הקדמה
יש
שיגידו לבן תרבות נקט תמיד בלשון נקייה. אחרת אינך בן תרבות.
האמנם?
האם הלשון הנקייה היא הלשון הבלעדית שיצרו בני תרבות או שמא אותה תרבות יצרה בצד
הלשון הנקייה גם לשון לא נקייה?
ואם
נלך צעד אחד לאחור אל המקרו של השאלה אפשר לשאול האם הטוב עומד ומחזיק את עצמו או
שמא כדי להבין את הטוב יש להבין היטב גם את הרע?
האם אין הרע והטוב הם בעצם מקשה אחת המורכבת מהצד המתוק והצד המר שלה? שאם
לא יהיה מתוק אי אפשר יהיה לדעת מה הוא מר ואם לא יהיה המר לא נדע לומר שהטעם הזה
הוא אכן מתוק?
ככל
שנסתכל על הערכים ובצדם על העובדות נראה שהעולם אכן מורכב מחושך ואור מיום ולילה.
מעצב ומשמחה מבכי וצחוק, ממר ומתוק ומרע ומטוב
זאת
אומרת שלשון בני תרבות מערבת בתוכה שחור ולבן, , שבח וקללה, אפילו באו אותם "
יודעי דבר" והחליטו שיש גיהינום וגן עדן. היינו השלכה של הטוב והרע גם לאחר
פירוק חומרי הגוף לעפר ואפר.
מכאן
המסקנה החד משמעית שאם מישהו נוקד בלשון לא נקייה עדיין הוא נחשב לבן תרבות שהרי
השתמש בלשון שהתרבות שהוא חי בה יצרה.
ואמנם
לא פעם אחת ביום קורה שהאדם הנורמטיבי נוקט בלשון לא נקייה אם שאומר על אדם אחר:
" חדל אישים" או " איפה היית כשחילקו את השכל?" או "אתה
מטומטם". השאלה למה זה קורה והאם ניתן למנוע את האמירות הללו
לפיכך
בא מאמר זה לדון בשאלה זו ואחרות ולתת את הפתרון הנכון.
א.בחינת הדברים לפי התורה עצמה:
1. הוכח תוכך את עמיתך ואל תשא עליו חטא.
בספר
ויקרא פרק יט פסוק יז נאמר:" לֹא-תִשְׂנָא
אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו
חֵטְא."
במשלי
ט פסוק ח נאמר: "אַל-תּוֹכַח לֵץ פֶּן-יִשְׂנָאֶךָּ
הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ. "
כלומר משלי
מסתייג מהנאמר ביקרא ותוחם אותו לפי תנאי מסוים כהגנה על המוכיח או המגנה. אם האיש הוא קל דעת או לץ או כסיל אל תוכיח
אותו כי הוא ישנא אותך. כלומר אתה קודם לו ואתה קודם להוכחתו. אבל אם הוא חכם מותר
לך להעיר לו ואולי גם חובתך להעיר לו כי אז אתה תאיר עיניו בטעותו והוא יאהב אותך
או יכיר לך תודה על כך שהארת את עיניו.
אך
לכך אפשר להביא מקרה ביניים מה קורה אם אינך יודע אם הוא לץ או חכם?
מכאן
הייתי אומר שאם הכלל הוא שטובת רעך קודמת לטובתך שלך הרי שבכל מקרה שאתה רואה שהוא
שוגה עליך להוכיח אותו .
ומובן
שכל הוכחה אפילו שתהייה במילים עטופות בצלופן תהיה פוגעת כי הפגיעה היא באגו של
המוכח. אך בהחלט מותר לך מבחינת התרבות והשפה להשתמש גם במילים בוטות. אם וכאשר
אתה חושב שהן תהיינה אפקטיביות לטובת האיש אותו אתה מוכיח ולטובת האנשים האחרים
שיבואו בעתיד עמו במגע והוא יחשוב פעמיים אם לומר את הדברים שבעיניך נראו כשטות
והערת עליהם.
בתנ"ך
לא פעם אני פוגשים אנשים המדברים בלשון לא נקייה ואיש לא מעיר להם על כך. והנה דוגמאות אחדות. מכאן אפשר ללמוד אגב שכבר
בימי התנ"ך אנשים הבינו שאי אפשר לשפה התרבותית לעמוד רק במילים של קידוש
לבנה אלא גם במילים קשות הפגועות והמכאיבות. מכאן שגם קללות רבות המופיעות במקרא
הן חלק מהתרבות ומהשפה העברית כבר בתקופות קדומות.
דוגמאות:
גדול
המקללים במקרא או רוב הקללות הן מפי אלוהים עצמו או מפי שליחיו:
למשל
הקללה לאדם הראשון ואשתו בזעת אפך תאכל
לחם. או בעצב תלדי בנים.
אלוהים
מקלל את הנחש:
בראשית פרק ג
פסוק יד: וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה
מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל
כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.
