על הטעויות ביחסים בין הורים לילדים
1.
מבוא:
מבין
סוגי האהבה העוצמתיים ביותר אנו מכירים את סוג אהבת ההורים לילדיהם וילדים להוריהם. האהבה המושתתת כאן ,בדרך כלל בהיזון חוזר, מבוססת
על עקרון ההדדיות.
כמעט
ולא נמצא אב או אם נורמטיביים שלא ירצו לגדל את ילדיהם בצורה האידיאלית ביותר על
אותו מישור של אהבה עוצמתית. באותה מידה כמעט ולא נמצא ילד או ילדה שבשל אהבה
וגם תלות קיומית סמויה , תת הכרתית משהו, לא ישתדלו להיות פרחי החן והיופי
של הוריהם בכל המובנים.
מול
פני הרצונות ההדדיים עומדות מהמורות בדרך
שיש לגשר על פניהן ולדעת להתגבר
עליהן בצורה מאוזנת בלא השארת משקעים
או פצעים פעורים שתהליך הגלדתם הוא
לאורך זמן. ואף יש וחותמם יישאר על ציר
הזמן עד קץ הימים.
המהמורות האלו או המוקשים האלו יכולים להיות בשל
גורמים אובייקטיביים שונים המשתייכים לקטגוריות שונות. עליהן נרחיב את הדיבור
בהמשך.
בינתיים
נציין אחדים מהם :
1. פער הדורות : פער הדורות הוא דינמי כך שתמיד
יהיה, אלא שההתקדמות היא בצורת שני קווים אלכסוניים המיתמרים מעלה ושואפים בסופו
של דבר להתאחד אל קצה קדקוד של משולש שווה שוקיים. כלומר צמצום הפער הוא פונקציה של
התקדמות בשנים שוב על פי עקרון ההדדיות.
2. פער ניסיון חיים : הורים מנוסים יותר מאשר
ילדים.
3. תפיסה מרחבית היסטורית ונוכחית מובן שאצל
ההורים התפיסה היא עמוקה יותר רחבה יותר
הידע רב יותר ולכן מרחב האפשרויות וקבלת
ההחלטות מגוון יותר.
4. קטגורית האישיות הטבעית ,לרבות תכונות ואמוציות
של ההורים לעומת זו של הילדים כמכשול טבעי כמעט בלתי נשלט ומפוקח.
5. קטגורית
החינוך והתווית הדרך. נשענת על הידע החינוכי של ההורים כושר
התמרון בין הרצוי למצוי הפקת לקחים
ומסקנות
שתי הערות מפתח שיש לקחת אותן
בחשבון:
א. אין שלמות בעולמנו אפילו אלוהים לא שלם ( התורה
מציינת שתי טעויות של אלוהים האחת סיפור
המבול ( אלוהים רואה כישלון בכך שיצר את האדם כי האדם מושחת), טעות שניה אצל אברהם
אשר מונע ממנו את הטעות השנייה להשמיד את סדום ועמורה על הצדיקים שבה)
החתירה לשלמות היא כביכול
השלמות היחסית בעולמנו. והחתירה לשלמות תמיד קיימת.
ב. האינדיקציה הטובה היחסית לטעות של הורה כלפי בנו/ בתו, היא
ההצבעה של הבן או הבת על הטעות הזו. ולוּ רק משום שהאב או האם עלולים לא להיות
מודעים לטעות שעשו. משמעות הדבר היא שאף אם בסטנדרט המקובל המעשה שעשו ההורים נחשב
לטעות הרי שאם הבן לא מתלונן על טעות, משמעות הדבר שבאותם יחסיים בין אב לבנו לא
נעשתה כל טעות מצד האב או האם כלפי הילד, מסיבות אובייקטיביות של הכרות טובה של
ההורים את ילדם ואת צרכיו והתנהגותו.
במילים אחרות ברוב המקרים
הסטנדרטיים, תחשב עשייה זאת לטעות אך במקרה הספציפי אין תלונה מצד הילד, ולכן מה
שהיה יכול להיחשב כטעות כאן דווקא נחשב כהצלחה[1]
בהתאם לפרמטרים והדגשים
הנ"ל נבחן עתה את כר אפשרויות הטעויות בין הורים לילדים
הסתייגות והבהרה:
המאמר רובו ככולו מתייחס
לבתים נורמטיביים ולא לבתים הרוסים של
גירושים, זנות, שיכרות, סמים, וכד. הוא גם שטחי מבחינה זו שאינו סוקר את האפשרויות
השונות ותוצאותיהם אלא מראה פן אחד של היחסים בין הורים לילדיהם. ( לא לפי קבוצות
גיל ,ילד או יותר מילד במשפחה, בת בן וכו)
1. פער הדורות כגורם לאפשרות של טעויות בין הורים
לילדים
מבחינת הצרכים, אין ספק
שההורים מבחינתם נותנים את המקסימום שהם יכולים לילדיהם. ההשתדלות לספק את צרכי
הילד הבסיסים ואף מעבר לבסיסים היא בדרך כלל מרבית. שוב, כפונקציה של יכולת ואפשרות.
מבחינת הרצון יתכנו פערים בין
מה שהילד רוצה לבין שההורה רוצה לתת אך מוגבל. מוגבל מבחינה כספית, זאת אומרת שאף
שהיה רוצה לספק את רצון ילדו אינו יכול, מבחינה דידקטית חינוכית: היינו, לא נראה
להורה שקניית פלאפון לילדו בן השש זו מטרה חשובה חינוכית. לפי הכרותו את בנו והלך
הרוחות והחינוך בבית נראה שיש לחכות עוד שנה או שנתיים. לעומתו, הורה אחר יכול
לחשוב הפוך מהראשון: היינו שאף שהילד בגיל שש הוא מספיק בוגר גם בהישגים גם בשיקול
הדעת ובאחריות האישית שאפשר לסמוך עליו ואם המצב הכלכלי מאפשר אז אפילו רצוי שיהיה לו פלאפון.
יתכנו, אגב, גם סיטואציות תת
מצביות שיהיה לתת את הדעת על כל אחת מהן לגופה למשל: ישנם ילדים אחרים במשפחה שלדעת ההורים אינם מסוגלים עוד
להשתמש בפלאפון איך הם ירגישו כשתיווצר מבחינתם כעין הפלייה ואיך ההורים ידעו
להסביר להם את הסיבה או מקרה בו הילד הקטן
יותר הוא בעל אחריות מרבית לעומת הילד
הבוגר ודווקא עליו מטילים ההורים את האחריות. איך ירגישו יתר הילדים?
בהתחשב בעובדה שהאב או האם
רואים את מצב העניינים או את סביבתם כמו שהיו הם משקיפים ממרומו של הר, ולכן מרחב הראייה שלהם גדול,
הילד או הנער רואה את הדברים משיפולי ההר ממרגלותיו או לכל היותר מהשליש הראשון שלו, היינו מרחב
הידע וניסיון החיים של ההורים רחב יותר מאשר
של הילד יש בידיהם נתונים רבים יותר מדדים
נוספים לשיקול דעת וניסיון רב. כל אלו מצטמצמים אצל הנער מכאן אפשרות להתנקשות
בדעות בין דורות.
להורים ,שהם עתירי ידע
וניסיון חיים מול הנער שהוא בראשית דרכו, קשה לטעות או לעשות משגה, הן משום הראיה המרחבית רבת ההיקף שלהם. הן משום הכירם את הילד שלהם טוב יותר מכל
אדם אחר, והן משום היותם בעלי הדעה הקובעת
דרכו של בנם והתווית דרכו בחיים.
2. פער ניסיון חיים
לכאורה מובן מאיליו ברור שמי שיש לו ניסיון חיים עשיר יותר סביר
שידע טוב יותר לכלכל את מעשיו במצבים שונים.
האמנם?
והרי אפשר ולאדם יהיה ניסיון חיים עשיר במשך
חייו בסידור ארגזים בארכיב ובניהול מכולת. אך האם יהיה לו מילה של ממש בפיסיקה או בלהיות אוצר במוזיאון מסוים? ברור
שהניסיון נגזר לא רק מוותק שנות חיים אלא
גם מהתנסויות שונות במצבים שונים ובמקצעות שונים.
אך בדבר אחד יש בוודאי יתרון
לניסיון חיים והוא בלהיות הורה. במיוחד לכמה ילדים. להורה יש יתרון גם בשנות וותק
של חיים בהם רכש את ניסיונו כאשר נקלע לכל מיני מצבים בחיים בידע הלימודי שרכש
ובחוכמת החיים שסיגל לעצמו כמסקנות מתוצאות שחווה אותם במצבים שונים. האחריות
והרצון הם גורמים מכריעים לגבי אופן
ההתנהלות של האב או האם עם בנם. לכך מוסיף נקודות הניסיון. בכל מקרה הילד שצבר פחות
התנסויות בחייו בוודאי לא בסביבות מצבים שנקלעים אליהם המבוגרים, עומד בעמדה נחותה
בהשוואה לעמדתם של הוריו.
3. תפיסה מרחבית היסטורית ונוכחית
ברור שאצל ההורים עתירי ידע
בעיניי ילדם , וגם במציאות קיימת, התפיסה היא עמוקה יותר ונרחבת יותר. הידע אכן רב
יותר ולכן גם מרחב האפשרויות ותהליך קבלת ההחלטות מגוון יותר
בשל מגוון הידע והניסיון
ההורה רואה לפניו מרחב גדול יותר ואופקיו נרחבים יותר להורה יש מדדים ופרמטרים
רבים יותר לפיו הוא שוקל את דעתו וגם דוגמאות ממצבים שונים רבות יותר מאשר לילד.
הילד או הנער מסתמך על אירועים שקרו לו בימי חייו עד הנה, אך לא בהיקף כזה רחב כמו
של הוריו. לכן הסיכויים שיטעה גוברים לעומת האב או האם שהסיכויים שהם יצדקו
בהחלטתם טובים יותר.
4. קטגורית האישיות הטבעית ,
לרבות תכונות ואמוציות של
ההורים לעומת זו של הילדים כמכשול טבעי כמעט בלתי נשלט ומפוקח.
זו אולי הקטגוריה החשובה
ביותר מבחינת קביעת היחסים בין הורים לילדים ובחינת הטעויות אם וכאשר נעשות.
כאן מדובר על טבעו של אדם
מעצם בריאתו והגנים הטבועים בו . למשל יש אנשים עם מה שנקרא " פתיל קצר"
נוחים להתרגז מכל שטות יש אחרים סבלנים יותר מאופקים יותר. יש אנשים שאי אפשר
להוציא אותם משלוותם יש רגשניים מאוד ויש פחות רגשניים . התכונות האישיות האלו
שנובעות ומוקרנות מטבע האדם משפיעות לא
אחת על דרך התנהגותו וצריך להבין שכך הוא ולקבל אותו עם תכונותיו אלו. לכן התרגזות
אינה בבחינת טעות אם היא נובעת מטבע האדם.
אפשר לומר שקשה לו לרסן את עצמו יתכן והוא אפילו מודע לכך אך זה הוא, וכך יש לקבל
אותו ועוד נגע בכך בהמשך.
5. קטגורית
החינוך והתווית הדרך.
נשענת על הידע החינוכי של
ההורים כושר התמרון בין הרצוי למצוי הפקת
לקחים ומסקנות. כאן אין קשר לתכונות האמוציונליות של האדם, אלא לקלט חיצוני היינו ידע כללי דרך החינוך שההורה
בוחר בה, ומכאן גם התווית הדרך הנכונה.
בקטגוריה זו קיימת במפורש אפשרות לטעויות. והאינדיקציה הטובה לכך אולי היחידה היא תחושת
מקבל הפלט היינו הילד הילדה או הנער הנערה.
סיכום ביניים:
את ההשלכות של הדגשים
הנ"ל לרבות שתי הקטגוריות; האישיות הטבעית וקטגורית החינוך נוכל לבחון לפי דגשים שתורת החינוך או הארות
לגבי טעויות הורים מציגות בפנינו.
ב.
בחינת
הדברים בעין מעשיית – הלכה למעשה
1.
הגדרה
של משגה או טעות:
לפי ויקפדיה "שגיאה היא מונח בעל משמעויות שונות
בתחומים שונים. הכוונה הכללית במונח שגיאה היא בדרך כלל, סטייה מן הנכון, אמתי ,
עקב אי ידיעה, שיפוט לקוי, היסח הדעת רשלנות וכד'.
1.1 . תחומים
ומסגרת:
ההתייחסות שלנו , להזכיר,
במאמר זה נסובה בתחום החינוך ויחסי אנוש
בין הורים לילדים ולא טעויות בענפים או מקצועות שונים.
2.
דוגמאות
מהחיים:
א. הטוב ביותר:
יש
הטוענים שהורים המשבחים את יופייה של בתם או את הצלחת הילד בלימודים ציונים טובים
וכד' היא טעות.
לדעתי
אין זו טעות כלל וכלל. אם ההורה מכיר את
אופיו של הילד יודע איך הוא יגיב לשבחים אלו. אם ההורה יודע שזה עלול לגרום לילד
ליהירות, להרמת האף למעלה, ובכך אפשרות לשאננות ולנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
הרי ברור שההורה הממוצע ידע למתן את
השבחים או לומר אותם במינון הנכון.
טעות
גלובלית תחשב אם במרוצת הזמן הילד יהפוך
מילד טוב ירושלים לילד גאה מפונק שרוכב על גביהם של אחרים בלעג בשל הידע הרב
שלו. טעות מוחלטת תחשב אם הילד יצביע על
הוריו ויאמר אתם עיצבתם אותי במחמאותיכם למה שאני היום.
ב. תמריץ - תגמול חומרי על הצלחות
ככלל
יש להציב בפני הילדים אתגרים חיוביים ברי השגה ולא כאלו שנועדים לכישלון. זה כלל
ברזל שעל כל הורה לדעת לקיים אותו ולהפנים אותו.
גם
נושא זה קשור באינטליגנציה של ההורה ובמידת היכרותו את בנו ( אופי תכונות,
התנהגות, וכד') וכן בראיית הנולד (לאור הכירות זו ותקדימים מהעבר) לגבי התנהגות
הילד כתוצאה מאותו תמריץ תגמולי.
שוב
, האינדיקציה הטובה ביותר לדעת אם טעית או לא טעית הוא אורות החיווי העתידי של התנהגות הילד. אם הילד
יהפוך לרובוט המשתדל להשיג מטרות על ידי
תמריצים ומתנות תגמול, הרי על פי הסטנדרט הקיים זו תחשב לטעות יחסית.
אך
אם הילד יצביע על הוריו ויאמר טעיתם ראו מה נהייה ממני עם התמריצים והמתנות שלכם,
זו תחשב לטעות מוחלטת. כי מקבל הדברים הוא אשר יודע טוב יותר מכל אחד אחר אם
החינוך התמריצי עשה לו טוב או רע.[2]
ג. אתגר חיובי בר השגה לעומת אתגר שלילי לא בר
השגה
זה כלל ברזל לכל הורה והורה כלל שאינו קשור ברגשות או אמוציות, אלא בהיגיון
הבריא. אין להציב בפני הילד אתגר שמראש אתה יודע שעלול להיות למעלה מכוחותיו
ויכולתו להשיגו. אתגר כזה יכול להוביל לכישלון ובעקבותיו למפח נפש לילד. ואם הוא
ציפה לרצות אותך בקיום האתגר שהצבת – אתה ההורה- בפניו , והוא נכשל, הכישלון יכול
להיות עוצמתי עד כדי טראומה.
לכן ראשית חוכמה להכיר את ילדך ואת יכולת
הישגיו . האינדיקציה לטעות ההורה
הכללית היא רתיעת הילד מביצוע מטלות נוספות שנראות בעיניו קשות אך על כך
ניתן להתגבר.
זו תהא שגיאה של הורה הנובעת מאי הבנת המטריה
והילד וגודל המטלה בנוסף אולי לאגו של האב הרוצה שהבן יספק את רצונותיו שלו ולא
רואה את טובת הילד בכך.
הכישלון הנקודתי של ההורה הוא שוב בהודעה של
הילד או הנער, הבחור להורה שבאופן הצגת המטלות והציפיה מהילד להשיגן פגע בו
נפשית עד כדי טראומה.
ההורה החכם הנבון בעל חוש מידה נכון לא יגיע
לעולם למצבים כאלו.
לעומת זאת הצגת אתגרים חיובים ברי השגה יכולים
רק לשפר את הביטחון העצמי של הילד ,להעז כלפי מטלות נוספות ולחדד יחסיים טובים בין
אב לבנו.
ד. מצוינות לשמה
שוב,
אם הילד אמביציונר מוכן להתמודד עם כל מצב
של לימוד לא נרתע מכישלון ויודע להמשיך הלאה, הרי שאין שום מחסום בין ההורה
לילד בהשמת אתגר המצוינות כמטרה לשמה.
הבעיה
שמניסיון העבר או מהיכרות קרובה של ההורים את ילדם מסתבר שכישלון יכול להיות בחינת אסון לילדיהם לפגוע עמוק ברגשותיו ועלול
לגרום אפילו לנסיגה. בבחינה זו על ההורים להיות מספיק חכמים שלא ללחוץ על הילד
למצוינות אפילו לא להתערב באופן וצורת הלימוד שלו, אלא אם כן הבקשה לעזרה
ולהתערבות באים ממנו עצמו.
בנקיטת
עמדה חינוכית כזאת האפשרות לטעות פוחתת למינימום
אבל
. אם הילד בשלב מסוים של חייו יטה אצבע מאשימה מול הוריו ( עם תעודות) אתם גרמתם לי לה אזי אין אינדיקציה טובה מזו
לטעות שעשו עמו ההורים.
ה. כניעה ופחדים
הכר את ילדך, והעמד עצמך במקומו רק אז תוכל להבין איך וכיצד לנהוג בו כדי לא
לטעות. ככלל, על ההורים לדעת כי
אין
לרסן ילד ולגרום לו להיות כנוע ומפוחד שהרי גזלת החופש והאתגר להתמודד עם בעיות
השעה מהילד, היא טעות בפני עצמה ולא משנה אם הילד כנוע מטבעו או פחדן מטבעו.
כאן חשוב לנהוג במשנה זהירות שאוי לו אב אם
יבוא יום אחד הבן ויאמר לו "אתה גרמת לכך שאהיה פחדן וכנוע ועוד יביא דוגמאות לכך מימי העבר.
לכן, הכר היטב את ילדך והשתדל עד כמה שאפשר לתת
לו עצמאות ויכולת להתמודד עם צרכי ובעיות השעה.
ו. אמת ושקר
חשוב מאוד לחנך את הילד לדבר אמת לשם כך להציב בפניו אתגרים חיוביים ברי השגה
שאין צורך להתפתל אתם או להתקשות בביצוע עד כדי הגררות לדבר שקר.
וגם אם השקר מתגלה או מופיע,
חשוב לומר שאף הוא חלק מתכונותיו של האדם אך במובן השלילי. וכדאי להתרחק מתכונה
זו.
אף הורה לא היה רוצה לשמוע מבנו " אתה הבאת
אותי לכדי כך שאצטרך לשקר ושהשקר יהיה שגור בפי" אמירה כזו תוכיח להורה שהוא
טעה.
ז. דיסטנס והתנשאות
כאן דרוש מצד אחד כושר תמרון
טוב מצד ההורים והכרה מרבית של הילד מצד שני. חשוב מאוד לשמור על דיסטנס אבל בצורה
מעודנת, סבירה , לא להגיע למצב של התנשאות. יש לזכור שבין שההורה רוצה ובין שאינו
רוצה הוא משמש מודל לחיקוי על ידי הילד.
ולכן גם הדגמה שבאה מן השתיקה גם לחינוך
תחשב, ואף הורה גם לא היה רוצה שההדגמה הזאת תחזור אליו כבומרנג מהילד שיאמר
לאב את רוח הגאווה רכשתי ממך. או אל תאשים
אותי שאני יהיר תסתכל בראי על עצמך!
ח.
אחריות
על ההורה לזכור שהוא זה
שאחראי על הילד ועל פעולותיו בבית. ולכן להתרחק מהאשמות. צא מתוך הנחה שהוא ילד,
ולכן מעשיו הם מעשי ילד; לפעמים מעשי שובבות,
מעשי פזיזות בחוסר מחשבה וכו' לכן אל תמהר להאשים אותו קח את האחריות קודם
כל על עצמך. לילד אפשר להראות בדרך חיובית במה טעה. אם הרביץ למישהו לא להגיד לו " ילד רע למה
הרבצת" אלא להסביר שההרבצה היא לא דרך תרבות ולא מביעה שום תועלת.."
ט.
ציניות
ילדים לא תמיד מבינים הומור
או הומור ציני, הם לוקחים דברים ללב ונפגעים משטויות. לכן רצוי להיזהר ולהימנע
מלדבר אתם בסגנון שיכול לפתח בהם את התכונה הצינית. שהיא מאוד לא יפה ולא ראויה,
ולפעמים שמה את האיש הנוכח מולך ללעג.
י.
השוואות
טעות שהורים לוקים בה היא דרך
ההשוואה. " תראה הוא בגילך, וראה איך יפה הוא מתנהג" ההשוואה מעמידה את
הילד במצב של מגננה, בעמדה של נחיתות שדורשת העזה והשבת מלחמה שערה, יש לדון כל
מקרה לגופו ובהתייחס לנער או לילד עצמו מבלי להשוות לאחרים ולמצבים דומים לאחרים.
3.
כל
ההורים טועים אין הורה שלא טועה
המשפט " כל ההורים טועים אין הורה שלא טועה" הוא מעין אמרת כנף או סטיגמה שנתפסה בלשון העם ככלל ברזל שאין
נכון ממנו, ולא היא!
הטעות ביחסי אנוש כפי שאנו מבינים אותה מתבצעת
תמיד בין נקודה א לנקודה ב.
יכול להיות בין היחיד למשנהו יכול בין היחיד לחברה בין ראשי החברה לאנשיה
וכד'
בחינת היותה של טעות או אי היותה, נעשית מול
סטנדרטים חברתיים הכפופים למוסכמות חברתיות בחברה מסוימת. סטנדרטים אלו נשענים על כללי מוסר מסקנות שנקבעו לאורך ניסיון
של שנים רבות. מסקנות אלו הפכו לתקן ויושמו בכללי ההתנהגות של החברה בכל שקשור
ליחסים בין בני אדם.
כאשר אנו מדברים על יחסיים בין הורים לילדים אנו
מניחים שתי נקודות יסוד
א.
ההורים הנורמטיביים יעשו כמיטב יכולתם לפי הידע
שבידיהם וכללי המוסר החברתי העומד נגד עיניהם לטובת הילדים שלהם. אפילו על חשבונם הם.
ב.
אנו מודעים לאישיות ההורה מבחינה אמוציונלית
רגשית ואינטליגנציה שכלית
יצוין אפוא שכללי החברה ,במקרו, כפי שציינו
בפתיח לסעיף זה עומדים כלוח כללים ידוע
לעיניי ההורה על פי דרך התנהגותו לפי כללים אלו בדרכי יום יום בהתייחסותו לבני אדם.
ממילא מיושמים כללים אלו באורח אוטומטי גם כלפי הילדים.
במהלך השנים בכל נקודת גיל שהיא אצל ציר הזמן
של הילד הגדל יכולה לבוא טרוניה או הערת שעה מהילד אל ההורה על טעות שאותו הורה
עשה כלפיו
מאחר ואנו יוצאים מתוך הנחה שההורה עשה כמיטב
יכולתו למען בנו, הרי שטרוניה או טענה זו של הילד מול האב יכולה בהחלט להצביע
על אפשרות של טעות.
כל טעות שאפילו נמצאת במחשבת האב או האם ואינה
באה מצד ילדם כלפיהם לא יכולה להיחשב טעות כי עומדת היא יפה במבחן התוצאה. הילד לא
מתאונן. טוב לו והוא חושב שכל שקיבל מהוריו הוא ישר וטוב. לכן הטעות שהאב למשל
חושב שעשה כלפי בנו אינה טעות כלל וכלל כי טוב לילד ואין טענה בפיו.
לדוגמא
האב הכריח את בנו לעשות מעשה שפירושו התגברות
על הפחד. נתן אקדח של פקקים ( מרעישים מאוד) וביקש ממנו לירות. הילד פחד. האב אמר
לא אזוז עד שתירה. הילד יורה.
ילד שני גם הוא עמד בפני ניסיון זה אך האב
וויתר לו ולא עמד על זה שיירה.
הילד הראשון מברך את אביו ואומר לו שבזכותו לא
חשש מהרעש וזרק רימון על עמדת אויב ובכך הציל את עצמו ואת חבריו.
הילד השני בא בטענה על כך שהאב לא התעקש
עמו כאשר היה צעיר, ועכשיו כשעמד במבחן
האמת בצבא, פחד מהרעש ולא העז לירות ברובה בוודאי שחשש לזרוק רימון. הוא הועבר
מלהיות קרבי לפיקוד העורף . ואת הדין הוא מבקש מאביו.
יוצא אפוא שבמקרה ראשון האב לא טעה ואלו במקרה
שני הוא כן טעה.
הוא זה
שאמרנו בפתיח למאמר זה, שהאינדיקציה לטעות
או אי טעות מצד ההורים היא בתגובות של הילד!
עם זאת גם ציינו ופרטנו שאי אפשר לראות בהתרגזות ספונטאנית של אב באמירת מילים לילד שאינן עומדות בסטנדרטים המקובלים בחברה כטעות, שהרי פעילות זו נובעת מאישיותו של האב
שאולי עובד על הפתיל הקצר שניחן בו אולי מנסה לתקן את דרכיו ( למרות שקשה לתקן
אישיות ופועליה בגיל מתקדם) אך אין מנוס
מכך שהתגובות שלו והפעולות שעושה הן פועל
יוצא מאישיותו. לכן זו לא טעות שנוגדת את ההיגיון את הידע את כללי ההתנהגות שהאב מודע להן. זו התנהגות
שבאה מטיבו של האיש מאישיותו. תגובות הבאות מן הרגש הבא מן הבטן.
הבן או
הבת יכולים להגיד לאב ההתרגזויות שלך
ההתפרצויות שלך פגעו בנו. זו התנהגות מבישה
וזו עובדה! אך ברור שאין בעובדה זו
להצביע על טעות כי אי אפשר היה לאב לנהוג אחרת מאשר טיבו וטבעו! כך גם האם שלא
מצליחה לרסן את רגשותיה וכעסה וצועקת על ילדיה. לפעמים שלא בצדק. זו היא ! זו האם! זה מה שיש ועם זה צריך לחיות! האם
היא טועה בכך שמאוד רוצה לא לצעוק על ילדיה ובכל זאת היא נדחפת בדחף בלתי מרוסן
לצעוק? לכך הייתי קורא התנהגות מבישה או לא נכונה אך זו לא טעות! ולא הייתי מאשים
את האב או האם על טיבם הנוגד את רצונם ואת השכל הישר בו ניחנו. ברור שאם הייתה ניתנת
,תיאורטית, האפשרות לאב למשל שלא לצעוק על בנו
או כן לצעוק עליו, הוא היה בוחר בדרך שלא לצעוק או לא להרביץ. אך עם כל
הרצון לריסון עצמי כל משאבי האיפוק עדיין
הבערה שבפנים עוד פורצת. מה לעשות? ההתנהגות מבישה ועלולה לפגוע ואפילו קשות. אך זו
התנהגות קלוקלת ולא טעות!
לפי זה ישאל עצמו כל הורה או נכון יותר ישאל את
בנו את בתו על כמה מקרים את או אתה יכול להצביע שלדעתך טעיתי בהם, דברים שעשיתי
ופגעו בדרכך בחיים פגעו באישיותך.
זו האינדיקציה אולי היחידה שנכונה כדי להצביע
על טעויות בין הורים לילדים.
נראה לי שברוב המקרים אצל ההורים הנורמטיביים
טעויות אלו תשאפנה לאפס טעויות.
4.
סיכום
הסקירה הייתה בחינת טעויות אפשריות ביחסיים שבין הורים לילדיהם. הסקירה
הייתה שטחית וכוללנית עממית משהו ,מאחר ולא בחנה את היחסיים לפי קבוצות גיל לפי
רקע חברתי, מושב חיים, תרבות, רקע מוצא הורים,
הבחנות בין הורים לילד אחד הורים לשנים או יותר ילדים במשפחה, בן ובת , רק
בנים וכדומה.
הסיבה שהמטרה היא הארה על האפלה השוררת
בנקיפות מצפון של הורים על שכביכול עשו
עוול לילדיהם האהובים בדרך חינוכם.
והנה הגענו למסקנה שיש להבחין בין התנהגות הורים שנובעת מאישיות
על כל גווניה ותהפוכותיה, לבין ההיגיון הצרוף, כללי מוסר וחברה וחינוך שההורה מודע
ומכיר אותם ומשמעל הכל אנו מניחים שרוצה אך ורק את טובת ילדו.
נטרלנו את גורמי האישיות ונשארנו עם גורמי
חינוך והתווית הדרך.
המסקנה
הייתה שהבחינה הנכונה ביותר לקביעת טעות היא טענה או אי טענה של מקבל הפעולה קרי הילד. התוצאה שסביר שבבחינה שכזו אחוז
הטעויות שהורים עשו שואפים לאפס.
המלצה: " אל תדון את עצמך עד שתגיע למקומו של בנך"
[1] לדוגמא מהמציאות: רופאים אומרים
שלסובלים מכאבי גב ראויה שחיית גב ואלו שתחיית חזה יכולה להגביר את הכאבים. אצלי
למשל ההפך מזה הוא הנכון וההוכחה היא על בשרי ברגע ששחיתי חזה נעלמו כאבי גב
שנמשכו שנים... שוב: הדברים צריכים להיות בגדר המלצות בלבד וכל מקרה
יש לדון לגופו.
[2] אני למשל שהכרתי טוב את ילדי למדתי אותם לשחות
עם תמריצים. היינו מתנות עבור ביצוע של שלב מסויים בשחייה ובכך הצלחתי יפה מאוד
והילדים לא באים בטענות וגם אינם חיים לפי תמריצים. נכון לגיל שלהם לתקופה ולהיבט
הסביבתי הכללי צורת אימון לימודי זה היה נכון ומוצלח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה