על הזוגיות
חלק א' הזוגיות לאורו של ספר הספרים
פרק א:היבטים כלליים
והמשיכה הראשונית:
סעיף א' היבטים על
תיאור הבריאה בבראשית:
לפי המסופר בפרק א בבראשית פסוקים
27 עד 28
האדם נברא זכר ונקבה וצלמו נברא בצלם אלוקים.
כאמור:
כז "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר
וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. "
לפי המסופר בפרק ב בבראשית פסוקים 21
עד 25 לומדים שהאישה, בעצם, נגזרת מהאיש.
כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח,
אַחַת
מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע
אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם
מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
לכאורה שני סיפורים על בריאת העולם וביקורת המקרא נתנה דעתה במאמרים רבים על
נושא זה.
כאן נבחן הדברים לפי הלך רוח אמוני תורני לפי הבנת לשון הכתוב בהוראה יסודית
בסיסית של המילים.
לפי זה יוצא שפרק ב ' נוגע במקרו ואלו
פרק ג נכנס יותר למיקרו של העשייה.
צלם הרי זו מלה הבאה לתאר דמות דיוקן או תבנית
צלם אלוהים: מאחר ואנו אומרים שלאלוהים
אין דמות ולא צורת הגוף הרי שבהשאלה
הכוונה כאן לשאר רוח, חכמה בינה .
לאמור איזה שביב של שאר רוח או משהו
מהבינה האלוקית קיימת באדם.
כלומר אותו שביב נכנס הן לאדם הטוב והן לאדם הרע והא ראיה אותו אדם שנברא בצלם קם על אחיו והרגו
(קין והבל)
כלומר הצלם בא ללמד על מהות האדם והמשמעות שיש לו באשר הוא אדם מעבר לכל חיה
ורמש על פני האדמה.
הבריאה נעשתה אפוא על בסיס שוויוני: דהיינו זכר ונקבה ברא אותם. וכאן סתם ולא פירש. אף מלה לא הוסיף על המהות
של האחד כנגד השני.
ולמה לא הוסיף? ללמדך שאין האחד שווה
יותר מן השני שניהם נבראו בצלם אלוקים האחד כזכר והאחת כנקבה ואין זה עולה על זה
או זה שווה מזה.
לפי המתואר בפרק ג' דרך הבריאה לא היתה בעשייה אחת אלא בשלבים.
אם נסתכל לרגע בפסוק 7 בפרק ב נמצא רמז לבריאת המקרו או תזכורת לכך הנה:
ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם,
עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
השאלה המתבקשת היא למה כתוב ויפח באפיו ולא
באפו? האם הכוונה לשני נחיריו? ודאי שלא. שהרי אין הדבר כתוב ובכן מה?
מה עשה אלוקים? אלוקים יצר את האדם.
איך יצר את האדם?
ראשית לקח עפר מן האדמה
שנית נפח בעפר (כך במפורש כתוב וכל פירוש אחר הוא תחכום)
רוח.
מה נפח בעפר נשמת חיים.
מה התוצאה מנפיחת נשמת החיים? נוצר אדם (במראה ובתכונות) אך עדיין אינו פעיל בהשאלה הוא שטוח בלא עומק
בלא נפח
ומה התוצאה הסופית?
אותו אדם שנוצר במראה ובתכונות
הופך לנפש חיה! יש בו חיות הוא עכשיו יכול כבר לפעול!
מלת המפתח היא "נשמת חיים"
ביטוי זה מוזכר כאן לראשונה בבריאת האדם
לא מוזכר אצל הבריאה שתוארה במקרו וגם לא בבריאת החיות שם נוקט הפסוק בפעלים (ויברא או וייצר)
כלומר בעל כורחנו נבין שהביטוי "נשמת חיים" בא לציין את סוד הבריאה
הספציפית של האדם.
כפשוטו הייתי מפרש נשמה זו הרוח
וחיים זו הגשמיות של האדם כלומר רוח
תכונות אופי רגש וכו'
חיים זו צורה דמות ופעולות עתידיות לאורך התנהלות
הברוא בעולם.
מצאנו שלפי הכתוב בתורה שבכתב היצירה של האדם נעשתה מלמטה כלפי מעלה
מעפר הארץ דרך נשמת חיים והקמת האדם על רגליו.
באותו פרק ב' בהמשך
מדובר על בריאת המיקרו דהיינו על פרטי או שלבי בריאת האדם:
המטרה של האל לברוא עזר כנגד האדם.
תמוה ומוזר הוא שהחיות נבראו עם בני זוגם ואלו האדם נברא כזכר בלבד? שהרי
ברצות אלוקים הרי יכול היה לברוא את האדם זכר ונקבה באופן מידי כפי שמתואר בפרק א
פסוקים 27 26,כאמור:
כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ
כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ,
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.
אלא שנראה לי שסיבות לדבר:
א. ייחוד האדם מן החי. התיאור הנ"ל הוא להזכיר המקרו אך
במיקרו האישה ,בניגוד ליצירת החיות,
נגזרת מן האיש
ב. בניגוד לחיות האישה נבראת
למטרה מסוימת והיא כעזר לאיש. וכל
כך למה? מדוע האיש זקוק לעזר כנגדו והחיות לא זקוקים?
פשיטה היא: האדם יש
בו משהו אלוקי גם האינטלקט שלו ברמה גבוהה יותר מכל החיות ולכן כדי להסתדר בעולם
הזה הבליו וקשיו מצא הכתוב נכון להדגיש את
העזר כנגדו
ברור שחיי השיתוף והאיחוד קיימים כמעט בכל יציר בריאה על
פני הארץ אלא התורה באה ללמדנו הכלל שככל שהיצירה או הבריאה קרובה יותר אל המהות
האלוקית מן הדין שתצטרך סיוע ועזר כדי לקיים עצמה טוב בעולמו ומכאן העזר כנגדו.
מובן אפוא שהבריאה נעשתה מחומרי כדור הארץ שנבראו מבעוד
יום. צלם אלוקים כאמור פירושו נטיעת בינה או תבונה אלוקית באדם אולי כדי להעמידו בראש סולם החי.
אך אין זה אומר שהשימוש נעשה באיזה גרם שמים או נשמות ערטילאיות המשוטטות בחלל.
אין שום רמז ושום עדות לכך מן הכתובים.
מה שמוזכר במפורש הוא יצירת האדם מחומר גשמי המונח על קרקע
הארץ להזכיר עפר הארץ.
תוספות :
עזר כנגדו:
המלה נגד מרמזת על
מול (למשל במקרה הגר: בראשית כא טז וַתֵּלֶךְ
וַתֵּשֶׁב לָהּ
מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד;
וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ")
אך המלה נגד יכולה לרמז גם על אנטיתזה או על התנגדות.
יבמות סג,
ע"א "אמר ר אלעזר מאי דכתיב
"אעשה לו עזר כנגדו? זכה עוזרתו, לא
זכה כנגדו.
רש"י זכה,
עזר לא זכה, כנגדו להילחם!
המהר"ל מפראג בפירושו גור אריה (על פירוש רש"י
לתורה)
ויש בזה דבר נעלם כי הזכר והנקבה הם שני הפכים, ... אם
זכה מתחברים בכוח כי שני הפכים מתחברים
בכוח אחד. כי השם ית' שעושה שלום בין
ההפכים מקשר ומחבר אותם, אבל כאשר אינם זוכים גורם שהיא כנגדו.
לפי זה יוצא
ש"הטוב " שבלא היות האדם לבדו גם הוא טוב על תנאי של זכה או לא
זכה!
יבואו אנשים ויאמרו שהמכנה המשותף ליצירת הרמוניה בין שני
בני הזוג כדי שיתקיים זכה הוא האמונה בשם יתברך. כלומר אם שניהם יקיימו את המצוות
וישאפו אל ההארה האלוקית.
אינני שולל זאת נהפוך הוא זו בהחלט דרך אפשרית. אך לדעתי
הכלל ליצירת הרמוניה יכול בהחלט להיות גם
מכנה משותף הרמוני מהעולם החילוני.
כלומר אם אדם באשר הוא אדם (שבע מצוות נח) מוצא לעצמו בת
אדם באשר היא בת אדם. זה כבר בסיס טוב.
המכנה המשותף לא חייב להישען על האמונה הוא יכול להישען גם
על אמונה בערכי תרבות ודרך ארץ על כבוד האדם וצנעת הפרט. כי זה לדעתי כל
האדם!
ההרמוניה תתקיים אם
האדם יהיה באמת אדם. כי זה רצון שמים לא
זבחים ולא עולות אלא שבני האדם יהיו ראויים להיקרא בני אדם ומתי יהיו ראויים
להיקרא בני אדם? כאשר יתקיימו בהם ערכי תרבות מוסר ודרך ארץ מי שתכונות אלו
מתקיימות בו קנה את עולמו בשעה אחת.
סעיף ב. הבחירה החופשית:
בפרק זה נבחן את קשר
הזוגיות בין בני זוג בתורה וב נ"כ לא
נכסה את כל בני הזוג אלא ניקח כמדגם מייצג מספר דמויות:
1.
אבות האנושות: אדם וחוה
האמירה הראשונה שאומר האדם לאחר יצירת האישה ממנו היא:
בראשית ב' כג: "ויאמר האדם זאת
הפעם עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת יקרא אשה
כי מאיש לוקחה זאת"
ובהמשך הפסוק נאמר: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו
לבשר אחד."
מה אומר האדם: אני הייתי מפרש זאת על דרך כלל ופרט כדלקמן:
עצם זה הכלל האומר עצמי צרכי מחסורי
והפרט: עצמי
= מעצמי כלומר חלק ממני ברוח.
צרכי
= בשר צורך פיסי
מחסורי =
מבשרי כמו היה חסר חלק מבשרי והיא
ממלאה מחסור זה.
סיכום המאמר הזה הוא הצהרת האהבה הראשונה במקרא של בן אנוש אחד אל משנהו:
הצהרת אהבה מרגשת שכוללת בתוכה עולם ומלואו:
תחילת ההצהרה היא במלים "זאת
הפעם"
מה פירוש זאת הפעם? אם נסתכל בפסוק
נראה שהמלה זאת מופיעה שלוש פעמים ("זאת הפעם", "לזאת יקרא אישה" וכן כי מאיש "לוקחה זאת"
כלומר אין ספק ש המלה "זאת" הצוברת עוצמה במרוצת הפסוק מתייחסת אל
האישה באשר היא אישה ותו לא.
הפעם! הכוונה הפעם היחידאית הזאת מעבר לפעמים קודמות ששם אולי היתה לאדם
התייחסות לחיות שנבראו לפני האישה! ואולי יש כאן גם רמז נסתר לצלע שנלקחה ממנו
כשישן.
כלומר הצירוף "זאת הפעם" (המזכיר משום מה את בקשת אברהם מהקב"ה
בעניין סדום ואשאלה אך הפעם במובן של בקשה שיש בה נימה של תחינה שכאילו כופה עצמה
על המתבקש לענות) יש בה משום דגש על הייחודיות והצירוף של זאת הפעם כלומר זאת האישה היא הפעם,
צירוף זה צובר עוצמה מעבר לרגיל
ויסוד התחינה הנרמזת בו יש בה משום ריגוש רב מאוד.
וההמשך מפרש את המאמר כן זאת האישה
היא הפעם שלי! היא הפעם חלק ממני בשר מבשרי (הצלע) בניגוד לכל החיות לצמחים לאבנים ולכל
שסבב אותי בעולם עד כה.
זה גילוי אהבה רגשית נעלה מעין כמוהו.
אין כאן בחינת הרצוי, המותאם, הכדאי, אין כאן השלווה, השקט הנפשי, השלמות
הצרופה.
ההפך מזה הוא הנכון! יש כאן התרגשות
עצומה למראה האישה התרגשות הקשורה בגוף וברוח בבחינת כל עצמותיי תאמרנה. נכון,
הדברים נאמרים מתוך הכרה מתוך שלמות נפשית נעלה אך בהתרגשות בסערת אהבה שאין למעלה ממנה!
כאן חזינו בהצהרת אהבה ראשונה במניין אהבות התנ"ך בין איש לאישה חביבה
עליו האישה כגופו.
אם נבחן את מאמר האדם מבחינה ספרותית נמצא שהדברים נאמרו על דרך השירה
ישנן כאן צלעות מקבילות הנה:
זאת הפעם / עצם מעצמי/ ובשר מבשרי.
אימרה זאת של האדם הפכה עם הזמן החולף למטבע לשון לציון קירבה משפחתית
ראה למשל:
בראשית כט יד: ":ויאמר לו לבן אך
עצמי ובשרי אתה"
וכן: שופטים ט ב :
... וזכרתם כי עצמכם ובשרכם אני"
וכן: שמואל ב' ה א : " ויבואו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה
ויאמרו... עצמך ובשרך אנחנו"
ועוד.
ולאחר מכן בא כלל לחיים שהייתי רואה אותו כצו לחיים אולי כאחת מן המצוות
הראשונות הקמת המשפחה והמשכת הדור:
"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"
לפי הוראתו הבסיסית של הפסוק מופיעה
עובדת החיים העתידית כסיבה לתוצאת
האהבה. (שהרי עד כה לא התנסו בני האדם לבד
אדם וחווה בניסיון זה) כלומר דרך העולם
תהיה כזאת שכשם שאדם וחוה התאהבו כן יתאהבו בני הדורות הבאים יעזבו את ביתם ידבקו
זה בזה ויתאחדו.
דבק באשתו הייתי מפרש על דרך הרוח. דבקות רגשית רעיונית רוחנית. ומאחורי המלה
עולם ומלואו של התאמה הבנה הערכה ויתור וכל שקשור למסכת חיי המשפחה עליה נעמוד
בהמשך.
והיו לבשר אחד זו הגשמיות! זה אהבת
הגוף שתוצאתו תביא בעצם להמשך הדור!
2.
אבות האנושות: שרה ואברהם
מלכתחילה אין מספר הכתוב על יחסי אברהם ושרי אשתו, אלא שנאמר בראשית יא 29 כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם, נָשִׁים: שֵׁם אֵשֶׁת-אַבְרָם,
שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת-נָחוֹר מִלְכָּה, בַּת-הָרָן
אֲבִי-מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. ל וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה: אֵין לָהּ,
וָלָד. לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.
כלומר: לקיחת אישה. ייחוסה (מבחינת משפחתה)
ומצבה (עקרה) כלומר המקרא ממעט בפרטים ומציין רק את אלו החשובים להמשך תיאור
האירועים.
ובהמשך יב 5 : " ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט
בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת
אַרְצָה
כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן
מה פירוש "ויקח אברהם את שרי אשתו"? והרי לקח גם את חמורו ושורו וכל אשר לו מה מצא
הכתוב לומר דווקא את שרי אשתו ומדוע כפל
הדברים גם שרי וגם אשתו וכי לא מספיק היה לומר
שרי או אשתו?
לדעתי:
א. אין זאת כי אם להזכירך הכלל: עצם מעצמי בשר מבשרי וראו נא שאותיות
השם שרי מתאים לבשרי! ללמדך שהשם שרי יש
בו משום הסמליות להורות על אחדות שצריכה להיות בין הגבר לאישה.
ב. המלה ויקח מופיעה פעמיים
הן בפרק קודם "ויקח אברהם
ונחור להם נשים" וכן "ויקח
אברם את שרי אשתו"
משמע: הנקיטה הזאת במלה
ויקח ולא בפועל אחר אומר דרשני!
לי נראה שהמלה
שלשון לקיחה עומדת ביחס ישיר לעניין בשר מבשרי. אין אברם יכול לילך צעד אחד
בעולמו של הקב"ה בלא שתהא אשתו עמו! לכן נקט בלשון לקיחה. לקח את "חלקו השני" עמו!
ומדוע כפל גם שרי
וגם אשתו? ללמדך על חיבתו ואהבתו
הגדולה של אברם לאשתו.
כלל: שרי רמז
לבשרי פרט: כלתו
אשת אברהם (יא 31).
וכן:
כלל: שרי רמז
לבשרי פרט: אשתו
(יב פסוק 5 ).
ג. בחינת הפסוק מלמדת על סדר קדימויות הלקיחה היא
במקום ראשון שרה אשתו מקום
שני לוט בן אחיו מקום שלישי כל רכושם מקום רביעי הנפש שעשו בחרן.
לעניינו הזכרת שרה במקום הראשון מלמד על קרבה יתירה בעוצמת
זיקה גבוהה ביותר אל אברם.
יופי חיצוני כגורם בעל משקל ביחסי אברם שרי:
בפרק יב פסוק 11 נאמר:
"וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. יב וְהָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. יג אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה
נַפְשִׁי
בִּגְלָלֵךְ.
קיימת הכרה ביפי האישה כגורם משיכה מהמעלה הראשונה
לגבי האיש. עד כדי שאפשר
לשפוך דמים כדי להשיג את מתנת החמודות הזאת.
אם נשתמש באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן
הקש נוכל להבין שאחד הגורמים החשובים להתאהבות אברם בשרי היה יופייה
הנעלה שאם לא כן לא היה מבין שאפשר ויופי זה יהיה לו לרועץ.
כאמור שיר השירים: שובי שובי השולמית
שובי ונחזה בך (מלמד על יופיה הנשגב)
וכן "כי עזה כמוות
אהבה" רמז לכך לא רק שחוזק האהבה
כחוזק המוות אלא שאפשר להיהרג על מזבח האהבה ויופי הרי הוא גורם די מרכזי למשיכה
ולאהבה
שהרי זו עובדה שאינה משתמעת לשתי פנים.
ומה אומר אברהם: "הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי,
כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ."
נשאלת השאלה
דבר אחר:
אנו לומדים על כוחה המגי של האישה לעומת הגבר: היופי כגורם היכול לסנוור או
לעוור עיניי בני אדם עד כדי לקיחת אשת איש והריגת אישה!
פועל יוצא מכך הוא שהתורה מכירה בקסם יופייה של האישה כגורם לרצון ומשיכת האדם לאיחוד בינו לבין המין השני.
ופועל יוצא מפועל יוצא זה שתכונת
היופי נתנה לאישה מהקב"ה במכוון כדי
לגרות את עיניי האיש ולעורר משיכתו הטבעית להתאחדות עם האישה כאשר הגורם הטבעי לכך, המתחייב מכך, הוא המשך
הדור!
השוני בין טבע האדם לחיה, במובן זה, שאל אותה משיכה קרי אל
אותה אמוציה דוחפת, מתלווה היופי הפנימי אשר תורם רבות ליצירת משמעות עוצמה ו תוכן ליופי החיצוני האבסולוטי.
אלמנט היופי האבסולוטי משמש אפוא מקור
ראשוני לגירוי היצר אשר מחייב מעצמו
תגובה.
אך בלא תוכן רוחני מתמוסס עד מהרה אלמנט זה. שאין החומר עומד לבד בעצמו בלא
הרוח כשם שאין הרוח אפשר לה שתתקיים ולו רגע אחד בעולם בלא החומר!
קרצוץ קטן:
מה פירוש: כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ ? אם ניקח אותיות
ראשונות מכל מלה נקבל אקרוסטיכון של
כי: אימא (היום כותבים אמא ביוד)
דהיינו רמז לכך ששרה היא אם האמהות שלנו. כלומר יופיה של שרה קורן
מהיותה אם האמהות בישראל.
אירועי הגר שרה
אברם
אולי פעם ראשונה במקרא שמוסברים המאבקים בין אישה לצרתה. בעימות בין שרה הגר
אברם ידה של שרה על העליונה. היא
הדומיננטית ואברם עושה רצון אשתו עד כדי היפרדות מבנו ישמעאל.
(אמנם המדרש מדבר על כך שאברם היה יוצא פעמים למדבר לפגוש בבנו ואשתו אך אין
נאמרים דברים אלו במפורש בכתובים.)
עניין הירושה עומד כנגד עיניה של שרה ולא עוד אלא שמכעסת היא בצדק בהגר אשר שילמה לה רעה תחת טובה (כאמור שם שם טז 4 "כי הרתה ותקל גברתה
בעיניה)
אברהם צריך אפוא לקבל החלטה קשה על גירוש אשתו השנייה ובנו יוצא חלציו ישמעאל.
צו אלוקי לאברם מאלץ אותו "להיכנע" לדרישות אשתו כאמור:
" וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ:
כִּי
בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: "
כלומר שני דברים לומדים והם כצו
אלוקי:
צו לשמוע בכל אשר האישה תאמר (השאלה אם ניתן לגזור מכאן פרט וכלל או שמא זה
ספציפי לעניין זה. אני משאיר שאלה זו
כפתוחה בינתיים)
דבר אחר שרצון שמים הוא שהמשך הדור היהודי יהיה דווקא מצד יצחק ולא מישמעאל. אך בכל זאת יש כאן משום מידת הרחמים
מצד הקב"ה כלפי הצדיק אברהם והוא מנחמו מעיצבון לבו לאמור גם ישמעאל יזכה בברכת שמים.
3.
אבות האנושות: רבקה יצחק
התורה באה להראות בתיאור קורות רבקה ויצחק את היפה שבמוסד הנישואין.
רבקה מצטיירת כאשה אידאלית. טובת לב טובת מראה חכמה אך גם היא כרחל וכשרה עקרה.
בפרק כד פסוק סג ואילך נאמר:
סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב;
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד, לְיִצְחָק, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר עָשָׂה. סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ;
וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. {פ}
בפסוקים אלו אנו לומדים על הקשר הראשוני של יצחק ורבקה.
לפי המתואר יוצא יצחק לשוח בשדה
קירצוץ:
אני מפרש את לשוח כרמז לפגישה העתידית לבוא וכל כך למה?
ל היא למד הכיוון או העתיד לקראות
שין מרמז על שרה
וו כשמו כן הוא לשון וְ
חת מרמז על חוה
כלומר "לשוח" פירושו כשם שאדם פגש בחוה כשם שאברהם פגש בשרה הנה עתה עומד יצחק לפגוש ברבקה!
הפגישה עם רבקה נעשית דווקא לעת ערב
שעת הדמדומים כמדומני לא אטעה אם אומר השעה הרומנטית של היום.
וישא עיניו: לשון פיוטית משהו
הייתי אומר אפילו נשגבה. שכן מיד לאחר מכן כותב הכתוב ותשא רבקה
אף זו לשון נשגבת
וירא הן מלשון ראיה והן מלשון יראה דהיינו
מעין פחד שיש בו משום כבוד למעמד ולרגעי הזמן המקודשים העומדים להקרות
לפניו עיקרם של חיים (את אשתו לעתיד)
הוא רואה גמלים באים. אין ספק שמצניע הכתוב כאן את האישים המופיעים עם בהמות
המשא כדי הן כדי להגביר את המתח הדרמטי מבחינה ספרותית גרידא ויותר מזה כדי
להצניע את רבקה שאינה מתנשאת לראווה בראש הטור ההולך וקרב.
לגבי הפסוק הבא:
וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל.
רוב המפרשים מפרשים את נפילת רבקה מעל הגמל כמעין רכינה ( לא נפילה של ממש) או
ירידה של כבוד כדי לפגוש את האדם על
הקרקע.
לעניות דעתי יש כאן דבר אחר: בוא נבחן לרגע פסוקים אחרים במקרא:
בראשית פרק מה
בראשית פרק מו
בראשית פרק נ
במדבר פרק יד
(לפי המתואר העם בוכה ונפילת אהרון ומשה על פניהם מלשון צער הוא)
יהושע פרק ה
שמואל א פרק כ
שמואל ב פרק כד
כלומר מחלק הפסוקים שהבאנו ניתן ללמוד על מכנה משותף אחד והוא הבעת רגשות
חזקים.
אם צער (דוד: נפלה נא) אם אהבה בלא
מצרים (יוסף נופל על בנימין) אם כבוד (יואב מברך את המלך)
לפי זה נראה לי שנפילת רבקה מהגמל היתה בשל התרגשות.
וההתרגשות הזאת היתה מראותה את יצחק האיש
המיועד לה לחלוק עמו את חייה.
נפילה כזאת יכולה להיות רק בשל סערת רגשות גוברת וגוברת. בשל התרשמות עמוקה
בראיית הרגע.
אין כאן משום שלווה, פיקחון, הסכמה מן
הקיים , וכו' אלא התרגשות רגעית גדולה ואולי גם אהבה ממבט ראשון.
4.
אבות האנושות: יעקב ורחל
הפגישה הראשונה בין יעקב לרחל מתוארת בפרק כט
9 כלהלן:
ט עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה,
עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ,
וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ
יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא
אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ. יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.
וכן כתוב בהמשך:
יז וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת
מַרְאֶה. יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר,
אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה.
נבחן אפוא את אירועי הפגישה הראשונה בהתחשב גם באמור בפסוקים יז יח דלעיל
נאמר לנו שרחל היתה קרובת משפחה של יעקב וכן נאמר שהיתה יפת תאר ויפת מראה
נשאלת השאלה האם לא די למקרא לספר לנו שהיתה יפת תואר? ולשמם מה יש להוסיף
ולחפוף גם ביפת מראה?
נראה לי שבניגוד לקודמותיה לא רק שהיתה יפת תואר מבחינה חיצונית אלא שהיתה לה
הארה פנימית של יופי שזרחה מתוכה החוצה
(כמו דרך משל שפני משה קרנו)
המדובר ביופי פנימי ויופי חיצוני. לאו דווקא יופי פנימי שיש לגלותו אלא
שהוא נגלה מאיליו! (נדיר שבנדיר)
אנו יודעים שלפני הופעת רחל סיפרו לו ליעקב הרועים את דבר המעיין והאבן.
ובהמשך נאמר: " ויגש יעקב
ויגל.."
אנחנו גם יודעים שמילת "ויגש" באה במקרים של התרגשות גדולה מאוד והא ראיה מעט מהפסוקים כדלקמן:
בראשית פרק יח
בראשית פרק כז
בראשית פרק מד
בראשית פרק מח
מלכים א פרק יח
הפסוקים הנ"ל מעידים על התרגשות
גדולה מאוד בעשיית או באמירת הדברים כך גם ביעקב.
נשאלת השאלה מניין ההתרגשות הרבה הזאת שמיהר לגול את האבן.
שהרי ממנה נפשך : אם בשל טוב לבו בשביל מה לה
להתרגשות? ואם בהתרגשות עסקינן אין זה כלל מעניין של טוב לב!
על דרך הטבע של אדם רגיש (ויעקב בשנותיו הראשונות כאיש תם יושב אהלים העושה את
צו אמו אדם רגיש היה) להתרגש בשל גירויים העשויים לעורר את התרגשותו.
כך הוא פגישת בן משפחה שמעולם לא ראה אותו אולי שמע עליו בסיפורים
וכך הוא התרגשות ייצרית לשם ראיית היופי הזה שלא מן העולם הזה . כאמור לא רק
יופי חיצוני אלא גם יופי פנימי המקרין בכל העת החוצה (נדיר שבנדיר)
כלומר גם כאן אין התורה מדברת על זיכוך הנפש על איפוק אל שיקול הדעת על הערכת
מצב על בחירת השלם וקבלת ההחלטה המביאה
לשקט נפשי.
ההפך הוא הנכון! יש כאן סערת רגשות במלוא מובן המלה. יש כאן התרגשות
גדולה יש כאן הצעת שידוכים שנקבעה מראש
עוד בטרם ראה את "הסחורה" כך
ביעקב כך ביצחק שיועדה לו רבקה.
5.
אהבות ב נ"ך: דוד ובת שבע
אולי הקלאסיקה של האהבה האסורה או זו
הבאה בחטא מודגמת ביחסי דוד בת שבע.
התנ"ך בא ללמדנו שאין איש על פני הארץ שלא יחטא. בין אם משה שהכה
בסלע ובין אם זה גדול המלכים של ישראל דוד
הנה הפסוקים כפי שהם בספר שמואל ב פרק י"א
וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ
וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה
רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד, וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם--אֵשֶׁת, אוּרִיָּה
הַחִתִּי. ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִטֻּמְאָתָהּ; וַתָּשָׁב, אֶל-בֵּיתָהּ.
מעניין לדעת שבתיאור זה משמשת בת הזוג כפסיבית והדמות הפועלת היא המלך:
יואב בן צרויה וגדודי ישראל נמצאים במלחמה בבני עמון וצרים על רבה. אותה שעה
שהם נלחמים מוצא לו המלך זמן לערוך טיול של אחר הצהרים או לעת ערב על גג ביתו.
לדעת המפרשים מובן שאת ציון טיול מהנה זה מעלה הכתוב בגנות המלך ולא לשבחו.
ואם נסתמך על דעת המפרשים הרי שתחילת המעשה עוד בטרם ראה את האישה הוא. רע. רע
כפול גם המלך ישן לו את שנת הצהרים בזמן שהעם במלחמה וגם נעור ויצא לטיול מהנה על גגו בזמן שבני עמו
מחרפים נפשם למות.
לפי דעתי לעת ערב שכאן הוא בדיוק כמו לעת ערב שלמדנו אצל יצחק. השעה הרומנטית: שעת הדמדומים
השעה של שיכרון החושים או הכנת הנפש לקראת פגישתה עם האהבה. אך זו דעתי בלבד.
הכתוב ממשיך לספר שתוך כדי טיול איתרע מזלו וראה מעל הגג אישה רוחצת. לפי שלומדים מפסוק ד בהמשך היא
רחצה לעניין נידתה. והכתוב מציין במפורש שהאישה היתה טובת מראה מאוד.
כלומר בפינו לא סתם יפה אלא יפהפייה.
ובכן אין ספק שאותה ראיה עוררה גירוי והגירוי עורר תגובה. והתגובה היתה ניצול
סמכות המלך להביאה אליו.
דוד שולח שליחים. אלו מביאים אותה אליו הוא לוקח אותה ("לקיחה"
אין לך לפרש אלא על דרך שלא לפי רצונה
דהיינו באינוס הדעת)
אך כאן נאמר ותבוא אליו לא
הייתי מרכך את האמרה ואומר שאמנם לקחה בעל
כורחה את משבאה אליו, באה מרצונה. לא לא הייתי אומר זאת ולו רק משום שמדובר במורא
המלך שיכול בהחלט ליפול עליה.
לפיכך הייתי חושב שנהפוך הוא ה ותבוא
אליו בא לחזק את ויקחה. כלומר לקיחה במלוא מובן הדבר של לקיחה בכח.
אם זאת אפשר לראות את ויקחה ככלל
שפירוטו בא להלן בפעלים אצים זה אחר זה הנה:
תבוא וישכב ותשב כלומר הכל נעשה
בחיפזון ובמהירות.
חיפזון זה מוכיח את ריצוי התאווה הגופנית מעבר לאהבה הרוחנית. ללמדך את כוחו
של היצר וכוחה של תאוות בשרים.
עד כאן לא שמענו דבר מבת שבע ויחסה אל המלך לא אהבה לא היענות לא תחינה לא
הזכרה שאשת איש היא.
נשאלת השאלה מדוע?
תשובה אחת לי להוכיח ולהוקיע את מעשה המלך קבל עם ועדה. תאווה ואינוס הדעת
בכחה של מלכות ! זה מה שהמקרא מעוניין להראות.
מכאן ואילך הדברים אינם חשובים לעניינו.
בת שבע נכנסת להיריון והכתוב אומר זאת:
קירצוץ:
בפסוק נמצא:
חמש פעמים וו
חמש פעמים הה
פעם אחת האות יוד
אולי יהיה מי שינסה למצוא לכך משמעות
אלוקית שיד השם היתה בכך.
ובידודה של היוד באה לרמז על הבן
שימות מתוך חמשת הבנים שנולדו לדוד באותה תקופת זמן
והם אמנון אבשלום אדוניה ושלמה וזה
הרך שבו מדובר ימות!
6 . אהבות ב
נ"ך: אמנון ותמר
נו טוב כאן המקרא מעלה מול עינינו את שיאה של התשוקה הגופנית החומרית. וכשם
שעזה היא אותה תשוקה כשם שחזקה היא כן שנואה היא לאחר מעשה עד כדי שלא בוחל המבצע
לגרש את הנאנסת מעל פניו בלא רחמים ובלא בושת פנים.
כאן הרי הדברים כל כך מדברים בעד עצמם שכל המוסיף גורע.
ולהלן הפסוקים:
שמואל ב פרק יג
וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת
יָפָה--וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ,
אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד. ב וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת, בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ--כִּי בְתוּלָה, הִיא; וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי
אַמְנוֹן, לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה.
א כל כך חשק בה עד שנעשה חולה.
" כי בתולה היא "
רד"ק מפרש היה מצר ודואג עד שנעשה חולה מרוב חשקו בה וכן
"לפיכך (שהיתה בתולה) חשק בה חשק
יותר חזק. ורש"י פירש שדיבור זה נותן
טעם לאחריו. צנועה בבית ואינה יוצאת אל החוץ
לכן ויפלא כלומר מבקש היה תחבולות
איך יתפשנה.
לפנינו מתוארת תאוות אהבה עד כדי שיגעון
במושגי הדת של אותם זמנים.
וההמשך
וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי
אֲחוֹתִי. יב וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי--כִּי
לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. יג וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. יד וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. טו וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן, שִׂנְאָה
גְּדוֹלָה מְאֹד--כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ; וַיֹּאמֶר-לָהּ אַמְנוֹן, קוּמִי לֵכִי. טז וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אוֹדֹת הָרָעָה
הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ עִמִּי, לְשַׁלְּחֵנִי; וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ לָהּ. יז וַיִּקְרָא, אֶת-נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר, שִׁלְחוּ-נָא אֶת-זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה; וּנְעֹל הַדֶּלֶת,
אַחֲרֶיהָ. יח וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ
הַבְּתוּלֹת מְעִילִים; וַיֹּצֵא אוֹתָהּ
מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ, וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יט וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת
הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ
עַל-רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה.
זו לדעתי דוגמא מצוינת לתאוות בשרים לשמה והסיפא מעידה על הרישא. אמנון לא אהב
את אחותו תמר הוא התאווה אליה חשק בה תאוות בשרים שאין בה משום הרוח ולא במאומה.
והא ראיה השנאה וההכפשה שבאה לאחר מעשה
נדמה לי שהוא נגעל מעצמו והשליך את הגועל העצמי שלו עליה. חטא גדול מאין כמוהו.
חלק ב' הזוגיות באספקלריה של חיי יום יום בהיבט טבעי ואמוני
1.
אמוציות ודחפים
האדם, מעצם טיבו, הוא ייצור חושב בעל
רגשות ובעל הבנה לחיים. עם זאת, יש בו יצרים חייתים שהם חלק ממהותו.
על דרך הטבע הוא שהאדם מתנהג בחייו ומתנהל על פי אמוציות דחפים יצרים הפועלים
לעיתים בצורה הטבעית ביותר אם באימפולסיביות אם במתינות אך הם יוצאים מהפנים אל
החוץ.
אפשר והמחשבה המוסכמות החברתיות ההנהגות החברתית וההתנהלות בקרב הציבור ימתנו
עם הזמן החולף את אותה התפרצות טבעית של רגשות. אצל אחד יותר אצל השני
פחות.
אך אי אפשר לו לאדם החושב שיאפשר לשכל לשלוט בו קרי ברגש וביצר בכל מאודו בכל כוחו. מצב כזה עלול
להוביל לקיפאון מוחלט ולהפסד הזדמנויות בתחומי החיים השונים.
אי אפשר לכפות על היצרים את שלטון השכל
המוכתב מתיאוריות שונות דוקטרינות אסכולות שיטות וכדומה. שהרי כל צורה כזאת
עלולה להפוך את האדם מבשר ודם החי חיים טבעיים מעצם בריאתו למעין חיה מכאנית או
רובוט החי בתוך בועה מסוימת שאי אפשר לו לצאת ממנה ולשאוף אוויר אחר.
מסקנת הביניים היא: האדם, שהוא בעל האינטליגנציה הגבוהה ביותר מכל חי, בנוי כך
שחלקי הרוח והחומר שבו בכפוף לסביבה התרבותית שבה הוא חי יוצרים מסכת שלמות טבעית
בריאה שדי בה כדי
לאפשר לו לחיות חיים טובים ושלמים.
כל תוספת אחרת עלולה לכוון לאורח חיים מזויף מלאכותי לא טבעי ואפשר בבוא הזמן
גם הרסני.
2.
האהבה כגורם לזוגיות
·
הגדרת האהבה
לעניות דעתי בהשאלה, אהבה לא ניתנת להסבר כשם שהאלוהות לא ניתנת להסבר.
הגדרת האהבה היא אי הגדרתה כלומר: אינני יודע מה היא. אני יכול לחוש בה להרגיש אותה, אך אינני מסוגל
להסבירה או לתרגמה למונחים או לשפה של בני אדם.
לעומת זאת ישנם לא מעט ניסיונות להגדרת האהבה , אך לדעתי יש להתייחס אליהם
כניסיונות בלבד ולא מעבר לזה.
מכל מקום ככלל יש לי הרגשה שבלא קיומה של האהבה האוניברסאלית העולם לא היה יכול להתקיים ואפילו
לא לרגע אחד!
·
מהות האהבה
מטבע הדברים כיוון הבורא את
הברואים חיות, אדם וצומח,כדי שתהיה
המשכיות. שהרי לא יעלה על הדעת צמח אחד שלא יוכל להמשיך את דורו או חיה שלא תוכל
להמשיך את דורה . שאחרת היה נכחד העולם לאחר זמן קצר מאוד.
כדי לקיים את ההמשכיות היה צורך בכח המניע או בדחף של הברואים לקיים את המשך
הדור.
כח זה מתבטא באמוציות רגשיות המתעוררות באמצעות החושים. כמו למשל חוש הראיה חוש המישוש הריח השמיעה והטעם
ומעל הכל ההכרה המודעת בשוני שבין שני המינים. אם מדברים אנו, דרך משל , על זוגיות בקרב בני
אדם אפשר לומר שהשונות במבנה ובמראה ובכלל זה היופי החיצוני, מגרה את העין אשר
מתרגמת את השונות הזאת לשכל אשר מעורר את החושים הפנימיים של האדם לשאוף ולהתקרב אל המין השני. ואם לא להתקרב אז
לפחות ליהנות ממראה אסתטי שובה עין ולהסתכל וליהנות מיצירתו יפת המראה של
הקב"ה.
לפי האמור מובן שאין די בראיה בלבד שהרי לא על האמוציות בלבד תקום או תיפול
אהבה. כאן נכנס אלמנט נוסף והוא היכולת האנליטית של השכל. תרגום המראה או הנתון שבשטח
אל הרציו.
למסגרת רציונאלית זאת נכנסים אלמנטים שונים כמו למשל:
טאבו (היותה אשת איש, אי הכרת התוכן
הפנימי שלה, היותה בת לדת אחרת, לתרבות
אחרת,
אלמנטים של גיל אפשר
ויתפסו מקום. ועוד)
בושה זרות, קיטוב בין הרצון לבין
יכולת ההגשמה, כלומר חוסר העזה, סיטואציה (מצבים שונים
של מיקום מקום וכו')
מכל מקום הראיה והאילוזיה הבאה בעקבותיה אפשר לה לגרום להאצת הדופק אצל האחד
או להנאה מן ההפקר אצל השני.
הקול הנשי "(אומרים קול באשה
ערווה) עלול לעורר את הרגש הגברי.
הריח (בושם ) נשי אף הוא יש בו כדי
לעורר דחפים דמיונות ורגשות.
סיכומו של דבר האדם בנוי כך שחוק
הגירוי והתגובה פועל עליו. ובהיותו ברוא
שכזה כך עליו להיות כי כך, לפי השכל האנושי
הישר, רצה בורא עולם שיהיה.
כל ניסיון לשנות מטיבו של האדם הוא למעשה פסיעה כנגד הטבע כנגד רצון הבריאה!
למשל חינוך לאי הסתכלות על אישה
העוברת מולך ברחוב. דבר שנגד טבעו של האדם הוא. עלול לגרום לתסכול ובמקרים מסוימים
להרס עצמי וחברתי.
מעשה שכזה פירושו התכחשות ברורה למוצג הבריאה כפי שמצא חן בעיניי בורא עולם.
יש כלל האומר כאשר אינך יכול ללכת נגד הבוס לך עם הבוס. כלל זה נכון גם לעניין
זה: מי בוחר ללכת נגד טבע האדם שיבושם לו אך בתנאי שלא ישלם את המחיר במקודם או
במאוחר. ונדמה לי שמי שמתנכר לתכונות הטבעיות שהאל נטע בו אפשר שבאיזה שהוא שלב של
חייו ישלם את המחיר.
לעומת זאת מי שבוחר ללכת עם הבוס באותו ראש, כלומר לקיים את תכונות האדם
הטבעיות כפי שנטעו בו מלידה, אפשר (ואומר אני זאת מניסיוני האישי בלבד) שכל שמתחיל
בקול צעקה גדולה ייגמר בקול דממה דקה. וכפי שאמר הגאון בזמנו והמשכיל יבין.
זאת ועוד, מניסיוני יכול אני להעיד שאותה הסתכלות טבעית בברואיו של הקב"ה
רק מחשלות את היצר ומיישבות את הדעת. במרוצת הזמן החולף יגיעו הדברים לידי כך שהסתכלות סתמית של מה בכך דומה תהיה להסתכלות
בחלון ראווה במעיל יפה או סוודר נאה.
יבוא מן דהו ויטען שיש בכך משום הפסד הזדמנויות בין האיש לאשתו. שהרי מרוב
עצים שראה כבר לא יראה את היער. על כך אומר , אף זאת מנסיוני, להד"מ וכן לא היה ולא יקום.
וכל כך למה?
שאין העין הרואה אלא מרגיעה לייצר, ואין היא פוסקת אותו מלהיות פעיל לעת הצורך
ולא עוד אלא שפעיל יהיה בכל כוחו ואונו.
וזוהי בעצם כוחה של בריאה ! זהו אולי סודו של הקב"ה שנטע בברואיו את
היצרים לטובתם ולהצלחתם.
וכשם שבחי נטע יצרים ולא הדריכם כיצד יהיו נוהגים בכך או בכך, כך הוא
באדם שאף אם יצרים פעילים בו בחופשיות,
בכל זאת עומד השכל מעליהם ומפקח עליהם. אף זאת לפי רצון הבורא.
לפי עניות דעתי כל התערבות של אסכולה זו או אחרת להנחות דרך התבוננות הסתגלות
או הסתכלות של האדם בריבה זו או אחרת תהיה
בבחינת התערבות ברצון הבורא בכל שנטע
ועיצב בברואיו.
הסתגרות ב ד אמות לשם והגית בו בלא
לתת חופש לנשמה ליהנות גם מאוויר העולם היא פגיעה בנפש האדם, הצרת אופקיו ומבחינה
דתית אמונית גם פגיעה בלתי מודעת בבורא עולם כאשר ההוראות החינוכיות החדשות
מעוותות את רצונו כלפי האדם. והדעת נותנת להבין שרצון הבורא הוא היות האדם כמות שהוא! כמות שהוא! עם שכלו,
תרבותו ומאווייו.
·
תרבות ואהבה
ניקח דרך משל תרבות דתית אליה מגיע עובר אורח. מובן שאותו אדם יסגל עצמו לתרבות התורנית הדתית
אליה הוא הגיע אלא מאי?
טובה תצמח לו ממנה כל עוד לא תִפְגע זו באושיות הנתיבים הטבעיים אליהם
יולד. חופש אמוציונאלי רגשי, וחופש
רעיוני.
אפשר לשמור על השבת ולדקדק עד הפרט האחרון.
אפשר לקיים הלכה זו או אחרת אך לא
נאה להתערב בכל שקשור לרגשות האדם ודחפיו הרגשיים ההולכים בכיוונים הטבעיים כמו
אהבה ידידות רעות וכו'. (מובן שהכוונה היא
לנתיבים חיוביים ולא שליליים חו"ח)
לא נאה לומר לאדם כזה למשל אל תסתכל על בחורה העוברת מולך ברחוב. שהרי אין לכך
שום קשר לשמירת שבת, לעניין טמא או טהור, הלכות שחיטה, ראש השנה, יום הכיפורים וכו.. ואם בעניין מוסר
ואמונה עסקינן, הרי שאין יותר מוסרי מכך
שיכבד האדם את בוראו בהתפעלות מיצירותיו. ואם בחי צומח דומם אומר אתה, על אחת כמה
וכמה ביצירתו האנושית.
כל הוראה מחנכת שהיא לעניין זה תראה כהתערבות גסה בטבעו של האדם כפי
שהקב"ה רצה שיהיה והפיכתו מבנו של הקב"ה לבנו של הרבי.
אי אפשר לחנך את האדם איך לאהוב או את מי לאהוב ומתי לאהוב! אי אפשר לדבר אתו על אהבה שכלתנית או על אהבה
מאופקת או על זיכוך הנפש לכדי הכנה לקראת אהבה.
אי אפשר לומר לאדם את זה תראה ואת זו לא תראה. שהרי מלכתחילה ניתנה לו
הראיה כדי שיתבונן בעולמו של הקב"ה
(בלא שום דרך הסתכלות סלקטיבית) יתפעל ממעשיו ויברך על הקיים. שהרי זה כל האדם וזה
כל רצון בוראו. שאם לא כן לא היה יוצר אותו כפי שהוא. ושלב אחד קדימה ילמדנו שכל
מעשי חינוך שכאלה אינם אלא פגיעה בכבודו של הקב"ה. שהרי התכוון למה שקיים ולא
למה שהרבי חושב שצריך להיות קיים!
לסיכום ולכללו של דבר: כל שקשור לרגש או לדחף חיובי שבאדם אסור לגעת בו ואסור ליטול אותו ממנו, שהרי
זה רצון שמים שהרי אלו לא כן היה בורא הקב"ה מלכתחילה את ברואיו לפי רצונו של
אותו רבי או לפי אותה אסכולה דתית אליה השתייך. ואפילו אולי היה מהין לבוראו מזוכך
נפש מוכן ומזומן לכל פעולה חיובית בעולם.
אך מציאות תעיד שלא כן הוא: הרגשות הדחפים ניטעו באדם באופן שוויוני בכל בני
האדם באשר הם בני אדם.
מי שמאמין ב "וכל מעשייך
בחוכמה עשית." צריך להבין שטיבו של אדם הוא רצון שמים. נקודה.
וחכמת האהבה האלוקית היא המשך הדור.
מכאן גם נובע שהתשוקה המינית הבאה מאהבה
אחת היא: הרצון להתמזגות אך בשום אופן לא יותר מזה. לא רעבון מיני. נהפוך
הוא הרעבון המיני ,אם קיים, הוא הזרז או
הקטליזטור לקיום ההתמזגות.
בכך יש להבחין ולהבדיל בין תשוקה ארוטית הבאה ממקור של אהבה לבין סתם רעבון מיני שהוא רגעי
בלבד ואין לו ולא כלום עם האהבה (ראה דרך משל מקרה אמנון ותמר) רעבון רגעי חייתי
הוא ואינו עולה בקנה מידה אחד עם כוחה ועוזה של האהבה.
תרבות הראיה
בניגוד לדעה המנסה לרסן האדם מהסתכלות במין שאינו מינו , הרי שההסתכלות ביפי
נשי ברחוב באקראי או שלא באקראי טוב ובריא
הוא לדעתי .
ראשית משום שפועל יוצא הוא מטבעו של אדם כפי שנטע בו האלוקים מעצם בריאתו.
שנית משום תקדים מקראי:
"ראוני השומרים הסובבים בעיר
את שאהבה נפשי ראיתם?"
כלומר אם ראו אותה משמע הסתכלו בה.
או
"שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך" לא כתוב ואחזה בך אלא ונחזה בך לשון רבים!
משמע אין איסור תנכ"י על הראיה.
וכל כך למה? פשיטה הוא . משום שהוא קשור בקשר ישיר טבעי כן ואמיתי למהות האדם
להווייתו ולמטרת היותו כאן גם לצורך המשך הדור!
הזרימה יחד עם המניעים הטבעיים שבאדם סופה היא לדעתי דרך נכונה שיכולה להביא
אך ורק
לתוצאות טובות של רגיעה נפשית:
מילוי חסרים באמצעים קיימים
ויזואליים,
פורקן רוחני רגשי
חופש הפרט לעניין זה , הרשות המקובלת הנובעת ממוסכמה חברתית מוצהרת יכולה
לגרום למצבים שעניינים אלו יהיו משגרת חיו של האדם. שגרה זו מחד גיסא, וזמינות
גבוהה של אפשרויות מילוי החסרים מאידך גיסא אפשר שתגרום לשלווה נפשית אצל האדם.
שלווה שאפשר לה שתכין אותו נפשית וגופנית לקראת נישואין בריאים טובים ומוצלחים.
תרבות הראיה על פי הנאמר והכתוב בתורה כצו לדורות
המדובר הוא בפרשת בשלח במדבר ט"ו פסוק
ל"ט.
הפסוק מתחיל בפרשת ציצית וממשיך (אותו פסוק ) במשפט :
"ולא תתורו אחיר לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"
הבה ונראה מה אומרים על כך חז"ל לדורותיהם:
רש"י מפרש את הפסוק הזה לפי מדרש תנחומא (שלח ט"ו)
הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות. העין רואה והלב חומד
והגוף עושה את העבירה.
על פניו נראים דברי רש"י תמוהים למדי ולא מדויקים:
התורה לא אסרה עלינו בשום מקום את ראיית המציאות. נהפוך הוא דווקא ההתבוננות
ביופיו של עולמו של הקב"ה ובנפלאותיו
דווקא פעולה זו עשויה לקרבנו אליו. ליראה ולאהבה.
וכך גם אומר רבנו בחיה אבן פקודה
בספרו המאלף "חובות הלבבות"
שם שם שער הבחינה פרק ב:
"אך אנו חייבים לבחון בברואים אם לא, נאמר כי הבחינה בברואים והבאת ראיה
מהם לחוכמת הבורא יתברך, אנו חייבים בה מן המושכל (כלומר מה שנתפס בשכלנו) ומן הכתוב
(תורה שבכתב) ומן הקבלה (תורה שבעל
פה) ומן הכתוב מה שאמר (ישעיהו מ,
כ"ו) "שאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אלה" ואמר (תהילים ח ד-ה) " כי אראה שמיך מעשה
אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת. מה אנוש כי תזכרנו"
יותר מזה הדגיש חובה זו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב, הלכות
א-ב
האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו, שנאמר (דברים ו ה) "ואהבת
את ה' אלהיך" ונאמר שם שם יד
"את ה' אלהיך תירא"
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו
וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה
גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד (תהילים מב , ג ) צמאה נפשי לאלהים לאל
חי" וכשמחשב בדברים אלה עצמן (כלומר
במהותן) מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפילה אפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דיעות,
כמו שאמר דוד (ל ד-ה) "כי אראה
שמיך מעשה אצבעותיך.. ולפי הדברים האלו,
אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו
שאמרו חכמים בעניין האהבה (ספרי ואתחנן
פיסקא לא ו,ו ) "שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם."
סיכום ביניים : ההתבוננות היא של מי שיודע כבר מהי התכלית לחייו ולכל
קיומו כלומר עבודת ה' אלא שתר הוא אחרי
אימות לאמת את האמת הידועה לו משכבר!
הלכת הרמב"ם פתחה ב - מצווה לאהבו וליראה אותו" אך כתשובה לשאלת ה איך או הכיצד תתבצע
העבודה או הדרך לאהבה אותו באה העצה
לפקוח עיניים להתבונן ולראות את
"מעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים
הפסוק המקראי " כשאומר לא
תתורו" מתכוון לראית העיניים ותעיית הלב המחפשים בעולם הגשמי המציאותי את
התכלית עצמה מבלי לשים לב שלמעשה
היא קיימת כבר ונמצאת בהישג יד של כל אחד
והיא יראת השם יתברך ובאשר ימצאנה עלול הוא לעשותה אלוהות.
וכן אמרו חכמינו בירושלמי ( ברכות פרק א, הלכה ה )
"ליבא ועינא תרין סוסורין דחטאה" אבל השתמש בראותך והבטתך להביט אל
יצירות הבורא יתעלה, לבחון מהם ולחשוב בהם ולהבין יכולת הבורא וטובו מהם, כמו שאמר דוד עליו השלום "כי
אראה שמיך מעשה אצבעותיך" ואמר שם יט
ב "והשמים מספרים כבוד אל."
המלבי"ם מנסה להסביר לנו מדוע נאמר ולא תתורו במקום לומר ולא תלכו.
"נפש האדם וכוחותיה נבראו באורח ישר, וטבע הלב נוטה אל הטוב, רק שהאדם
מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים. ועל כן לא יכול לומר ולא תלכו אחרי
לבבכם, שאם היה הולך כפי מה שדרכי הלב סוללות בטבע יצירתו היו דרכיו טובים וישרים.
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב, הלכה ג: נאמר שם שם בסיפא:
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כלומר: לא יימשך כל אחד מכם
אחרי דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים (ספרי שלח פיסקא קטו:
במדבר טו, לט , בראות יב ע"ב)
"אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם
זו זנות
הרב"ע ולא תתורו "שלא ירדוף האדם אחר הרהור לבו וכל אשר
שאלו עיניו.
הסיבה לכל הצו הזה מובעת בהמשך: "למען תזכרו .." כלומר חזרה על הנאמר קודם לכן את עניין עשית
המצוות. חזרה שאומרת שהתכלית היא שהזכירה תביא לידי עשית המצוות ובכך להיות עם
קדוש לה' .
סיכום הדברים שכל שמנסה התורה לומר בלא " תתורו" היא לא להתכחש ליצר
הטבעי של האדם להתבונן ביופיו של העולם ובכלל זה בברואיו לשני מיניהם,אלא לא לסטות
מדרך האמונה ומקיום המצוות. זה הצו האלוקי במשפט זה. ולא יותר מזה
מכאן שכל הסתרת העין מראות ביופייה של עלמת חן הבל הוא ומעשה מנוגד לצו התורה
ולתפיסה המתחשבת של ההלכה היהודית. התורה
כלל וכלל לא חשבה בכיוון השלילי הזה שאליו משום מה נתפסו רבנים ובנו על כך תילי
תילים של הלכות ואיסורים עד כדי אבסורד וגיחוך.
הבנה לא נכונה של צו התורה היא שהביאה לבדלנות חברתית אפילו בתוך היהדות הדתית עצמה.
והיא גם שעלולה לפגוע בחיוניותו יופיו ותכונותיו הטבעיות המולדות של האדם אשר
נברא בצלם אלוקים.
תרבות הדיבור
אמרו חכמינו אל תרבו שיחה עם האישה ואני אומר עם האישה אמרת, על אחת כמה וכמה
לא עם האיש.
וכל כך למה אני אומר דברים אלו? שאפליה זו מן הדמיון היא ותורשה היא לנו מדורות קודמים. לא כן עתה.
היום האישה יוצאת לעבודה לא פחות מאשר הגבר יוצא לעבודה. היא גם נושאת בעול
הבית וגם לומדת. הזמנים השתנו הטכנולוגיה
עשתה את שעשתה כך שהפער בעיסוקי האישה לגבר הצטמצם.
גברים משוחחים ביניהם על הא ודא לא פחות מאשר נשים. להפך, אומרים שנשים חכמות
יותר. כך שאין פסול לשוחח עם האישה באותה מידה שאין פסול לשוחח עם הגבר.
אך מי שפוסל שיחה עם האישה כנגד לימוד תורה או עיסוק בדברים חשובים יותר בבקשה
שבאותה מידה יפסול שיחה עם הגבר.
מי שחושב שאל לו לראות אישה או לשוחח עמה אפשר שימצא עצמו שולח שליחים אל
פקידות הבנק אל בעלות המכולת אל האחיות ואל הרופאות אל המדריכות בצבא או אל
הדיילות במטוסים המובילים את הנוסעים לברוקלין לאומן ולמקומות אחרים בעולם.
תרבות השמיעה
יהיו שיאמרו קול באישה ערווה. אין
דעתי נחה מאמירה שכזאת. יתירה מזו, החריקה
וצרימת האוזן באמירה כזאת נעשית לדעתי בצבעים עזים מהרגיל.
ראשית בוטות הדיבור והעלאת הגועל היא באמירה שכזאת שפירושה משל או דימוי לנטיעת ערווה שהיא מקור הזוהמה וכו אל קולו של
אדם.
שנית למה מה שטוב לגבר לא יכול שיהיה טוב לאישה?
וכי למה לא יאמר משפט שכזה על קולו של הגבר שאסור לו שיישמע באוזני נשים?
שלישית, הן כבר מצינו בשיר השירים
"כי קולך ערב ומראך נווה" דהיינו העלאת עובדה זו מעידה על אפשרות של
שמיעת הקול.
רביעית
מה עניין שמיטה להר סיני?
מה איסור השמעת הקול לעניין של צניעות והליכה בדרך הנכונה?
נהפוך הוא כל איסור כל טאבו שבא דווקא
בעניינים שמן הטבע ועל דרך הטבע הם, כל סייג כזה עלול להביא לתוצאות חמורות ורעות
יותר מאשר יכול להועיל.
תרבות הריח
גם להיתר זה נאזין לנאמר בשיר השירים:
י מַה-יָּפוּ דֹדַיִךְ, אֲחֹתִי כַלָּה; מַה-טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָׂמִים. יא נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, כַּלָּה; דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ
לְבָנוֹן. {ס}
ההקשבה לריח אינה אסורה וגם אינה מובלטת כמעשה אסור. נהפוך הוא מצוינת לשבח
היא כאמור:
וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ וכן
וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.
לריח למען האמת יש קסם משלו. אך אני
שואל ומה רע בכך? נהפוך הוא אם יש בו יכולת "לעורר את האהבה עד שתחפץ"
מה רע בכך?
על קסם ריח האהבה הנובע מן הבשמים יעידו הפסוקים דלהלן:
נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי
לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי
בְשָׂמִים. טו מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים; וְנֹזְלִים, מִן-לְבָנוֹן. טז עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו; יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.
תרבות המישוש והטעם
זוהי אפוא שיאה של אהבה הממזגת מאוויים פיסיים עם מאוויים רוחניים למעין אחדות
אחת שלמה שאין שני לה במציאות היפה החיובית של החיים.
לעניות דעתי אפשרית ורצויה זאת
רק בשלבים מתקדמים של ההיכרות בהן קיימת
פתיחות רצון לקרבה מצד שני הצדדים.
אך מובן מאליו שאם וכאשר מוצאת לעצמה דרך ,שיאה של אהבה, במובן הספונטאני ,מצד
שני הצדדים, אין יפה ממנה, אין נעלה ממנה, אין תמים ממנה, לשבח ולהנאה שיש בה משום
ברכת האלוקים.
סיכום קצר:
רבנים וגדולי תורה,כביכול, לדורותיהם
, שיבשו באופן גס את הוראות התורה למטרות שאפשרו להם עצמם ,אולי בתום לב אולי לא
בתום לב, שליטה בתלמידיהם, שליטה בקהילה אולי גם עשיית הון פוליטי מהתורה עצמה. כן
עד כדי כך. התורה היא דרך חיים למחזיקים בה אך דרך עקלקלות מקלקלת למעוותים אותה.
הנטייה לפירוש לא נכון הובילה לגישה קיצונית הן בענייני ראיה שמיעה ודיבור עם
האישה, הובילה לסטנדרטים חדשים שלא ידעו כמותם בוודאי לא בתקופת התנ"ך ולפילוג
הדת לכתות שונות מתנגדים חסידים וכו.
מטרת התורה היא אחת : הוראת המצוות והוראת האמונה בשם יתברך.
אין בכוונת התורה להתערב ברגשות הפרט
או לכפות עצמה על חושיו הטבעיים על שכלו
מחשבותיו והגיגיו.
בשום מקום בתורה לא נאמר לאדם לא לדבר עם האשה לא נאמר גם לא להסתכל בה. ומי
שמנסה לפרש את " ולא
תתורו" בכיוון שכזה הוא מרחיק עצמו
מתכלית המצווה ועיקרה אל הטפל ואל דברים שלא היו ולא נבראו.
מובן שאל תרבה דברים עם האישה וכל מיני הוראות משונות אחרות שמצאנו בתלמוד
ובפרקי אבות למשל נאמרו ופורשו על ידי אותם גדולים לכאורה באותם הזמנים למטרות
שאין התורה התכוונה להן כלל וכלל.
3.
המקור הטבעי של הזוגיות
הגורם של "לא טוב היות האדם
לבדו" הוא לדעתי הגורם הבסיסי הראשוני והמכריע של הזוגיות: ולאו דווקא עניין דחף ההנאה
או התענוג הטבעי.
מרגע היוולדו של האדם "נולד" עמו ייצר הקיום. או הדחף להמשכיות קיום
הגוף והנפש. גם ההכרה העצמית ניתנת לאדם ואינה נשללת ממנו.
הכרה זו כוחה בכך שהיא מיידעת את האדם לגבי עובדת החיים והמוות. אין חייו
ניתנו לו לנצח!
הכרה זו מסברת דעתו בכך שאין כוח רצונו קיים בעת לידתו כשם שאין כוח רצונו
יהיה פעיל בעת שיגיע זמנו להיפרד מן העולם.
האדם מכיר בעובדות החיים: מוות לא רק
שלו אלא גם של יקיריו, חוסר יכולת להתמודד
בכל המצבים לרבות איתני הטבע או גזירות משמים.
סופו של דבר שהאדם מכיר עד מהרה באפסותו והיותו פירור של מה בכך מול העולם
והנצח.
הרגשת חוסר האונים, הרגשת החסר, האי יכולת נותנת את האדם להרגיש עצמו ככלוא
בתוך העולם החיצוני והפנימי שלו.
תחושת כליאה זו מביאה אותו להרגשת בדידות ולפחד. סכנת החרדה עלולה להתנפל עליו.
הברואים המהלכים בסביבתו מקנים לו תחושת מה של בטחון, אך זה לא מספיק, האדם
מרגיש שהוא זקוק
לעזר כנגדו.
העזר הזה הוא תחילה ההורים ולאחר מכן חברים ובאופן טבעי למדי הרצון להתאחד עם
בן המין השני לכדי יצירת אחדות כנגד הבדידות המולדת, וכן שלמות כנגד החסר המורגש.
התאחדות עם בן המין השני היא היא השלמות המוחלטת שכן יש בה גורמים חשובים שאין
אתה מוצא אותם בכל "חברותא" שמקודם.
אורך זמן מרגע ההתקשרות ועד עצימת העיניים האחרונה.
אהבה רוחנית ואהבה פיסית. שסיבתן אחת: דחף האהבה הבלתי מוסבר הכן והאמיתי.
המשכת הדור תופעה מולדת באדם. אחד מפלאי הבריאה היפים ביותר.
גידול דור חדש תחת קן אחד עם הרבה אהבה חום. הנחלת תרבות,דרך חיים ודרך ארץ.
אהבת אם אהבת אחים אהבת השם
יתברך אלו אהבות נפש אך אין בהן משום האחדות הגופנית שהיא מטבעו של האדם והיא גם שמולדת בו לשם
המשכת הדור.
מבחינה זו האהבה דהיינו היכולת לאהוב
היא אחת המתנות היפות שניתנו לו לאדם על ידי הקב"ה
שהרי מעבר לשיקולי עזר כנגדו אחדות המשכת דור גידול דור וכו' יש בכך משום "גמילת
החסד" לאדם הברוא שנברא לעולם
קשה אכזר רב תהפוכות חוליים שונים התמודדויות שונות עם כאב צער סבל ומעט מאוד
אושר.
מן המעט הזה היכולת לאהוב ולהרגיש את עוצמתה של האהבה ואפילו מצד ייסוריה היא
מתנת קודש לאדם על ידי בוראו.
התחלקות הגבר עם האישה במסכת חיים שתהיה מיום זה ואילך אחת לשניהם עד יומם
האחרון היא היא השלמות הטבעית הרצויה.
הערה קלה לגבי אהבת האדם לבוראו לעומת אהבת גבר ואישה:
אם כי אין זה מענינו של מאמר זה בכל זאת ארמוז שלפי דעתי אין קשר בין אהבת
האדם לאלוקים לבין אהבת בני זוג איש את רעהו. ולא עוד אלא שאין לקשור בין שתי
אהבות אלו.
זו אהבה על מישור אחד
זו אהבה על מישור אחר
ואין לקשור האחת עם רעותה. שכן זו צמחה על אמוציות ורגשות והבנות ורקעים אחרים
מזו. אין מהותה של אהבת איש לאשתו כאהבת איש או אישה לאלוקים. גם המשמעות שונה וגם
המקור האמוציונאלי שונה.
ההיזון החוזר באותות האהבה, בגופים המתנהלים על פני האדמה קרי איש ואשתו, הם מוחשיים מאוד מציאותיים ומתבטאים באמצעי המחשה המעוררים את האהבה עד
כדי הבאתה לידי ביטוי פיסי רוחני. בעוד
שרגשות המופנים כלפי הבורא הם בכיוון אחד בלא היזון חוזר ובלא קבלת איתותים מציאותיים מוחשים.
זוהי מציאות קיימת וזוהי גם עובדת חיים. וכל מי שמנסה למצוא אותות משמים
ולהגשמת בקשות מאוויים אינו אלא בבחינת מאחז עיניים לאחרים וכן עושה שקר מן השתיקה
ומן התמימות בעצמו.
אין תכלית. אין תמורה, אין הכרה.
עבודת השם צריכה להיעשות לשם שמים ובהיותה נעשית לשם שמים ממילא יוצא העובד
כנשכר בתמורות רוחניות שלוות נפש בטחון שהם שכר האמונה אם בכלל אפשר לדבר על שכר.
אך כל מי שחושב שאם יאדיר ויהדיר במצוות, אם יהיה הולך תמים ופועל צדק ודובר
אמת בלבבו , יעשה אך הטוב בעיניי השם , מי שחושב שכך יהיה וכך יעשה אז תבוא עליו
ברכת שמים או שלא יחלה או שלא ימות בחוליים
או שיתעשר או שימצא לחמו בקלות אינו אלא טועה ומטעה.
זו לא כוונת היהדות לדעתי ולא זה כוחה!
אין לצפות לפיצוי תמורה בעד המעשים הטובים וההליכה בדרך התורה. לא בעולם
הזה ולא בעולם הבא.
כל אהבה שיש בה משום דרישת החזר אינה לדעתי אהבה טהורה. והסיבה לכך פשוטה
למדי. כוחה של האהבה הטבעית.
זו בנויה על פי דחף טבעי להימשך ולאהוב. ואותה אהבה זורמת מהאוהב בלא מצרים
וכל שהוא רוצה הוא את קרבתה של הנאהבת. אין הוא חושב שכתוצאה מכך ירוויח בפיס או
יתקבל לעבודה טובה יותר או יחיה לנצח.
על אחת כמה וכמה שמדובר בתפיסת עולמה של היהדות שבוודאי שרואה באהבת השם כאהבה
טהורה זכה וקדושה. ומה היא אהבה טהורה אם לא זו שאין עמה חשבונות? אם אין נושאת
היא בחובה את דרישת התמורה? לא בעולם הזה
ולא בעולם הבא.
אלא מאי שאותם מעוותי האמונה בכל הדורות כדי לעשות נפשות לדת ישראל כדי ללכד
את העם סביב האמונה הכניסו לאהבת השם מימד של תמורה:
בתורתנו הקדושה ישנם שני מקרים או שלושה לכל היותר שהתורה מדברת על תמורה והם
שילוח הקן וכיבוד אב ואם. ויש לכך סיבות טובות שלא ניכנס אליהם עתה.
אך ביתר המצוות אין מוזכרת ולא במילה אחת התמורה.
התורה מחנכת ומשתדלת לחנך את האדם לאמונה בהקב"ה ובכלל זה או כפועל יוצא מזה להיות בני אדם.
אם כתוצאה מאמונתו הופך אנוש להיות בן אדם זוהי תמורתו היחידה בעולם. ועל כך
הוא צריך לברך. ומה זה בן אדם? כמו שנאמר
ואהבת לרעת כמוך. להיטיב עם הבריות לקיים
את עשרת מצוות נח.
בבחינה זו עבודת השם צריכה להיות מתוך אהבה וכבוד בלא שום דרישה להחזר
ולפירעון חוב שהרי תכלית האדם בעולם הזה (בהתאם לתפיסתי את האמונה הדתית היהודית)
צריכה להיות עבודת השם ותו לא. מעין בבחינת היו משמשין את הרב שלא על מנת לקבל
פרס.
התפילה לאדם היא ולא לאלוקים שאינו זקוק לה
לזיכוך הנפש שלו, לאהבת האדם והסביבה, להתקדשותו מחדש בכל יום ויום לפי
שנאמר והייתם לי גוי קדוש, לביטחון עצמי, ליכולת להתמודד עם קשיי היום יום בצורה
נוחה חכמה ובהתאם לכוחות נפש חזקים ששואב אליו מכוחה של תורת החייים והאמונה. לגילוי האני שלו להיפרדות מהפחד הנוראי של כובד החיים.
זוהי התמורה היחידה שמעניקה האמונה באל
ליהודי המאמין והמקיים את המצוות לא שום חיי נצח ולא שום פרנסה ולא שום
בריאות מעולה ומצוינת. שום כלום רק אלו הדברים הנ"ל
ומי שזוכה להם די לו כדי שחייו שלווים יהיו ומאושרים זו דעתי עד כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה