בצלם אלוהים ברא אותם

בצלם אלוהים ברא אותם

1. יחסי גומלין  בין האדם לאלוהים

האם קיימים יחסי גומלין בבריאה בין האדם לאלוהים?

אדם לא מבין את התבונה העילאית בפרטי העולם; בהתבוננו אל עצמו ואל הסובב אותו. לכן הוא בעצם לא יודע דבר על היבראו ועל בריאת העולם . לא רק שאינו יודע, אלא סביר שלא ידע זאת לעולם.

ובכל זאת, האדם מחפש משמעות והבנת מהות של כל דבר בעולם החיים בו הוא סובב ועל אחת כמה וכמה שמסקרנת אותו משמעות היותו והעולם שסביבו . ומכאן הדבר להיאחז באיזה כח עליון קצרה ביותר. ואינני יודע, שהוא האמת לאמתה  הופך לאני יודע!

והאמת שהבסיס לטעון ידעני זה הוא הפחד מן המוות. שמוביל באופן רציונלי טבעי אל הרצון לקבל את היותו של האלוהים ככח עליון מעל האדם ( אך על כך במאמר אחר)

לפי המקובל, אלוהים ברא את העולם ובכלל זה את האדם. ואני שואל איך האדם יודע שהאלוהים ברא אותו, אם לא בשל השכל והתבונה שיש בו. אם כך, במות השכל המודעות וההכרה תמות עמם גם התודעה לגבי קיומו של האלוהים. משמעות הדבר היא שהאלוהים הוא פונקציה של קיום האדם החושב.

וגם אם תאמר מות האדם אינו שולל את קיומו של האלוהים הרי ברור שמות האדם  שולל את נחיצותו והפונקציה שהאלוהים ממלא ביחס  ובשביל האדם!

לפי זה יוצא שהאלוהים עומד ביחס ישיר לפרט המקבל אותו כאלוהים. ואותו האלוהים מלווה את אותו האדם בתודעה שלו ,אם בספק אם באופן ממשי, כל חייו. אך, כאמור, עם מות הפרט הזה כבר אין שום ערך לאלוהים  העומד ביחס ישיר אליו., ואין שום משמעות מבחינת האדם המת לגבי היותו או אי היותו של האלוהים!

מאחר ולכל פרט יש את האלוהים שלו. והפרטים כיצורים חברתיים מדברים ביניהם ומתפעלים מנס בריאת העולם והאדם, הרי שהאלוהים הפרטי של כל פרט ופרט הופך להיות בכל חברה שהיא אלוהים קיבוצי לאותה חברה. ומאחר וחברות מדברות אלו עם אלו יוצא שהאלוהים בסופו של דבר הופך להיות האל האוניברסאלי של בני תרבות מסוימת. כאשר לכל בני תרבות ודת מסוימת יש את האלוהים שלה.

מסתבר שאצל מחזיקי הדת  המונותאיסטית האלוהים הוא אחד והוא אותו האלוהים יהודים נוצרים ומוסלמים.

מהצד השני: האם  האדם הוא גם פונקציה של קיומו של האלוהים?  על פי השכל והתבונה אי אפשר לטעון טעון שכזה מאחר והמישור האלוהי הוא בבחינת האי וודאות המוחלטת בעולם לגבי האדם. ואי אפשר לתלות יישות קיימת כפונקציה של אי וודאות מוחלטת.

כל עוד היישות האנושית החושבת קיימת הכל סביבה יתכן, אפילו על האי וודאות המוחלטת  - האלוהית יכול לומר האדם אינני יודע , וזו אכן התשובה האמתית ביותר שיכול להתקרב אליה האדם. אך עם מות החומר ומות הרוח אתו, שום דבר לגבי אותו אדם לא קיים ולא יתכן שיהיה קיים. ולכן מבחינתו האלוהים הוא פונקציה של היותו של אותו אדם. ומאחר וגורל שווה הוא לכל בני האדם הרי גזרה שווה מן היחיד אל הכלל ולכן אומר אני שהאלוהים הוא פונקציה של היות האדם. וקיומו ייתכן כל עוד קיומו של האדם  הוא עובדה קיימת.

אמונה:

אם האדם מקבל כהנחה  או כאקסיומה  את קיומו של האלוהים כאי וודאות מוחלטת, אך  על דרך הפרדוכס בעלת ישות רוחנית קיימת, אך בלתי ניתנת לתיאור בשפה אנושית, הרי שהאדם יכול להיות במקרה זה פונקציה של קיומו של האלוהים  וזו בעצם מהותה של האמונה –  יש כח מעלי והוא נקרא אלוהים ואני מאמין בהיותו. בעצם היותו.  משמעות האמונה הוא קבלת עול מלכות שמים ומצוות.

אך שוב, הדבר נובע באופן חד סטרי שהרי כל מחשבה באשר היא, באה  ממוחו של האדם, ולא משום מקור אחר ממישור אחר.  

יוצא מכאן שכל מחשבה הנחה ,פילוסופיה, או הרהור בקשר לאלוהים אינו יכול להיות בלא קיומו של האדם. שהרי ברור שבאין אדם אין חשיבות לעובדה אם יש אלוהים לעולם או אין אלוהים לאדם, שאפילו ויהיה אלוהים, לא יהיה מי שיחשוב את האלוהים לבד מהאלוהים עצמו, שידע על קיומו. אך למי זה יועיל?   

למה הדבר דומה לאדם שהוא יחידי בעולם ויודע שהוא יחידי בעולם והוא אדם. אז מה? מה הוא יעשה עם זה ומה זה יתן לו?

אם הדברים הללו מתקבלים על הדעת יוצא מכאן  חד משמעית  שקיומו או אי קיומו של האלוהים תלוי תיאורטית ומעשית בקיומו של האדם החושב הרואה את העולם  דרך עיניו שלו ומפרש את תופעות העולם בשכלו שלו.

האם ניתן להבין מכאן שהאדם הוא שברא את האלוהים בדיוק  על דרך פרדוכסלית כשם שהאלוהים ברא את האדם? אכן נשמע פרדוכסלי אך אפשרי, תיאורטית לפחות. מעשית בשל מוגבלות השכל האנושי והיותו אנושי בלבד קל יותר לקבל את התזה שהאדם ברא את האלוהים יותר מאשר ,האלוהים, שאינו נתפס בשכל אנושי, ברא את האדם.

מכאן, שבריאת האלוהים על ידי האדם היא הכרחית להיות  האלוהים כערך ממשי בעל כח  על.

ומאחר והאדם ברא את האלוהים הרי האלוהים קיים! כאמור הוא קיים כל עוד נשמה בפי האדם החושב את אלוהים או יודע אותו.

מסתבר שכל כח בעולם הזה זקוק לפי הנראה לכח שיהיה מעליו. כך אצל החיות כך אצל האדם. הכח שמעל הוא קרש ההצלה לעת צרה. הוא כותל הרחמים הוא מחסום הביטחון. האדם שהוא כח העל מעל כל חיות היקום בעיקר בשל שכלו המפותח, זקוק גם הוא לקרש ההצלה או לנחמה או לביטחון. ואת זה הוא מקבל מהאלוהים. שאפילו האדם  החילוני יש וישא עיניו בעת מצוקה קשה אל השמים ויאמר : "אנא אלוהי עזור לי!"  שהרי מה יש לו להפסיד? להפך, רק להרוויח יכול הוא; תעצומות נפש, שיפור כח סבל, משאבי כח רוחני להתמודד במצבי חיים קשים וכדומה.

גם החיות אף כי טורפות הן בכל זאת יש והאחת תחסה בצלה של האחרת החזקה והגדולה ממנה.  מעין חיי שיתוף סימביוזה . יש גם עזרה הדדית ביניהן כמו ציפורים שמנקרות  פסולת מעל גבי פילים הנותנים להן חסות על גבם , או תאו  ואנפית הבר  האנפית מנקרת קרציות מעור התאו והתאו מספק לה מזון מהעשב שהוא מעיף ממנו תולעים וכד'.

האדם הוא מעל כל בעלי החיים בהיותו גם  בעל התבונה והשכל ברמות שאין לבעלי חיים כלל וכלל. לפי התורה האדם גם נברא ישירות על ידי האל

   בצלם אלוהים ברא אותו:

צלם הוא דמות או תבנית. צורה מסוימת יכולה להיות גם  אמורפית. ברגע שנאמר צלם אלוהים מדובר על מעין פרדוכס כמו הייתי  אומר צלם של אי וודאות רוחנית. וכי ניתן לתאר בדמיון צלם של אי וודאות רוחנית? ודאי שלא. אך אם נאמר על פי המקורות: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: (בראשית א)בצלם אלוהים נברא האדם. היינו אם אסתכל על דמות או צורת האדם אוכל לדמיין אולי משהו מצלם האלוהים! כך זה נשמע אנושי והגיוני.

האמנם?

אך למשפט התנכ"י יש המשך שבו נאמר

" ויקרא שמם אדם. זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם, הִבָּרְאָם  ( בראשית ה 2) היינו בצלם אלוהים בראם  וכן זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם. כלומר האדם מוגבל להיותו אדם בשונה מהאלוהים הלא ידוע הלא וודאי.  דמות או צורת האדם יש בה משהו או זיק אלוהי שהוא שהרי נאמר שבצלם אלוהים ברא את האדם.

כלומר האדם נברא באזור הצלם האלוהי או בתוך הצלם האלוהי שהוא אי וודאות מוחלטת לאדם. זאת אומרת שכל מה שאפשר לומר על האדם שזכה הוא בניגוד לחי שיהיה בו משהו אלוהי יחסי לכל הסובב אותו בתחום האנושי בלבד! והכוונה לפי ענ"ד לשכל או לתבונה.  השכל והתבונה הם הזיק האלוהי שניתן לאדם שבכך שונה הוא מכל הברואים והיצורים האחרים בכך שהאינטליגנציה שלו והיכולות הרוחניות שלו הם מעבר לדמיון החיה האינטליגנטית ביותר הקיימת ביקום! שעומדת כמובן מתחת לאדם.

ומניין לי שהמדובר בשכל ולא בגוף?

פשוט: את הצורה אינני יכול לדעת כי אלוהים ודמותו זו אי וודאות מוחלטת . אך כאשר אני מסתכל על התבונה שיש לאדם לעומת החיות הסובבות לו אני יכול להבין את הניצוץ האלוהי שניתן באדם כי יש בידי אפשרות להשוואה. והאינטליגנציה של האדם ביחס לחיות גבוהה לעין שיעור  כמו הייתי אומר על דרת האירוניה וההשאלה  שהאדם כמו היה הוא אלוהיו  של החי מבחינת השכל והיכולת המעשית.

 הייתי מפרש גם פירוש תיאולוגי יותר אם הייתי אומר  בצלמו = בצלמו של האדם כפי שהאלוהים בחר לעצב אותו.

ובצלם אלוהים ברא אותו  =  בכח הרוח החשיבתי  הטמיר והנעלם, ברא אותו, ומכאן שניטע בו ניצוץ רוחני התואם לניצוץ האלוהי.