איסורים חדשים על הקיים. והטעם?
יש לי רעיון מניין צמחו האיסורים וההחמרות.
אם נחזור לתקופה היא תקופת המשנה והתלמוד נמצא שדרכם של התנאים
והאמוראים היה הפלפול. לפעמים התפלפלות לשמה!!
עינין כמו טמא או טהור היה
בשבילם כמו שאלה של חיים ומוות. אי אפשר גם להתעלם מטבעו של אדם המבקש להעלות את
האגו של עצמו מעבר לחבריו האחרים. ההתנצחות וההתווכחות תוך מטרה להרעיף חוכמה על
האחר להעלות את קרני מעבר לאחר כל אלו הביאו בסופו של דבר להלכה לתת הלכה לבני
וניני הלכה. וכל זה מאותו פסוק "מסכן" שהובא בתורה כפשוטו ויד החכמים הפכה
והפכה בו עד שהוציאה ממנו את עצמיו
וגידיו. והחותם נחתם לדורות.
הרעיון שמצאתי במשפט :
יטרֵאשִׁית
בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי
בַּחֲלֵב אִמּוֹ
הוא כדלקמן:
אנו מבחינים בעולמנו בשלושה גורמים מרכזיים :
החי ,הצומח והדומם
האדמה לעניין זה היא הדומם המוציא מתוכו את הצומח שאותו
אוכל החי ושלושת גורמים אלו מרצים את הקב"ה, או נותנים מנחתם לו כתודה על
שבראם. והשליח לדבר מצווה זו הוא האדם!
בית ה' אלוהיך יכול להיות מקום קיום הפולחן הדתי. היינו
מעמד המזבח. בית מקדש ובימי התהוות העם הראשונים במסעו במדבר אוהל מועד.
המקום באוגרית בו נמצאו הלוחות
2.
אל תבשל גדי
בחלב אמו מה הטעם של חוסר טעם
כאשר אני מסתכל על הפסוק הזה משמות " אל תבשל גדי בחלב אמו" אני
מבין שקיים פה איסור למלא סיר בחלב ולהכניס בו את בשר הגדי להדליק את האש ולבשל עד
שהתבשיל יהיה בסטטוס של מאכל בשל. היינו שהתבשל דיו.
מה שאני עושה עם התבשיל הזה לאחר מכן לא מעניין את הפסוק. כלומר האיסור הוא על הבישול .
משמעות הדבר שלא מדובר באיסור זה לא על התר או אי התר של אכילה. לא מדובר על בשר וחלב או דגים או עוף או חגבים או כל שאר בשרים למיניהם.
מדובר על גדי. ואין הגדי בנין אב
לכל בעלי הבשר. שאלו היה כך, ודאי וודאי שהתורה היתה אומרת זאת מפורשות. או מדברת
על בשר וחלב באופן כללי גורף, ולא מיחדת ספציפית את דבריה על גדי מבושל בחלה אמו.
לא מדובר על חלב עזים או כבשים או חלב אם או חלב פרות וכד' מדובר על חלב אחד
בלבד והוא חלב אמו של אותו גדי.
לא מדובר כאן על כלים לאכילת התבשיל לא על כלים אחידים ולא על נפרדים לבשר
לחוד ולחלב לחוד. גם לא מדובר על זמני האכילה אם צריך לחכות שש שעות ודקה או שלוש
שעות או רבע שעה בין אכילת הבשר לשתיית החלב או לאכילת מאכלי חלב. ואם אמשיך הלאה אראה שהיריעה רחבה ומסתעפת וככל שהיא מסתעפת ומתרחקת היא כבר לובשת תלבושת של תורה שבעל פה היושבת על איזה בסיס של
תורה שבכתב שאפשר ונשכח כבר במשך השניים.
שהרי המשפט השכיח נכון להיום הוא אסור לאכול בשר עם חלב או שאלת המאכיל את האוכל האם אתה חלבי או בשרי?
כדי לדעת איזה סוג אוכל אפשר לתת לו.
מישהו שומע אי שהוא את הביטוי אסור לבשל גדי בחלב אמו? ודאי שלא! התורה שבעל פה ופילפולי וצווי החכמים
דחקו את התורה הזו הכתובה לפחות במקרה זה לקרן זווית.
ואלו אני, במאמר זה מנסה להעלות על נס,,
מחדש ,ולרומם את הוראתה הבסיסית היסודית
הברורה והחד משמעית של התורה כלשונה וככתבה . לא שאני נשען על תפיסה קראית
שהיא , לא שאני מזלזל חו"ח בדברי חז"ל , אלא שאני דבק בהגיוני ושיטתי
שלי שהתורה באה ללמד דבר מה ושאין בה אף מלה מיותרת. ובבחינה זו היא בהחלט מתכוונת
למה שהיא אומרת ולא מתכוונת לשום תורה שבעל פה ולפרשנות חכמים, שיהיה גדולים עד כמה
שיהיו גדולים בתורה ובהלכות.
פרשנות חז"ל והלכות שנקבעו כתוצאה מהתפלפלות ופרשנות זו במשך דורות הרי
היא ממש פרדיגמה לשמה. שהרי איש כבר לא יודע מה המקור איש לא מתעניין במקור וכל
שיודע כל בר דעת הוא שאסור לאכול בשר עם חלב, ויש להמתין כך וכך זמן בין מאכל זה
למשנהו. אבן עזרא זרק את כדור הפתיחה ואחריו באו כל היתר, עד שהמדרש וההלכה הטמיעו את הפסוק המקורי בתוכם והוא איבד מערכו
מחשיבותו ומהוראתו הבסיסית. זו הרי פרדיגמה במיטבה.
*
שאלתי עצמי לא פעם מדוע התורה לא נוהגת באופן קבוע לתת טעמים למצוות.
והרי בתפיסתי את התורה אני רואה בה כמורה
דרך לחיים מחד גיסא, ושאין בה מלה אחת מיותרת מאידך גיסא, ובבחינת היותה שכזו הרי
ברור שצריכה לתת את המצוות עם טעמיהן ולדקדק בכך " ברחל בתך הקטנה" שהרי
גם חוק שאם המחוקק
סותם אותו ואינך מפרש אותו , יכול לגרום על ידי כך לפרשנויות שונות ומשונות
וכתוצאה מכך פלגים שונים אלו יחזיקו מפרשנות זו ואלו מפרשנות זו. ולהבנתי התורה
בכך אינה מעוניינת. נהפוך הוא היא מעוניינת להביא לתודעת העם בהתהוותו דרך חיים
בצורה הפשוטה ביותר והקליטה ביותר. ולכן יש חשיבות לטעמים.
ובכל זאת מדוע אינה מפרשת?
דומני שלא אטעה אם אומר שהטעם לכך הוא
גורם מרכזי אחד שבו ניתן לראות מעין גורמי משנה
הטעם המרכזי שהתורה ממעטת בלתת טעמים
הוא מה שהייתי קורא לו: "שטף החיים
בעולם המקרא של האנשים המורגלים
במצוות". תרצו ההסכמה הגלובלית מן המנהגים היומיומיים שהורגלו בהם. או אם
תרצו, העם חי את המצוות, ואפילו עוד טרם העלתם על הכתב, ולכן לא מצא כל טעם לתת את
הטעמים להם. שהטעמים היו ברורים ומובנים מאליהם.
דרך משל: כמו שהייתי כותב את טעם סגירת הדלת אחרי יציאתי את הבית כדי להגן על
רכושי הפרטי. והרי זה מובן מאליו! או טעם
הליכה לרופא שיניים שהוא בשל כאב שיניים.
כך היה בעינייהם למשל החוק ": אל תבשל גדי בחלב אמו" הטעם לכך היה
כל כך ברור להם וידוע, שלא מצאה התורה לנכון לכתוב אותו[4]. כאמור אין מלה מיותרת בתורה ואין
להוסיף על הקיים.
חכמים טוענים שישנן מצוות כמו בר מצווה למשל שהם הלכה למשה מסיני. והטעם ניתן
כבר אז.
מה בעצם הם אומרים? מה שטענתי לעיל.
שהטעמים היו כל כך טריוויאליים, כל כך ברורים שלא מצא כותב הדברים לנכון לכתוב
אותם. ההנחה היתה שאותם טעמים או הרגלי יומיום במצוות יועברו על דרך הטבע מדור אחד
לזה שבא אחריו וכן הלאה עד סוף הדורות.
ובכל זאת בכיבוד אב ואם למשל או שילוח הקן או הדאגה לגר נותנת התורה את הטעמים
ולא משום שידעו אותם פחות מאשר טעמים אחרים, אלא כדי להאדיר את חשיבותה וקדושתה של
המצווה. כמו הייתי אומר להעלותה למעלה גבוהה יותר.
-טָעמֵי מִשנֶה ,תחת קורת גג זו, יכולים להיות אי נתינת טעם והשארת המצווה פתוחה לפרשנות, בשל
מחלוקות שהיו עוד אז בימי המקרא בין פלגים בקשר להבנת טעם המצווה זו או אחרת. אפשרות אחרת למען ישאל בנך ויחקור לדעת את טעם
המצווה, או אז יקפיד הקפדת יתר למולאה במלואה.
אם נחזור לחציו השני של פסוקנו או
לסיפא שלו: " אל תבשל גדי בחלב אמו"
ונסתמך על פרשנות קסוטו, שהיא לטעמי הגיונית' ומקורו ואפשרות הגותה הוא בשל גילוי אוגרית.
הרי שאפשר מאוד שהסלידה מהפולחן האלילי של אותם זמנים בשחיטה או טביחה של גדי
צמררה את אמות הסיפין של המוסר היהודי ולכן הטעם הוא מובן מאיליו עד כדי שאין צורך
להזכירו . יתכן גם שחששו להזכיר את הטעם מחשש לעימות עם הכנעני יושב הארץ. לאמור אתם הרעים ואנחנו
הטובים... היינו סיבה פוליטית מדינית. נאמר שסיבות לא חסרות אך היום אנו נוכחים
שבאמת חבל שטעמי מצוות מסוימות חסרים
לרבות טעם המצווה לא לבשל גדי בחלב אמו.
בקשר לתורה אנו יודעים שאין לגרוע ממנה ואין להוסיף עליה
כאמור
דברים
יג
א אֵת
כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא-תֹסֵף
עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.
ועל כך אומר הרמב"ם
הקדמה,
מצוות לא תעשה
- פרק שיג:
שלא להוסיף על מצוות התורה, בין תורה שבכתב בין בפירושה
שקיבלו על פה, שנאמר "את כל הדבר, אשר אנוכי מצווה אתכם--אותו תשמרו,
לעשות: לא תוסף עליו" (דברים יג,א)
ספר
המדע, הלכות יסודי התורה
- פרק א: שנאמר
"את כל הדבר, אשר אנוכי מצווה אתכם--אותו תשמרו, לעשות: לא תוסף
עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א)
והנה אותה פרשנות של אבן עזרא ואחרים מפרשים את
עניין הגדי בחלב כבניין אב לכלל הבשר
והחלב. וזה עניין של פרשנות, מדרש לפי
מידות שהתורה נדרשת בהם. ומכאן להשהיית המאכל בין בשר לחלב וכלים מיוחדים וכיוצ"ב
כל מיני" עשבי בשמים" אחרים.
והרי אלו בפירוש תוספות לקיים.
שהרי ממה נפשך? אשוב אחזור ואומר: אם התורה היתה מתכווונת לצוות עלינו שאסור לבשל בשר בחלב או אסור לאכול בשר וחלב יחד,
מה פשוט מכך שהיתה אומרת זאת כשם שאומרת כל צו אחר שחשוב בעינייה. אך אם לא אמרה
זאת והדגישה ב - גדי והדגישה ב - חלב המתייחד רק לאמו, משמע שלא התכוונה לאסור בשול או אכילת בשר כל שהוא אחר עם חלב שאינו
מאם הגדי. גם לא אסרה לטבול בשר ,מבלי לבשל אותו, כמובן, בחלב.
יש
שיאמרו שטעמי המצוות לא ניתנו בכוונה כדי לא להכשיל האדם כמו שנאמר: אמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי
תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן - נכשל בהן גדול העולם. כתיב (דברים י"ז)
לא ירבה לו (המלך) נשים, אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב (מלכים א' י"א)
'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו'. וכתיב (דברים י"ז) 'לא ירבה לו
סוסים', ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב, וכתיב (מלכים א' י) 'ותצא מרכבה ממצרים בשש
וגו'. (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כא ב). כלומר, שלמה המלך טעה, הוא חשב שמכיוון
שטעם המצווה ידוע, הוא יוכל לעקוף את האיסור, ללא פגיעה בטעם המצווה. בשני המקרים
הוא נכשל.
מי
אמר שגדולי עם ישראל לא חטאו? וכי היו צדיקים גמורים? דוד לא חטא במקרה אוריה ובת
שבע? יעקב לא חטא במקרה עשו בברכה ובבכורה?
אברהם לא חטא שביקש משרה לשקר? נהפוך הוא זה בדיוק מה שהתורה מנסה להעביר
לנו כמסר חשוב שכל יהודי באשר הוא יהודי
חייב להיזהר ודקדק במצוות מהעבד העברי ועד המלך העברי. איש לא פטור מכך ואיש גם לא
יהיה פטור מעונש. כמו דוד למשל כמו יעקב
שסבל כל חייו ממקרה עשו. ואחרים..
אחזור
ואומר: אין אני רואה בתורה ככתב סתרים או ככתב חידה שיש לחפש בה את המטמון. נהפוך
הוא התורה נכתבה , כאמור, לאדם הפשוט בהתהוותו; מהיות ברברי או נטול תרבות משל
עצמו, לאיש העולם בעל תרבות דתית בעל מוסר
גבוה ונימוסים ומנהגים תרבותיים של יום
יום. היא לא באה לתרגל או לחדד את כושר החשיבה של האדם. היא באה לתת לו על מגש של
כסף את כל שיכולה לתת למענו ובשבילו ולכן היא חייבת להיות ברורה נהירה ופשוטה.
 |
"טבחו גדי בחלב, אננח (=שם נרדף לגדי) בחמאה"
(כתב אוגריתית, משמאל לימין).
מתוך ויקימדיה
3.
סיכום קצר
אי אפשר לשנות מסורת וגם לא רצוי לשנות מסורת שמסורת היא
בלבנו וכאחות לנו אהובה.
אך חשוב להבין את מקור הדברים אותם אנו עושים למה ומדוע.
היינו הבנה לחוד ועשיה לחוד.
אין פסול בידיעת האמת מדוע איסור בישול גדי בחלב ניתן בלא
טעם. או את כל שהסברנו במאמר זה בהתאם לגילוי
הלוחות באוגרית. אין פסול בידיעה או במחשבה שהתורה אכן התכוונה בדיוק למה שאמרה.
ואין פסול באמת שכל התוספות למיניהם ההפלפול בתלמוד ( מסכת חולין ) דעות חז"ל
וחכמים לדורותיהם, מוסיפים ומפרשים איש לפי דעתו את הכתוב וכבודם במקומו מונח. אך למרות שאנו מחמירים
במצווה זו, ולמרות שאנו ממשיכים את מסורת אבותינו ונמשיך לבצעה כלשונה וככתבה
היינו נקבל את דעת רבנן בפירושם לתורה, בכל זאת כדאי וחשוב שבאיזה שהוא מקום נדע
את המקור הבסיסי ואת האמת של הדברים. אין כל פסול בכך.
מימילא אין כפיתיות תורנית על בני ישראל ואיש יבחר את דרכו
שלו ואין להוכיחו על כך,
4. נספח: האיסור מפרשני ימי הביניים ומדרבנן
לפי שהראנו
בשלושה מקומות כתוב בתורה האיסור של בישול גדי בחלב אמו. אמרו חז"ל מאי טעמא?
וכי לא סיפק המקרא לתת הצו בפסוק אחד? עמדו והחליטו שאם בשלושה מקומות נאמרו
הדברים הרי שיש טעם לדבר.
אמרו כך: פעם ראשונה כלשונו לא תבשל גדי בחלב אמו פעם
שניה נכתב לאסור באכילה את המבשיל ,
בין אם בישל הוא, ובין אם בישל אדם אחר, ואף אם נתבשל מעצמו דרך מקרה שנפל
שלא בכוונה לקדרה של חלב או חלה נשפך על בשר, ופעם שלישית נכתב הצו לאסור בהנאה כל בשר שנתבשל בחלב.
על כך אשאל :
ואלו , דרך משל , היתה התורה כותבת עשר פעמים את הפסוק הזה האם חז"ל היו
ממציאים לנו עוד שמונה סיבות? כמו למשל פעם לא תבשל, פעם איסור אכילה, פעם אסור
הנאה , פעם אחרת איסור טלטול יחדיו של שני
המצרכים, פעם נוספת משום , איסור ראיה, פעם אחרת משום חשש גלישה ברתיחה של מיץ
הערבוב. וכן הלאה...
שאלה אחרת מניין
המציאו לנו חז"ל שלושה טעמים
שונים לאותו פסוק ? והרי התורה אמרה את דבריה וכוונתה עמה וברורה
היא. וגם נאמר שאין להוסיף ואין לגרוע מהנאמר. אז לשם מה להמציא טעמים ולחייב את
עם ישראל לדורותיו בטעמים אלו?
שאלה נוספת:
התורה מדברת על בישול ולא מזכירה אכילה כלל וכלל., מדוע לסבך הדברים, ולדון בעשייה
שכלל אין התייחסות אליה מצד התורה?
והרי מובן מאליו
שאם אסור לבשל גדי בחלב אמו הרי שאיסור האכילה הוא פועל יוצא מאיסור הבישול. עד כדי כך הוא טרוויאלי שהתורה אף לא
מוצאת לנכון לומר זאת. אז מה התחכום של חז"ל באמירת דברים מובנים מאליהם?
מעבר לכך מי אמר
שאסור בהנאה ? והרי כל העולם נברא להנאתו של הקב"ה וכל צמח וחיה ודומם נבראו
גם להנאתו של האדם. ההנאה היא טעם חשוב בחיי אדם, ואין התורה מנסה למנוע אותה מן האדם
, אז מדוע חז"ל מחמירים ומנסים לגזול מהאדם את המעט והיפה שיש לו בחייו
הקצרים. הינו את גורם ההנאה.
חד משמעית התורה
קבעה את שקבעה מטעמה שלה, ואין לחפש טעמים במקום שאינם. ואם בכל זאת נרצה לשער
מדוע התורה התייחסה לכך, הרי אמרנו ששתי סיבות
הגיוניות מאוד עולות אל נגד עיניינו האחת תואמת את המצב הקיים באותם זמנים
והשניה את התפיסה המוסרית היהודית.
א.
התרחקות מכל
הקשור לצער בעלי חיים, אהבת החי, ומניעת התאכזרות אליו.
ב.
שינוי ביהדות
מפולחן אלילי שמצאה היא בבואה לארץ המובטחת
אם נסתכל על פירושים של מפרשי המקרא מימי
הביניים נמצא שגם הם ראו את המצב הקיים
והרצון לשוני מהגויים ולהבדלות מהם כצו "לא תבשל גדי בחלב אמו"
למשל הרשב"ם אומר:
דרך העזים ללדת שני גדיים יחד,
ורגילים היו לשחוט אחד מהם ומתוך שרוב חלב בעזים כדכתיב ודי חלב עזים ללחמך וגו'
היו רגילים לבשלו בחלב האם, ולפי ההווה דבר הכתוב, וגנאי הוא לאדם ובליעה ורעבתנות
לאכול חלב האם עם הבנים, ודוגמה זו באותו ואת בנו ושלוח הקן, ללמדך דרך תרבות
(רחמנות) ציווה הכתוב. ולפי שברגל היו אוכלים בהמות רבות הזהיר בפרשת רגלים שלא
לבשל גדי בחלב אמו, וה"ה לכל בשר בחלב כמו שפרשו רבותינו בשחיטת חולין,
עכ"ל.
לפי שאנו רואים
הרשב"ם הולך על פרשנות של מוסר גבוה,צער בעלי חיים, דרך ארץ נימוסים אי
רעבתנות ומידת הרחמים . ומביא כמשל את
נושא שילוח הקן.
רמב"ם: מורה הנבוכים
חלק שלישי פרק מח אומר:
ואמנם איסור בשר בחלב עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מלוי
רב, אין רחוק אצלי שיש בו ריח עבודה זרה, אולי כך היו עושין בעבודה מעבודתיה או
בחג מחגיהם, וממה שמחזק זה אצלי זכר התורה אותו שני פעמים, תחלת מה שצותה עליו עם
מצות החג שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, כאלו אמר בעת חגיכם ובואכם לפני לא תבשל
מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים, זהו הטעם החזק אצלי בענין.
חד משמעי לא ללכת בדרכי הגויים!
אברבנאל
הולך
גם הוא בעיקבות הרמב"ם אלא שהתבסס יותר על ידיעותיו מעצם חקירתו את הנושא.
גם
הוא אומר שדרכם של עובדי עבודה זרה היה לבשל הגדיים בחלב. היו עושים זאת בזמן
איסוף התבואות וחשבו שכך ירצו את אלוהיהם
אשר ישלחו להם ברכה בכל מעשי ידיהם. זה גם דרכם בממלכת ספרד עד היום.
מתקבצים כל הרועים ועושים תקנות בענייני רועים וצאן. ומאכלם בשר וחלב.ולכן הזהיר
הקב"ה שבהיקבץ בני ישראל בסוכות שלא יעשו כמנהג עובדי האלילים הללו.
אבן עזרא
אבן עזרא מכיר בכך שאין לחפש טעמים במקום
שהתורה לא נותנת טעם אך בשל סקרנות האנשים ורצונם לדעת הוא נותן טעם. ובסופו של
פירוש מחמיר ומדבר אל כלל של אי בישול בשר וחלב הנה:
אך
הנה פירושו כלשונו:
אבן
עזרא שמות כ"ג:
אמרו חסרי הדעת:
כי גדי - מגזירת מגד.
ולא יתכן כי מ"ם מגד שרש והעד הנאמן: עם פרי מגדים, כי ככה לא ימצא בלשון הקדש.
ועוד: מה טעם לא תבשל?
ואין כח ביד אדם לבשל המגד. וכתוב: וממגד תבואת שמש.
מה טעם לומר בחלב?
ואנה מצאנו כלשון הזה
.
ועוד: מה טעם אמו? ואנה נקרא העץ אם המגד.
וכל זה חשבו, בעבור שמצאנו זאת המצוה עם ראשית בכורי אדמתך.
והנה גם היא במקום אחר עם הבשר לא תאכלו כל נבלה. והוא הישר, רק הזכירה עם הבכורים. כי אז ירבו ויגדלו הגדיים. ויש אחר שאמר: לא תבשל כמו לא תאחר. שיעמוד עם אמו יותר משבעה ימים, ואם כן מה טעם להזכיר המצוה הזאת פעם אחרת?!
ועוד: מה טעם אמו? ואנה נקרא העץ אם המגד.
וכל זה חשבו, בעבור שמצאנו זאת המצוה עם ראשית בכורי אדמתך.
והנה גם היא במקום אחר עם הבשר לא תאכלו כל נבלה. והוא הישר, רק הזכירה עם הבכורים. כי אז ירבו ויגדלו הגדיים. ויש אחר שאמר: לא תבשל כמו לא תאחר. שיעמוד עם אמו יותר משבעה ימים, ואם כן מה טעם להזכיר המצוה הזאת פעם אחרת?!
ועוד: כי ראייתם בשל הקציר ואיננו רק בשול כי השמש מבשלת כמו האש. וככה: הבשילו אשכלותיה.
ורבי שלמה אמר:
כי גדי הוא הקטן הרך וזה השם יאמר לקטן השור והכבש וראייתו: גדי עזים, כי מה צורך לסמכו. ואיננו כן, כי גדי לא יקרא רק שהוא מהעזים ובלשון ערבי הוא גדי, ולא יאמר על מין אחר, רק יש הפרש בין גדי ובין גדי עזים. כי גדי גדול מגדי עזים. כי עודנו צריך היותו עם העזים. וככה: שעיר ושעיר עזים.
וחכמים קבלו שלא יאכל ישראל בשר בחלב. ועתה אפרש.
דע כי מנהג התורה לדבר על ההווה, כמו: בת היענה. למה שינה הכתוב לומר ככה ותהיה הבת כוללת כל המין. וכזה לא מצאנו. דע כי בשר יענה יבש כעץ ואין המנהג שיאכלנו אדם, כי אין בו ליחה ולא יאכל מכל המין. רק הבת כי היא נקבה וקטנה יש בה מעט ליחה ולא כן הזכר הקטן, וככה אין אדם אוכל בשר בחלב, כי אינו מאכל ערב והבשר לא יתבשל רק בזמן רב. והחלב אינו כן. כי אין המנהג עד היום בארץ ישמעאל שיאכל אדם טלה מבושל בחלב, בעבור שיש בטלה ליחה רבה. וככה בחלב והנה הוא מזיק, על כן לא יאכל. ובעבור כי בשר הגדי אין בו ליחה וכשהוא קטן הוא חם על כן יבשלו הגדי בחלב.
ואל תתמה בעבור שלא נהגו אנשי אלה המקומות לאכול גדי עזים. כי כל הרופאים מודים כי אין בשר כמוהו ואפילו לחולים התירו שיאכלוהו. וכן אוכלים אותו בספרד ואפריקא וארץ ישראל ופרס ובבל.
גם ככה היה מנהג הקדמונים, שני גדי עזים טובים.
ונעשה לפניך גדי עזים.
והכהן אוכל גדי עזים אחד לחטאת ובעבור שאין מנהג אדם לאכול בשר חי, אסור לבשל הגדי בחלב אמו.
ויש אומרים:
כי אין בשול כי אם באש.
והלא כתוב: ובשל מבושל במים ובדברי הימים ויבשלו בסירות?!
ואין לנו צורך לבקש מה טעם איסורו, כי נעלם מעיני הנבונים. אולי היה כי אכזריות לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו, כדרך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו. גם לא תקח האם על הבנים.
ומנהג רוב האדם שאין להם צאן ויקנו החלב בשוק והחלב יהיה מאוסף משיות רבות, אולי הקונה הגדי לא ידע אנה אמו והנה אם קנה חלב, אולי יש בו חלב אם הגדי שקנה ויהיה עובר. וכל ספק שהוא מן התורה לחומרא.
והנה גם הישמעאלים מודים כי אם יבושל הגדי בחלב אמו, שהתולדת שוה אז הוא יותר ערב והכתוב דבר על ההווה.
והנה קדמונינו ז"ל החמירו להסיר כל ספק ואסרו בשר בחלב. והשם שנתן להם חכמה הוא יתן משכורתם שלמה. ועוד אדבר למה הזכיר הכתוב זאת המצוה פעם שנית גם שלישית במקום כל אחד מהם.
כלומר: מלכתחילה
אומר :
"אין לנו צורך לבקש מה טעם איסורו,
כי נעלם מעיני הנבונים."
אך באותה נימה
הוא ממשיך ואומר: "אולי היה כי אכזריות לב הוא
לבשל הגדי עם חלב אמו, כדרך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו. גם לא תקח האם על הבנים.
עם זאת אבן עזרא
מכיר במקרים של ספק וערבוב דברים ומקרים יוצאי דופן לכן הוא מבין את החמרת החכמים
שקבעו איסור על אכילת בשר וחלב.
הרמב"ן
מביא באופן נחרץ את עניין האכזריות כסיבה לאיסור בשול גדי
בחלב אמו.
וכן אומר בפירושו לשמות כ"ד
כו): ראשית בכורי
אדמתך
-
בעבור כי הזכיר שיביאו בכורי כל אשר בארצם לבית ה', יסמוך לזה לא תבשל גדי בחלב אמו, כי בעת בכורי האדמה יביאו גם כל בכור בהמה הגדיים וטלאים, ובעת ההיא יגדלו הגדיים ויהיה החלב, ופעמים רבים יעלו האם עם הבכור בהיותו יונק בעבור שלא ימות, והנה הבאים לחוג יתענגו לאכול הבכורות בכל המטעמים עם הכוהנים, ולכך הזכיר איסורם עם הבכורים. אבל במשנה תורה (דברים יד כא): הזכיר המצווה הזו עם אסור המאכלים אחר שהזכיר בהמה טמאה ודגים ועופות טמאים ונבלה, כי שם יאות להזכיר זה, כי הוא איסור מאכל, לא איסור הבישול בלבד כאשר יחשבו קטני אמנה מחוסרי הדעת:
בעבור כי הזכיר שיביאו בכורי כל אשר בארצם לבית ה', יסמוך לזה לא תבשל גדי בחלב אמו, כי בעת בכורי האדמה יביאו גם כל בכור בהמה הגדיים וטלאים, ובעת ההיא יגדלו הגדיים ויהיה החלב, ופעמים רבים יעלו האם עם הבכור בהיותו יונק בעבור שלא ימות, והנה הבאים לחוג יתענגו לאכול הבכורות בכל המטעמים עם הכוהנים, ולכך הזכיר איסורם עם הבכורים. אבל במשנה תורה (דברים יד כא): הזכיר המצווה הזו עם אסור המאכלים אחר שהזכיר בהמה טמאה ודגים ועופות טמאים ונבלה, כי שם יאות להזכיר זה, כי הוא איסור מאכל, לא איסור הבישול בלבד כאשר יחשבו קטני אמנה מחוסרי הדעת:
וכן כותב לדברים יד כא:
(כא): וטעם כי עם
קדוש אתה לה' אלוהיך -
דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו - כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים, או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן. ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה, כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי, והוא דרך הבישול, והנה בכולם אכזריות.
דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו - כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים, או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן. ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה, כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי, והוא דרך הבישול, והנה בכולם אכזריות.
וכתב רש"י:
לא תבשל גדי בחלב אמו, שלשה פעמים,
פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה. והמדרש הזה הוציאו אותו (ספרי קג, וחולין קיג א):
ממלת גדי, אבל הלאו עצמו אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול.
כתב חגי קמרט
[1] לדוגמא: בסיפור קיין והבל נמצא בראשית פרק ד :" ח וַיֹּאמֶר
קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן
אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". נראה שתוכן המשפט
מה אמר קין להבל נשמט משך ההעתקות שהרי הוא חסר! גם איננו יכולים לדעת בוודאות
היכן הוא אמר את הדברים שחסרים כאן האם בבית? האם בשדה?
[2] וראה בראשית פרק יח: "ח וַיִּקַּח
חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד
עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ. " שמואל ב
יז 29 "כט וּדְבַשׁ
וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ
לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר.
[3] א בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ
הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל
לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם. ישעיהו כ"ז א
[4] שהרי הם ראו במו עינייהם את מעשה הפולחן של עמי כנען שהיו פה לפניהם.
ומובן שמעשה פולחן זה צרם להם, הכאיב להם עד כדי מיאוס ותיאוב. הדברים היו
טריוויאליים וברורים כשמש בשמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה