‏הצגת רשומות עם תוויות ניחוח ירושלמי סיפורי ירושלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ניחוח ירושלמי סיפורי ירושלים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

שישי בעיר

בשישי, אספלט הרחוב אוסף אליו קרניים אחרונות של חול, ובעלות השבת לובש אור ברקמה צהובה של קודש. שקופה היא אותה רקמה דקה וארוכה, ושוליה תחרה, נוצצים בהבזקים כסופים דקיקים, על מרבד אוורירי נקוד בכתום צלול של ערב.  עיתים מטפסים שוליה אל נישה חלקה מימים, מכהים צבעה בצל דומם שקט של ערבית.

ירושלים אבן ברזל ופלדה לובשת הוד קדומים. מצטחצחת בססגוני נהורות שמימיים,  לוטות ערפל, באים אליה מאופק.

זקן לבן, כיפה שחורה ונעליים חומות מבריקות. עובר למטה בכביש. צעד בצד צעד הולך, ומקל דרכים מורעד בכף ידו, עשויה נחשונים כהים. פעם היה לו בן עם בלורית שחורה ועור פנים מתוח. הו קרקע ישנה, קשה, תובענית. טומנת בנים אל בין חריציה. ושאון הקרב הן כבר נדם ושקט מהלך בינות לרגבים.

בשישי אומרים, נפתחים שערי גן עדן וצדיקים מקבלים שם פני השבת. וחלוקים ,לבני בראשית, לגופם, וכתרי זהב על ראשיהם.  לפניהם עומד החלוץ: שזוף פנים כאדמת הקודש ועיניים זורחות שמים. אלו בחורי התהילה. אנשי הארץ הגיבורים. ביד האחת מחזיקים את הארץ ובשנייה מחזקים את תפילת בני העם.

אותה שעה נדמה לי שירושלים מהלכת על בהונות. בשערים עוברת, בין האילנות, מרחפת מעל אספלט הרחוב, מלטפת פני הזקן האוחז וממולל פתילי טליתו, ומברכת את הארץ כולה.
ng=HE style='font-size:14.0pt;line-height:150%; font-family:David'>גם חברים קטנים היו לי בין כיסאות הכתה, בהפסקות ובחצרות הערב של ימים. היו להם מין עיניים נקיות שובבות, כמו כפתורים חדשים שהיו חומקים מידיי והייתי מתכופף אחריהם להרימם.

בערבים היו מסתודדים בצד עמוד החשמל, מקום בו אבני הסטנגה שמילאו יומם יכלו להתבונן  בהן בתשומת לב מרובה ובלא הפרעה שהיא.

ככל שירושלים היתה קטנה בשבילי ימיה היו ארוכים ומתמשכים.  מתוחים היו כחבלי כביסה על מרפסת, נכונים בכל עת לקבל את ייבוש השעות היפות בין עלי הספר הדקים.

תמיד היו לי רגעים קטנים שהלכו וטפחו עם הזמן. היום הם גדולים כל כך, ממלאים חדרי לב  ומושכים את כולי אליהם באהבה שיש בה שלווה ותוגה יפה כאחד.

ירושלים הקטנה שלי. כל כך אהבתיה וכל כך מתגעגע אני אליה היום.

�תן לך ברכה,ככה, בהנחה בלא הרבה כסף שאתה תרגיש כמו קיסר."

�ת הזמן.

יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

חצ'קאל המבוגר מספר על בריאתה של שכונת נחלת אחים מתוך ניחוח ירושלמי

אמרתי לו לחצ'קאל מהעקימה של הפלאפל: ת'שמע יה חצ'קאל שכונה זאת, כך מספרים אנשים של בית הכנסת, בקדושה נבראה. יעני, מאור שבעת הימים! עמד עלי חצ'קאל הרזה, זקף עלי שתי עיניים חולמניות סיבב אצבעו מול רקתו: "אתה מתצ'וגע?"  אמר. "מי סיבב לך ככה את השכל שתאמין כמו אהבל לכל הדבר הזה הה!"
"כך אמרו, אמת התורה, מאור שבעת הימים!"
מיד נתעצבנו לו עיניו של חצ'קאל שהחלו רצות הנה והנה בכוכיהן ,נתגרה לו אפו שהרביץ איזו משיכה של ממש בנחיריו והוא עצמו קימר לגבו סובב כף ידו מולי ואמר: "ת'שמע יה תרמך, אני אסביר לך מן איפה יצאה לה השכונה הזאת.
מיד נסתמקו לו לחייו נתעוררו עיניו ופיו החל שוטף מילותיו כמעיין השוטף סלע.
"זאת הצ'כונה איך שאתה רואה אותה אמר והעמיד אותה  בשתי כפות ידיו, מולי, כאוחז בכדור, "זאת הצ'כונה נבראה מהאבן של הסטנגה. וגם מהסיבובים של הפוררה. וגם מהעלייה של בושרי. וגם מהריח של החילבה שבא מהחלון של יחיה הסנדלר. את זה אתה מבין יה אחי? ת'שאל ת'שאל אל ת'בייש" אמר והביא איזו משיכה אחת רצינית בנחיריו מצומחי השער.
"אני שואל." אמרתי בתום.
"טייב! עכשיו ת'שמע" אמר והסתכל אל עיקול הרחוב.
"עקימה זאת מין איפה לה שתבוא?"
מששתקתי מולו המשיך והסביר:
"מהסיבובים של הפוררות באו, יה אהבל! שככה וככה הסתובבו להן הפוררות והעיפו האוויר שלהן ככה רחוק, והסתובבה האדמה ככה בתוך האוויר שלהן   ונהיו לה ,ככה, עקימות."
משלא ראה תגובה כל שהיא על פני, המשיך חצ'קאל והסביר:
"לפעמים, ככה, תראה אוויר מסתובב במערבולת תבין עקימה חדשה נולדת! ואתה תיראה אותה וָאללָה תיראה אותה כזאת קטנה חדשה כמו זאת הסמטה "אושא" שיוצאת ככה מתוך הרחוב של טבריה!"

"ומה עשו אלו העקימות ובשביל מה היה להן שיבואו? אל ת'שאל אני יגיד לך: העקימות עשו את הצ'כונה! יעני בלי עקימות אין לך צ'כונה. ומשיש עקימה יש סמטה, ומשיש סמטאות יש צ'כונה. עכשיו אתה  מבין? בָּלָא אורות קדושים בָּלָא בטיח!"

ועכשיו, בוא תראה" אמר ומשך אותי בשרוול חולצתי אל פסגתה של עליה. "הנה זאת!" אמר והצביע על הרחוב שלפנינו "העלייה של בושרי. אם לא היתה באה זאת, לא היתה באה ירידה. ואם לא היתה נבראת לך ככה ירידה תשכח מהקורקינט מהסקטים, מגלגלים, ממשחקים ועוד דברים." אמר ונענע בראשו דמוי החציל. "ומה שווה לך צ'כונה אם אין בה חיים!
עכשיו תבין למה באה לה העלייה של בושרי.
ומהריח של החילבה של יחיה התימני באו האנשים! שאם לא היה בא הריח באף שלהם למה שהיו באים? שאנשים, תבין, הולכים אחרי הריח. איפה שיש ריח לשמה הם באים.
ככה יוצא  שאיך שיצא הריח של החילבה מהחלון של יחיה ככה באו אנשים לצ'כונה.


ואם יש עקימות, יש עלייה, יש ריח של חילבה שיוצא ככה חופשי מן החלון של יחיה,  אז איך לא תיברא לה ככה הצ'כונה הא ? "

יום שבת, 29 באוגוסט 2015

על סילקים ואיך שבנו את הביג בן בלונדון ( מתוך ניחוח ירושלמי)גם פורסם בזמנו בכל העיר



יום אחד, , בא אלי חמוס, זה  מהעלייה של בושרי, שיש להם חמור בתוך החצר שלהם, והתעלק עלי עם הסילקים של האפניים של חזי. מה אמר: אלה האפניים של הפירמה של "דהר" יעני ישראליות אמה מה הסילקים שלהם מהחנות הכי טובה של האפניים שבחוץ לארץ.
"עלינה!" אני אומר לו ופותח עין ימינית שלי במשיכת אצבע.
"אמת התורה! כך אמר לי חזי." מתפאר עלי חמוס ברכושו של זה.
"אז מה! הוא יכול להגיד לך גם שזה מוטוציק  אז תלך תאמין לו?" אני אומר והופך כף ידי אל נגד עיניו.
"ת'שמע, מלונדון אמר." אומר חמוס מאריך בנגינת ה"לונ" ומדגיש את ה"דלת" של ה"דון"
"יללה תלך," אני מזלזל לו מילים. "באת להצטחק עלי?"
"שו " להצטחק. "אפילו אמר מן איפה. מן ליד הבינג בהן. אמר שם יש המוסך אכי גדול שמה בלונדון.
"בינג בהן?" לא שמעתי. עניתי לו בסבר פנים של ידען גדול.
"איך לא ? חזי אמר, זה כל ילד שרק נולד יודע מהמקום הזה של הבינג בהן. זה השעון אכי גדול בעולם וסידרו לו ,ככה, גם מגדל גבוה שיראו את השעה שלו מכל מקום בלונדון.
"צוחק עלי? לך, לך, חזי ,מה שיש לו זה יתושים בראש. חוץ מזה לא יודע כלום. ואתה יה אהבל כל מה שאומרים לך אוכל. יעני ,אומר אמן!"
"חמור נשאר חמור." אני ממלמל לעצמי.
"איזה חמור?" שואל חמוס שלכד מלה אחת מפי.
"זה שסחב אבנים לבנות את הבינג בהן שלך." אני מתחמק.
"ככה בידיים סחבו?" שואל חמוס.
"לא, על חמורים כמו שיש בחצר שלך." אני משיב בלעג ומנענע בראשי: "בטח בידיים!" אני מוסיף
לאחר שתיקת עיניים קצרה. "למה אתה חושב  היה  להם לוקסוס כזה כמו היום?"
"ככה בידיים סחבו?"
"לא סחבו, סחב!"
"יעני אתה רוצה להגיד איש אחד סחב?"
" בטח איש אחד! למה קוראים למקום ביג בנים או ביג בן הא?"
"בינג בהן." עונה לי חמוס בהכנעה.
"ולמה ביג בן אתה יודע?"
"לא!"
"אז ת'שאל."
"שואל."
"למה ביג באנגלית זה גבוה. ובן.. זה.. זה.., יעני.. זה ..בן! כמו אתה כמו אני.  ככה יוצא לך מההתחברות שלהם בן גבוה. עכשיו אתה מבין?"
"לא, לא כל כך מבין."
ת'שמע. זה השם שלו נהיה "בן גבוה." למה לאיש שסחב אבנים היה בן גבוה אז הלך קרא למגדל על השם של הבן שלו.
"הה  הא" השם עצמו חמוס כמבין את דברי. אך מאחר ולא ידע בעצמו להבחין בין האמת לשקר
ניסה  לגשש מעט כאשר שאל: "וכמה זמן ככה בנה אותו האיש הזה לבד. "
"אולי עשר שנים אולי עשרים. מה אני אומר, אולי , אולי איזה שמונים שנים. ככה, מה אגיד לך הרבה זמן."
"ואיך בנה?"
"איך שבונים. מה אתה לא יודע את זה?" שאלתי
"יודע, בטח שיודע" התפאר חמוס.
"ואיך שגמר שם עליו פעמון ככה שיראו אותו מכל הפינות של לונדון" אמרתי.
"ואיך שם אותו? הרי המגדל כבר נהיה גבוה גבוה?" שאל חמוס.
"איך שם? איזה שאלה זאת? כמו ששמים פעמון. מה, אתה לא יודע את זה?" שאלתי.
"יודע, בטח שיודע" התפאר חמוס.
"טייב. עכשיו מששם אותו, אומרים צלצל הפעמון שלוש עשרה צלצולים בחצות הלילה."
"הא. זה לא יכול להיות!" תפס עלי אומץ החמוס הזה.

"לא יכול להיות?" תמהתי עליו.  "והסילקים של האופניים של חזי שבאו מהמוסך שעל יד הביג בן כן יכול להיות?"