אלוהים
מצווה את האדם לקלל ולברך ויש רשימה לא קטנה של קללות: להלן קצת מאוצר הקללות :
דברים
כך
טז אָרוּר אַתָּה
בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה. יז אָרוּר
טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. יח אָרוּר
פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ. יט אָרוּר אַתָּה
בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. כ יְשַׁלַּח
יְהוָה בְּךָ אֶת-הַמְּאֵרָה אֶת-הַמְּהוּמָה וְאֶת-הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל-מִשְׁלַח
יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד-אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ
מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי. כא יַדְבֵּק
יְהוָה בְּךָ אֶת-הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-אַתָּה
בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. כב יַכְּכָה
יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב
וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ. כג וְהָיוּ
שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. כד יִתֵּן יְהוָה
אֶת-מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן-הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד
הִשָּׁמְדָךְ. כהיִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף
לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס
לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. כו וְהָיְתָה
נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד. כז יַכְּכָה
יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים (וּבַטְּחֹרִים) וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר
לֹא-תוּכַל לְהֵרָפֵא. כח יַכְּכָה
יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. כט וְהָיִיתָ
מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא
תַצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל-הַיָּמִים וְאֵין
מוֹשִׁיעַ. ל אִשָּׁה
תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה (יִשְׁכָּבֶנָּה) בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא-תֵשֵׁב
בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ. לא שׁוֹרְךָ טָבוּחַ
לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב
לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ. לב בָּנֶיךָ
וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם
כָּל-הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ. לג פְּרִי
אַדְמָתְךָ וְכָל-יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק
עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל-הַיָּמִים. לד וְהָיִיתָ
מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. לה יַכְּכָה יְהוָה
בִּשְׁחִין רָע עַל-הַבִּרְכַּיִם וְעַל-הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל לְהֵרָפֵא
מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ. לו יוֹלֵךְ
יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת-מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל-גּוֹי אֲשֶׁר
לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ
וָאָבֶן. לז וְהָיִיתָ
לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר-יְנַהֶגְךָ יְהוָה
שָׁמָּה. לח זֶרַע רַב
תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה. לט כְּרָמִים
תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא-תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ
הַתֹּלָעַת. מ זֵיתִים
יִהְיוּ לְךָ בְּכָל-גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ. מא בָּנִים
וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא-יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי. מב כָּל-עֵצְךָ
וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל. מג הַגֵּר אֲשֶׁר
בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. מד הוּא יַלְוְךָ
וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב. מהוּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ
וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה
אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. מו וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת
וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם. מז תַּחַת אֲשֶׁר
לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. מח וְעָבַדְתָּ
אֶת-אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם
וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל-צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ. מט יִשָּׂא
יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר
גּוֹי אֲשֶׁר לֹא-תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ. נ גּוֹי עַז
פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן. נא וְאָכַל
פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי-אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹא-יַשְׁאִיר
לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד
הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ. נב וְהֵצַר לְךָ
בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה
בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל-אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ בְּכָל-אַרְצְךָ
אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ. נג וְאָכַלְתָּ
פְרִי-בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר-יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ. נד הָאִישׁ
הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר
בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר. נה מִתֵּת
לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר-לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר
וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ. נו הָרַכָּה בְךָ
וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא-נִסְּתָה כַף-רַגְלָהּ הַצֵּג עַל-הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג
וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. נז וּבְשִׁלְיָתָהּ
הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי-תֹאכְלֵם
בְּחֹסֶר-כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ
בִּשְׁעָרֶיךָ. נח אִם-לֹא
תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר
הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהוָה
אֱלֹהֶיךָ. נט וְהִפְלָא
יְהוָה אֶת-מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת
וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים. ס וְהֵשִׁיב
בְּךָ אֵת כָּל-מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ. סא גַּם כָּל-חֳלִי
וְכָל-מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה
עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. סב וְנִשְׁאַרְתֶּם
בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב
כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. סג וְהָיָה
כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן
יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם
מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. סד וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה
בְּכָל-הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים
אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן. סה וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא
תַרְגִּיעַ וְלֹא-יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב
רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ. סו וְהָיוּ חַיֶּיךָ
תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. סז בַּבֹּקֶר תֹּאמַר
מִי-יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי-יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר
תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. סח וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה
מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא-תֹסִיף עוֹד
לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין
קֹנֶה.
דברים פרק יא
- פסוק כ"ט:
וְהָיָה,
כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה
לְרִשְׁתָּהּ--וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים,
וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל.
האדם
מקלל את האדם האחר:
בראשית פרק ט
- פסוק כ"ה:
וַיֹּאמֶר,
אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו.
שמואל א פרק כ
- פסוק ל:
וַיִּחַר-אַף
שָׁאוּל, בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ, בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת:
הֲלוֹא יָדַעְתִּי, כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ,
וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ.
שמואל ב פרק טז
- פסוק ז:
וְכֹה-אָמַר
שִׁמְעִי, בְּקַלְלוֹ; צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל.
עמוס
מרבה בקללות לא רק על ישראל, אלא גם על
עמים אחרים כמו ארם, עזה, צור .אדום,
עמון. למשל על ארם: "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל
וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד; וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי
יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת אָוֶן" (עמוס א ד-ה(
נתן
הנביא מקלל את דוד: "כֹּה
אָמַר ה', הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ
לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ; וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ
הַזֹּאת" (שמואל ב יב יא קללה איומה לכל הדעות
ירמיהו
מקלל את יום היולדו
אָרוּר
הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי
בָרוּךְ (ירמיהו כ יד).
איוב
מקלל את יום הוולדו בפרק ג "ג יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ " וממשיך בתאור קללות מצמרר.
סיכום
לגבי קללות בתורה
מצאנו
שקללות בתנ"ך הן חלק מהתרבות היומית של האלוהים ושל האדם. ומדברים למדנו שהקללות הן צורך בדיוק כמו
הברכות. ( הר עיבל הר גריזים)
הקללות
שבתנ"ך כמו "בן נאוות המרדות" או " הנני מקים עליך רעה
מביתך" הן חמורות בהרבה מקללות היום יום של ימינו אנו במאה העשרים כשאנו
אומרים דרך כעס " אידיוט אחד"
או "מטומטם" על אדם שאנו חושבים
אותו לבער. או רובוט בלא מחשבה עצמית משלו. להפך קללת הגנאי הזאת היא יכולה להיות
אפילו בבחינת "קללה בונה" שהאדם המגונה חושב פעמיים על מעשיו שמא אולי
באמת טעה. הקללות בתנ"ך לעומת קללות היומיום שלנו בתקופתנו, הן הרבה יותר
חמורות בתוכנן ובכוונתן. ויש להבין שבאותה תקופה אנשים האמינו בהתגשמותן של קללות
יותר מאשר בימינו.
2.
קללות
בלשון ובתוקף אישורי חז"ל
2.1
פולסא
דנורא
פולסא
דנורא הוא הוא טקס הריגה מילולית המתיימרת להיות מעשית. כלומר המקלל מייחל למקולל לדין מוות. והמוות
יכול להתבצע רק לאחר הטקס הדתי קבלי הזה. כך זה בימינו לפי עיבודים ושיכלולים
ועיוותים של רבנים בימינו.
אך
אצל חז"ל פולסא דנורא במקורו מתכוון לטקס
שנערך בשמים מעין משפט שלאחריו נענשים מלאכים או אנשים לאחר שהם מתו כבר..
מה
שקרה "שמטומטמי" הדור ושם זה
הוא הרע במיעוטו לכנות אותם לקחו את
הפולסא דנורא השמימי של חז"ל והשתמשו
בו לצורכי הרוע שבלבם. היינו הורידו אותו אל הארץ, ועשו בו שימוש
לרעה כטוב בעיניהם. הם אכן האמינו שאם אדם
מת או נפגע בפגיעות קשות בשל הפולסא דנורא שלהם סימן שהטקס הדתי הזה עובד. ולכן
החליטו לבצע אותו בהזדמנויות שונות לפי המקרים שלהלן:
1.
בשל עיתון "הצבי " נערך נגד אליעזר בן יהודה טקס פולסא דנורא על
ידי הקהילה החרדית בירושלים. בטקס הפולסא דנורא הזה קוללו גם פרסומאים
וארכאולוגיים בינייהם פרופסור יגאל
שילה שחפר בעיר דוד ויו"ר העתיקות
אמיר דרורי.
2.
בשנת 1959 ערכו הדיינים החרדים פנחס
אפשטיין, דוד יונגרייז וישראל יצחק רייזמן טקס פולסא דנורא נגד ראש עיריית ירושלים
גרשון אגרון משום שאישר את פתיחתה של בריכת ירושלים . הוא נפטר שבועים לאחר הטקס .
חרדים רבים ( מטומטמים כמובן) ראו בכך תוצאה ברורה וישירה של הטקס עובדה שחיזקה את
אמונתם גם לעתיד בעבודת אלילים מטורפת זו.
3.
חרדים
מבני העדה החרדית עשו טקס פולסא דנורא נגד איל רגוניס אדריכל של מיזם גבעת
אנדרומדה ביפו. בטענה שהוא בונה את הפרויקט שלו על קבריהם של יהודים. הוא מת מהתקף
לב בסמוך לטקס בגיל 37.
4. ב 2 לאוקטובר 1995 נערך טקס פולסא דנורא מול
ביתו של ראש הממשלה יצחק רבין בירושלים.
חודש לאחר מכן נרצח רבין על ידי יגאל עמיר שאף הוא הוסט על ידי רבנים מסוימים.
5.
ב 19 ביולי 2005 נערך טקס " פולסא
דנורא בבית הקברות בראש פינה נגד ראש הממשלה אריאל שרון על ידי פעילי ימין רדיקלי
בגלל תכנית ההתנתקות, אריאל שרון לפי הידוע נכנס לתרדמת כחצי שנה אחרי הטקס ונפטר
שמונה שנים לאחר מכן.
6.
ב 26 ביוני 2006 נערך טקס פולסא דנורא נגד ראש הממשלה אהוד
אולמרט בהר הרצל על ידי פעילי ימין רדיקלי.
מוזר
שהחוק הישראלי רואה בטקס הזה כמעין פניה
לאלוהים ולא לבני אדם ולכן הוא לא מכיר בטקס כהסטה לרצח אלא כזכות חופשית טבעית של האדם לעשות לפי צו
לבו. היינו חופש הביטוי.
אני
מסתייג בחומרה מהחוק הזה ורואה דווקא בשל אפקט העדר "שהתברכה בו " העדה
החרדית והימין הקיצוני, כסכנה לרצח ולו רק בשל המקריות של מקרי מוות שקרו לאחר
הטקס. ( איל רגוניס ז"ל ורבין ז"ל)
2.2
דין רודף:
לפי
דין רודף כפי שמופיע בהלכה אם אדם רודף
אחרי רעהו כדי לרצוח אותו מותר למי שרואה את זה להציל את הנרדף ואפילו להרוג את
הרודף במקרה של אין ברירה. המטרה היא מניעה של הרצח ולא עונש.
ראינו
את התוצאה החמורה של הלכה זאת כאשר יגאל עמיר טען דין רודף לזכותו כנגד רבין
והסכמי אוסלו.
הטעון
של עמיר שעל רבין חל דין רודף בגלל
שחתם על הסכמי אוסלו טענתו זו היתה כבומרנג נגדו אך יותר מזה מראה לי ולכולנו לאן
ההלכה במקרה זה והפרשנות שלה יכולים
להוביל. כנראה שלא היתה חשיבה לעומק עד כמה הלכה כזאת יכולה להיות מסוכנת וכיצד
אפשר להשתמש בה לרעה.
3.
חז"ל
בהבט תורני
חז"ל
אולי בשל התקופה שבה הם חיו באירופה שבה
היו גזרות על יהודים אנטשימיות גואה ורדיפות מדי פעם, אולי בשל זה חיפשו
דרך איך להתנקם בגויים. וכל פרצה שמצאו בכתובים או כל אובייקט שניתן להפוך בו
ולהשתמש בו כקרדום נגד הגויים היה כשר בעיניהם. לכן הם עיוותו לא פעם ולא פעמיים
בדבריהם את דברי התורה והתאימו אותם לצרכיהם ולדרכיהם. לכן התורה של חז"ל
הפכה להיות מין תורה אחרת מזו הכתובה ובאה
ללמד אותנו דבר מה. הלימוד שעושים חז"ל מהתורה או הנפקה מינה שלהם מעוותים לא
פעם והופכים את הכתובים על פיהם. ישן לא מעט דוגמאות אם לא הרבה. אך הבולטת במיוחד
היא מה עשו חז"ל מבנם היהודי של יצחק ורבקה תאומו של יעקב עשו. הן בפירושים
שלהם והן במדרשים שלהם. הבה ונראה זאת כדוגמא:
חז"ל
עושים כל שביכולתם מנצלים כל פרצה כל פינה חשוכה כדי להאיר את פניו של עשו בצורה
גורפת והשלילית ביותר שרק אפשר . הוא
בעיניהם רשע גמור למרות שבתורה הוא מופיע כצדיק. הוא עבריין מועד הוא גונב את דעת אביו ( לא יעקב חו"ח ,אלא הוא) הוא חומד את הבכורה, הוא
חומד את רחל, הוא נושך את צווארו של יעקב , הוא שולח את אליפז כדי להרוג את
יעקב. הוא מואשם באונס של נערה מאורסת,
הוא איש של שפיכות דמים ועובד עבודה זרה
חז"ל
לוקחים פסוקים שמדברים בשבחו של עשו והופכים אותם על פניהם כמו שהם מדברים ברשעותו
של עשר.
חז"ל
אומנים בהוצאת פסוקי המקרא מהקשרם ולעשות בפסוק המונח לפניהם כטוב בעיניהם. בעיניי
חז"ל עשו הוא רשע מוחלט.
השיטה
פשוטה
כמו
שעל בלעם הם אומרים בלעם הרשע היינו צרפו לו כינוי משלהם. כך צרפו תואר כזה לעשו
והם מכנים אותו מראש עשו הרשע.[2]
ואגב בשום פסוק בתורה לא נאמר על עשו שהוא רשע
מה עוד שהתואר הזה לא הוצמד אליו בשום מקום בתורה.
"
ופורע לכם מן הראשון זה עשו הרשע (
ב"ר סג ח)
חז"ל
הנחמדים דורשים פסוק ממשלי כך:
הפסוק:
" בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה"
חז"ל
"
בבא רשע זה עשו " ( ב"ר יד )
"
וכך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל השנה ( סה, ט).
הפסוק:
" ופי רשעים יכסה חמס ( משלי י ו) וזה עשו הרשע ( עה א).
וכן
הלאה שם בבראשית רבה רבים המדרשים הדורשים בגנותו של עשו. ו
נמצא
פזורה גם בתלמוד ובמדרשים אחרים.
ועוד
הגדילו חז"ל בפירושיהם לעשו לגבי
הפסוק " ויצא הראשון אדמוני" ( בר' כה כה)
חז"ל
"החכמים" אומרים: " אמר ר' אבא בר כהנא: " כולו שופך דמים (
ב"ר סג ח)
היינו
גזענות לשמה לפי צבע עור קובע ר' אבא שהוא רוצח. מעניין מה היא אותו ר' אבא אומר
על דוד המלך שהיה גם הוא אדמוני עם יפה עיניים?...
אך
חז"ל שמו לב לכך ומצאו לכך פתרון שבאמת מתאים להם מאוד הם דרשו את יפה עיניים
שנאמר על דוד ואמרו זה שופך דמים ורוצח מדעתו. אך דוד. חו"ח מדעתו. דוד פועל
על פי דעת סנהדרין.
לזאת
קוראים החרדים תורה שבעל פה ( היינו לעיוות הזה של פסוק התורה על ידי חז"ל)
והם חושבים שהיא ניתנה עם התורה שבכתב ולכן מה שחז"ל אומרים פה על עשו זה
קודש קודשים זה נמסר מאב לבנו מימי קבלת התורה. האומנם?
אני
חושב שזה טמטום ובורות וקלות דעת לקבל פירוש מעוות כאשר שחור על גבי לכן התורה לא
אומרת זאת!
על
עשו כתוב בתורה: "
גם
את שם עשו חיללו חז"ל כאשר הם דורשים את שמו שוא (
ב"ר סג ח) " הא שוא שבראתי בעולמי " זה על הפסוק "
ויקרא את שמו עשו" כלומר האבסורד
שבדברי חז"ל הוא שאלוהים שנאמר עליו וירא אלוהים כי טוב מאוד, והוא ברא את
האדם "בצלם אלוהים ברא אותו"
להנאתנו ,הוא בעצמו אומר על עשו שהוא ברא אותו לשווא. הם פירשו את הפסוק ויקרא את
שמו עשו - " הא שוא שבראתי
בעולמי".
שומו
שמים!!! רואים כאן מגמתיות בולטת להכפיש
את עשו ולעשותו רע בעיניי אלוהים ואדם.
המקרא
מספר לנו על עשו שהיה " איש יודע ציד" ( בר' כה כז) מובן שהפסוק בא להגיד פשוטו כמשמעו שמקצועו של
עשו היה ציד והוא אכן ידע לצוד. כלומר היטיב בצייד.
ומה
עושים מזה חז"ל?
הם
לומדים מהפסוק שעשו צד את הבריות בפיהם
כלומר הכשיל אותם בדיבורם " לא גנבת, מן גנב עמך? לא קטלת, מן קטל
עמך? ר' אבהו אמר : צידני סדני צד בבית צד בשדה, צד בבית: איך מתקנין מילחא ? צד
בשדה: איך מתקנין תיבנע? ( ב"ר סג ט)
כלומר
מדרש שמציג את עשו כנוכל תחמן. כלומר עשו
היה מכשיל את החשודים בערמומיות וגורם להם להפליל את עצמם.
היה
שואל אותם " אתה אמנם לא גנבת, אבל מי גנב אתך? אתה לא הרגת . אבל מי הרג יחד אתך? התשובה של החשוד בכל מקרה היתה מפלילה את עצמו.
פסוק
אחר שחז"ל הופכים בו הוא:
ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל
עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. " (בר' לג, ד).
מובן שעשו באמת ובתמים אוהב את אחיו מתגעגע אליו מחבק ומנשק אותו ואמנם ישנם
מחז"ל שכך רואים את הדבר. אך יש מסיטים להרע שאומרים
אמר
ר' יניי: אם כן למה נקוד עליו ? אלא מלמד שביקש לנשכו, "ויבכו" –
זה בכה על צוארו וזה בכה על שיניו) ב"ר עח, ט).
אלו
רק דוגמאות ויש עוד איפכא מסתברא בעניין עשו.
4. הרדיקליות וההחמרה בתקופתנו המאה העשרים
4.1 הדרת
נשים וגזרות על נשים
בימינו אנו
עדים להקצנה והחמרה של רבנים בכל מיני תחומי החיים בולט במיוחד נושא הדרת נשים הן
במישור האזרחי והן במישור הצבאי. הדברים מגיעים עד כדי השפלה של האישה מצד אחד ויצירה טבעית של תנועות שחרור
פמיניסטיות מתוך הציבור הדתי שמתנגדות
להדרת נשים ותובעות שוויון זכויות.
דברים
מוזרים בהקצנה זו קורים כמו אוטובוס שנשים עולות מהדלת האחורית וגברים מהדלת
הקדמית, נשים יושבות מאחור וגברים קדימה. נשים הולכות במאה שערים על מדרכה לנשים
בלבד וגברים על מדרכה של גברים שמנגד. לחיילות בצבא אסור לשיר והן מנודות מתפקידים
שניתנו להן בעבר. הלא רחוק,
הם קובעים
לאישה כמה סנטימטר מותר לחצאית או לשמלה להגיע מעל הברך היינו את מידות הבגדים
שלהן. לגברים אסור להסתכל על אישה לבד מהאישה שלהם. למרות שאיסור כזה לא כתוב בשום
מקום בתורה וגם אין נפקא מינא מכך מפסוק ואפילו אחד מהתורה . נהפוך הוא התורה
מדברת יותר על יופין של הנשים מאשר על טוב לבן או אופיין . היופי הוא הקובע
"שובי שובי השולמית שובי ונחזה בך" אסור לחיילות לשיר בצבא בזמן שמרים
שרה בפני כל עם ישראל את השירה הזאת לה' וכן דבורה שרה. אבל הרבנים החליטו שקול
באישה ערווה.
צאו וראו
למה הם משווים את קול האישה למה שהם קוראים פי הטורף. דימוי משפיל ומגעיל כאחד.
סיפור אישי
שלי הוא: שכאשר ניסיתי להעביר שיעור התעמלות לגברים ונשים, באו כמה גברים וגרשו את
הנשים מהאולם. מובן שגירשתי את עצמי עם הנשים האלו ומאז אותם גברים לא זכו לראות
אותי מאמן אותם יותר.
אסור לתת
יד לאישה בזמן שיעקב אבינו שראה את רחל הקטינה לא נתן לה יד, אלא נישק אותה ובכה.
אישה זקנה
עולה לאוטובוס ביום אוגוסט חם ואין שום
מקום לשבת, יושב אברך ובצו לבו ובצו הרבנים מקיים את בשבתך באוטובוסך וקורא משניות
בזמן שהאישה הזאת נופלת מהרגלים מחום היום ומכובד הסלים שסחבה. שלושה חילונים קמים
לה ואותו אברך אפילו לא רואה ממטר מה נעשה סביבו הוא לומד כדי לזכות בבוא יומו בגן
עדן. זוהי הרי אנוכיות פחדנית שלא היתה
פעם אך התוצאה שלה היא מהחינוך המחמיר של רבני ימינו . אני הרי משוכנע שיש יהירים
וגאוותנים בין אותם רבנים שהם אפס באישיות אך כדי להיכנס לספרי ההיסטוריה של הרבנים המובילים ביהדות הם יעשו הכל כדי להחמיר
ולגזור גזירות חמורות על הציבור בשל אינטרס אישי שלהם שההלכה הזאת תיקרא על שמם!
אין לי ספק שישנם גם כאלו. וכבר ראיתי רב
שכאשר לא נישקו את זקנו או את ידו חמרמרו פניו. כמה קילו עולה רב אחר שמושיט יד
בתחנון לנשיקה ומקבל אותה ממאמיניו בלא שום קושי. ושמעתי כבר ממקור ראשון היינו
מנכד של אחד הרבנים הגדולים בימינו שכאשר הוא לא קד בפני רב אחר שמתיימר להיות
גדול הדור, אותו מתיימר לא רצה לדבר עם אותו הרב שלא קד בפניו. זה לדעתי נקרא
רדיפת כבוד עד כדי קהות חושים! היינו גם בין הרבנים עצמם ישנה תחרות ישנה יריבות
ישנם התנכלויות והתחכמויות ניתוק יחסים וכדומה.
4.2 התוצאה
הישירה של החמרות הרבנים במגזר החרדי דתי
4.2.1
פגיעה בחיילי צה"ל
דוגמא אחת
מני הרבה:
מפקד מחלקה
דתי בגדוד החרדי בגבעתי יצא לבקר שניים מחייליו שזה אירוע שיגרתי בצה"ל. החיילים במקרה גרים בשכונת מאה שערים החרדית
שבירושלים.
הקצין
הותקף על ידי קבוצת אנשים בשכונת מאה שערים שניסו לבצע בו לינץ!
הרכב שלו
נראה כמו אחרי פוגרום החלון האחורי מנותץ על ידי אבנים האנשים הללו ניסו לשלוף אותו מהרכב שלו בחור בן
21 שגויס להגן על המולדת ובכלל זה על אותם אנשים שניסו לפגוע בו. ברור שמדובר לא
בכל העדה החרדית אלא בקבוצה קיצונית שמוציא שם רע לעדה. אלא מה אני שואל
מניין הגיעה אותה קבוצה לקיצוניות כזאת עד
כדי עשיית לינץ ביהודי דתי שאינו חרדי?
מובן
שמישהו הכניס ושטף את מוחם בהלכות ותורות שונות שלו עד כדי שהגיעו למעשים
שכאלו. המישהו הזה הוא המנהיג והמנהיג אצל
החרדים הוא הרב.
האנשים
האלו עברו כבר את גבול הטמטום והגיע לסף הטירוף ואי שפיות הדעת והחשיבה.
רק זה ומה
עם נטורי קרתא שעקב פעילות צה"ל בעזה הרימו דגלים של הרשות הפלסטינאית במאה
שערים וגם כתבו על בית אחד בית ערפת?
מסתבר
שחרדים אחרים שלא מזדהים עם נטורי קרתא השחיתו את הדגלים אך בכל זאת איך יהודים
מגיעים למצב כזה? והרי גם שמענו על זקני אותם
חרדים שהתכחשו לשואה!
על ידי חרדים הכחשת השואה4.2.2.
12 בדצמבר 2006 יום
שלישי עיתון הארץ
מכחישי שואה, חרדים ואקדמאים בכנס בטהראן בין משתתפי הוועידה מכחישי
שואה בולטים וכמה יהודים חרדים אתמול בלטו בכנס חרדים מארה"ב, בריטניה
ואוסטריה, החברים בקבוצה אנטי-ציונית. אחד מחברי הקבוצה, הרב ישראל דוד וייס
מארה"ב, אמר ש"הגענו לכאן כדי לגלות לעולם את הניצול של השואה שעושים
הציונים".
ואני שואל איך מגיעים לקיצוניות כזאת יהודים חרדים? בוודאי שלא
מקריאה בעיתונות או מלימוד היסטוריה מספרים חילוניים. סביר שאת הרעל הם מקבלים
מהמנהיגים שלהם ומי הם המנהיגים של היהודים החרדים? הרבנים שלהם. ועל מה מסתמכים
הרבנים שלהם? על פרשנויות של פסוקים על האדרת האגו והרצון " שיראו אותם
בטלביזיה ויכתבו עליהם בעיתון גם החילוני כמובן!",
ויינט של ידיעות אחרונות
דעות
14/12 2006
נכתב כך:
יהודים מכחישים, רבנים מחרישים
ניתן היה
לכן לצפות לגינוי מיידי וחד-משמעי של התופעה הזוועתית הזו מפי הרבנים הבולטים
ביהדות החרדית כולה. ניתן היה לצפות ל"קול קורא" מלא כעס וזעזוע של ועדי
הרבנים, שיוקיע במילים הכי חריפות את ההשתתפות של נטורי קרתא בחגיגת האנטישמיות
בטהרן.
" ההשתתפות
הזו, מלווה בטענה שבאחריות לרצח היהודים נושאים היהודים עצמם, היא בגדר מעשה נבלה,
טריפה וחילול השם. אף-על-פי-כן, הרבנים החרדים
שותקים. מלבד קריאתוהיחידה
והאמיצה של הרב הראשי יונה מצגר, אותם הרבנים המובילים, אותם ראשי חצרות וקהילות,
אותם גדולי תורה שידעו להתאחד לקול זעקה מול, למשל, מצעד הגאווה בירושלים או טיסות
"אל על" בשבת, לא מסוגלים להוציא מפיהם הכרזת גינוי והלקאה פומבית
משותפת לברית בין נטורי קרתא למכחישי השואה. אם פונים אליהם בשאלה, הם משמיעים מן
הסתייגות בחצי-פה. התגובה השכיחה היא התעלמות ושתיקה. חרם? הס מלהזכיר.
זו
שתיקה פסולה ומקוממת רק קצת פחות מההשתתפות של נטורי קרתא בכינוס נאצי בטהרן. ולא
ייפלא שבעיניים יהודיות-ישראליות, עלולה להצטייר דמותו של יהודי-חרדי כמי שלוחץ את
ידיהם של אויבי העם היהודי.
רב בניו-יורק: רק מיליון
יהודים מתו בשואה - השאר מתבוללים
א חסרים מכחישי שואה, או מכחישי היבטים שלה שמסרבים לקבל את העובדה ששישה מיליון
יהודים נטבחו על-ידי הנאצים. חבר חדש במועדון המפוקפק הזה
הוא הרב האורתודוכסי יוסף מזרחי מניו-יורק, שהכריז
באחרונה שרק מיליון יהודים אמיתיים ("הלכתיים", כהגדרתו) מתו בשואה,
ומיליוני ההרוגים האחרים הם סתם מתבוללים, שאינם בגדר יהודים.
בהרצאה בעברית באחד מסרטוני הווידיאו שלו, שהועלתה ליו טיוב
ב-31 בדצמבר (אם כי לא ברור מתי ההרצאה ניתנה בפועל) אמר מזרחי כך (הדברים מובאים
בעריכה מינימלית): "אגלה לכם סוד. בכל מקום התרגלנו לשמוע שרצחו שישה מיליון
יהודים. אבל האמת, אני אומר לכם, שאפילו מיליון יהודים לא נרצחו. לא חלילה שמיליון
זה מספר לא חשוב. זה מספר ענקי. אבל יש הבדל בין שישה מיליון למיליון (אחד).
תשאלו: איך שישה מיליון נעשו מיליון? פשוט מאוד. אתם יודעים, שאצל (היהודים)
החילוניים ואצל הגויים, מי שיש לו קצת דם יהודי נחשב יהודי"
.
פורסם
בגלובס 07/01/2016
הנה דוגמא
לעוד ליצן הדור שמנסה להיכנס לדפי העיתון והחדשות על ידי פרובוקציות שהוא יוצר.
4.2.3 הרצח במצעד הגאווה
ישי שליסל דקר שישה בני אדם במהלך מצעד הגאווה
בירושלים, שלושה שבועות בלבד לאחר ששוחרר מהכלא בתום עשר שנות מאסר בגין אירוע זהה
במצעד הגאווה בעיר לפני עשור בדיוק. שליסל, שדבר שחרורו נחשף בוואלה!
NEWS בבוקר
המצעד, הסתתר בסניף "שופרסל" והמתין עד אשר חלפו הצועדים על פניו - אז
חמק מהשוטרים...
סתם אדם
נורמטיבי ירד מהפסים ויצא לרצוח? או אולי מישהו טפטף לו רעל והפך אותו למעין
רובוט המונע בכח הלכה ושטיפת מוח לביצוע
מעשים שהדת היהודית מוקיעה אותו מכל בכל מי גרם לכך מי אשם בכך מי הדריך בדרך
פרשנית משלו כך וכך אנשים והנה מתוכם יצא לפחות אחד שבכח קיצוניות מוגזמת וטרוף
הדעת עשה מה שעשה.
ברור
ששליסל לא נולד רוצח. מישהו הכשיר אותו לפי הנראה שלא במודע לכך. מישהו טפטף רעל לעדת מאמינים ומתוכם יצאה
המפלצת.
אבל עד אז
מה לא עשו החרדים כדי למנוע את החופש מבני אדם לחיות את חייהם לפי מה שהטבע גרם
להם לחיות.
אנחנו
זוכרים פחי זבל שנשרפו אבנים שהושלכו חסימת רחובות ומה לא? ברבריות לשמה הנוגדת כל
צו תורני.
5 . למה הם מטומטמים
יותר מאשר
הם כסילים בזכות עצמם הם מטומטמים משום שהם חושבים שהאנשים שאליהם הם מנסים להטיף
בלהטוטיהם את האמת המסולפת של פרשנותם לכתבי הקודש אכן קונים את דבריהם ומאמינים
להם.
לא כולם.
העדר כן.( בכח האינרציה הייתי אומר) . אך ישנם עדיין אנשים מפוקחים שלא הולכים עם
העדר ויש להם עדיין את כושר שיפוט הדעת האישי ויודעים הם שהרבנים אינם מלאכים
ואינם סגנים או שליחים של הקב"ה.
5.1 בזכות
עצמם
אדם שבאמת
ובתמים חושב על הדור ועל כך שמוטלת עליו אחריות כבדה על חינוך הדור בדרך של פשרה
שלווה ושלום הוא החכם . הוא האדם אשר יבטל
את האגו שלו ויתמסר כולו לחינוך תלמידיו בדרכים הללו.
אך לצערנו
כפי שכבר אמרתי לא מעט מהרבנים הם אנשי האגו. והאני אצלם מדבר את דברו . כוחי
ועוצם ידי! אני הוא זה שאכנס לעיתון ועלי ישמעו ויכתבו בספרים! ומכאן ואילך אחרי
המבול.
זה לא רק
אנוכיות אלא טמטום שגובל באכזריות, כי הרעל המטופטף למוח התלמידים שהוא רובו ככולו
גזרות והחמרה של פירוש המצוות וההלכות
מוביל לפי שאנו רואים ועדים לדרך רעה ולא טובה עד כדי קריאת נאצי לשוטר או חייל
ועד כגדי רצח.
הם אולי
חושבים שהפרשנויות שלהם הם הברקות בזכות התחכום והפיכת הפסוק לפי רצונם שלהם. אך
המשכילים ובעלי הדעת מבינים בדיוק מה הפרשנות הנכונה, היכן העיוות והיכן הזיוף כדי
להאדיר את שם המהדיר. וכך מי שחושב שהעומד מולו הוא מטומטם עד כדי כך שיקנה את
דבריו, בעצם מעמיד את עצמו באור מגוחך בעיני המשכיל ודבריו נראים מגוחכים כפי שהוא
עצמו נראה מגוחך
5.2
בזכות האחר
אומרים הגמל לא רואה את הגיבנת שעל גבו. כך אותם רבנים ששבויים באגו
וביהירות שלהם ובגאווה העצמית לא רואים את הצורה המגוחכת שהם מעמידים עצמם כנגד
בעלי האינטליגנציה שבהמון. הרי כל משכיל ובר דעת מבין שהדרך של ההחמרה בהלכה או
הגזירות שהם מטילים על ציבור המאמינים ההולכים אחריהם יוליך רק לנתיב אחד של שנאת
אחים בין דתיים לדתיים בין דתיים לחילונים, ובמקום לקרב את הלבבות המגמה תהיה
הרחקת הלבבות.
הבעיה שהאדם האינטליגנטי יכול רק לגחך אך
בהיותו במיעוט לעומת ה-"עדר" הוא לא יכול להשפיע ולשנות את המצב.
6
סקרנו את התעבות המגמה
להחמיר בגזרות עד לכדי קיצוניות החל מתקופת התנ"ך ועד ימינו. מצאנו שהקללה
בצד הברכה היא חלק מהתרבות ומשמשת באופן לגיטימי לחלוטין בשפה הן בתנ"ך והן
בדורות שאחריו.
מצאנו שחלק מחז"ל, ומודגש לא כולם, מפרשים את התורה וכותבים את מדרשיהם בצורה
מגמתית מכוונת. דוגמא בולטת שהצגנו היתה סיפור חיי עשו ו" המטעמים"
שחז"ל עושים ממנו בפירושיהם המגמתיים הברורים.
בדורנו אפשר לומר באופן נחרץ שחלק לא מבוטל מרבני הישיבות והדור
פועלים גם הם על פי קווי הנחייה ברורים מגמתיים שנוטים לכיוון של החמרה, וגזירות
חדשות חמורות מקודמיהן. ההקצנה הזאת באה מסיבות שונות:
יכול להיות בשל אגו מנופח, יהירות וגאווה ( אני רוצה שישמעו ממני. אני רוצה להיכנס
להיסטוריה וכו).
יכול להיות בשל אווירה כללית רוח הנושבת ימינה ולהקצנה.
יכול להיות בשל מצב חברתי מדינית פוליטי.
וכן כמו כל תופעה חדשה בציבור בשל רקע כלכלי חמור.
לא נפרט כאן את הדגשים הללו אך יובן שהתוצאות; התלהמות, הצתות, רצון
לעשות לינץ במישהו, הבערת צמיגים , פיגוע בתחנות אוטובוס , הגבלות על נשים וכו
תוצאות אלו מדברות בעד עצמן ומשליכות אור על סיבותיהן.
הפתרון הוא בשלושה דגשים:
1.
להפסיק מעיוות מציאות כתובה או שבעל פה.
2.
להיות ישר עם עצמך ועם החברה הסובבת לך.
3.
לחתור לכיוון ממתן ביניים מאוזן , לא קיצוני מדי ולא מתון מדי.
[1]
אין בכותרת במלה "
מטומטמים" להציג את חז"ל ככאלו חו"ח. הכוונה היא להראות לשון לא
נקייה שחכמי הדור משתמשים בה לפעמים ועד
כמה זה צורם לעין כאשר רואים זאת על הכתב! לכן המילה נכתבה גם במירכאות.
[2]
ומעניין שלא פעם בשיחותיי
עם יהודים חובשי כיפה ואפילו חרדים על עשו הם כינו אותו בשם התואר עשו הרשע. דבר
שעורר בי מצד אחד גיחוך ומצד שני צער על הבערות ההסחפות והטמטום של האנשים האלו
שלא יודעים לחשוב בעצמם , אלא מקבלים כתורה מסיני מה שהרבנים המסתמכים על
חז"ל מלמדים אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה