יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

על אהבה ואהבה ממבט ראשון

על אהבה ואהבה ממבט ראשון

1.  מבוא.
אהבה היא כמו אלוהים!

קיימת ידיעה שהיא מופלאה מהאדם. שהיא אכן קיימת. שאפשר להרגיש בה שהיא אנרגטית ובעלת עוצמה. 
עם זאת, אי אפשר להגדיר אותה, גם אי אפשר לתאר אותה.   כל לשון וכל שפה מתגמדת לעומתה ולא קמה עוד מלה שהיא בעולם או צירוף מילים שיכולות להצביע עליה ולומר לזאת נקרא אהבה.
הסדר המופתי הפלאי שבעולם לא ניתן להסבר בשכלו של בן אנוש. אך ברגע שינסה אותו אדם להסביר את מהותה של האהבה, הוא ייווכח לדעת שאין בידיו כלים בהם יוכל להסביר.
לפי זה יוצא שאי אפשר להמשיך ולכתוב ואף לא מלה אחת בתחום האהבה שהרי אמרנו שאי אפשר להגדיר אותה להסביר אותה או לתאר אותה במילים. זה נכון. אך כשם שאנו משתמשים בביטוי " דברה תורה בלשון בני אדם" כדי להסביר דברים  בדברי אלוהים או במהות האלוהים שאין מילים בלשון  להסבירם, כך ננסה לתאר את האהבה בלשון בני אדם. כמו היינו אומרים דיברה אהבה בלשון בני אדם.

2.  דיברה אהבה בלשון בני אדם
אהבה היא סוג מסוים של רגש שנובע מגירוי הבא בדרך כלל באחד או יותר  מאחד מחמשת החושים או בכללותם. העין הרואה היא בדרך כלל זו המוליכה את הגירוי החזק ביותר אל המח בעיקר באהבה אבסולוטית הבאה ממבט ראשון. לכן גם נקראת היא " אהבה ממבט ראשון" היינו מראייה ראשונית[1] האוזן השומעת מתרגמת קול ערב אל עינוג מסוים המגרה את המח לתשומת לב מיוחדת. הריח  או נכון יותר ריח הבושם או ריח הגוף עשוי גם הוא להשפיע על מכלול הקסם המגרה את מח האדם לתשומת לב מרבית ותחושת הרצון, או הנכונות לרצות מאוד שהוא חלק מתחושת האהבה. מובן שהמישוש שבא בדרך כלל בשלב שלאחר הראייה עשוי גם הוא לגרות את המח לעינוג מסוים המרטיט נימים פנימיים שבגוף וכאילו מרחיב את החזה בתחושת עילפון מענגת.  חוש הטעם הוא זה המופיע בדרך כלל כאחרון לשורות החושים וזו הנשיקה ששפתי שני המינים נפגשות וטועמות טעם אהבהבים זו את זו.
האם אפשר לומר על האהבה שהיא התפשטות הגשמיות? היינו כולה רוחניות נעלה מרוממת נפש שאין שני לה? קשה לומר זאת שהרי אנו יודעים מניסיוננו אנו ומאמירת קודמנו שאי אפשר לה לאהבה שתהא רוחנית בלבד. שאחרת אינה אהבה של אמת, אלא אהבה אוטופית. תחושה המתיימרת להיות אהבה ולא היא!
זאת אומרת שאי אפשר לה לאהבה שתהא רוחנית בלבד כשם שאי אפשר לה לאהבה שתהא חומרנית בלבד. אהבה היא מיזוג בלתי מתפשר של חומר ורוח. ואי אפשר לו לאחד בלא השני.  
הערה: אהבה אפלטונית במובן המודרני שלה קיימת אך היא חריגה מהנורמה המקובלת ומתייחסת לקבוצות קטנות של בני אדם  ואנו מדברים כאן על המצב הנורמלי הרחב.

2.1                      תדירות זמן עוצמה
האם ניתן לדרג את עוצמת האהבה לדרגות או רמות שבין  1-10 ? או בהתאם לפרמטרים דומים?
דומני שכל ניסיון לכמת את האהבה או לתרגם את עוצמתה לרמות בסולם זה או אחר, כל ניסיון כזה לא יהיה רציני. והסיבות לכך ברורות:
כל אדם אינדיבידואל בפני עצמו. האדם הוא בבחינת  מכונה המורכבת והמתוחכמת והמסובכת ביותר בעולם. התחושה או ההרגשה היא שם עצם מופשט שלא ניתן למדידה או לכמות. מצאנו שבשני הגורמים אי אפשר להשתמש כחומר למדידת עוצמה. העוצמה היא אישית מאוד ופונקציה מאישיות האדם. משך זמן האהבה תלוי גם במורכבות האדם והתוצרים  הנלווים מריגושיו ותחושותיו, ולא פחות מכך הוא פונקציה של התייחסות האחר אליו. אם האובייקט הנאהב לא משתף פעולה הוא עשוי או להגביר את הגירוי אצל האוהב לאהוב בעוצמת יתר היינו למשוך אותו אליו יותר או ההפך להרחיק אותו.
התדירות היא מעין סינוס העולה ויורד או נמשך בקו אחיד. אך האמת שבדרך כלל אנו עדים לעליות וירידות באהבה כאילו מקו ההתחלתי בעל עוצמה חזקה שמרכיביה הם בדרך כלל הסנוור הראשוני והתשוקה המינית. אל ההתרגעות והפיקחון  שכאן האהבה היא חזקה אך מתונה יותר מבוקרת יותר. . קו זה יכול להימשך על פני שנים. ומכאן ישנה התפצלות או נסיקות כלפי מעלה עם ירידות קלות לצורך עליה. או ירידה תלולה מטה עד אל קו האפס. הכל תלוי באישיות האדם ובצד השני.

3.איפיוני האהבה – מהות
3.1 ההצקה
המאפיין הבולט שבאהבה הוא ההצקה או ההטרדה הבלתי פוסקת. שינוי מהותי לקיים. אם עד כה היה האדם במעין שלווה יחסית היינו חי למישרין עם טרדות היומיום הרגילות, הרי שמעתה הוא מוטרד כמעט במשך כל שעות היממה, אשר בהם הוא ער. עתים גם בחלומות הלילה. ההטרדה היא טרדת האהבה. ומרכיביה הם חושניים במהותם. הכמיהה להיות ליד האהוב או האהובה.[2] היינו במרחק ראייה ממנה. געגועים בלתי פוסקים אליה. הרצון לגעת - קרי חוש המישוש. לדבר. להיות יחד ועד כמה שיותר יחד היינו לצמצם את הקרבה בבחינת; במקום אצבע את כל היד!

3.2. הפנטזיה
מאפיין אחר לא פחות חשוב הוא הפנטזיה. או "הפנטוז עליה", בלשון עמך. המאוהב נותן חופש לעצמו לשוט על כנפי הדמיון  בכל אשר קשור אליו ואליה. ודומה כי הדמיון הופך להיות מוחשי מאוד רחב אופקים וצבעוני מאוד. הסצנות המופיעות בו הן תמונות מסוגים שונים במקומות שונים מאירועים שונים.
התחושות המלוות את הסצנות הדמיוניות הן מאוד צבעוניות ומוחשיות ומעוררות אמוציות חזקות. הפנטזיה היא למעשה חיקוי למציאות או השגת הדברים ברוח, מה שלא ניתן להשיג בחומר. הפנטזיה מבליטה את הרצוי לאוהב אך לא נותנת את המצוי. היא אמורה לפרוק מתחים, אך בפועל היא יותר מעלה את סף הכמיהה והמתח מאשר  עוזרת להפחתתו. הדבר דומה כאילו לזריעת מלח על הפצע הפתוח.
האהבה אינה רצונית. גם אם האוהב רוצה להרחיק מעצמו את האהבה, האמצעים שבידו דלים לעומת העוצמה האגורה בה. האהבה באה וכובשת את האוהב באחת. באופן אקראי לחלוטין. איש לא שואל את רצונו לאהוב או לא לאהוב. הוא נכבש. ומשנכבש שוב אינו יכול להשתחרר ממנה בכח ההיגיון והשכל. כאילו והיינו אומרים בלשון שגיא נאור שישנה כאן מלחמה בין הרגש לשכל כאשר ידו של הרגש על העליונה.

3.3 חוסר שליטה עצמית
אחד ממאפייניה של האהבה והדגש מושם דווקא על מה שאנו קוראים בז'רגון העממי " אהבה ממבט ראשון" הוא חוסר השליטה. אדם לא יכול למנוע מעצמו את האהבה. כאשר "הקליק" נוצר בין אם משני הצדדים בין אם מצד אחד מאותו רגע הדמות ,כמו שנאמר לעיל, כאילו יושבת במוחו של האדם ולא נותנת לו מנוח. הוא עשוי לראות אותה בכל שקיעה בכל מבט מחלון הבית. על המדרכה שבצד הכביש, בחנות הבגדים ובשווקים. אין מנוס מהאהבה ואי אפשר לעצור את "זרימתה".

3.4 געגועים
געגוע אף שלא עולה  תמיד בתודעה כגעגוע הוא אחד ממאפייניה החזקים של האהבה. האוהב  מתגעגע אל אהובתו ורוצה להיות בקרבתה ועד כמה שיותר מהר. המרחק בין הפגישות, אף כי מבחינת אורך הזמן המציאותי, בעינו עומד, והוא קבוע, לא רק שהוא כאילו מתמשך כפונקציה של הגעגוע, אלא  הוא כביכול מתארך מעל ומעבר להיותו.

3.5 דחף המימוש
אהבה שאין בה מימוש היא כמו פרי יפה לעין ותוכנו בוסר. כמו ראייה של רהיט יפה בחלון הראווה באין יכולת כספית לקנות אותו. כל אוהב נושא עיניו למימוש אהבתו. הוא רוצה לחבק לנשק לאהוב. אי היכולת הזאת ותהיינה סיבותיה אשר יהיו היא מתסכלת. היא מגבירה את הכמיהה את התשוקה והדחף לממש את האהבה, מאידך אי היכולת, כאמור, מתסכלת שבעתיים. וכך אדם נכנס למעין לופ היינו מעין לולאה  של תסכול שקשה לצאת ממנה.

3.6 האהבה האובססיבית:
אחד מסממניה של אהבת האמת היא האובססיה המלווה בקנאה לאדם הנאהב. כלומר העלאת ערך האהבה אל סדר קדימויות ראשון מעבר ליתר העיסוקים הרוחניים ,מעשיים, שהיו לאותו מאוהב עד היום. האובססיה מקנאה לאהובה עד כדי כך שהיא כאילו כולאת אותה בכלוב של זהב כדי לשמר אותה אך ורך לאוהב. מבחינה זו היא כפייתית במהותה, ושוללת חופש מהנאהבת. מצב שעלול להביא לתוצאות הפוכות לרצונו של האוהב עד כדי דחייתו הטוטלית על ידי הנאהבת. מבחינה זו האובססיה גורמת לשתי תופעות לא רצוניות : קנאות בלא מצרים לאהובה. וכן כפייתיות רכושנית.

