בשישי, אספלט הרחוב אוסף אליו קרניים אחרונות של חול, ובעלות
השבת לובש אור ברקמה צהובה של קודש. שקופה היא אותה רקמה דקה וארוכה, ושוליה תחרה,
נוצצים בהבזקים כסופים דקיקים, על מרבד אוורירי נקוד בכתום צלול של ערב. עיתים מטפסים שוליה אל נישה חלקה מימים, מכהים
צבעה בצל דומם שקט של ערבית.
ירושלים אבן ברזל ופלדה לובשת הוד קדומים. מצטחצחת בססגוני
נהורות שמימיים, לוטות ערפל, באים אליה
מאופק.
זקן לבן, כיפה שחורה ונעליים חומות מבריקות. עובר למטה בכביש.
צעד בצד צעד הולך, ומקל דרכים מורעד בכף ידו, עשויה נחשונים כהים. פעם היה לו בן
עם בלורית שחורה ועור פנים מתוח. הו קרקע ישנה, קשה, תובענית. טומנת בנים אל בין
חריציה. ושאון הקרב הן כבר נדם ושקט מהלך בינות לרגבים.
בשישי אומרים, נפתחים שערי גן עדן וצדיקים מקבלים שם פני השבת.
וחלוקים ,לבני בראשית, לגופם, וכתרי זהב על ראשיהם. לפניהם עומד החלוץ: שזוף פנים כאדמת הקודש
ועיניים זורחות שמים. אלו בחורי התהילה. אנשי הארץ הגיבורים. ביד האחת מחזיקים את
הארץ ובשנייה מחזקים את תפילת בני העם.
אותה שעה
נדמה לי שירושלים מהלכת על בהונות. בשערים עוברת, בין האילנות, מרחפת מעל אספלט
הרחוב, מלטפת פני הזקן האוחז וממולל פתילי טליתו, ומברכת את הארץ כולה.
ng=HE style='font-size:14.0pt;line-height:150%;
font-family:David'>גם חברים קטנים היו לי בין כיסאות הכתה, בהפסקות ובחצרות הערב
של ימים. היו להם מין עיניים נקיות שובבות, כמו כפתורים חדשים שהיו חומקים מידיי
והייתי מתכופף אחריהם להרימם.
בערבים היו מסתודדים בצד עמוד החשמל, מקום בו אבני הסטנגה
שמילאו יומם יכלו להתבונן בהן בתשומת לב
מרובה ובלא הפרעה שהיא.
ככל שירושלים היתה קטנה בשבילי ימיה היו ארוכים ומתמשכים. מתוחים היו כחבלי כביסה על מרפסת, נכונים בכל
עת לקבל את ייבוש השעות היפות בין עלי הספר הדקים.
תמיד היו לי רגעים קטנים שהלכו וטפחו עם הזמן. היום הם גדולים
כל כך, ממלאים חדרי לב ומושכים את כולי
אליהם באהבה שיש בה שלווה ותוגה יפה כאחד.
ירושלים הקטנה שלי. כל כך אהבתיה וכל כך מתגעגע אני אליה היום.
�תן לך ברכה,ככה, בהנחה בלא הרבה כסף שאתה תרגיש כמו קיסר."
�ת הזמן.
