כוח השיפוט העצמי

א.מבוא:

לא פעם אנו שומעים את עצמנו טוענים או אומרים בפני האחר  "אפילו  X   אמר כך"  או "זה לא אני אמרתי אלא  y " או "  תשאל את Z   הוא  יאשר את דברי , וכו'.

השאלה הראשונה הנשאלת? מדוע טיבו של אדם הוא לבקש סימוכין לדבריו מהאחר?

האם עובדה זו מעידה על חוסר אמון תת מודע או אפילו במודע? ככלל סוחף או כתופעה ארעית?  או שמא עובדה זו מעידה על חוסר ביטחון עצמי של הדובר?

או שמא קיימת אפשרות שלישית שהדובר מאמין בדבריו והוא בעל ביטחון אך מגייס חיזוקים לדבריו מהאחרים.

ישנה אפשרות אחרת שהגורם השלישי הוא בר סמכא המקובל על שני הצדדים  כמו רב במגזר הדתי, מרצה בתחום, או מישהו המוכר על ידי השניים כאדם בחזקת " משכמו ומעלה מעל" לכן הבאת דעתו התואמת לדעת הדובר היא מעין מכת מחץ או חיזוק שקשה לערער עליו לדברי הדובר.

ברור שישנם בנוסף לכך מקרים חריגים של פרובוקציה, או דבר הונאה כאשר יש תיאום בין הדובר לבין המחזק את דבריו כאשר האמירה היא אמירת שקר כדי להשיג דבר מה. אך לא במקרים אלו עסקינן, אלא במקרים השכיחים.

השורה התחתונה היא: עד כמה אנו בטוחים בכח השיפוט העצמי שלנו כדי להעביר דברים הלאה מבלי להסתמך על האחר.

ב.  כח השיפוט העצמי

1.  משמעות כח השיפוט העצמי

ה"כח" כשמדובר על כח השיפוט העצמי אינו היכולת להתבטא או לומר את הדברים בצורה העוצמתית או המקסימלית לפי יכולתו של הדובר( כמו למשל ידע  רמת משכל כושר רטורי וכד'). לא! כלל וכלל לא! כשמדובר על "הכח" ,במשפט כח השיפוט העצמי, מדובר על  עוצמת הדחף לומר את הדברים בביטחון ובתחושה של אמת וצדק.

עוצמת הדחף בכח השיפוט העצמי נובעת בראש ובראשונה מתבונת האדם. תבונה שעיקרה הוא רמת משכל, ניסיון חיים וידע נרכש.

גורם שני הוא אופיו של האדם. אופי חזק המבטא בטחון, נחישות, כושר מנהיגות , אי רצון או אי יכולת להתוודות על שגיאות. לעומת אופי חלש המתבטא ביכולת וותרנות מהירה, חוסר ביטחון עצמי, הנטייה להישען על האחר החזק.

גורם שלישי סובב סביב תחושת האובייקטיביזם או הסובייקטיביזם . היינו  ההישענות על ההיגיון העצמי שלי כבחינה אובייקטיבית של הדברים  או על האינטואיציה או הרגש , היינו על  הסובייקט כגורם אמין וקובע. זאת אומרת במילה אחת הכרה ודאית באמת שבדברים  האמורים להיאמר

מן הראוי להבין כי קיים הבדל משמעותי בין הגישה האומרת אני המרכז והרוב הוא הסובב לי לבין היפוכם של דברים היינו הרוב  הוא הקובע ואני בחלק הסובב לו השולי לו החיצוני לו... אך כאשר מדברים על כח השיפוט העצמי הרי בעצם המילה " העצמי" נובעת  גישה אובייקטיבית  המבקשת להעמיד את האני במרכז כקובע הדברים והמשפיע על הסובב לו.

ההערכה העצמית, גבוהה בינונית נמוכה היא בעלת השפעה לא מעטה על כח השיפוט העצמי. היא המעלה או מפחיתה את הביטחון של הדובר ועמידתו הנחושה מול בר השיח.

לסיכום נאמר שכח השיפוט העצמי מורכב  מהתבונה , אופי,  היגיון או רגש  והערכה עצמית כמנוף לקבלת הגושפנקא לשפיטה עצמית של הדבר.

2.  השפעות על כח השיפוט העצמי

מה הם הגורמים החוברים יחדיו ומשפיעים על " כח השיפוט העצמי"?

הייתי מונה אותם לפי סדר קדימויות  כך:

·        האגו או האני של האדם

·        ההישענות על ההיגיון , על הרגש או על שניהם יחדיו.

·        מצב נפשי כרוני או אקוטי של האדם כרקע למעשיו ודבריו

·        "דע את אויבך" היינו דע לפני מי אתה עומד: ( נחות ממך בידע בחוכמה או ההפך?")

·        רמת הידע הנלמד: ( ספציפית לנושא הדיון עד כמה אתה בקי בנושא ובעל ידע).

הסבר לדגשים הנ"ל

האגו או האני של הדובר:

כל אדם הוא אינדיווידואליסט בפני עצמו ולכל אדם יש אגו שונה מזה של חברו הן בעוצמה הן באהבת האני הן בפתיחות והן בסגירות עד כדי אטימות לביקורת או לבחינת דברי האחר. אדם המחזיק מעצמו מעבר לאחרים. היינו בעל אגו חזק, סביר שיהיה גם בעל כח שיפוט עצמי איתן וחזק עד כדי אי סובלנות לשמיעת או התייחסות רצינית לדברי הזולת. בשל כך ייתכן ואדם בשל האגו יעשה שמיניות באוויר ולבד ויישאר הוא בעמדתו, ולא יאפשר לעצמו לקבל את דברי חברו אפילו , במקרים קיצוניים , ויחשוב בסתר לבו שדברי החבר הם הנכונים.

היגיון ורגש

ההיגיון לעניין זה כמוהו כחלק האימננטי של האדם הוא חוק פנימי טבעי המוליך את האדם אל אמת הנסמכת על היגיון צרוף שאי אפשר לסתור אותו.

לעומת זאת הרגש היינו החלק הרוחני  הטרנסצנדנטאלי שהוא יותר בא ממקור אינטואיטיבי רגשי ומעצם טיבו חלש יותר. השילוב בין הרגש להיגיון ככח מניע  או משפיע אל כח השיפוט העצמי מחליש את עצמו. שהאחד הוא בגדר המוסכם הסביר  היינו ההיגיון , והשני האמוציונלי נוטה להיות ערטילאי לא ריאלי ביחס להיגיון הצרוף.

מצב נפשי כרוני או אקוטי של האדם הדובר:

מצב נפשי אקוטי רגעי יכול להיות קריטי לגבי כח השיפוט העצמי. היינו בשל המצב הנפשי כניסה לאטימות, בלאק אאוט, אי סנכרון של הדברים בצורה מסודרת ויעילה. על כל שכן מצב נפשי מתמשך שגם בשל ניסיונות עבר יכול להכשיל את הדובר.

"דע את אויבך"

הכרות מוקדמת את העומד מולך יכולה הרבה מאוד לתרום לך; אם אתה מכיר את האיש את רמת  ההשכלה שלו, את יכולתו הרטורית, את הידע שלו. צבירת הידע שלך עליו, מעלה את רמת הסיכויים לעמוד איתן מולו והשפעתו  על כח  השיפוט העצמי שלך דל.                   

עם זאת עליך להיזהר ולהבין שדלות הנראית לעין מצד בר השיח לפעמים אין בה, אלא כדי להטעות. ולפעמים ההפתעה מגיחה  ומערערת את השיפוט העצמי שלך עד היסוד.

לכן מעבר לאתיקה המוסרית וזולתנות שכיחה בקרב בני האדם, חשוב לכבד את הזולת ולהעמיד אותו תמיד בקו שווה אליך.

                      

רמת הידע הנלמד

עם איזה מטען של ידע אתה מגיע.  וטוב, כאמור, אם אתה יודע עם איזה מטען של ידע הוא מגיע. אם ידוע לך למשל שהידע שלו בנושא המדובר הוא דל והידע שלך הוא מרבי, יקל עליך לעמוד איתן בשיפוט העצמי שלך מולו. לא הייתי אומר שתהיה כאן משום כפיית הדעה אפילו על ידי העלבה במקרה של התעקשות של האחר, אלא עמידה בביטחון רב להגנת כח השיפוט העצמי שלך מולו.

לגבי כח השיפוט של "היריב" אפשר שתכונות האופי ינסו לחפות על הידע הזעום שיש לו מול הידע המרבי המוחץ שלך. האגו שלו לא ייתן לו להיות מובס על נקלה הנחישות תתחדד ואולי גם היהירות שלו תעלה על פני השטח. שפת הגוף תעלה אפוא על פני השטח ותהווה גורם בדו שיח הזה.

3.  כח השיפוט העצמי מול הסביבה המבקרת

האדם מטיבו ייצור חברתי. לפי זה, דעת האחר חשובה לו. כמו שאמרנו במבוא  "אפילו  X  חושב כמוני!"  לפי זה היה אפשר לחשוב שמבקריו של הצייר או של הזמר או של השחקן הם אלו שעשויים לקבוע את המשך דרכו אל הפסגה ואילך, או עלולים חלילה לגרום לו למפח נפש, לדיכאון, עד כדי מאיסה במקצוע האהוב עליו ואפילו עד כדי  נטישה.

דרך משל ניקח סופר שלדעתו כתיבתו טובה ואינה נופלת מכתיבה של סופרים אחרים האם דעתם של האחרים צריכה להיות המדד הבלעדי והקובע לגבי איכות וטיב כתיבתו? או שמא דעתו שלו היא זו שצריכה להיות קובעת לגבי איכות וטיב כתיבתו וממילא להמשך דרכו?

כדי להגיע למסקנה יש להבין קודם לכן כמה דגשי יסוד או הנחות יסוד כאשר עובדת ייצר הקיום ראשונית לכל דבר:

כתזה בלתי מעורערת נאמר שייצר הקיום שהוא חזק  ועוצמתי ביותר, על דרך הטבע מקרב את האדם אל עצמו יותר מאשר אל כל יצור אחר בבריאה. כל פעולה אחרת היא לא על פי חוק הטבע הטבוע במהות האדם, אלא התפתחות המושפעת מקרבה משנית כמו מהמוסר החברתי, אלטרואיזם ומהמוסכמות החברתיות .ולפיכך התפתחות כזאת היא מלאכותית ביחס להתבטאות הראשונית הטבעית של האדם.

להלן דגשי היסוד:

1.      ראשית  לאור נפלאות הטבע ככלל ונפלאות האדם[1] נוכל לומר שהאדם הוא המכונה המשוכללת ביותר על אדמות ועדיין סבוך ומסובך להבינו בתחום הפיסי והנפשי.

2.      לאור הנ"ל נבין ונקבל שכל אדם הוא עולם בפני עצמו  ומאחר ויש רוב אנשים בעולם הרי שהפרט הוא מעין עולם המתהלך בין עולמות רבים החיים לצדו ועמו.

3.      כל אדם הוא אינדיבידואל בפני עצמו ולפיכך על דרך הטבע הוא קרוב ביותר אל עצמו מאשר אל האחר.

4.      האדם  בהיותו אדם בעל רגשות תשוקות רצונות ומאוויים שואף להיות מאושר בעולמו וליהנות מחייו יותר מאשר לסבול.

5.      המוסר האוניברסלי הכללי מכיר בכך שהאדם מטיבו ועל דרך הטבע הוא יותר אגואיסט מאשר אלטרואיסט.( זולתני).

6.      בשל אהבת העצמי שהיא טבעית בהחלט האדם  נוטה יותר להיות אופורטוניסט היינו מנצל הזדמנויות מאשר אדם  המתאים עצמו לכלל  ושוחה עם הזרם.( קונפורמיסט).

אלו כאמור דגשי יסוד הנמצאים  בדרך כלל  אצל מרבית בני האדם.

ומאחר והאדם הוא ייצור חברתי מעיקרו עומדים כל ששת הנקודות הנ"ל בעוצמת זיקה גבוהה אל הדגש החברתי של האדם.

רוצה לומר מצד אחד האדם מטבעו  קרוב אל עצמו אך בהיותו ייצור חברתי הוא לא יכול שלא להתחשב בסביבה  האנושית שבה הוא נמצא בכלליה ומוסכמותיה.

לאור האמור אם נרד לקו הראשוני ביותר בתגובות האדם ובהתייחס להגיון ולרגש שבו נאמר:

כח השיפוט העצמי של האדם בדרך כלל יהיה חד חד ערכי בלא שום השפעה מהחברה הסובבת לו או מאדם העומד בוויכוח עמו. הערכה העצמית של האדם כלפי עצמו היא הטבעית ביותר שניתן להעלות על הדעת וכך צריכה היא להיות.

כל השפעה מצד החברה על האדם היא כבר ברמה שניה הנובעת ממוסכמות חברתיות מוסר חברתי ערכים חברתיים, תקנים כללים שנקבעו  וכו' היינו רמה מלאכותית ביחס לקביעה הנובעת מהאגו של האדם מהגיונו מתחושותיו חוויותיו האישיות  ומיכולת ההערכה העצמית שלו כלפי עצמו.

אם סופר או כותב שירה חושב שהפרוזה שלו יפה או כותב השיר חושב שהשיר שלו יפה מאוד  זו תהיה ההערכה האובייקטיבית והטבעית ביותר שיכולה להיות. כך לגבי הצייר והמוסיקאי המחבר שיר קונצרט או  אופרה. 

כל ביקורת אחרת מצד הסובבים לו תהיה נשענת על כללים שקבעה החברה על מוסכמות כלליות של החברה, על כללי בחינת שיר או סיפור שהחברה קבעה כתבה והנציחה בספריה. אך לעולם היא לא תעמוד באובייקטיביות שלה מול דעתו של היוצר עצמו שהוא אשר כתב את היצירה או צייר את הציור ממכלול תכונות, אווירה, אופי, אגו, נקודת זמן מסוימת הנושאת בתוכה מטען מסוים הנוגע רק אל אותו כותב.

רק בעל השיר יודע בדיוק מה הוא רצה להביע בשירו. ממה נובע נושא השיר, למה הוא נדרש מטעם עצמו לכתוב, ממה נובעים הדמויים המטפורות, מדוע לדעתו השיר הוא טוב. שהרי לא סביר להניח שאדם יכתוב שיר ואפילו יפרסם אותו כאשר הוא עצמו חושב שהשיר גרוע. הקונצרט של צ'ייקובסקי לכינור קיבל את ערכו כאחד היצירות הטובות ביותר שנכתבו רק לאחר שנים מספר אך מלכתחילה נדחה על ידי האנשים.. וכך עוד דוגמאות לא מעטות בתחומים שונים.

ההוכחה לכך שהאובייקטיביזם במקרה זה מוכיח עצמו והאמת הצרופה היא דווקא של כותב הדברים עצמו היא  בכך:

שאם ניתן לכמה אנשים לחוות באופן אנונימי דעה לגבי אותו שיר או אותו חיבור פרוזאי. נשמע ונקבל כמה וכמה דעות. יש שמישהו יאמר שהשיר הוא גרוע שבגרועים ולא עומד בשום קנה מידה ובשום בחינה של משורר כל שהוא. אחר יאמר ההפך שהשיר נפלא ומדבר אל לבו. ויבוא שלישי ויאמר שהשיר בינוני למדי. כלומר נשמע דעות מהקצה השלילי עד הקצה החיובי.

מכאן ניתן להסיק מסקנה מרחיקת לכת עד מאוד:

האדם היוצר הוא המעריך הטוב ביותר של יצירתו.  יש שיאמרו שהוא סובייקטיבי מאחר והוא משוחד על כך שהוא זה שכתב את יצירתו ולכן היא קרובה ללבו ולכן הוא לא יכול להיות אובייקטיבי. זו טענה לוגית סבירה למדי אך אינה לוקחת בחשבון את כל הגורמים הנעלמים מהמבקר שאותם יודע רק היוצר עצמו.

למשל הסיטואציה היא משורר הולך לבדו בחורשה ופוגש לפתע אדם בעל פיגור שכלי מתבוסס בדם כי מישהו כך מתברר ירה בו ונמלט. השעה שעת דמדומים השמים צבועים בצבעי דם אש וגם ירוקת קלה. הפצוע מוטל בצד שביל בתוך שלולית מים ובוץ. עיניו של הפצוע חומות כצבע האדמה.

מאוחר יותר עדיין נסער כותב המשורר שיר המדבר על האירוע שחווה.  הוא כותב מתקן משפץ ומוציא את השיר מתחת ידו לידי גמר.

המבקר הרואה את השיר כגרוע, כילדותי, לא יודע באיזו סיטואציה נכתב השיר, סערת הרגשות של המשורר שעדיין תחת ההלם הטראומטי של מה שחווה. איש לא יבין את הצבע החום שמופיע בשיר ( האדמה ועיניו החומות העצובות של הפגוע)  אף אחד לא יקשר בין הירוק ( חורשה) לבין שעת הדמדומים ( צבעי אדום וזהוב  של שקיעה) איש לא ידע אילו מחשבות עברו בראש היוצר ועד כמה השפיעו  רגשותיו מהמחזה שחווה על מחשבות ודמיון שעברו בו.

אמא הכותבת על דו שיח שלה עם בנה הפעוט ורוצה להנציח את דבריו מאותם הרגעים תכתוב את דברי ילדה בצורה עילגת כפי שהוא אמר אותם. וכך היא מעוניינת שהדברים ייכתבו. זה לא יהיה נכון שהמבקר יתקן את הכתוב מאחר ואינו יודע מדוע הדברים נכתבו כפי שנכתבו!

הביקורת תהיה מלאכותית ופחות אמתית מאחר והיא נשענת על סטנדרטים בניתוח שיר כפי שנקבעו על פי אומני השירה בארץ ובעולם. היינו קביעה מלאכותית לעומת האמת האותנטית המקורית שמבטאות המילים שהמשורר כתב לפי חוויותיו שלו והמצב בו הוא עמד.

ובכל זאת החליטה החברה שהפן המלאכותי היינו; הסטנדרטים שנקבעו או הפרמטרים לבחינת היצירה הם אשר יקבעו איכות.  זאת אומרת  חוקים מסוימים כתובים ולא כתובים  כמו;  עומס יתר של דימויים, או חריזה פשוטה או מורכבת , או מבנה של סונטה, או שיר שקול ( טרוכאי, ימב , אמפיברך דקטיל  וכד'  רשת) וכו' ולכך מתווספת ההתרשמות האישית של המבקר לאור ניסיונו וידיעותיו בתחום. כל אלו ופרמטרים מלאכותיים נוספים הם אשר קובעים איכות וטיב כך בהיבט האוניברסלי.

אני סובר שהבחינה הנכונה ביותר והאובייקטיבית ביותר היא גם הפרדוכסלית ביותר לחברה, משום שהיא  באה דווקא ממי שהכל סוברים שהוא הסובייקטיבי ביותר היינו מהמשורר גופו. וזאת משום שהשיפוט העצמי שלו לגבי יצירתו עולה ,לדעתי, על אוסף של שיפוט וביקורת מהאחרים. שזה אומר שחור וזה אומר לבן ולא תמיד יש תמימות דעים בין הרוב לגבי האוביקט הנדון!

המשורר  שחווה את החוויה האישית שלו. בצרוף כל הפרמטרים שהזכרנו לעיל: לרבות סטטוס, מצב רוח, צבעים, תחושות שאיש לא יודע עליהם חוש מהיוצר עצמו  וצורפו יחדיו למסכת דוחפת יוזמת הגורמת לו למשורר להוציא את השיר תחת ידו. הוא האחראי לשירו והוא גם המקור האותנטי ביותר ליצירתו.

האמירה שברגע שיצא השיר לאוויר העולם הוא כבר איננו של המשורר, אלא של הקוראים והמבקרים זו האמירה הנובעת מתוך המוסכמה הכללית האוניברסלית לגבי אופיו  של שיר ובחינת טיבו ואיכותו בפרמטרים מוסכמים שנקבעו על ידי החברה. לפיכך, לדעתי, עצם האמירה הזאת היא אמירה לא טבעית לא נשענת על יסודות אותנטיים כפי שיצאו מבית היוצר, אלא מלאכותית מעיקרה ופותחת פתח לדעות שונות מכל קצווי הקשת הביקורתית;  מהקוטב השלילי של הביקורת ועד הקוטב החיובי שלה.

נכון שבהיבט החברתי לביקורת הספרות אנו הולכים לפי הכלל של " אחרי רבים להטות" זאת אומרת לפי הקביעה המלאכותית שקבעה החברה והפרמטרים המלאכותיים שהציבה לעצמה כדי לבקר יצירות. " התקן" שנקבע או הסטנדרטים הם אשר קיימים  ולא ניתן יהיה לשנות אותם. לפיכך דומה שימשיכו המבקרים בצורת ביקורת זו עוד דורות על דורות רבים ,

אך לדעתי  הפרשנות הנכונה ביותר היא זו הנשענת על פרשנותו של היוצר כי היא הטבעית ביותר השורשית ביותר! ורמז לכך הן כבר ניתן באותו משפט שהיינו שומעים לא פעם בבית הספר העממי ואפילו בתיכון

" למה המשורר התכוון"?  או " מה הסופר רצה להגיד לנו?" מה הכוונה של דברי המחבר?"

זאת אומרת שהמבקר כן היה רוצה להגיע לאמת הצרופה של השיר כפי שהמשורר רצה להגיד אותה!

הסתייגות:

חשוב להדגיש שמדובר כאן ביוצרים  שבאמת ובתמים מנסים להוציא פרי טוב ומצוין מתחת לידיהם! באלו המדובר, ולא  "בכותבי רישומים" בצורה מלאכותית לחלוטין, שאין להם למעשה שום רגש וזיקה לשירה או לפרוזה לציור או לכל אומנות אחרת.

4.  חסמים לכח השיפוט העצמי

4.1   פחדים שונים

בשל היות האדם יצור חברתי החי בקהילת האדם לפי מוסכמות וערכי מצפון ומוסר, על דרך הטבע הוא שיהיה מושפע מדעת קהל ( שוב, תלוי באופי האיש ובפרמטרים אחרים כמו ביטחון אישי  הערכה עצמית וכד') ולפעמים תהיה לכך השפעה על כח השיפוט העצמי שלו למשל מקרה של חרדה חברתית המופיעה כתופעה או סימפטום במצבים חברתיים שונים. כמו עמידה בפני קהל מה שנקרא " פחד קהל" על אחת כמה וכמה כאשר האדם צריך להופיע בפני קהל זר- לא מוכר, או עמידה מול קהל מהשכבה האינטליגנטית העליונה כמו רופאים מהנדסים עו"ד וכד' כשהוא צריך לדבר על דבר מה השייך לתחום הרפואי או ההנדסי או המשפטי!

חששות שונים הקשורים לאופיו של האיש כמו " מה יקרה אם באמצע ההרצאה אצטרך לשירותים? או מה יקרה אם באמצע ההרצאה יהיה לי בלאק אוט כלומר אשכח את החומר.  או בעיות קונקרטיות שיכולות להכשיל כמו איך אצליח להעביר את החומר כשבני שוכב עם ארבעים חום בבית?

ישנם פחדים מפחדים שונים שעלולים לפגוע בכח השפיטה העצמית כמו למשל: חשש מאדם שהוא סמכותי.  איבוד ביטחון עצמי בשל רכילות על בר השיח וציון תכונות שלו העולים לדעתך על תכונותיך!  ישנו פחד שנובע מאישיות חלשה – אדם הפוחד לעמוד ולדבר מול קהל, למרות שהוא שוחה בחומר!  אדם החושש מצחוקו שלו שמא ייראה לא טוב בעיני הזולת ובכך הוא מוותר מראש על דו שיח עם בר שיח. ישנם פחדים הנכרים בשפת הגוף של האדם כמו השפלת עיניים, או אי הסתכלות בעיניים אל בר השיח בכל זמן השיחה עמו,  תפיסת מרחק לעומת בעל הביטחון המצמצם מרחק.

עם זאת חשוב לציין שבטחון בכח השיפוט העצמי, אינו מעיד דווקא על יהירות, או עקשנות יתירה. נהפוך הוא, ברוב המקרים הוא מעיד על נחישות הדובר ועל הערכה עצמית גוברת שלו עצמו.

4.2   החשש מפני הביקורת

אחד הגורמים שיכולים להוות חסם כנגד כוח השיפוט העצמי  בכללותו יכול להיות החשש מביקורת. ולא רק מהביקורת, אלא מהצורה בה היא מנוסחת ונאמרת. אם דרך משל הדובר יודע שהאדם אשר עומד לפניו הוא אדם סמכותי בעל לשון בוטה, שהעברת ביקורת היא מלאכתו אומנותו הרי שכאן עשוי לבוא לידי ביטוי אופיו של הדובר כעזר כנגדו וביטחון בכח השיפוט העצמי שלו.

שפת הגוף המגלה ביטחון רב ואלי יהירות מה של בר השיח הידיעה שהוא בר סמכא, ובעל ידע יכולה לערער את הדובר עד כדי אובדן העשתונות ובכך הוא עלול לאבד גם את כח השיפוט העצמי וגם את יכולת השיפוט.

4.3   שכרון הידע או החשש מהאני

לדעתי המקרה הנדון הוא די נדיר ויכול לנבוע משני גורמים מרכזיים הראשון הוא  הידע הנרחב בנושא ( האדם שוחה בחומר) המלווה בביטחון עצמי מופרז. השני נובע מאופי האדם שהוא בעל רגשי גדלות שאינו מוכן לקבל בקלות הערות או ביקורת. והגרוע מהכל הוא ההכרה שלו בתכונות של עצמו בהתנהגות של עצמו ומכאן נובע הפחד מצל צלו. הפחד מהתנהגות לא ראויה בלתי נשלטת תוך כדי הרצאה תוך כדי שיח עם בר שיח. מובן שגם בפחד הכרתי זה ישנם דרגות שונות, ועומקים שונים. אך זה כבר חומר למאמר בפני עצמו. ולא כאן המקום לפרט זאת.

5.  סיכום

כח השיפוט העצמי מורכב  מהתבונה , אופי,  היגיון או רגש  והערכה עצמית כמנוף לקבלת הגושפנקא לשפיטה עצמית של הדבר. הוא אחד הגורמים החשובים בהבעתו והתבטאותו של האדם בחברה הוא מורכב מפרמטרים שונים כפי שסקרנו לעיל,  ומעלה את שאלת האמון ההדדי או הביטחון העצמי של הדובר על הפרק.

לגבי ההשלכות שלו בחיי יומיום אמרנו כך:

אדם בראש ובראשונה כותב את שכותב לעצמו. הוא מבטא כך את רגשותיו ומחשבותיו.  ברגע שהוא כותב לקהל זה בדיוק כמו צייר שמצייר ציור לפי הזמנה. או כתיבת מחזה לפי הזמנה או כל פריט יצירה מתוזמן אחר. אנין בכך משום טעם לפגם אך יש בכך משום אי "ניקיון"  או טוהר המעשה כי אתה מאלץ את החוויה ומאלץ את הרגש. אלו דברים הבאים מהאחר ומושמים עליך לבצעם. אתה תוחם עצמך אל תוך מסגרת מוכתבת מראש,   ולכן זה בעל טעם מלאכותי.  לכן הכתיבה לעצמך מתוך רצון וחופש הדעה והרגש היא אותנטית ולפיכך היא גם  הטובה והנקייה ביותר שיכולה להיות מבחינת האני שלך.( בוודאי לא מבחינת הכלל הפועל על פי כללים אוניברסליים).

אך המילה האחרונה או בשורה התחתונה הייתי אומר שלמרות שמבחינת האני הכותב את עצמו, אין כתיבה לא טובה, כי היא שלו ונובעת ממנו, הוא המבקר של עצמו והמהין להוציא את דבריו לקהל הרחב, הרי שכלפי כלל הקוראים בהחלט הכתיבה יכולה להיות גרועה או בינונית ואפילו יהיו גם שיגידו שהיא טובה . ההתפלגות בדרך כלל תהיה לא חד חד ערכית. מכאן הפרדוקס העולה בין האני הכותב לקהל הקורא. פרדוקס מבחין הערך הרגשי הטיב והאיכות. אך בעולם שכולו בנוי על סדר מסוים סדר הטבע והחיקוי שלו הסדר האנושי אם אתה רוצה להיות סופר או משורר, שחקן, צייר, או מוסיקאי מצליח,  עליך לפעול על פי הכלל של  אחרי רבים להטות או להתאים עצמך לכללים הספרותיים או האומנותיים, בכל תחום אומנותי  אחר, הרווחים ומקובלים בציבור. כי כך זה מתנהל בעולמנו שלנו.

---

[1] עד היום אין אנו יודעים הכל על עצמנו למשל בתחום הפיסי איננו יודעים למה אנחנו שומעים או רואים למרות שיש בידנו הסבר לתהליך השמיעה או הראיה. אך לשאלה למה? אין לנו תשובה. על אחת כמה וכמה אם נסקור את התחום הרוחני  קרי הנפש של האדם. גם כאן  הידע הוא מהמעט מתוך הרוב האפל הסתום הבלתי ידוע.