3.7 רכושנות באהבה
הרכושנות היא אם כל צרה באהבה. לכאורה אפשר היה לחשוב שהקנאות האובססיבית המוליכה לקראת כפייתיות ורכושנות, עשויה להחמיא, לנאהבת בכך שהאוהב אוהב אותה בלא מצרים ,בלא גבולות ,עד כדי שהיה רוצה שתהיה רק שלו לנצח נצחיים. אך המציאות מלמדת שההפך מכך הוא הנכון. והסיבה ברורה  וההתנהגות של המאוהבת  מדברת בעד עצמה.
אדם מטבעו הוא שוחר חופש הוא רוצה במימוש החופש הטבעי הרעיוני והמעשי שניתן לו על ידי הטבע.  הוא גם ייצור חברתי שרוצה בחברה ולא להיות סגור בארמון בדולח. שלילת החופש מאדם הוא המעשה המחפיר ביותר והכואב ביותר לו אפילו שמדובר משלילה הבאה מאהבה עמוקה.
שהרי כאן אנו עדים לעוצמת זיקה גבוהה ביותר והשקה גבוהה ביותר בין אהבת אמת עמוקה ומתחשבת, לבין אהבה עמוקה אנוכית מטורפת שהינה שלילית מעיקרה.
והתוצאות שאנו שומעים וקוראים לגבי אהבה אובססיבית רכושנית כפייתית מדברות בעד עצמן . תמיד שליליות ובהרבה מן המקרים הרות אסון.

4. מהות האהבה
4.1 נתינה
הנתינה  היא תכונה בולטת ועיקרית באהבה. היא מובאת בשני אופנים. האחד הוא האופן או הצורה הלא רצונית. והשני הוא האופן הרצוני.
הצורה הלא רצונית, מתבטאת בעיקר בתחום הרוח. המחשבות על האהובה דמותה המופיעה בכל מקום כנגד עיניי האוהב. המחשבות הבאות והולכות על נתינה, פעמים לצורך קבלה, כל אלו הם סממנים של נתינה במישור הרוחני. הנתינה הרוחנית, מגייסת לצורך הגשמתה לא מאט אנרגיות ומשאבי כח נפשיים.  ותוצאותיה הן לא אחת עייפות נפשית, עצבנות, ועצב נוגה בשל תמרור של אין תכלית...
הצורה הלא רצונית, המתבטאת בתחום החומר היא רגעית ונכון יותר לומר ספונטאנית מעיקרה. הדחף לתת מתוך רצון מודע או לא מודע, להתחבב , להיות טוב, נחמד,  להרשים, גורמים לפעולה ספונטאנית, לפעמים לא מבוקרת, שמעמידה את האוהב באור מטופש או שלילי בעיניי המאוהבת החכמה.

מצד שני קיים האופן הרצוני. כאן הנתינה היא תוצר פעולה מוחית של מחשבה תחילה ודחף רצוני להגשים את המחשבה הזאת שמעיקרה היא נתינה.  המאוהב מחפש הזדמנויות  לתת מעצמו. והפעילות היא ברובה פיסית ולא רוחנית, אם כי יש בה משום תולדה רוחנית.
השלבים הם: המחשבה מה לתת, העיתוי מתי לתת,  והנתינה המפוקחת המבוקרת. גם כאן הרצון לתת ובכל מחיר עלול להביא למצבים לא נעימים של: הבכת המאוהבת: היינו העמדתה במצב של מבוכה, הן בשל ההפתעה, המתנה עצמה שיכולה להיות חסרת כל פרופורציה למצב היחסיים וההתקשרות בין בני הזוג לדוגמא הוא קונה לה מכונית לאחר שבועיים של הכרות שאפילו היתה בה גם מריבה אחת או חיכוך לא נעים.


4.1.1 יחסי גומלין נתינה ואהבה
ההרמוניה בנתינה ואהבה מתבטאת ביכולת לתת או הדחף לתת, אך ביכולת והרצון גם לקבל. היינו לתת את האפשרות גם לבן הזוג להוציא מעצמו מהפנים אל החוץ ולתת לאוהב אותו משהו גם משל עצמו. אמנות האהבה מבקשת יחסי גומלין כאלו בין נתינה וקבלה בין בני הזוג.

4.2 רוח וחומר
כמו כל דבר אחר בחיי אדם, כך גם האהבה מורכבת במהותה מרוח וחומר  אלו שתי תכונות שבלעדיהן אי אפשר לה לאהבה שתתקיים. החומר, אלו החושים וההתפרקויות הכימיות בגוף בשל גירוי של החושים . החומר הוא גם הדמות הנאהבת המגרה את חושי המאוהב. והרוח הוא יחידת העיבוד המרכזית שבמח האדם והאווירה שמשדרת המאוהבת ממנה כלפי חוץ.   הרוח והחומר הם כל כך טריוויאליים לעניין האהבה, עד כי לא הייתי רואה בהם כל כך תכונות כמו  תנאים. תנאים ראשוניים לאפשרות פיתוח אהבה.

4.3  התמזגות – שניים שהם אחד
שיאה של אהבה ומהותה היא הרצון או הדחף להיות שניים שהם אחד. יש הרואים בכך את פסגת האושר וקתרזיס לכל התשוקות  הכמיהות המאוויים והתחושות שסובבים  ומרכיבים את תכניה של האהבה.

4.4 קנאה
הקנאה שהיא ערך בפני עצמו היא  במהותה של האהבה או בעומק לבה של אהבת האמת. היא למעשה אמביוולנטית . הקנאה היא גם לאהובה  להיותה רק שלך.  והקנאה יכולה להיות גם כלפי הזר הנותן עיניו באהובת לבך. יש ואנשים מתכחשים לקיומה בבחינת "לי זה לא יקרה " או " אני כל כך בטוח באהבתה אלי ש.." וכד' אך באופן מודע ולא מודע הקנאות עולה ומבצבצת מעל פני השטח.

4.5 וותרנות
המאוהב נוטה לוותר גם על דברים שעד כה היו בשבילו כנכסי צאן ברזל. והכל כדי להשיג את אהובת נפשו או להגשים את אהבתו. אין המדובר כאן על וותרנות שחייבת להתקיים בכל מערכת יחסיים שבין בני זוג ולאורך שנים, אלא בוותרנות שבשלב הראשוני של האהבה שלב הכיבוש או רכישת הלב של הנאהב על ידי האוהב. כאן האוהב יהיה מוכן לשלם מחיר נכבד כדי להשיג את מבוקשו. וזה מחיר הוויתור.

4.6 הגירוי הוויזואלי חזותי
מן הראוי לציין שסף הרגישות אצל המאוהב גבוה מעל הרגיל . או נכון יותר לומר מעל הנורמה המקובלת שלו. הרגישות גבוהה עד כדי כך שכל מראה שיכול להזכיר לו את אהובתו או פרט ממנה ,יכול להגביר את רטט הלב את הפנטזיה הדמיונית, את הכמיהה ואת  הרצון להיות יחד. כך ,דרך משל, אם עיניה כחולות. אפשר ושלט מואר בלילה בצבע כחול יכול להזכיר לו את עיניה ולהעלות את דמותה כנגד עינו הפנימית. הסתכלות בתמונה שלה יכולה לעורר את חושיו ואת תשוקותיו. הרחת הבושם שהיא משתמשת בו עשוי לעורר הורמונים המופרשים שגורמים לכמיהה לרצון להיות ליד ,לחוש,  לכניסה למין אופוריה עד כדי שיכרון חושים. ברור שהגירוי הוויזואלי הוא רגעי ולא מתמשך. הוא נכון לרגע הראייה העולה כמו סינוס על לשיא, ומתחיל לרדת עד לקו האפס. אין ספק שאותה תמונה יכולה במרווחי זמן מסוימים לעורר את האופוריה כל פעם מחדש אך למספר פעמים מוגבל בהחלט. כי כמו כל דבר בחיים גם החזרה  כאן על אותה פעולה אותו מראה של תמונה הופך להיות בנאלי, והשפעתו תהיה זעומה.

4.7 הזדהות  - חיקוי מתוך התבטלות:
אחת מתכונותיה של האהבה המופיעה מדי פעם היא הרצון להזדהות עם הנאהב. האוהב שכל כך אוהב אותה, רוצה בתת מודע או במודע להזדהות עמה. הזדהות זו יכולה להיות בצורה של הסכמה רעיונית. בתחומי החיים השונים, אפילו בתחום הפוליטי מדיני. היינו לרצות להיות משוכנע באמיתות שהיא אומרת "כתורה למשה מסיני". לפעמים, יכול הדבר להתבטא בעווית פנים או בצורת מבט, היינו חיקוי פיסי חיצוני, אפילו בצורת דיבור ואימוץ ביטויים. הדברים מאוד אינדיווידואליים ושונים מאדם לאדם והם תולדה של אופי חוזק נפשי ועוצמת האהבה מעל הכל. אך ברור שהם קיימים וההזדהות היא מתכונותיה של האהבה.

5. חשיבותה או כובד משקלה של האהבה בחיי אדם ועולם
בלא אהבה ככלל דומני שהעולם לא היה יכול להחזיק מעמד ואפילו לא לרגע אחד. וכאן מדובר על אהבה לשמה ובכל תחום שבו היא סובבת.
אך אם נדבר על אהבה ביחסים שבינו לבינה אפשר בהחלט לומר שהיא שורש החיים או יסוד חיי אדם. היא התשתית לכל פעילות רגשית ולהמשכיות הדורות. ובלא  המשכיות אנושית אין טעם בקיומו של עולם, מבחינת ראות עיניו של האדם עצמו. שבלא אדם אין טעם בקיום עולם, כשם שהאלוהים הוא פונקציה לקיומו של האדם. שמה הטעם בנוכחות אלוהית או אי נוכחות אלוהית אם אין מבט אנוש להבחין בכך?
היצר החייתי שבאדם או הבהמי להתאחדות אין די בו כדי ליצור המשכיות,  אם האהבה אינה קיימת.  כי בלא נוכחותה אין מי שידאג לילוד  ולכל צרכיו לרבות  הגנה ומזון. כך שהוא בעצם נדון לכליה. רחמים או חמלה, אינם פונקציה של אהבה אך דורשים הם משאבי כוחות נפש, ואם הכלל  יפעל בלא רגש אהבה, החמלה והרחמים יתפוגגו משך הזמן  ושיגרת האגואיזם האנוכיות והדאגה אך ורק לאני, יחסלו את ההמשכיות החייתית טוטלית. לפיכך, הטבע יצר את האדם והחי כך שרגש האהבה  ייפעם בו מיד עם לידתו. הנה כי כן הרך הילוד יחפש עם לידתו את קירבת האם והיניקה היא סמל לאהבה גדולה בין הרך לאמו.
מכאן נובע שהאדם נולד אל תוכה של בועת האהבה  ואתה הוא גדל וממנה הוא צומח.
האהבה אפוא היא שם עצם מופשט מולד. אי אפשר למנוע אותה ואי אפשר להתעלם ממנה. היא באה בכח הטבע.
רוצה לומר שהאדם נולד אל הטוב שבעולם ולא אל הרע שבו, שכן האהבה מתיימרת להיות טובה לפחות לפי שאנו רואים אותה ומכירים בה. והיא זו שעמה נפגש האדם לראשונה בחייו.
כדי לחדד את הדברים אפשר בהחלט לומר שעם התכונות השליליות לכאורה כמו השנאה או הקנאה, האדם נפגש בשלב מאוחר יותר של חייו. בשלב ההתמודדות עם קשיי החיים, לרבות קשיים חברתיים.
בהנחה שהעולם סובב לנקודת ראותו של האדם, זאת אומרת שבלא אדם אין שום ערך לקיומו של העולם או לאי קיומו, בהנחה שכזו ,אפשר בוודאות לומר שהעולם  הוא פונקציה של הימצאות האדם מבחינת האדם עצמו.  אך כפי שהראנו, מציאות האדם תלויה בהמשכיות. והמשכיות תלויה ברגשות ומעל לכל ברגש האהבה! שאמרנו, שבלא רגש זה ,העולם סביב האדם לא היה יכול לעמוד ואפילו לא רגע אחד והאדם עצמו היה גם הוא נכחד עד האחרון שבו.
סיכומו של דבר הוא שאהבה ככלל ואהבה בין מין לבן מינו היא מאושיות העולם ובלעדיה ספק אם העולם היה יכול להתקיים כמות שהוא אם בכלל.

6. אהבה ממבט ראשון
האם קיים אשרור למושג " אהבה ממבט ראשון?" הייתי אומר שאלו לא היתה לכך אחיזה במציאות הביטוי הזה כלל לא היה מופיע בפי אנשים בארץ וברחבי העולם. אם כך מה היא אותה אהבה ממבט ראשון מה מהותה ומאפייניה?
מאחר ואין , לדעתי, מילים בשפת אנוש להגדיר אהבה מה היא, נכון הדבר גם לאהבה ממבט ראשון. ובאין כלים ובאין שפה, נסקור גם כאן את הנושא בהשאלה לאותו ביטוי תנ"כי " דיברה תורה בלשון בני אדם"
לי נראה שאהבה ממבט ראשון אינה בדיוק אהבה לשמה. או אהבה במשמעות שהסברתי לעיל. זו מעין "מכה "ראשונה, או מעין "סנוור" ראשוני שבכל מקרה שניהם תוצרתה של תשוקה שבין מין אחד למין השני.
השאלה הקרדינלית היא לא מהות האהבה הזאת, אלא סיבתה או במילים אחרות מקורותיה או שורשיה.
את התשובה לשאלה אומר זאת במשפט כללי אחד:
 " התאמת הזהות התת מודעת לדמות המציאותית הנראית לעין"
במה דברים אמורים?
לשם כך יש להפנות מבט שנים רבות לאחור. אפשר לומר בפירוש לימי הילדות.  הילד או לחילופין הילדה רואים מול עיניהם את הדמות בת המין השני לראשונה באפיון מסוים. זו יכולה להיות האם כלפי הילד או המורה שבכיתה, או נערת הביבי סיטר. או השכנה שממול או החברה של האם וכל אחת אחרת. מאידך זה יכול להיות כלפי הילדה דמות האב באפיוניה המיוחדים. דמות המורה, הילד הגדול הסמכותי שבשכונת המגורים וכדומה.
יתירה מזו: גם מבט מסוים יכול להיקלט אל התת מודע כמאפיין צורת היד הנשית או הקימורים המעוגלים הנתפסים בעיניי הילד כמאפיינים של האישה. יכול שזה יהיה צורת המבט וארשת הפנים של הגבר, בעיניי הילדה או צורת התסרוקת שלו.
פרטים חיצוניים גופניים כאלו נתפסים ונקלטים בעיניי הילד או הילדה ונשלחים אל התת מודע.
מובן שהפרטים  המאפיינים הנקלטים בעיני הילד, הם אינדיבידואלים  לכל ילד וילד כפי שנתפסים ומתפרשים בתודעתו כסממן מובהק לדמות הנשית, למשל. 
הפרטים האלו לא מחויבים להיות דווקא אברים נשיים השונים מאברי הגבר.  כי הילד בתודעתו, עדיין לא מתייחס עדיין להבדלי המין או להיבט המיני מאחר וטרם הגיע לבגרות או לשלב המיני הראשוני בחייו. זה יכול להיות מבט חיוך מסוים. צורת יד, ריח, קול שמושך את תשומת לבו, וכד'
עם ההתבגרות המינית  או גילוי המין השני כשונה, והימצאות הילד או הילדה בגן הילדים או מדויק יותר בבית הספר בחברת ילדים,  נתפסת העין באותה דמות הזהה בפרטיה השונים לאידיאל שאוחסן עד כה בתת מודע של המתאהב. מובן שהמתאהב או המתאהבת עצמם לא מודעים , בדרך כלל, לסיבה שגורמת להם להתאהב דווקא  בבן זה או בבת זו מכול המבחר העומד לרשותם.
הפרמטרים יכולים להיות ,כאמור ,תנועות מסוימות ושפת הגוף, צבע צורה, ואופן המבט של העיניים, ריח מסוים, וכד'.
מובן שאל הזיקה הראשונית הזאת, שהיא , לדעתי, חלק המשיכה הסמוי העוצמתי, מצטרפים פרמטרים אחרים שכל אחד מהם מניח את הנדבך שלו להשלמה וחיזוקה של האהבה אל מעין יחידה  הומוגנית אחת.  פרמטרים אלו יכולים להיות בין השאר:
יופי חיצוני
יופי פנימי
המעמד החברתי של הנאהב
הגינונים והרמיזות מצד הנאהב כלפי האוהב.
גורם התחרות המעורר את ייצר הקנאה וממילא מעלה את סף הכמיהה.
 חוש הומור
אינטליגנציה טבעית
פיקחות
רצינות  וכד'
עם זאת יכולים להיות גם פרמטרים מרככים או דוחים או מפשירים את האהבה הראשונית כמו:
טיפשות
זולות
קושי עורף
וכחנות יתירה ,וחוסר פשרנות
שתלטנות בלתי נסבלת
אי יושרה  ושקרנות
צורת התנהגות בוטה
כלומר אם אסכם זאת בכמה מילים הרי שאם עיניי המתאהב פוגשות באותה תבנית או מודל שנתפס אצלו בתת מודע כסמל לנשיות ,העין מעבירה את ההתרשמות למח אשר מקביל את הנתונים מול נתוני האישה הנשלפים מהתת מודע למודע, ובהתאם למידת ההתאמה מתפתחת או פורצת ,באחת, התשוקה העזה. וכל זאת בטרם היכרות של אותה אישה או נערה מבחינת המהות התוכן וההתנהגות עוד בטרם פצתה את פיה.
לאחר הזיק הראשוני הזה או מה שנקרא בעגה היומיומית " התאהבות ממבט ראשון" המתאהב, נאמר בפגישה ראשונה עם האהובה ,מפעיל פרמטרים מהמודע שבו בהתאם לניסיון חיים שצבר ובהתאם לאינטליגנציה שלו.  היינו הוא שם לב לפרמטרים החשובים לו ולאישיותו כמו פיקחות שנינות חדות לשון, סמכותיות, שלווה התנהגות, וותרנות, וכדומה.

אם קיימת התאמה בין התפיסה התת מודעת הרגשית, לבין הפרמטרים השכליים קרוב לוודאי שאותו אדם ינסה לפתח קשרים עם בן אותו המין, ואותה תשוקה תיהפך לאהבה. היינו למצבור רגשי שאין לו פירוש ואין לו תובנה. הוא פשוט מופיע בכח הרגש והשכל שחברו יחדיו אל אובייקט אחד

6.1. מה בין אהבה בוגרת לאהבה ממבט ראשון

תביעת העין הראשונית  של הילד היא עוצמתית. ועד כדי כך, שנדמה לי שלא אטעה אם אומר שעקבותיה באים לידי ביטוי גם באהבות הבוגרות הבאות מתוך ניסיון חיים ופרמטרים לבחינה רגשיים ושכליים שמתפתחים בתודעת האדם עם השנים. עם זאת ברור שהחלק הדומיננטי הוא לא זה שעולה מהתת מודע כמו בעבר, אלא דווקא החלק הרחב יותר עתיר ניסיון חיים והיבטים הבאים מאישיות המתאהב או המאוהב. 
זאת אומרת, המדדים הרציונאליים שפותחו במשך השנים ונקבעו בזיכרון האדם  הם אלו המעוררים את הרגש  בהתאם לתכונות  או המראה כפי שניבטים אליו מהדמות הנאהבת. לכך אפשר ויצטרפו בעמימות מה מדד אחד או יותר, מארכיון המח ,לגבי הדמות הנשית האידיאלית כפי שנתפסה בילדות.
השאלה העולה מעצמה היא עד כמה עלינו להתייחס ברצינות לאותו קשר עין ראשוני שאנו קוראים לו אהבה ממבט ראשון. התשובה לכך היא חד משמעית. עלינו להתייחס במלוא הרצינות לכך. והסיבה היא התוכן העומד מאחורי אותה ראיה או הנתונים שמאוחסנים בתת ההכרה שלנו שהופכים למידע הרמוני אחד הגורם לנו לרצות להשתוקק אל הנאהבת ממבט ראשון. אין כאן זיוף, אין כאן מלאכותיות, יש פה אמת צרופה אחת. תרצו, אולי משיכה חייתית שאין שני לה באמת שבה. זו בהחלט יכולה להיות אהבה עוצמתית או אהבה רגועה אך עדיין ובכל מקרה זו תהיה התעצמות הרגש לכדי מה שאנו קוראים אהבה.
עם זאת מובן שהפגישה הראשונה יכולה להעלות פרמטרים נוספים שדומיינו או הוכתבו על ידי השכל בהתאהבות ממבט ראשון. פרמטרים אלו יכולים להתעמת עם המציאות לכדי אימות חיובי או אימות שלישי של תצורות הדמיון שלנו,  ומכאן הדרך תהיה פתוחה הלאה קדימה או תיעצר בנקודה זו.
אם הקשר של האהבה ממבט ראשון הצליח בפגישה ראשונה וממשיך הלאה לפגישות הבאות הרי שככל שמתארך הזמן של ההיכרות, מצטבר עבר משותף בעל אירועים משותפים, חוויות משותפות. אלו יוצרים משקע שקיים בתודעת שני האוהבים משקע שעלול למתן, אומנם, עם השנים את האהבה הסוערת, אך מחזק את בריחיה מחזק את יסודותיה לכדי אהבה שיכולה להימשך למשך שנים רבות.
האהבה הבוגרת  שנקרא לה הרומנטית, תלויה מאוד במדדי חיים הקשורים לזוגיות טובה כמו יכולת  לוויתור הדדי,  הליכה בראש אחד ויחד, התגברות על קשיי חיים כמו מצב כלכלי, אובדן, הדרדרות בריאותית, שהם מצבי חיים קשיים ביותר שעלולים לגרום למריבות רבות עד כדי פירוד. כאן נבחנת כוחה של אהבה שנבנתה במשך השנים ותכניה או ברגיה או חומר הפלדה שבה הם העבר המשותף והאירועים המשותפים שחוו השניים, ככל שהאהבה חזקה יותר, קל יותר להתגבר על הקשיים ובעיית ההפרדות מתרחקת, ככל שהאהבה  נחלשת ואין בכוחה להשפיע על הרגשות לחיוב, ההפרדות ופירוק המשפחה הולך וקרב.

6.1.1  ההתקשרות.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שקיים סיכון מסוים באהבה ממבט ראשון, בה אנחנו צועדים על סמך מדדי עבר בצרוף דמיון,  שיוצרים רושם ראשוני עז ,עד כדי התאהבות מבלי שהתוכן האמתי הריאלי מוכר לנו די צרכו. לפי זה יכול להיות שבפגישה הראשונה תהיה התפקחות ויתברר לנו שהרושם הראשוני שלנו היה מוטעה מיסודו ואין לנו הרבה נקודות השקה זהות או קרובות, יתירה מזו אנחנו שני הפכים, ויתרה מזו הוא אדם רע ציני יהיר וכל מה שהיא לא אוהבת. או ההפך היא אישה זולה צינית יהירה ומטופשת בדיוק מה ששנוא עלינו ואז באחת היופי או נקודות המשיכה הראשונות שהיו בה מתגמדות לעומת תכונות האופי.
לעומת זאת אהבה רומנטית  קרי בוגרת הנבנית שלא במבט ראשון אלא נדבך על נדבך על פי הכרות  שנוצרת על ידי מספר פגישות צבירת אירועים משותפים היינו בניית עבר חוויתי משותף יכולה גם היא להגיע לשיאי עוצמה כבירים. יתירה מזו, יכולה גם לשמור על עצמה ועל היותה קיימת למשך שנים בשל מה שהייתי קורא בלשון מליצית "אהבה צוברת" כלומר סה"כ האירועים המשותפים החוויות, תכונות האופי המוכרות של זה ושל זו, התנהגויות ידועות וכו שלכל זה הייתי קורא "עבר חוויתי משותף". החוויה הזוגית הנבנית בכוחה של "אהבה צוברת"  ו"עבר חוויתי משותף" יכולה להביא לאושר ולבניה הדדית של חיים משותפים טובים ופוריים.


6.2 מהות ועוצמה באהבה ממבט ראשון:
אהבה ממבט ראשון היא אהבת אמת לכל דבר. והסיבה לכך או הטעון לכך הוא חד משמעי: ישנה התערבות ברורה וחזקה של הרגש. יתירה מזו היא יכולה להיות עוצמתית עד כדי הטרדת מנוחה של האדם. וכל זאת בשל מבט של הרף עין או מבט מתמשך מבלי לנהל אפילו שיחה.
לפי זה יוצא שאנו עלולים להתאהב אין ספור פעמים, ובאותה מהירות, כהרף עין, עולים הזיכרונות של התמונות הרלוונטיות מהתת מודע המזדהות או מותאמות לדמות הנאהבת. אך אין די בכך להתבססות חזקה, עד כדי שמנגנון ההדחקה הטבעי שלנו לא יצליח להרחיק את הדמות הזו מזיכרוננו ומחיינו. מנגנון ההדחקה  עובד ברוב המקרים ובהצלחה כעבור רגעים או יום אנו שוכחים מאותה כמיהה, תשוקה או התאהבות רגעית.
 אם כי ישנם גם מקרים יוצאי דופן. זכור לי באופן אישי מקרה שישבתי בצעירותי ליד חיילת שהזכירה לי איזו דמות אידיאלית של אישה שעלתה אצלי מנבכי הזיכרון או התת מודע. הישיבה ליד אותה חיילת נמשכה כרבע שעה עד עשרים דקות זמן מספיק כדי לקשור את יופייה עם הדמיון הפורה המייחס באופן טבעי תכונות טובות ליופי. או רוקם סביב הדמות הנראית תכונות יפות שקיימות באדם. רוצה לומר שהנטייה הטבעית באדם היא להשוות לה דמות אידאלית בכל המובנים.
מן הראוי לומר שהיתה בעלת עיניים כחולות ושער בהיר כשל אמי, ודומה היתה במראה לשחקנית קולנוע יפה בהירת פנים עם עיניים כחולות היינו צבעים כשל אמי ויופי יוצא דופן שווה לב של צעירה בעלת יופי מסחרר כשל שחקנית קולנוע. 
מעניין עד כמה התשוקה המינית וההתאהבות של רגע מאפשרת יצירה של מגדל אהבה נדבך אחרי נדבך עד כדי כך שהסיטואציה הזאת והישיבה ליד אותה חיילת , והזיכרון החי נשמר עד לכתיבת השורות האלו. למרות שדיוקן פניה התעמעם ונשכח הרגשות שהיו התנדפו מיד, אך זיכרון ההלם הראשוני נשמר.
עוצמת האהבה ממבט ראשון כל כך חזקה שאפשר ותהיה לה השלכה רצינית על מהלך חייו של אדם ובחירת דרכו בחיים
דוגמא:
מקרה היפותטי של ילד או נער ההולך אם אמו במסדרונות בית החולים ועיניו נתקלות באחות יפת תואר שעומדת מחייכת ומשוחחת עם אמו בגין שאלה שנשאלה.
תווי הפנים של האישה, החיוך שלה, אולי צבעים הדומים לצבעי האם, נכנסים לארכיון הזיכרונות שבתת מודע. מסתבר  שאם היינו מעמידים על דרך הניסיון קבוצות של נשים אלו בצד אלו ממקצועות שונים, בבגדי עבודתן, כמו רפתניות, בשלניות שפיות, תופרות, אחיות. תשומת הלב של הנער המתבגר היתה מופנית באופן ספונטאני אל קבוצת האחיות. ומשם היה בוחר את זו שהיתה דומה ביותר לאותה אחות שחזותה עלתה אל מחשבתו מהתת מודע.
יתירה מזו. מאוד יכול להיות שבבחירת המקצוע בחיים שלו היה בוחר אותו בחור מתבגר בלימוד רפואה, או אח, או טכנאי רנטגן.  כלומר, מקצוע המביא אותו חזרה אל כותלי בית החולים. ולעולם לא יבין שכל זה בשל הראיה הראשונית הטראומטית לגביו של אותה אחות שדיברה עם אמו.
עד כמה שזה נשמע לא יאומן הרי שגם לריח יש אפקט בעל עוצמה בקשר האהבה ממבט ראשון. הריח הראשוני הנשי , דרך משל, שנקלט בקולטנים של הילד או הנער. הוא "המודל לזיהוי" היינו הוא זה שיכול לעורר את המשיכה הראשונית לאישה שריחה יזכיר לו את אותו הריח שנשמר אצלו בזיכרון התת מודע. וכן ההפך כשמדובר על אישה בהתייחסותה לגבר.

1.3   השפעת הדמיון והפנטזיה באהבה ממבט ראשון

מאוד מעניין לדעת שהבחינה הראשונית של האדם הנאהב בהתאם לתוצרי התת מודע שלנו העולים למודע בשל גרוי הראיה שלנו בשל  האיש /ה הנכון במקום הנכון, תהיה תמיד אבל תמיד בחינה חיובית. אנחנו נרכז ,בלא מודעות לכך, את כל התכונות החיוביות האפשריות לגבי אותו אהוב שראינו בהיבט עין, ונדחיק כל הבחנה שלילית כל תכונה שלילית. למשל  לאישה יפה נייחס באופן אוטומטי תכונות אישיות יפות, או את כל התכונות היפות שנרצה שיהיו לה. מבלי שדיברנו אתה ואפילו לא מלה אחת , היא נראית טובת לב, בעלת הומור חברותית, נאמנה, וכו.. כל התכונות האהובות עלינו אנו מטילים עליה ובטוחים שיש לה אותן.  זה אכן מעניין עד כמה הסנוור הראשוני שלנו, עושה בשלו במח שלנו. אנו בטוחים באותנטיות של הניתוח שלנו אותה. נראה לנו שהיא אידיאלית בשבילנו, שכל הטוב מתרכז בה. ולמרות שהכל בא לנו מהדמיון אנו נוטים באורח פלא להאמין לדמיון שלנו , ולקבל אותה כפי שרוצים אנו שהיא תהיה.
הסתייגות: שוב, במקרה טראומטי של חיי ילדות בהם למשל ילדה נפגשת לראשונה בגבר יפה תואר אך רע לב ואכזר, סביר שההתרכזות שלה במבט הראשוני לא יהיה בגברים היפים השרמנטיים אלא דווקא בפחות יפים ופחות זוהרים. כנ"ל לגבי הילד. אם בילדותו נתקל לראשונה ביפיפייה מכשפה ההסתכלות בנשים יפות אפשר שתהיה טראומטית לגביו ולכן יסתייג מהן.

7. סיכום:
אמרנו שאהבה זה מסוג הרגשות שלא ניתן להסבירה בלשון אדם. ולפיכך היא גם בלתי ניתנת להגדרה אנושית.
 ניתן לחוש אותה ניתן להבין את תוצאותיה כמו עליותיה וירידותיה, את העצבות והנוגות שיש בה את עינוגי האהבה וייסורי האהבה. אפשר להסביר את הסיבה להופעתה אך קשה מאוד להסביר את מהותה.
דיברנו על העוצמה והאותנטיות שבאהבה ממבט ראשון עד כמה יכולה להיות היא בעלת עוצמה ומצקת,  אך הראנו גם את החסרונות שבה לעומת האהבה הרומנטית.  שלמעשה ההתאהבות היא בדמות החיצונית מבלי להכיר את תכניה.
תמיד אני אומר שאהבה היא המתנה היפה ביותר שניתנה לאדם על ידי הטבע. היכולת לאהוב ולהיות נאהב. היא הדרך לאושר אך מימושו תלוי מכאן ואילך רק  במעשיו של האדם . אני גם חושב שבלא אהבה ולא רק בין איש לאשתו אלא ככלל, העולם היה נכנס לאנדרלמוסיה כוללת עד להריסתו הכללית והיעלמו.
כתב
חגי קמרט




נספח מס 1.
המדיה האינטרנטית כתיבה יוצרת, צ'ט ודומיהם: התאהבות וירטואלית
מבוא קצר:
כאשר אתה יושב מול המסך ומקליד על המקלדת, ואין איש זולתך, אתה והמחשב  ואולי התמונה התלויה על הקיר, או אז חופשית המחשבה, נקייה מכל גורם מסייג, מרתיע, מעקב. אתה כאילו חוזר לימי ילדות עליזים בהם נתת חופש למעשיך בהתאם לחופש המחשבה.
אתה מרשה לעצמך דברים שלא היית מרשה אולי בכל סיטואציה אחרת. האינטרנט פותח בפניך כר אפשרויות שלא ידעת כמותן עד כה. אחת התופעות המעניינות שאפשר ועוד תופיע כנושא  בחקר עולם הרגש של האדם יכולה להיות התופעה שאני קורא לה "ההתאהבות הוירטואלית." ועל כך אני מעוניין לשוחח במאמר קצר זה.

1.      התאהבות וירטואלית מה היא:

זוהי מעין הדמיה של אהבה למישהו /למישהי ערטילאית, אולי כלל לא קיימת, שאליה מופנים רגשות מופנמים שעד כה נשארו ככלואים בהיחבא ולא ניתנה להם הדרך לפרוץ החוצה.

2.      המהות:

 האובייקט קיים. אתה רואה את תעודת הזהות שלו כפי שהוא מציג אותה ביצירותיו אך אתה עיוור מראות את הדמות האמתית  כפי שהיא במציאות: אין לך את ממדי האורך הרוחב והעומק שלה. יש לך בסך הכל את שטח הפנים עם נצנצים בצבעים שונים הפזורים עליה פה ושם.

3.      החסר

השגרה היומיומית, ההרגל, ההשלמה עם הקיים, המסגרת הנוקשה המחייבת של חיי נישואין או משפחה , המחויבות הרגשית מצפונית, ערכי השוויון וההדדיות, אלו ועוד משמשים כחסם בפני פריצת רגשות טריים חדשים שהם מטבעו של האדם. מאוויים אלו מתכהים עם הזמן והרגשות מופנמים. הרצון להפנות את כל רגשות האהבה כמות שהיא אל מקור אחד הם כמעט בלתי אפשריים שלא לדבר על אהבה מתחדשת בתולית שבחלוף הזמן ( וההתקשרות אל מוסד הנישואין המחייב ) נשארת רק בגדר געגוע אל עינוג מן החיים שהיה ולא יחזור שוב.
אלו ועוד גורמים ל"חסר" סמוי  אולי תת הכרתי בנפשו של האדם. חסר שמידי פעם מאותת על רצון לפרוץ החוצה לצאת!


4.      ההפנמה

אי היכולת לפרוץ החוצה ולתת לרגשות לזרום עלול לגרום לתסכול העלול לדעתי להביא במרוצת הזמן לבעיית חרדה או דיכאון.
הפתרון: השלמה עם הקיים והפניית כל המשאבים הרגשיים אל הבן זוג הקיים תוך ניסיון ליצור התחדשות אפילו באמצעים מלאכותיים.
מובן שהבגידה הידועה היא אחת הפתרונות הטבעיים שמוצא לו האדם שאומנם יש בה משום האפשרות לפרוק מתחים פנימיים אך היא עלולה ליצור בד בבד עם זאת מכאובים מצפוניים והשלכות על חיי נישואין שבדיעבד ההפסד רב מן השכר.

5.      המדיה האינטרנטית – הפורום:

בעידן העכשווי עם המצאת האינטרנט והצע הפורומים למיניהם, במקרה שלנו פורום לכתיבה יוצרת, נפתחת בפני האדם אפשרות שלא תסולא בפז.
אפשרות ליצירת רומן וירטואלי לא ממשי ולא ממומש, המאפשר גילויי נפש התפרקות הגשמיות מציאת דרך לביטוי רגשי שלא היה עד כה.
6.      הקליק הראשוני:

תחילת הדרך היא "כימיה" הנוצרת בין האחד לאחת.
מובן שזו כימיה אחרת. לא זו המוכרת לנו מחיי יום יום  שהיא רבת גוונים ואפשרויות (ראיה פיסית בחינת שפת הגוף התנהגות חברתית במצבים שונים וכו')
כאן הכל נעשה באמצעות מקלדת ומחשבה. כאשר הקטליזטור לעורר הרגשות הם היצירה ודרך התגובה ותו לא!

הנגיעה שבמתכוון או שלא במתכוון בנקודת התורפה של X  עלולה לגרום לו להשיב  במסר ברור ומתרצה ל Y .  זו יכולה להיות מחמאה רצינית ליצירה בתוספת "רק אתה יכול" או "ממש כפי שאני נוהגת"   או "תמיד חיפשתי אדם שיחשוב כך כמוני והנה מצאתי" קיצורו של דבר תגובה מחמיאה הנוגעת בנקודת תורפה רגישה אצל השני.

7.       ההמשך הצפוי:

עם קבלת אותה מחמאה יוצאת דופן, מתעוררים הרגשות" הרדומים" אצל אותו אדם מבריקים את האגו מניעים את המנוע והכותב משיב ברוח דומה. מכאן ואילך מתחילה מסכת של תגובות מחמיאות הדדיות וההמשך התכתבות בפרטי.

8.      ההתאהבות

עד מהרה מתברר שמה שהתחיל כפלירטוט של רגע ממשיך להפעיל רגשות  והאדם מתחיל לפרוק כל עול, כל שהצטבר בו במשך שנים. כל החסר הזה מתחיל פתאום להתמלא. משהו מוזר קורה לו הוא מרגיש בכך, הוא מתחיל לחשוב על מישהי שיושבת ליד מחשב אי שם וכותבת לו  את מכתבי הלב.

9.      הבנייה הדמיונית:

אותו כותב  מוצא את הנקודות המעניינות המושכות אותו אצלה  והוא  מתחיל להשלים את אותן נקודות בבניית  וביצירת הנפח.  אם זה עומק רוחב וגובה  הדמות הווירטואלית מתחילה לרקום עור וגידים לפי מה שהוא הכותב היה מעוניין לראות בה.
בד בבד עם זאת הוא מרעיף עליה שבחים כיד הדמיון הטובה עליו הוא כבר מדמיין לו את דמותה ומהלך אתה אי שם ביערות עד ובעולמות רחוקים. שהרי איש לא עוצר בעדו לא מלאך ולא שרף כל מה שיכול לחסום דרכו היא המקלדת והמסך והם הרי פונקציה של רצונו שלו!

10.  ההתפקחות:

גם שלב זה בסופו של דבר מגיע, בדרך כלל לאחר מיצוי האני של האדם והגעה למעין שובע מסוים. דרך אחרת הוא המפגש במציאות שהרבה פעמים עלול לאכזב את "הזוג הווירטואלי".
דרך אחרת הוא ריב על רקע תגובה לא במקומה קנאה וירטואלית (שדומה היא לאהבה וירטואלית) או כל גורם אחר אפשרי.

11.  סיכום:

אהבה וירטואלית היא תופעה קיימת וידועה מתרחשת לעיתים די מזומנות בעיקר לכותבים חדשים לא מנוסים. היתרונות שלה הם אפשרות להתפרקות הגשמיות ביצרים ורגשות. החסרונות אובססיביות, הצמדות למחשב והתרכזות באהבה הדמיונית על חשבון הזנחת עיקרים אחרים חשובים יותר שבחיים.



[1] על כך נדון בהמשך בפרק מיוחד. נעיר ונאמר רק שמבט ראשון מלמד על קיום או אפשרות פתוחה למבט שני ושלישי ואילך... לגבי אותו איש או אישה.
[2] מכאן ואילך נתייחס אל האובייקט הנאהב בלשון נקבה כלומר נאמר האהובה כאשר הכוונה היא בעצם לשני המינים.

מילים על הפליאה

מילים על הפליאה
1.    הקדמה

כדי להגדיר את הערך פליאה יש לנסות ולהבין את המפגש עם התחושה הזאת בחיי יום יום של האדם הנורמטיבי הרגיל.
לפי בחינה כזו נצליח אולי להתקרב לפירוש הערך "פליאה" שהוא קשה מאוד להגדרה מדויקת בלשון בני אדם.

פלא או נס  נתפס בטעות כמשהו חריג לקיים, משהו שבניגוד להסתברות ההגיונית עלול לקרות ועדיין הוא בקטגוריה של תפיסת המציאות  הקיימת בתבונת וידע האדם.

אדם לא יכול להבין על בוריו משמעותה או מהותה של פליאה כאשר מרגע היוולדו הוא נמצא בעולם שכולו פלא אחד גדול והוא עצמו פלא מורכב ועצום בל יתואר.
שהרי בדיוק כשם שאי אפשר לפרש פלא  באמצעות פלא כך האדם שהוא עצמו פלא בפני עצמו לא יכול להגדיר או לתפוס משמעה של פליאה.
 גם הראיה היא אימננטית וכל דבר שהוא למעשה בבחינת פלא או נס כמו  אפילו ראיה אינו נס ולא כלום.
למשל כל  שאנו יודעים בקשר לראיה הוא איך אנו רואים, אך לא יודעים למה אנו רואים.  אנו יודעים את מבנה העין ותפקיד כל אבר שבה כמו רשתית קרנית מוקולה נימי הדם אנחנו יודעים איך מתקבלת התמונה ואיך עוברת למרכז הראיה במוח העיבוד של התמונה  וכו' אך למה אנו רואים ,בכל המכלול הזה, איננו יודעים ולפי הנראה גם לא נדע לעולם!
גזרה שווה לגבי שמיעה מכירים היטב את מערכת השמיעה ואיך היא פועלת אך מדוע התוצאה היא  שמיעה למה המערכת מאפשרת שמיעה זאת לא נדע. היינו   הלמה? היא בגדר תעלומה בלתי נפתרת במחשבה וניתוח אנושי.

הליכה, התבוננות בכוכבי שמים או בנמלה על הקרקע,  כל דבר כזה נראה לנו טבעי ורגיל ואיננו רואים בכך שום דבר חריג או משהו שאינו על דרך הטבע. ולכן מבחינתנו הנס או הפליאה יכולה להיות רק על מעשה חריג במציאות הקיימת שנולדנו ואנו חיים בתוכה.  לרגע איננו חושבים בשגרת חיינו שהנמלה בפני עצמה היא פלא פלאים!  הגלקסיות למיניהם... קורי העכביש...
בתרגום לשפה מוחשית יוצא שאנחנו שאיננו מבינים למה העין רואה והאוזן שומעת (שזה כבר בבחינת תופעה לא מובנת ולכן היא חריגה ) מתפעלים מכך שרגע לפני שהאוטובוס התפוצץ ירד ממנו  אדון איקס וניצל. אלו היה נשאר באוטובוס הוא היה ניספה עם יתר האנשים שהיו בו. כלומר אנו מפרשים את ירידתו של איקס מהאוטובוס ובכך את הצלתו  כנס. או מקרה שיש להתפלא ממנו. משהו חריג יוצא דופן. הדתי ישייך נס זה לאלוהים. החילוני ליד המקרה. היינו קרה המקרה ולמזלו של האיש הוא ירד רגע לפני ההתפוצצות של האוטובוס וזה נס.

אך כפי שאמרנו במכלול הכללי אנו עדיין נמצאים במעגל הטבעי הנורמטיבי של האדם. וראיית המקרים הלא שגרתיים החריגים כנס או כפליאה אכן עולים ונתפסים  כנס בז'רגון הדיבור היומיומי או בתפיסה העממית של האדם. אך למען האמת ובמהות והמשמעות של הפליאה אין לראות בחריגים האלו כלל וכלל נס, כי הם בתחום הפנימי הרגיל היומיומי של האדם.  ועל כך עוד נדבר ונסביר בהמשך.

ואם אנו אומרים שאי אפשר לפרש נס על ידי נס או פליאה על ידי מעשי פליאה, הרי
שהצבעה על פליאה הבנתה במהות ובמשמעות ניתנת לבחינה רק מראיה חיצונית טרנסצנדנטלית ( ולא אימננטית).  היינו הפליאה הטהורה האמיתית היא מדברים שהם מחוץ לקטגוריה של ערכי ומושגי האדם. למשל, הסדר העולמי הוא פליאה טהורה כיוון שהשכל האנושי לא יכול להבין אותו, את המשמעות שלו ואת הפירוש שלו. חוקי הפיסיקה  אינם נס הם קיימים עם העולם ואנו גילינו אותם אחד לאחד אך הנס שבחוקי הפיסיקה הוא הלמה?   לא איך הם פועלים אלא למה הם בכלל קיימם? למה בכלל צריך אותם. הנס או הפלא הוא לא עצם קיומו של העולם שלנו קרי  הכוכב שלנו, אלא למה הוא קיים? למה שהוא נעלם טמיר ובלתי מובן נצחי לתפיסת התבונה האנושית.  זה הפלא זה הנס!

ננסה אפוא לבחון במאמר זה מקרוב יותר גם על פי דוגמאות את הערך  שאנו בטעות קוראים לו פליאה   או כפי שנתפס בחיינו היומיומיים כנס, ולנסות להסביר מהי באמת הפליאה? כבר רמזנו על כך במבוא זה  ננסה להעמיק ולהבהיר במעט את הדברים


*








1.  הפליאה בחיי יומיום

נתחיל בכך  שכל שהאדם יכול להשיג הוא ברמת המשכל האנושית שלו וכל מה שהוא יכול לתאר הוא בשפה האנושית שלו.  וכל מה שמעבר לכך הוא מגבלה דה פקטור. אי אפשר לקפוץ מעל הראש. אי אפשר אפילו לתאר במילים את הבלתי נודע הקיים מעבר לתפיסה האנושית. כמשל לכך אי אפשר לדבר על יצירת העולם מבלי להשתמש במילים שהומצאו על ידי האדם כדי לתאר את היצירה הזו  שאם דרך משל היה איזה מלאך או חייזר מתבונן מהרקיע השביעי על האדם המתאר את האלוהים בשפת האדם שהמציא, הוא היה בוודאי מגחך וצוחק. 
שהרי אין אתה יכול לתאר את הבלתי נודע! ועל אחת כמה וכמה לא בלשון בני אדם שנבעה משכל אנושי ונוצרה על ידו!
לפיכך האמת והנכון לגבי התבונה העל אנושית שאפשר להנחתנו שיצרה את העולם והסדר העולמי. שהאדם באשר הוא אדם ישתוק ולא יאמר לגבי זה דבר! לבד משלוש מילים בודדות המתכנסות יחדיו למשפט אמיתי ונכון. נכון להיום ואפשר גם נכון לדורות:

אין אני יודע.
אך זו דוגמא בלבד .

לפיכך, בחיי היומיום של האדם ובתפיסתו השכלית, הפלא והנס תופסים מקום שנראה בעיניו חריג  מההתנהלות  או החוקיות הרגילה ו במעגל החיים האנושי  שבו הוא נמצא.
רוצה לומר: האדם מייחס נס לדברים שהם טריוויאליים ידועים במושגים וערכים שקיימים במציאות שהוא חי בה והם ידועים לו. אך לפי תפיסתי ,שאותה אני אראה בהמשך, אין בכך שום נס ואין מה להתפלא על כך . הפליאה, כאמור ,היא על דברים שהם מעבר לתפיסת האדם כמו כאמור החוקיות שבטבע , הסדר העולמי, האל , הגלקסיות הידועות אך הנעלמות מעינינו וכו
להלן דוגמאות להמחשת התזה הזו:
למשל בתחום הדתי: סיפור די ידוע שהפך כבר למעין מוטו להדגשת ההשגחה הפרטית האלוהית. אדם יוצא לקרב ושם ספר תהילים בכיס השמאלי של חולצתו. נורת הירייה והכדור נעצר במרכז הספר, ולפעמים גם במילה שמיחסים לה סימבול לקדושה. האדם הדתי יפרש מקרה זה  כנס או פלא. יבואו חכמים  ועל כך יבנו גם תילים תילים של פירושים דרשות, סימן לאותות ומופתים.
חלקם בוודאי יפרשו שהודות לכך שהחייל היה ירא שמים, עושה חסד ודובר אמת ומעל הכל דבק במצוות ובדבר ה'  הרי שהאלוהים שלח את מלאכו הטוב והציל אותו ממוות בטוח.  בהמשך לכך יאמרו יודעי דבר שאלוהים גרם לכך שיכניס ספר תהילים בכיס חולצתו ולא בכדי בצד שמאל שהוא מקום הלב. ושהכדור שיירה אליו יחדור ויתקע בתוך הספר. 
מכאן יש שיאמרו  שהנה הוכחה לקדושתו של ספר תהילים! שאפילו את כדור המוות הוא מסוגל לעצור. היינו בכח מילותיו יש אפשרות לסכל את מעשיו של מלאך המוות. זה כבר מיתוס שאפשר ויכנס או לא יכנס לרפרטואר התיאולוגי הדתי. דגש שלישי הוא ההשגחה הפרטית:  הנה הוכחה שה' הוליך את אותו חייל אל הדרך הבטוחה שאפילו ששרקו כדורים סביבו ואפילו שפגע בו כדור הרי  שום כדור לא הזיק לו.  ומכאן הסתעפויות לתת נסים ותת פלאות: כמו למשל: יש לקרוא את אותו הפרק שבו נתקע הכדור בכל פעם לפני יציאה לקרב. או יחזיק כל חיל וחיל ספר תהילים בכיס חולצתו השמאלית. ותהיה החולצה תמיד צבאית ובצבע חקי וכן הלאה. ברבות הימים לובש המקרה הפרטי רובד של בגד חדש ועוד רובד ועוד רובד עד שלפעמים העיקר נעלם ונשאר המיתוס.
למשל כל המקרה הזה נשכח ומה שנשאר ממנו הוא: יש להצטייד בספר תהילים  בכיס השמאלי של החולצה  בכל יציאה לאימון או לקרב. למה? אף אחד לא יודע את אף אחד זה גם לא מעניין.

אם נשליך מקרה זה על החייל החילוני או האזרח החילונית התשובה תהיה, מן הסתם, מקריות בלבד. היה לו מזל והכדור לא חדר את הספר. ואם מישהו יגיד לאותו חילוני איך אתה מסביר שבכל זאת היה לו תהילים בכיס  אשר הציל את חייב תהיה בוודאי התשובה: זה היה יכול להיות כל ספר אחר. לאו דווקא תהילים. ומקרים כאלו יכולים בהחלט לקרות.  יכול גם להיות שבדיוק  בעמדת השמירה שלפני רגע עזב אותה החייל התפוצץ פגז שהעיף את העמדה באוויר. החייל ששניות לפני כן עזב במקרה את המקום ניצל! הרי לכם נס אלוהי.
יענה לו החילוני  ומה תאמר על החייל הדתי שנכנס במקומו לעמדה והתפוצץ עם העמדה? האם עליו לא חלה ההשגחה הפרטית ואלו על הניצול כן חלה? האם האלוהים מפלה בין דם לדם מברואיו אוהביו?  האם לזה שניצָל אתה מייחס פליאה ונס ואלו לזה שנהרג אתה נאלם דום ואומר אינני יודע את חשבונות האל?
ואמנם כך מתנהלים הדברים במציאות שאנו חיים בה.
מקריות חילונית מול פליאה ונס דתית. אך חשוב לומר שהקטגוריה של המקרים היא אחת. הכוללת  את המקרים הנוהגים אך ורק במציאות שהאדם חי בה, לרבות ערכים, מושגים, התנהגויות, התנהלויות  שונות הכל בשפת האדם ובסביבת האדם.

אם נצמד לדוגמא שנתנו נאמר כך
שפת האדם והשמות שנתן לפריטיו החולצה הצבע חקי כיס מקום בחולצה
ספר, הגדרת הספר – תהילים.  ירי רובה כדור פגיעה. כל אלו סובבים במסגרת האנושית והמקרה שנראה חריג כמו הצלת החייל ממות נתפס בעיניי האדם כנס! כדבר שיש להתפלא על התרחשותו.

אך כפי שאמרנו האדם עצמו הוא נס כל פעילות שלו היא ניסית. ראיה שמיעה כתיבה , המצאת הכתב והשפה , קורי העכביש והנשל של הנחש. ואי אפשר לתאר נס בכלים של נס. כי אנחנו   נס ומהלכים כל חיינו בעולם של נס .
האדם מייחס נס לדברים שהם טריוויאליים ידועים במושגים וערכים שקיימים במציאות שהוא חי בה. הם ידועים לו. אך לפי תפיסתי אין בכך שום נס ואין מה להתפלא על כך  הפליאה כאמור היא על דברים שהם מעבר לתפיסת האדם. לכן  הפליאה האמיתית   והנס הטהור  חייבים להיות בנשגב מאתנו בנעלה מאתנו בדברים שהם בלתי נתפסים בתבונה האנושי
כאמור, החוקיות שבטבע למה היא ?, הסדר העולמי למה הוא?, האל , הגלקסיות הידועות אך הנעלמות מעינינו , מערכת הכוכבים הבלתי נודעת,  שביל החלב על אלפי כוכביו,
 התבונה האלוהית או האל עצמו שהוא מופשט ובלתי נראה או נתפס בחושי האדם, הוא בגדר פליאה או נס.  אי אפשר לומר עליו דבר וחצי דבר כי הוא בלתי נתפס בשכל אנושי. והאדם האנושי לא יכול לדבר כלל על האל בשפה האנושית שהרי עצם האמירה האל קיים או האל אינו קיים מעמידה את שכלו של האדם בקו אחד עם התבונה האלוהית ( מי יודע אם בכלל ניתן לקרוא לה תבונה?) שנשגבת ממנו. התשובה האנושית הנכונה ביותר לדעתי לגבי מציאות האלוהים או אי מציאות האלוהים היא אינני יודע. והנכון ביותר היא לא לומר על האלוהים ואפילו לא מילה אחת!
ניסיונות ההאנשה של האלוהים היינו  דיברה תורה בלשון בני אדם  הם יותר בשביל לסבר את העין ולקרב בחום את האדם הפשוט אל אלוהיו. אך האמת היא שתפיסת האלוהים היא פלאית ובלתי ניתנת  להגדרה או להבנה על ידי בן אנוש.


מסקנה: תנאי ראשון להבנה של פליאה הוא להיות חיצוני לה הינו במצב שאתה נמצא מחוץ  להיקף העיגול בו מתרחשים התופעות.

כלומר פליאה לגבי האדם יכולה להיות רק התרחשות או תופעה בלתי מוסברת או מובנת מעבר לחוג או למעגל החיים בוא הוא נמצא.
למשל ראייה של עב"מ זו פליאה שהרי זו תופעה שאינה סובבת בחיי אדם, אינה מובנת, אינה ניתנת להסבר מדויק, לעומת התפרצות הר געש, בסביבת האדם שאף שהיא נדירה, עדיין אין בה פליאה שכן היא ניתנת להסבר מדעי על ידי האדם ומתרחשת בסביבתו הקרובה.


*


2.  שאלת המהות של הפליאה

מהות הנס היא בעצם היותו מעשה פלאי. משהו שהוא  חריג ומעבר לחוקי הטבע ותופעות הטבע המוכרים בסביבתו הקרובה והרחוקה של האדם. כל ניסיון להסביר אותו על ידי חשיבה אנושית רק יכול  לפגוע בייחודו ולעוות את מהותו.
עם זאת התבצעות הנס, מול עיניי האדם, גורם לאדם לפליאה  והשתוממות שהרי אין הנס נראה לעין בסביבתו של האדם, כפי שאין הוא עצמו רואה את עצמו כנס אחד גדול.
נניח לרגע שאנו בני המאה העשרים ואחת יוצאים ממצרים והים נקרע לשניים ואנו נדהמים מהנס הזה. ברור שמיד יתחילו המובאות מן המדע כדי להסביר את התופעה כלומר היינו משתמשים בתוצר ההתפתחות האנושית התרבותית משך דורות והוא המדע כדי להסביר תופעת טבע חריגה זו. מכאן קל יהיה להבין שאותם בני ישראל אם אכן קרה להם הנס הזה פערו פה ועין למראה הנס שהיה כנגד כל שהכירו עד כה ונגד תופעות הטבע שראו עד כה. הם בוודאי לא תפסו את הנס לא את מהותו ולא את משמעו. שהרי כפי שאמרנו כדי להבין את שעיניהם רואות היה עליהם לצאת מהבועה של עצמם החוצה ולהסתכל על התופעה ממבט חיצוני. זה לא קל וגם בלתי אפשרי בוודאי לא בזמן הקדמון ההוא.
מסקנה תנאי שני להבנת הנס הוא:
הבנת הפליאה של הנס היא ההכרה במהותו של הנס כתופעה חריגה שהיא מעבר לחוקי הטבע המוכרים לאדם.

קריעת ים סוף ועמידת המים כנד נוזלים מכאן ומכאן זו תופעה חריגה מעבר לחוקי הטבע.  הסנה הבוער ואיננו אוכל זו תופעה חריגה על טבעית המעוררת פליאה.  במקרה הסנה אכן מראה המקרא את גדולתו של משה המבין שיש כאן משהו חריג נוגד את חוקי הטבע ולכן אפשר ויד אלוהים בדבר. משה מצליח לצאת מתוך האני של עצמו ולהשקיף על התופעה ממבט חיצוני אובייקטיבי!  " ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. (שמות ג' ג')
בדברי משה יש את המקרה של כלל ופרט: המראה הגדול הזה הוא כלל והפרט הוא שהסנה בוער ואיננו כלה אינו נשרף. משה מבין שמתרחשת אלל נגד עיניו תופעה על טבעית
המראה הגדול   = על טבעי
הסנה שלא בוער   = נגד חוקי הטבע.
הוא כאילו יוצא מתוך האני של עצמו וניגש לראות את התופעה מקרוב.

לא כך קורה בנס קריעת ים סוף ובנס מרה ,רפידים וכו..
בקריעת ים סוף אין תגובת תמיהה של העם אף אחד לא סר לראות את המראה שנגלה לעיניהם. נכון הם נחפזו לברוח אך בכל זאת מכל ההמון העצום הזה אפילו אחד לא סר לראות איך זה שהמים עומדים כקיר ולא נופלים? כל מה שנאמר בסופו של אירוע הוא : "  לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ " (שמות יד)

ובמרה?
כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה--וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ. (שמות ט"ו)
גם במרה העם מתלונן אך כאשר הומתקו המים איש לא אמר פליאה!


מסקנה: מהות הנס הוא גם לחנך.  הנס או פקיחת העיניים מהפליאה המתרחשת העל טבעית היא מחד גיסא לאחד את העם סביב גורם אחד משותף האמונה באל. ומאידך גיסא ללכת בדרכיו של האל.
זאת אומרת המשמעות של הנס היא בהיותו זרז חיצוני לאמונה הדתית המחזק אותה בעצם טיבו כמשהו על טבעי חיצוני  ומפחיד
הנסים בצד השמחה מצד אחד בקריעת ים סוף לעומת התלונות של העם במרה  ציינו  למעשה  סימני דרך בעיצובו ובחינוכו של העם.
הנס ביהדות אינו אפוא  המהות של האמונה, אלא מסייע לחזק אותה. המהות הדתית היא תכני האמונה ועבודת ה' הניסים הם קו מסייע תומך חיצוני.
 ואנו רואים את התמורות מן הקל אל הכבד בעצם היציאה והנס הראשון של קריעת הים שמחה גדולה. ולאחר הליכה במרה כאשר הצמא העיק על האנשים קמה התלונה וההתמרמרות.  הנס גם כאן לא עורר תגובת התפעלות כל שהיא שהרי האנשים כנס בפני עצמו לא יכולים היו לפרש את המקרים החריגים כנס. הם לא יצאו מעצמם להביט על תופעות הנס ממבט אובייקטיבי מרוחק. הם לא יצאו כמשה, מעצמם.
כאשר אדם יוצא מתוך עצמו או מתבונן אל המרחב כאילו מנקודה מורחקת הוא נמצא על תחילת הדרך להבנת הפליאה. עצם היציאה של האדם מתוך עצמו היא פליאה בפני עצמה. היינו כאילו ביטול הנס העצמי ,שבעצם היותי ,ועמידה כלוח חלק מול התופעות החיצוניות למעגל הסביבתי המציאותי של האדם.



*





3.  המשמעות של הפליאה

מה אפוא היחס בין התהליכים הטבעיים הרגילים של החיים  לבין הנס. לבין הפליאה שהוא מעורר לעומת הפלא היומיומי שהאדם חי בו ולכן גם לא מרגיש בו.
האם  מכשיר הטלוויזיה שיצר האדם הוא בבחינת נס? הרי אם נראה זאת לאדם הקמאי לבן איזה שבט נידח באמריקה הדרומית הוא בוודאי יראה זאת כנס ואותנו כבני מלאכים.  האם הנס אפוא הוא יחסי?  זאת אומרת האם אצל האחד תופעה מסוימת תיראה כנס ואצל בן האדם האחר משהו טבעי רגיל ביותר?
מסתבר אפוא, לפי דוגמא זו, למשל שהנס יכול להיות כפונקציה של תרבות האדם רמת השכלתו והידע הטכנולוגי המצוי בידו. רוצה לומר ככל שאנו מתקדמים במדע עוצמת הנס הולכת ופוחתת וככל שאנו יורדים אל הפשטות הפרימיטיבית של האדם הנס עוצמתי מרשים  ואפריורי עשוי  לתת גם את תוצאותיו בבחינת סיבה תוצאתה  והסקת המסקנה.
בעל הטלוויזיה המראה  את האדם הפרימיטיבי במעגל סגור על המרקע יכול ברגע להפוך להיות השליט הכל יכול של אותו השבט! וזאת בשל סיבה פשוטה שהוא מסוגל לעשות מעשה שאינו בגדר הפעילות היומיומית של בני השבט. ואם הוא מסוגל להראות את פרצוף בן השבט בטלוויזיה מי יודע מה עוד האיש הפלאי הזה מסוגל לעשות!
מסקנה: עוצמת הנס והשפעתו על האדם הוא פונקציה של תרבות האדם ומידת הקידמה שהוא נמצא בה.
אפשר לומר  באופן רציונלי ביותר  שכל פסיעה של אדם או חי על פני כדור הארץ הוא בבחינת נס. אלא שכשם שאמרנו לעיל  אדם הנמצא בתוך הנס לא יכול לראות אותו כשם שאדם המסתובב סביב עצמו לא יכול לראות את קדקודו שהוא חלק ממנו.
 לכן ניתן לומר שעצם הראיה שלנו נראית בעינינו טריוויאלית לחלוטין ולכן איננו שואלים גם את השאלה למה אנו רואים? הנעת הרגל, למשל, בכח המחשבה, הפקודות הניתנות מהמוח, הן בגדר נס ברור , אלא שאנו כל כך מורגלים בהן שאיננו חושבים לרגע שהן נס.  ושוב אנו חוזרים לכך שנולדנו כנס אל תוך עולם שכולו נס ועצם היותו ביקום הוא נס. לכן הניסים האלו למיניהם הגלויים לעין היומיומיים הופכים להיות חלק מאתנו  ואיננו רואים בהם דבר מה מיוחד. אך, כאשר  מישהו מאחר למטוס שמתרסק עם ההמראה אז אומרים הכל הנה קרה לו נס. משהו שהוא ביד ההשגחה הפרטית, משהו שאינו ביד אדם ,  הקב"ה הוא שהציל אותו. והחילוני יאמר היה לו מזל פנטסטי. משהו שלא מן העולם הזה!
אך גם כאן שוכח אותו אדם  שמתפלא כל כך שמקרים כאלו גם הם יומיומיים  אם מסתכלים על ההתרחשויות בעולם כולו. מכונית תופת מתפוצצת ממש רגע אחרי שהסתובבת אתה הניצול מעבר לפינת הרחוב. או מקרה  שאנשי הכפר  שהועמדו בשורה ונורו מתו כולם, איך זה שאתה שהיית בשורה לא נפגעת משום כדור ונותרת חי?  היו דברים מעולם.  ובכל זאת האדם רואה בחריגים אלו בבחינת נס. אך אין עוצמתו חזקה כמו המעשים העל טבעיים הנראים לעין כמו למשל הסנה שבוער ואיננו אוכל, חציית הירדן, האתון שפתחה את פיה,  אליהו שעלה בסערה השמימה, 
המים שיצאו מן הסלע שהוכה על ידי משה.
כלומר בראיה אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיסטית  שקיום קודם למהות ובחינת הנס ועוצמתו גופו לעצמו, נמצא שישנן דרגות ועוצמות שונות בין נס זה לאחר יחסית לבחינת האדם את הנס.
מכאן המסקנה: קיימת שונות בעוצמה והרושם המפליא, בין נס לנס  ,בהיותו נס, בהשפעתו על האדם.  בשיאה של הפירמידה התרבותית האנושית כל דבר שהוא מעל חוקי המדע והטבע יראה בעיניי האדם כנס עוצמתי ביותר  האיחור למטוס וההצלה של האדם בשל כך יהיה נס מאוד טריוויאלי, ואצל אנשים מסוימים אפילו בנאלי, עד כדי כך שאפילו לא ייתיחסו אל המקרה הזה כנס, אלא כיד המקרה בלבד.




4.  הנס בתודעת האדם

האם האדם עצמו מרגיש בנס ? חש אותו? מודע להתרחשותו. ועד כמה?
ברור שאם האדם לא הסתכל ימינה ושמאלה ברצותו לחצות את הכביש והאוטובוס עצר בחריקת בלמים סנטימטר ממנו.  הרי שהאדם יראה בכך משום נס. הוא גם יתאר את המקרה כנס כאשר יגיד לחבריו. " תשמעו, היום קרה לי נס. ניצלתי בנס. אוטובוס כמעט דרס אותי. הדתי יאמר שהוא צריך לומר ברכת הגומל על הצלתו. החילוני יתלה נס זה במקרה אך שני האנשים ירגישו ברגע התרחשות הדבר את אותן התחושות.
" ניצלתי!" זו תהיה המחשבה הראשונה. תחושה של זעה קרה וחיוורון. לפעמים רעד בגוף. איבוד נשימה, התעלפות במקרים קיצוניים , זוהי למעשה צורת חווית הנס על ידי מקבל הנס. הפליאה היא איך לא מתתי? איך קרה שניצלתי?  ואחר כך חשבון הנפש : למה מיהרתי ? למה לא הסתכלתי שוב ימינה ושמאלה לפני חציית הכביש. המחשבות הטורדניות יכולות להיות אסון! אלו לא הייתי מעסיק עצמי במחשבות טורדניות אלו הייתי ער לנעשה סביבי וכל זה לא היה קורה.
זאת אומרת אדם בהחלט מודע לנס שקורה לו באופן אישי. הוא גם יודע להכיר בו ולנתח את המצב אליו הוא נקלע ושבו אירע הנס.
אך מה קורה כאשר הפרט הוא חלק מהמון שנעשה לו נס. למשל התפרצות הר געש כאשר נהר הלבה סוטה מדרך הכפר ועובר אל המקום הפתוח.  התמיהה הקולקטיבית תהיה , לדעתי, פחותה מהתמיהה האישית שהראנו במקרה הראשון של האוטובוס. 
היינו כאשר הנס הוא קולקטיבי  נכנסת האמרה של "צרת רבים חצי נחמה" לתוקף. כאחד מהקולקטיב אתה מרגיש אחרת מאשר כאחד מול  אחד : אדם מול נסו .
מסקנה:
ההכרה במודעות האדם לנס היא פונקציה של עוצמת הנס ומול כמות האנשים שהוא מתרחש. ככל שהכמות גדולה יותר העוצמה מופחתת יותר וההפך.





5.  הפליאה והנס בתודעה ההיסטורית היהודית

הנס במרוצת ההיסטוריה היהודית עוד מימי בראשית ואילך אינו תופס עמדה עיקרית בתכני הדת  והאמונה היהודית. אף כי נראה הנס  כדבר מה בומבסטי גדול מרתיע איום ונורא עדיין הוא שולי לה. זאת, דרך משל, בניגוד מוחלט לאמונה הנוצרית, המרכזת את האמונה דווקא סביב הנס. ומושכת את הניסים למרכז. דת זו מבוססת על הנס המוכיח את אמיתותה. קרה הנס, לפי דת זו, והצלוב ישו קם לתחייה מקברו ואפילו תלמידו שמעון  העיד על כך שהאיש קם מהמתים ואף התלמידים האחרים כבר חשבו שראו אותו קם מהמתים  וכך נוצר המיתוס  מאחר והאיש נהרג על ידי האויבים היהודים הוא נחשב לצדיק ודמו השפוך מכפר על  חטאי הגויים. כך קמה ועלתה על פני האדמה הדת הנוצרית שכולה נשענת על נדבכי הנס האיתנים. מכאן מובן שכל נס ימצא את מקומו המרכזי בדת זו שבסיסה היא הנס.

אם נבחן את הניסים שבתנ"ך נמצא  שהנסים שקרו אותנו אינם עומדים או מחליפים את קדושת תורת ישראל ואישיו. ההפך הוא הנכון התורה היא אשר מאמתת את הניסים ולא הניסים את התורה[1]. עם ישראל נבחר כעם הבחירה לא בנס, אלא כבחירה היסטורית של הקב"ה בעמו. נכון, מבחינתנו, זה הנס הגדול ביותר בהיסטוריה לגבי  עם ישראל שנבחר מכל העמים על ידי האל, אך עדיין נס מבחינה סמנטית רעיונית אך לא מבחינה היסטורית  הלכה למעשה. שהרי כל תהליך התהוותנו לעם המהפכים שעברנו העבדות החרות כיבוש הארץ כל אלו ניתנים בהחלט להבנה ,לניתוח  על פי החוקים ההיסטוריים  הקיימים, לכן אינם בבחינת נס או פליאה.  למעשה אפשר לומר שעל כל מה שעם ישראל עבר הן בארצו, הן בגלות, בשואה ,ברדיפות, הרי עצם העובדה ששרדנו את כל התהפוכות ההיסטוריות האלו ונשארנו לעם הוא נס אחד גדול.






6.   על הפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ
לפי המסורת התורה נכתבה במשך40 יום ו40 לילה על יד משה מפי הגבורה בהר סיני. איש לא הוכיח זאת לבד מהכתובים עצמם.
לפי תורת התעודות[2] נכתבה התורה על ידי האדם וממקורות שונים. החלוקה הסופית היתה  לפי מקור יהוויסטי J אלוהיססטי E מקור כוהני P והמקור הדיאוטורנומיסטי  שנקרא D.
אסטרוק רופא צרפתי היה הראשון שהבחין בשינויי נוסח בפרקי בראשית הראשונים א  ל  -ג 
בפרק אלף מכונה האל בשם אלוהים  בפרק ב ( אלה השמים והארץ בהיבראם מופיע שם האל בשם  "יהוה אלוהים" בפרק ג מופיע קצת מזה וקצת מזה .
המקור P  הוא המקור הכהני  אנשי האסכולה שכתבו את ספר ויקרא
המקור  אלו האנשים שחיו בתקופת המלך יחיזקיהו הם כתבו את ספר דברים ועברו על כל התורה ותיקנו פה ושם טקסטים. קל לגלות את עקבותיהם בתנ"ך משום הביטויים המיוחדים לספר דברים כמו נאום ה' כמו אלוהים אחרים וכד'
אני מציין זאת מאחר ונדמה לי שלא אטעה אם אומר שלפי אמונתי התורה נכתבה בידי אדם. יתירה מזו
התורה לא היתה יכולה להיכתב לפני  היות אדם על פני האדמה ולפי המצאת הכתב.  אם נקבל תזה זו ונוסיף על כך את המסורת בעל פה שנמסרה מאב לבנו עד לכתיבת הדברים קל יהיה לנו להבין את הפסוק הראשון בתורה האומר במקרו  את שראה האדם ואת שחשב לראשית העולם ובמיקרו דברים נוספים שהיו באמונתו הפנימית.
לפי זה נאמר כך
האדם לא הבין איך זה שיש שמים מעל ואדמה למטה ומים  למטה ועצים וחיות עולם ומלואה אך הבין לפי תפיסתו שיש איזה כח עליון לאדם שברא את כל העולם הזה עם הסדר והחוקיות שקיימים בו. בהתחלה היו אלו אלילים אך כשהעולם התקדם עבר לאמונה באל אחד.
הוא לא שאל את עצמו שאלה פילוסופית למה בכלל נברא העולם הזה, מי צריך אותו? הוא ראה את קיומו ואת כל אשר מסביבו כעובדה קיימת. שאל עצמו איך נברא העולם הזה איך הוא נוצר  ההנחה הטבעית וההגיונית היא  שקודם לכל  יצר האל את השמים ואת הארץ. היינו שני החלקים הגדולים ביותר המרכיבים את העולם  ( שמים = מלשון שם מים )  לאחר מכן יצר את יתר הדברים. ומאחר וקשה עדיין לאדם להבין את האפשרות של הבריאה במאמר אחד הוא מניח שהאל ברא את העולם בשישה ימים ושבת בשביעי. ייתכן שכך נהגה אותה אוכלוסיה ממנה יצא או יצאו כותבי הדברים  שישה ימים עבדו ונחו בשביעי לכן גם אלוהים עבד שישה ימים ונח בשביעי.
 מכאן הדברים פשוטים וברורים יותר לשכל אנושי . ואנסה להסבירם כך:

-         בראשית
מה פירוש בראשית? מלה מופלאה . לא בהתחלה לא עם תחילת הזמן ולא כלום אלא בראשית.  במלה בראשית יש את המלה ראש. כמו ראש של אדם שהוא ראשית האדם וכוחו. שם המח שם השכל משם מתחילה כל מהותו  וחיותו של האדם לכן
בראשית  היינו בראש הדברים  או בתחילת הדברים

ברא
בר זה אדם  כמו ברנש כמו בר דעת וכו..  ( מקור המלה מארמית )
מאחר והאדם שהוא בר אינו יושב בחיבוק ידיים אלא מעבד את הקרקע או יוצר, סביר שגם האלוהים יוצר ומאחר וקיים ניסיון של עבודה של שישה ימים ומנוחה בשביעי סביר שכך גם פועל האלוהים ולכן שש ימי המעשה של בריאת העולם

אלוהים
יכולנו לחשוב שהיה צריך להיות כתוב בראשית ברא אלוה ביחיד ולא אלוהים ברבים. ובכל זאת התורה כותבת אלוהים היינו כינוי ברבים. השאלה מדוע?  נראה לי שלאדם שחי עד כה ( על פי המדרש גם אברהם) בעולם פוליתאיסטי  קשה היה לעבור במידית לאמונה המונותיאיסטית, ועקבות לקושי זה רואים במלה אלוהים, שם האל הכתוב בלשון רבים, כאילו האל היחיד מתפצל בתוך עצמו לכמה ישויות.
ואמנם בהמשך בראשית אנו קוראים את שם האלוהים גם בשם היחיד יהוה  אחר כך מופיע גם אדוני. אל וכו'
מכאן שהמילה או הכינוי אלוהים, לדעתי, מסמלת את המעבר מן הפוליתאיזם ( אמונה בריבוי אלים) האמונה הפגנית האלילית, לאמונה המונותאיסטית המאמינה  ומכירה באל אחד ואין אחר לו.
רמזים או אישור לדעתי זו נמצא גם בפסוקים בבראשית כמו  נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו שנכתב בלשון רבים.  או בני האלוהים שהתחתנו בבנות האדם
ואפילו בתהילים שם נאמר " מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדרי בכח. " זאת אומרת אלוהי ישראל חזק  מהאלוהים האחרים  ( שהם האלילים כמובן)
אלוהים גם מנצח את כל האלילים של העמים האחרים למשל בישעיהו כתוב " ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה על נחש לויתן בריח" ובספר בראשית מסופר שה' ניצח את התנינים הגדולים
 הינו אנו עדים כאן לסיפורים מיתולוגיים שסובבו בקרב העם על התנין הגדול האל של הגויים ש ה' שלנו מנצח אותו.
ספר דברים מזהיר לא לעבוד אלוהים אחרים . וכן בקריאת שמע אנו משתמשים בפסוקים משמות " ולא תתורו אחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" שמובן שהכוונה כאן לעבודת אלילים.  או שמדובר   על ולא תתורו אחרי אלוהים אחרים זאת אומרת  אל תעבדו אלוהים אחרים.
עצם ההזכרות האלו מראות שהיתה עדיין אמונה פגנית בעם שאותה ניסו נביאי ישראל  במשך דורות להסיר ממנו .


השאלה הגדולה של הפסוק הזה מדוע מוזכר דווקא אלוהים בפסוק הפותח את התורה ולא קיום המצוות שהן כל כך חשובות לאדם הדתי. הרי התורה שניתנה בהר סיני לעם ישראל כללה בראש ובראשונה את המצוות.
וכאן אני מקבל בשתי ידיים את דעתו של פרופסור ליבוביץ' שאומר שכל הפסוק הראשון בתורה בא לומר שהעולם אינו אלוהים. בהחלט כך.
אלוהים הוא שברא את העולם ולכן הוא טרנסנדנטי לעולם, והעולם הוא אינדיפרנטי מבחינה ערכית וכפי שהוא ברא את העולם הזה אפשר להניח שהוא ברא גם עולמות אחרים גלקסיות אחרות ולפיכך האלוהים  הוא העיקר וכל היתר המתייחס אליו הוא טפל. אגב אני מקבל גם את דעתו של פרופסור ליבוביץ' שכל התורה באה כדי להראות את מעמדו של האדם מול האלוהים.
אך אולי בניגוד לליבוביץ' ובקבלת דברי הרמב"ם אני מאמין שאלוהי האדם נמצא בתבונתו של האדם. התבונה היא צלם האלוהים היא החלק האלוהי שבנו.
ואשר לסדר העולמי אני טוען טענה פשוטה אנושית ולדעתי נכונה ביותר והיא: אני לא יודע. גם לא אדע לעולם.  וזה היפה במציאותי כאן כאדם.
אלוהים? ברור שקיימת איזו שהיא תבונה מעבר לתפיסת האדם אפשר לקרוא לה אלוהים או כל כינוי אחר שעולה על דעתו של אדם אך מה שברור לי שהדבר הזה הוא הנס הגדול ביותר עלי אדמות והוא הפלא במהותו.
כך אני אישית רואה את הדברים.


קירצוץ
האות ב  שבמלה בראשית כאילו  מורכבת מהאות ר  שמציינת ראשית  המונחת במאונך על מישור שמתחיל מאין שהוא והולך לאן שהוא. היינו אפשר לומר מישור אין סופי  שהרי האות ריש לא חוצה את המישור בדיוק באמצעו אלא מסמנת איזו שהיא התחלה שממשיכה הלאה ולפי נראה ממשיכה לאין סוף. מה היא אפוא אותה ראשית הנשענת על ציר האין סוף? האם תחילת הזמן?  האם תחילת הכתב?  האם תחילת היקום? אין תשובה לדברים . וגם לא תהיה תשובה אי פעם.
מאידך גם האות בית כחטיבה אורגנית אחת של ריש דבוקה למישור כאילו נשענת בזנבה על קצה הדף ומעמידה אנך שחוצץ בינה לבין קצה הדף חסר המשמעות ואלו החלק הפתוח של האות בית  פתוח אל המרחב האין סופי וממנו  תנבע מרגע זה ההיסטוריה העולמית עד סוף כל הדורות  או עד אין סוף.


הקריאה של העברית הזאת והניסיון לפרשה  מעלה תמיהה ופליאה בפני עצמה
מבחינת העברית הכתובה, הייתי מפרש שבתוך הראשית שהיתה שאינני יודע מה היא אותה ראשית. שם ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. זאת אומרת שהיתה איזו שהיא ראשית שאיננו יודעים מה היא ובה פעל האלוהים.
מה זה ברא? לא נאמר לנו. אנו מניחים שזו יצירה של יש ממשהו או מאין או מיש אחר שהיה בתוך הראשית. סתמה תורה ולא פירשה. 
מה היה מחוץ לאותה ראשית? האם היה ריק ווקום? או אולי דברים אחרים שלא מענייננו ולכן התורה לא אומרת זאת?
מה ההגדרה של האלוהים גם זאת התורה לא אומרת  היא מציינת את האלוהים כעובדה, ולא מסבירה לאדם הפשוט מה זה אלוהים!
כלומר כל הפסוק הראשון סתום ובלתי ברור כל צרכו. האם במכוון? או כפי שפרופסור ליבוביץ אומר כדי להראות שהאלוהים זה לא העולם?
 או אולי מה שנדמה לי כרגע להראות שהאמונה ניתנת לאדם לבחירה לפי רצון אך לא להבנה. אם אתה מאמין בתורת ישראל, קבל אותה כמות שהיא בין אם אתה מבין או לא מבין. לכן סתמה תורה במשפט הראשון הפותח את התורה ולא פרשה לא מה זה אלוהים , לא את ברא  ולא בראשית  .
כתב חגי קמרט       ייירושלים ‏30 אפריל 2016



[1] ראה/י למשל בסיפור תנורו של עכנאי שבתלמוד. שם לומדים שאין להקשיב לבת קול או ביטויי ניסים ונפלאות מאחר והתורה כבר בידינו  מאז ימי משה בסיני. פסיקת ההלכה היא לא על פי הנס ולא על פי התגלויות שונות אלא על פי כללים  הבאים מהפסוק מהמקרא דרך המדרש אל ההלכה.
[2] כדאי לקרוא על תורת התעודות באינטרנט.