עשו
ויעקב רבקה ויצחק באספקלריה של חז"ל
1.
הבכורה
והברכות
2.
התייחסות
לעשו
מה
עשה עשו לרש"י או לחלק גדול מפרשני חז"ל שהם מציגים אותו באור עמום, כהה,
שחרחר ועגמומי. מה קרה ששכחו חז"ל יקירנו שעשו ,למעשה, היה בנם של אבות האומה
רבקה ויצחק. שיעקב לימים ישראל ,אב האומה
לדורותיה הוא למעשה אחיו התאום של עשו! ששני תאומים אלו גדלו עד בגרות ועד היותם איש, בבית יהודי בלא עוד אחים שסובבו
בחדריהם. שניים בלבד שבילו את ימי ילדותם ונעוריהם יחדיו עם אבא ואמא וחצר גדולה.
עם כבשים שיעקב הוציאם למרעה ושעשו החזק היה יוצא להביא צייד, תוך כדי סיכון נפשו
שלו.
מה
עשה לו עשו לרש"י?
שהיה דואג לפרנסת הבית? האם חרה למישהו
מחז"ל שיצחק אהב עד מאוד את עשו? במה חטא עשו שכאשר ראה שהוריו ,(שחסכו
מילותיהם בעבר מלומר לו לעשו דבר על עניני נישואין), אינם מעוניינים שבנם הצעיר
יעקב יתחתן בבנות כנען, הרי הוא- עשו, לא
מוציא הגה מפיו, אלא יורד דרומה לשאת את בת ישמעאל בת דודתו לאישה. אכן בת המשפחה
כמו שאבא ואמא רוצים, הלא כן?
אולי
חטא עשו בכך שאביו רצה לברך אותו ברכת הבכור ושלחו להביא לו צייד? או שמא חטא בכך
שביקש מאחיו יעקב לרכב לצידו יחדיו עד שעיר, ובכך
פתח פתח והכשיל את יעקב ברמאות
השלישית במספר ( בכורה, ברכה, הליכה לשעיר)
אנו
רוצים להבין במה חטא עשו? בזה שנולד אדמוני ולכן חז"ל ראו בכך סמל לדם
והדביקו לו תו של רוצח?
או
אולי בכך שרץ לעבר אחיו יעקב חיבק אותו
נישק אותו בכה על צווארו ואמר לו רב לי
אחי. היינו קרא לו בשם התואר אחי. מלה
שיעקב מעולם לא העלה על בדל שפתיו.
או
אולי עשו חטא בכך ששאל את יעקב מי הם אלו לך?ופירש מי שפירש שנתן האיש השעיר עיניו
ברחל!! אתמהה. האמנם?
מוזר
עוד יותר הא כיצד ידעו חכמי התקופה מה אדם מהרהר בלבו, שבביטחון בלא עוררין החליטו שעשו גמר אומר בלבו
שיעברו ימי אבל אביו הוא יקום לרצוח את אחיו הקטן. דומני שאיש בעולם לא יכול לדעת
ולקרוא את מחשבותיו של אדם אחר!
מניין
החליט רש"י ש "ויוגד לרבקה"
" ברוח הקודש הוגד לה, מה שעשו מהרהר בלבו". אולי אנשי החצר ששטמו על עשו הלעיזו עליו דברים?
אולי אוהבי יעקב שניסו לסכסך בין האחים הערימו קופה של שרצים עליו בפני רבקה? והרי
איש מאתנו לא היה שם כדי לדעת מי הוא זה ואיך זה הוא נאמרו דברים לרבקה.
בקיצור
שאלות תמוהות וטעונות ברור עולות מן הכתוב ומפרשנותם של חז"ל.
האם
הפרשנות מגמתית? ואם כן מדוע?
רש"י
דרך משל נולד בעיר טרואה שבצפון צרפת בשנת 1040
וחי עד 1105 שנותיו האחרונות היו
בתקופת הרדיפות הגדולות של הכנסיה בתקופת מסעי הצלב. לפי הידוע לנו רש"י ראה בימיו התבוללות יהודים בגויי הארצות. ראה
רדיפות של יהודים הכפשות והשמצות ותעמולה אנטישמית מצד אומות העולם נגד העם
היהודי.
גם
בפירושים כמו בפירושיו למשלי ולדניאל רואים את רש"י הפולמוסן היוצא חוצץ נגד
הנצרות.
ההכפשות
מול היהודים מצד הנוצרים והערבים. יצרו מצב של חיפוש אשמים גם בתוכנו. מכאן נדמה
לי השנאה או ההתנכלות לעשו שהוא ודודו ישמעאל נחשבו לאביהם של האיסלאם.
כלומר
הנגיסות ביהודים , השפלתם בארצות האיסלם וארצות הנצרות , קשיי החיים והמאבק הקיומי מול גויי הארץ הביאו את
רש"י ואת חז"ל לסלוד מדמויות תנ"כיות שאומצו על ידי האיסלם כאבי
יסודות הדת שלהם ואושיותיה. השאלה האם עשו
הפך להיות שק החבטות של חז"ל עד כדי
כך עד כדי עיוות הדברים הכתובים, ויציאה למעין אגדות מדרש שנתפסו משך הדורות כקודש
קודשים?
מסתבר
שאכן זו האמת. המדרש והאגדה הפכו לבסיס מעוגן היטב במסורת היהודית ובאמת הדתית. עד
כדי שגם רש"י עצמו שמנסה לפרש דברים כפשוטם מביא גם הוא במקרים של קושי בכתוב
את דבר המדרש והאגדה.
אם
נסתכל במקורות נראה שעשו מזוהה לא אחת עם אדום וגם עם רומי שממנה יצאה הנצרות.
הנצרות אומנם פועל יוצא מהיהדות, אך בפועל
יריבה דתית קרדינאלית. כמוה כאיסלם. תפסה מקום חשוב במלחמות הדת ושיא ההחמרה
והאכזריות היתה בתקופה בה האינקוויזיציה היותה מעין קרדום לחפור בו בלב האנשים
ולהטות אותם , מחשש עינויי גוף ונפש,
לנצרות.
עשו
המסכן שמש, אפוא, שק חבטות לתסכולי יהודי אירופה ובראשם המפרשים חז"ל.
רואים
שבאופן גורף חז"ל משמיצים את עשו. הם הופכים אותו להתגלמותו של הרשע ומייחסים
לו כמעט כל פגם מוסרי אפשרי. הוא גונב את דעת אביו הוא אונס נערה מאורסת, הוא שופך
דמים, הוא עובד עבודה זרה, ואפילו פסוק המדבר בשבח עשו ( רץ ונישק את יעקב אחיו)
הם דורשים לרעה היינו ניסה לנשוך אותו. כל פסוק ששם עשו משתרבב בו גם בתורה וגם
בנביאים חז"ל לוקחים אותו כמציאה יפה להכפיש את שמו של עשו.
להלן
נבחן את פרשנות הפשט מול הארות והערות
חז"ל בעניין עשו ובעניין יעקב. נעמוד על הפרושים השונים ומלאכת הפרשן בפירושו נתחיל מאלף ונסים בתו.
היינו מראשית הולדת הילדים דרך פרשת הבכורה , הברכה, מפגש הנערים ועד המקום בו שני
האישים קוברים את אביהם. מובן שנעמוד על המקומות האומרים דרשני ולא על אלו המובנים
מאליהם או שלא נגעה בהם יד עורכת ומדלגת
והופכת דברים, כך שיהיו ככפפה המתלבשת עליה הדק היטב.
אחד
הדברים המכוערים שעושים חז"ל הוא הגורם הפסיכולוגי העובד על קהל הקוראים. הם
מכנים את עשו בשם "רשע" למרות שאפילו פעם אחת בתורה הכינוי רשע לא מצורף
אליו. מאוחר יותר הם עושים זאת בדיוק עם
בלעם ,שדווקא היה מקורב ל ה', לא פחות ממשה והם מכנים אותו בלעם הרשע.
למשל
במשלי יח ג: כתוב :" בְּבוֹא-רָשָׁע בָּא גַם-בּוּז
וְעִם-קָלוֹן חֶרְפָּה" אומרים חז"ל ( בר"ר פרשה סג, סימן ח) בבוא
רשע זה עשו. וכן " כך עשו הרשע
מתלכלך בעונות כל השנה( פרשה סה סימן ט) וכד'. השמצות עשו עוברות כחוט השני לכל
אורך מדרש רבה אך נמצא כדוגמתם, אמנם במיעוט, אך גם במדרשים אחרים לרבות התלמוד
עצמו.
השיא הוא , לדעתי, בדרשת
שמו של עשו על ידי חז"ל: הם
דורשים במצח נחושה את המשפט: "
ויקראו את שמו עשו" (בר'ר פרשה כה
סימן כה ) " הא שוא שבראתי בעולמי " , (לא משנה שהפכו את העין לצורך
הדרש לאלף) רוצים ללמדנו שאפילו הקב"ה מודה שעשו הוא רשע וחסר כל משמעות
בעולמנו. כלומר לא רק כל ילד בגן יודע
שעשו רשע אלא גם ה' מודה שברא אדם לשוא.
זו דוגמא מובהקת להכפשת שמו של עשו מבחינה רעיונית ולתבוע כינוי זה ואפיון
זה במחשבת הקוראים.
דוגמא אחרת על
המשפט "ויהי עשו איש יודע ציד"
הופכים אותו חז"ל מאדם שמקצועו הוא לצוד חיות עבור הזנת בני משפחתו לאדם הצד
בני אדם בערמומיות ונוכלות. הצחוק המר
שבכך הוא שדווקא אחיו התאום יעקב הוא אשר מוצג על ידי המקרא כרמאי ונוכל. הוא שצד
את עשו בעניין הבכורה והוא אשר רימה את אביו בעניין הברכה והוא שרימה את עשו בקשר
להליכתו לשעיר.
גם לגבי " ויגדלו
הנערים" מוצאים תחכום חז"לי
בדברי ר' פנחס בשם ר' לוי לאמור
"משל להדס ועצבונית, שהיו גדילים זה על גבי זה, כיון שהגדילו הפריחו זה ריחו
וזה חוחיו כך כל שלש עשרה שנה הולכים שניהם לבית הספר ובאים מבית הספר, לאחר יג
שנה זה הולך לבתי מדרשות וזה הולך לבתי עבודה זרה " (ב"ר פרשה סג , ט.) (וכן ראו בתנחומא תולדות סימן ב).
עשו מואשם גם בגילוי עריות ושפיכות דמים שהן
עברות חמורות ביותר. על הפסוק "ויבא עשו מן השדה " ר סימון: את מוצא אברהם חי קע"ה, יצחק חי
ק"פ, אלא אותן חמש שנים שמנע הקב"ה מחייו של אברהם מפני שבא עשו על נערה
מאורסה והרג את הנפש, הה"ד: ויבא עשו מן השדה" שבא על נערה מאורסה שנאמר
" ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה
" והוא עיף" שהרג את הנפש כמה דאת אמר: " עיפה נפשה
להורגים ( ירמיהו ד לא ) ר' ברכיה ור'
זכיי רבה: אף גנב, כמה דאת אמר גם גנבים באו לך ( עובדיה א ה) אמר הקב"ה כך הבטחתי
את אברהם ואמרתי לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום ותקבר בשיבה טובה ( בר טוו ט) זו היא
שיבה טובה, יהא רואה את בן בנו עובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים מוטב לו
שיפטר בשלום שנאמר כי טור חסדרך מחיים ( תהילים סג ב בר"ר פרשה סג סימן ב) ב"ר פרשה סג סימן יב )
לפי המדרש הזה יוצא
שאברהם היה ראוי לחיות מאה ושמונים שנה, אך מכיוון וה' רצה למנוע ממנו לראות
ברשעתו של עשו הוא לקח חמש שנים מחייו. בנוסף לכך מיחסים כאן לעשו אונס נערה
מאורסת, רצח וגניבה והדרש הוא לפי מידת
גזרה שווה שהתורה נדרשת בה. בסופו של דבר מיחסים לו לעשו גם עבודה זרה.
על הפסוק
"וישקהו" מוצאים חז"ל אמתלה לפרוש שלילי בשל שנקוד על המלה
בנקודות לפי זה אומר ר' שמעון: בכל מקום
שאת מוצא כתב רבה על הנקודה, את דורש את הכתב נקודה רבה על הכתב את דורש את הנקודה
מלמד שנשקהו מכל לבו
אך לעומתו אומר ר' יניי
אם כן למה נקוד עליו? אלא מלמד שביקש לנשכו. "ויבכו" זה בכה על צוארו
וזה בכה על שיניו בר"ר פרשה עח סימן
ט.
שתי גישות חיובית של רבי שמעון בן אלעזר . ושלילית תוך
כדי הוצאת הפסוק מפשוטו על ידי רבי יניי. כלומר ר' יניי שייך לקבוצת חז"ל
המכפישה את עשו.
ממספר דוגמאות
אופייניות אלו ( הרחבה לכך ממדרשי חז"ל תבוא בהמשך בניספחים) לומרדים
שחז"ל ביצעו רצח אופי מגמתי וברור לעשו. דווקא בתורה מתואר עשו כתמים, אוהב
את בני משפחתו לרבות את אחיו התאום, מפרנס בכבוד את המשפחה תוך כדי סיכון חייו (
ציד עבודה שכרוכה בסיכון )כבוד אב ואם , ואלו חז"ל עושים ממנו פרא אדם. ומבצע עברות שרחוקות מהשכל ומהדמיון לפי תאורו
של עשו בתורה.
השאלה הגדולה היא מדוע
ולמה?
סיבה אחת נתנו והיא
במיוחד לגבי רש"י רדיפות היהודים ההשמצות , אנטישמיות אם תרצו, התבוללות,
יהודים ממורים באותה התקופה. חז"ל ראו זאת וחיפשו אשמים. קל למצוא את עשו.
סיבה אחרת היא הקושי שנתקלו בו במקרא.
מצד אחד יעקב מוצג כאיש
תם יושב אוהלים. הוא עתיד להיות אב האומה אף שמו ישונה לישראל ( ישר אל
= איש ישר בניגוש ליעקב המעקב ) אך בפועל לפי העבודות הוא המרמה הוא הנוכל
הוא עושה ההעברות. בעוד לעומתו עשו המוצג
ונתפס אולי , לפחות אצל רוב המפרשים, כאיש חסר תרבות, פרימיטיבי , גרגרן ,
תאוותן, עשו הזה מוצג כאדם שלא חטא ואי אפשר להטיל בו דופי.
אז מה עושים. כדי לרכך
ולו במעט את היחס ליעקב יש להטות את צד המאזנים לטובתו. לשם כך יש להכביד את
המאזניים לצד עשו היינו להכפיש אותו ועד כמה שאפשר . ואם הוא יוצג כרשע הורג אונס
נואף וכו, יעקב לעומתו יירא כטלית שכולה תכלת, וקל יהיה לסלוח לו על מעשי הנוכלות
והרמאות.
בל נשכח שעניין עשו
ויעקב הפך גם אצל ממפרשי חז"ל כמלחמת תרבויות כך שעשו מזוהה עם אדום ומאוחר
יותר עם רומי מול יעקב שהוא עם ישראל
דרך משל נמצא בספרות
חז"ל קשר לכך בבבלי ייטין נו,
ע"ב: "יצתה בת קול ואמרה לו ( לטיטוס) רשע בן רשע, בן בנו של עשו
הרשע..." היינו מציאת הקשר בין אדום עם מלכות רומי כאשר טיטוס מחריב הבית
השני מופיע כצאצא או כהמשך השרשרת של עשו הרשע.
מאוחר יותר הרמב"ן
בספרו "ספר הגאולה" מקשר בין אדום לבין הצרות כדת.
"כי האדומים הם
היו הטועים ראשונה אחרי האיש (ישו) שטען שהוא המשיח, וטענו עליו גם
באלוהות........ לכן תחשב רומי ואדום מלכות אחת, עף אל פי שהם אומות שונות ,
בהיותם דעה אחת". היינו הקשר הוא גם קשר רעיוני.
וכן אומר אברבנאל :
" הנה חכמי אמת קיבלו שנפש עשיו נתגלגלה בנפש ישו הנוצרי, ואולי שעל זה נקרא ישוע שאותיותיו הם אותיות שם עשיו
במילואו. ומפני זה כל המחזיקים בתדו ואמונתו ועובדים אותו היה ראוי שיקראו בני
אדום כיון שישו הוא עשיו ועשיו הוא אדום. והנה ברומי היתה התחלת הדת הזאת
לסיכום נאמר ששורה
תחתונה בפרשנות חז"ל לפסוקי עשו היא מגמתיות ברורה להכפיש אחד ככדי
לחפות ולטשטש את מעשיו המחפירים של
האחר.היינו כדי להאיר את האחד יש להשחיר ולהכפיש את השני.
הצדקת מעשי האחד יכולה
להיות כפונקציה של הכפשת מעשה השני.
אלו לפני הנראה שתי
הסיבות העולות בדעתי למסע ההכפשות של חז"ל את עשו[1].
הארת האת על חשבון החשכת השני. ומניעים סביבתיים
כפי שצוין לעיל.
*
נספחים
1.
נספח
מספר 1 תכונות אופי באישיותו של עשו
בחינת הכתובים מעלה את עשו כאדם פשוט רגיל בלא תחכומים,
אדם שיודע מה הוא רוצה ובמידת הצורך יודע גם לעמוד על שלו. עשו הוא אדם בעל לב
רחב, אוהב את בני משפחתו ומוכן לויתורים שנראים בעיניו ילדותיים ולא חשובים כנגד
ערכי אהבת אחים אב ואם. מראשיתו הוא איש שלום ( גם הראה בעל הטורים ששמו בגימטרייה
הוא שלום) עם זאת הוא בעל כושר מנהיגות
ותופס בבגרותו מעמד של שליט בהר שעיר.
הנה נעמוד מהכתובים על חלק מתכונות אופי אלו:
1.
כבוד
אב ואם
על תכונה זו שניחן בה עשו אפילו חז"ל לא
מערערים ואפילו מתקנאים בו. יש אף אומרים שגלגלתו טמונה במערכת המכפלה רק בשל
תכונה זו של כבוד אב ואם.
רבן שמעון בן גמליאל הנשיא אומר "כל ימי
הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו, בשעה שהייתי משמש
את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים
נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות"
יש לזכור ששתי מצוות בתורה מדברות על
"למען יאריכון ימיך ושתיהן ברכות שי בהן מטעם המוסר: שילוח הקן זו האחת ( אל
תקח אם על הבנים) והשנייה היא כבוד אב ואם. סביר להניח שאם עשו התברך בקיומה של
מצווה ראשונה הרי בהיותו איש צייד ודאי התברך גם בקיומה של המצווה השנייה לא לקחת
אם על הבנים.
שאר נפש? אולי.
הקושי בברכת אב ואם הוא ביטול האישיות של הבן
לחלוטין בעומדו מולם. והאגו לא תמיד מאפשר זאת. לכן מצווה זו קשה לביצוע באופן
מושלם. ועשו הצליח בה גם לדעת חז"ל.
2.
מראהו
של עשו
עשו
מתייחד כבר בלידתו כאשר הוא יוצא אדמוני כאדרת שער. לבד ממנו נאמר רק על דוד המלך
שהיה אדמוני עם יפה עיניים.
לעומתו אין כל ייחוד ליעקב בלידתו אלא שהכתוב
מציין שהוא אוחז בעקב עשו. היינו מעקב את אחיו בדרכו. רמז ללקיחת הבכורה ולאחר מכן הברכה.[2]
כלומר עשו התייחד גם במראהו.
3.
מקצועו
של עשו
עשו
מעצם אופיו והמזג בו ניחן היה איש שדה וציד.
פירוש
הדבר שלא חשש מהרפתקאות לא נעימות, וסיכון עצמי. כי ציד ידוע כמעשה שיש בו משום
סיכון עצמי.[3]
מכאן שעשו היה אמיץ לב, נועז, בעל כושר תכנון אסטרטגי וטקטי (כדי לצוד צריך להכיר שטח להכיר אורחות החי,
ולתכנן את הציד) היינו צורך להשקיע מחשבה ועבודה.
4.
בעל
אחריות
עשו
ידע שבהיותו המביא לבית הרי שפרנסת הבית אוכל הציד תלוי בו. הוא מביא הבשר והוא
עושה התבשיל, ואם יום אחד לא יעשה זאת האכול יהיה לכל היותר עדשים ותו לא.
עשו
גם אחראי להמשכו . הוא נושא את יהודית בת
בארי החתי ואת בשמת בת אילון החיתי כדי להקים משפחה ולהעמיד צאצאים להמשך
הדור.
זאת
מעבר לכך שהוא נלחם על קבלת הברכה ולו רק כדי להבטיח את הבאים אחריו.( לכן הוא
שוטם את יעקב שקיבל את ברכת ה' דרך "המדיום" יעקב והוא קיבל את ברכת
יעקב בלא ששם ה' מוזכר.
עשו
גם דואג יחד עם יעקב אחיו לקבור את יצחק אביהם. אינו נסוג מאחריות זאת.
5.
עשו
בעל חוש הומור
עשו,
בחוזרו עייף מן השדה אומר ליעקב בדרך עגה או סלנג
הייתי קורא לזה הומור: " הלעיטני נא מן האדום האדום הזה." יכול
היה לומר לו "תן לי בבקשה נזיד עדשים" או " הביא לי עדשים" אך
הוא אומר גם הלעיטני דרך שמלעיטים בהמות. וכן אדום אדום ככינוי לעדשים. אני הייתי
רואה זאת כהומור דק של עשו.
נראה
שהקריאה הזאת מצאה חן בעיניי יעקב עד כדי כך שמאז אותו אירוע החליט לקרוא לעשו בשם
אדום.( לא על שהיה אדמוני, אלא על השם בו כינה את
העדשים, על פי צבעם)
המעשה
הלא יפה הוא ,שמן הסתם, הפיץ יעקב את המקרה הזה ברבים וכך בין ברצון ובין שלא מרצון גרם לכך שאנשי החצר
ולאחר מכן אנשי הרחוב ולאחר מכן העם זיהו את עשו עם אדום.
הייתי
רואה משפט זה כהומור הראשון במקרא. ואגב עד היום אנו משתמשים בצורה הומוריסטית
שכזאת[4]
הלעיטני
כמו שמלעיטים ומבשמים בהמות – מין הומור שעשו יודע לצחוק מעצמו.
אדום
אדום – שינוי שם למוצר כדי להצחיק את הנוכח השומע.
6.
עשו
בעל הלב הרחב
אהבת המשפחה ערך עליון בעיניו
ויודע גם לוותר בשביל אותה אהבה. לגבי יצחק ורבקה כבר "האשמנו" את עשו
בכיבוד אב ואם. אך את אהבתו הוא מוכיח גם באהבתו את אחיו המוצג כקטן.
"ויאמר
עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה"
יעקב
רוצה קנייה של בכורה , עשו מוכן לתת לו אותה בלא תמורה ובעדינות מתרץ את כוונתו זו
כאשר אומר ממילא מחר אני מת ( ורמז שגם אתה מת) אז איזה ערך יהיה לתואר הזה? אתה
רוצה את השולחן הגדול שלי קח לך. אין לי צורך בו יש לי ערכים חשובים יותר כמו
אהבתי אותך ואהבתי את הורי ואת דאגתי לצרכי המשפחה. זה עשו האיש!
7.
עשו
הפגיע הרגשני
ברגע
שיעקב מבקש מעשו להישבע לו בקשר לבכורה, עשו נפגע עד עמקי נשמתו, שהרי בכך יעקב
חושף בפניו את פניו האמיתיים.
האסימון
נופל ועשו שהוא בעל כבוד לא חוזר בו ממוכנותו להעביר את בכורתו, (אך לא כמו לפני
רגע בלא תמורה,) אלא בתמורה. הוא בהחלט רוצה תמורה בעד מכירת הבכורה.[5]
הרגשנות
האחרת מתבטאת אצל עשו בעת הברכה
"כשמוע
עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד "
עשו
מבקש לברך גם אותו, וגם מתחנן " הלא אצלת לי ברכה" וגם אומר "
הברכה אחת לך אבי?, והוא בוכה. ואז אביו
מברכו.
הרגשנות
הנוספת הנגלית לעין הקורא אצל עשו היא כאשר אחרי עשרים שנות הינתקות הוא פוגש את
אחיו יעקב. הוא רץ אליו נופל על צווארו ובוכה. בוכה מרוב התרגשות.
הוא
מתרגש לראות , ומן הסתם, גם שמח בנשותיו וילדיו של אחיו, " מי לך כל המחנה
הזה" ועוד מכנה אותו בשם אחי ואומר לו:
" ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך" ולאחר מכן מבקש ממנו לבוא עמו
שעירה. אהבה ורגשנות רבה מגלה כאן עשו
כלפי אחיו יעקב שלא ראה אותו מזה עשרים שנה.
8.
עשו
הנושא פניו לעתיד.
שני ענייניים מלמדים אותנו על ראיה עתידית של
עשו לגבי המשך דורו וצאצאיו.
א. נישואיו.
ב. הפסוק" וישטום עשו את יעקב על הברכה עשר ברכו
אביו...."
נישואים -
שלא כשיעקב שלא נתן לבו לנישואין ולהמשכיות עשו ממהר לקחת לעצמו שתי נשים
שאהב, כדי להמשיך את הדור. וכבר עמדנו על
כך לעיל
הברכה -
עשו שוטם את יעקב לאו דווקא על הרמאות שרימה אותו בלקיחת הברכה, אלא בשל
מהות הברכה שקיבל. כאמור עשו קיבל ברכה ארצית חומרית גשמית מפי יעקב, יעקב קבל
ברכה שבדין מטעם אלוהי ישראל מפי יעקב. ועל כך מריו של עשו שרוצה גם הוא להבטיח את
עתידו ועתיד ילדיו.
9.
עדינות
הנפש של עשו
עשו,
שכל חייו דאג לאביו ולאמו, בעיקר לאביו לפי התורה ,עומד ושומע את הברכה העיקרית
והקובעת של יצחק ליעקב בשולחו לפדן ארם. הוא שומע את מה שהוא רצה לשמוע ולא שמעו
מעולם והוא : שיצחק מבטיח ליעקב את המנהיגות. הוא מברך אותו בברכת אברהם לזרעך אתן
את הארץ הזאת לו ולזרעו לרשת את הארץ אשר נתן ה' לאברהם.
ברגע
זה יודע עשו שהפור נפל באין משיב. לא הוא יהיה המוביל, אלא יעקב. הוא גם שומע שאמו
ואביו רוצים שיעקב יצא לפדן ארם כדי למצוא לו אישה.
עשו
בודאי יודע שיצאה השמועה שהוא עומד להרוג את יעקב ולא היא! שהרי כלל לא חשב בכיוון
הזה. אך כדי להוכיח קבל עם ועדה וגם להוריו שמעולם לא היתה לו כוונה כזאת אין הוא
הולך בעקבות אחיו צפונה לפדן ארם,כדי לקחת לו אישה ממשפחת רבקה, אלא שם לבו וצעדיו
דרומה אל דודו ישמעאל כדי לקחת מבנותיו לו לאישה.
עשו
גם לא חושב לגרש את נשותיו שילדו לו את ילדיו ועמדו לצדו בשנותיו אלו. יש בו
עדינות נפש באיש.
נספח
מספר 2 הרחבה של מדרשי חז"ל המדברים
בגנות עשו
עוד
טרם ההיריון רואים מגמה מסוימת שוביניסטית מעיקרה העולה מנימת דבריו של רש"י
פרק
רכ "כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ
כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ".
לפי
הפשט יצחק התפלל לה' בשביל אשתו שהיא עקרה . ומכיוון שהוא זה שהתפלל מובן שאליו
תהיה גם התשובה האלוהית. ולכן ויעתר לו ה' ורבקה נכנסה להיריון.
מה
עושה רש"י?
ויעתר:
" הרבה והפציר בתפילה. וגו' לנוכח אשתו: -
זה עומד בזווית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת.
ויעתר לו: ולא לה שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק
לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה.
המגמתיות
ברורה: לא כתוב שרבקה מתפללת! ואצל רש"י היא כן מתפללת. כפשוטו מובן שמי שמתפלל הוא זה שייעתר או שלא
ייעתר . רש"י דורש את העניין כאילו משום שיצחק הוא בנו של אברהם הצדיק לכן
תפילתו נענית ואלו משום שרבקה בתו של לבן הרשע. לכן תפילתה לא נענית. אך מי אמר א.
שפרשנות זו נכונה? והרי הדברים לא כתובים בשום מקום! ב. מי אמר שלבן היה רשע? מילא אם היה אומר שהיה
עובד ע"ז . אך רשע? לפי מה? מה הקשר
לרחשי הלב ולהשטחות לפני הקב"ה בתחינה ובקשה לייחוס משפחתי של בן לצדיק או בן
לרשע.
אומר
בזהירות , שדומה עלי שברובד שני ניכרים בפרוש זה רמזים שוביניסטיים מובהקים. אך
זאת נראה בהמשך.
ועתה
להתנכלויות לעשו הנה:
פרק
כה 22: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה
זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה".
לפי הפשט ולפי הידע הביולוגי שלנו
הילדים הכו ברגליהם בבטן אמם. זעו ונע בבטנה ותו לא. אצל רש"י כשהיתה עוברת על פתחי תורה ... יעקב מפרכס לצאת
. עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת
ואני
שואל מניין? וכי רש"י או מישהו מטעמו היה שם לחזות בעיניו שכך אומנם קרה? אין ספק שיש בכך משום מגמתיות ברורה.
הלאה:
במדרש
רבה פרשה סג סימן ו על פסוק כ"ב אומר ר יוחנן על המלה ויתרוצצו:
" זה רץ להרג את זה וזה רץ להרוג את זה". כלומר הוא רואה במלה יתרוצצו
הוראה של רציצה לרצוץ ראשו של זה.
כלומר
השנאה והקנאה הדדית ולכן המאבק הוא בין
כוחות שקולים במטען הרגשי שלהם.
ריש
לקיש אומר: זה מתיר צוויו של זה כלומר
"ויתרוצצו " לפי ריש לקיש הוא חיבורן של שתי מילים יחדיו היתר וצו והפירוש הוא שיש שוני בין מנהגי העמים
עובדי עבודה זרה לבין היהודים. גם בחוקים וגם במנהגים. כלומר המאבק הוא בין תפיסת
עולם מנטליות ודת שונה.
ברכיה
בשם רבי לוי אומר: שלא תאמר משיצא ממעי
אמו נזדוג לו, אלא עד שהוא במעי אמו זרתה מתוחה לקבלה הדא הוא דכתיב ( תהלים נח,
ד) זרו רשעים מרחם. ויתרוצצו הבנים בקרבה – בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי
מדרשות יעקב מפרכס לצאת, הדאו הוא דכתיב
ירמיהו א., ה "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ
ומפרכס לצאת הא הוא דכתיב זרו רשעים
מרחם".
כאן
מפורשות עולה מהפרוש שנאה תהומית מעשו ליעקב. כלומר כבר שהיה במעי אמו אגרופו של
עשו מתוחה היתה כדי להכות את יעקב. היינו
עשו רשע מנסה להכות את יעקב מראשיתם של שני אלו. וכן שולח ר' ברכיה את עשו לעבודה
זרה ואלו את יעקב לעבודת ה'.
זוהי
מגמתיות ברורה עם הטמאת גנים של רוצח מכה נפש עובד עבודה זרה ורשע על עשו עוד
בהיותו בבטן אמו. המגמתיות כאן בשיאה.
"עשו
הרשע " ככינוי לדמות התנ"כית
מופיע למעלה ממאתיים פעם בלשון חז"ל ואף לא פעם אחת בתורה! האם
עובדה זו לא אומרת דרשני לגבי המגמתיות של חז"ל בהתנכלות לדמותו של עשו?
בהמשך בפסוק כג אומר לה ה' "....ושני
לאמים ממעיך יפרדו". על כך מהין ר' ברכיה ואומר: "מכאן
שנולד מהול". משמע עשו נולד ערל. ואני אומר: נו באמת...
רש"י
אומר על זה " מן המעיים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו". ואני שואל מניין
הוא לוקח את הדברים האלו. והרי זה לא נאמר בשום רמז ובשום מקום!
וכך
גם בפסוק הבא כ"ד:
וימלאו
ימיה ללדת:
בבראשית
רבה פרשה סג סימן ח נאמר : וימלאו ימיה
ללדת – להלן חסרים וכאן מלאים. להלן כתיב ( בראשית לח כז) תאומים – פרץ וזרח שניהם
צדיקים: וכאן תוֹמִם – יעקב צדיר ועשו רשע.
כלומר:
תמר ילדה לירחי לידה חסרים ורבקה ילדה
לירחי לידה מלאים היינו 9 ירחי לידה. בתמר הוא כותב תאומים כי גם פרץ וגם זרח היו צדיקים. ואלו ברבקה
תומים מחסיר אל"ף ללמדנו שרק יעקב בלבד היה צדיק.
רש"י
מסתמך על המדרש בבראשית רבה ואומר: אבל בתמר כתיב: ויהי בעת לדתה וגו'.... ומסיים
בדברי המדרש ".... אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע ".
גם
על המלה " אדמוני" מתעכבים חז"ל
ועושים ממנה "מטעמים" זאת למרות שמול עיניהם עמד דוד המלך שהיה אדמוני
עם יפה עיניים. אך כשמדובר בעשו, הכל מותר. הנה:
על פי הפשט היינו מפרשים אדמוני =בשפתנו ג'ינג'י. או שער חלודה.
חז"ל
מפרשים סימן שיהיה רוצח שופך דם האדם.
והנה
מה שמצינו במדרש בראשית רבה פרשה סג סימן
ח אדמוני: ראבא בר כהנא אמר " כאילו שופך דמים. אך
מצינו שגם דוד היה אדמוני, אלא שאצל דוד נאמר שהיה עם יפה עיניים. פירוש הדבר ,
לדעת ראבא בר כהנא הוא , שעשו מדעת עצמו היה הורג אך דוד חו"ח מדעת עצמו, אלא
מדעת סנהדרין.
גם
כאן רש"י מסתמך על המדרש ואומר: " סימן הוא שיהא שופך דמים".
וכך
גם לגבי פסוק ח " ויקראו שמו עשו: הא
שווא שבראתי בעולמי. היינו הקב"ה אמר על עשו הנה דבר שווא שבראתי בעולמי ואין
כל תועלת ביצור הזה עשו.
גם
לגבי ואחרי כן יצא אחיו רומז רש"י לפי מדרש
אגדה ששמע שבעצם מי שנכנס ראשון בעצם לו מגיעה הבכורה כי הוא בעצם נכנס ראשון.
היינו הבכורה לפי מי שנכנס ראשון ולא לפי מי שיוצא. שוב ניסיון להצדיק את מעשה
יעקב.
אנו
ממשיכים בפרק אל פסוק כז ואל האימרה " ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב
אהלים"
אשר
ל " ויגדלו הנערים"אומר
רבי לוי " משל להדס.... לאחר שלוש עשרה שנה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה
הולך לבתי עבודת כוכבים"
רש"י
גם כאן כנראה מסתמך על המדרש שאומר: כיוון שנעשו בני שלוש עשרה שנה, זה פרש לבתי
מדרשות וזה פרש לעבודה זרה.
ויהי עשו
איש ידע ציד פרשה סג סימן י " צד את הבריות בפיו. לא
גנבת, מאן גנב עמך? לא קטלת, מאן קטל עמך?
גם
הדרש הוא בכיוון הכפשת עשו. כאילו עשו שופט את הבריות ושם מכשלה בפיהם. הוא מתחכם
עמם ומכשיל אותם במכוון כשאומר: אתה החשוד
לא גנבת , אבל אמור נא מי גנב אתך. או אתה החשוד לא הרגת. אך אמור מי הרג אתך? ואם
החשוד נופל בפח יוצא שהדין הנגזר הוא על נאשם שהוא בעצם יכול להיות חף מפשע.
רש"י מפרש איש ידע ציד
" לצוד ולרמות את אביו בפיו. גם כאן מסתמך רש"י על המדרש בבראשית רבה:
שממשיך ואומר ששואל את אביו איך מעשרין את
המלח ואת התבן? כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות. היינו כמו רוצה היה לומר המדרש שעשו
ניסה ליצור רושם בדבריו על אביו כאילו הוא צדיק תמים המדקדק במצוות.
לדעתי
רחוקה מהשכל דוגמא זו שהיא בבחינת אליה וקוץ בה מהצד השלילי של הדוגמא שהרי
ממה נפשך: אם לא היה מביא דוגמא זו היינו יכולים באמת לחשוב שעשו היה בור
ועם הארץ ואולי גם עובד עבודה זרה. אך אם הביא דוגמא זו שכביכול ניסה עשו ליצור
רושם שהוא מדקדק במצוות , משמע שהבין במצוות וידע אותם ידע את עניין העישור ואת
החומרים שמהם יש לעשר.
עד
כדי כך רבתה השנאה לאיש שאפילו הדוגמא לא נבחרה בקפידה. ולהפך חוזרת כבומרנג מול
המפרש הקדמון.
אונקלוס אגב מתרגם
ומפרש את הנאמר לכך שעשו היה איש עובד בשדה ויעקב איש לומד באולפן היינו זה
איש חומר וזה איש רוח.
ואנו
יודעים שגם יעקב היה איש שדה שהרי היה רועה צאן. אז מניין האולפנא?
כלומר
מגמת חז"ל היא לפרש את יודע ציד לצוד ולרמות את אביו בפיו. בעוד שכל מי שקורא
את הפסוק מבין שהכוונה שעשו היה צדיק והיה מכבד את אביו ודואג לו לצייד כדי שייהנה
מהמזון אותו הוא מביא לו.
דוגמא
אחרת למגמה של חז"ל להכפיש את האיש עשו היא בפסוק כט כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו
מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.
באופן
שאינו משתמע לשתי פנים אנו קוראים שעשו
שיצא לצוד צייד וכנראה שהה בשטח שעות רבות, ואפשר וגם חם היה אותו היום, ואפשר
והציד גם לא בא לו בקלות, בסופו של יום הצליח לצוד ולבוא הביתה עייף מאוד. זה סביר
זה הגיוני וזה בר מציאות.
מה
אנו מוצאים בבראשית רבה פרשה סג סימן יב?
מוצאים
שעשו בא על נערה המאורסה והדרשן
מוצא לכך סימוכין הן מהמלה ויבוא עשו מן השדה וקושר זאת לפסוק מדברים כב 25
ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה וגו'" "והוא עיף"
שהרג את הנפש וגם כאן קושר לפסוק מירמיהו: " כי עיפה נפשי
להורגים" על כך מוסיף ר ואמר:
" אף גנב, היך מה דאת אמר "אם
גנבים באו לך אם שודדי לילה" עובדיה א 5.
רש"י
גם כאן מסתמך על המדרש ומפרש: " והוא עיף – ברציחה. ומביא את הפסוק
" כי עיפה נפשי להורגים"
אבן
עזרה מרכך כמו בארץ עיפה רעב וצמא
המגמה
החז"לית לא פוסקת כאן, אלא ממשיכה לפסוק הבא
ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם
הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם.
עוד
בבראשית רבה פרשה סג סימן ל: אמר ר' יצחק בר' זערה: פער פיו אותו הרשע כגמל......
ואין אובסין את הגמל ולא דורסין, אבל מלעטין.
רש"י
מסתמך על המדרש ואומר: ַהלְעִיטֵנִי אפתח פי
ושפך הרבה לתוכו,כמו ששנינו: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו.
כאן
המדרש ורש"י מנסים להציג את עשו כמעין בהמת בר, זולל ושובע טיפוס בהמי הלהוט
אחר אוכל. ואני שואל האמנם?
וכך
ממשיכה הפרשנות באופן מגמתי כמעט שיטתי להשמיץ ולהכפיש אך נמשיך אל הפסוקים
הצועקים במיוחד בהמשך:
בין
לבין נזכיר בקצרה את המאמרים הללו:
"מן
האדום האדום הזה" מדברים ריש לקיש ור
יוחנן על אב טיפוס לאדום ומתכוונים לדם
שהוא האדום ביותר. כמו לרמוז לנו שעשו היה אוהב דם.
אשר
ל "למה זה לי בכורה" משתעשע ריש לריש בצליל המילים וקושר זאת לפסוק
משמות ט"ו ב "זֶה אֵלִי
וְאַנְוֵהוּ " מקיש מצלצל ואומר מלמד שכפר ב "זה אלי" כמו אמר
למה זה לי כ למה זה לי אלי.
"וַיָּקָם
וַיֵּלַךְ" ר' לוי אמר: "מעולמו יצא".
כלומר התפקר ויצא לתרבות רעה וכן ראה ב ויקרא רבה שם שם.
"וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה"
" ומה ביזה עמה? אמר ר' לוי תחית המתים
בזה עמה, הדא הוא דכתיב ( משלי יח ג) "בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון
חרפה"
לא די בכך,
אלא שרבי לוי דורש , עתה, את הפסוק ממשלי כך:
בבוא רשע זה עשו, שנאמר: (מלאכי כ ד)
"וקראו להם גבול רשעה "
וממשיך ומשרשר, שאומר: " בא גם בוז"
שבא בזיונו עמו " ועם קלון חרפה -
שנתלוה לו קלונו של רעב, ואין חרפה אלא רעב, שהיך מה דאת אמר ( יחזקאל לו ל)
"אשר לא תיקחו עוד חרפת רעב בגוים"
כלומר לדעת ר לוי המלה "את" ( את הבכורה) הוא ריבוי
לבכורה כלומר בנוסף לבכורה הוא ביזה את תחיית המתים, וכן מסתמך על פסוקים להראות
הופעת רעב וכן כאשר רשע מופיע מופיע עמו
גם בוז. שורה תחתונה לכל המופעים האלו "
וכל הפוסל..... במומו פוסל " (קידושין ע' א) או אם לא תאמינו כי לא
תאמנו (ישעיהו ז ט)
ורש"י מה הוא אומר? " וַיִּבֶז עֵשָׂו"
העיד הכתוב על רשעו שבזה עבודתו של מקום.
ומה היא מגמתיות אם לא בפרשנות זו האחרונה .
שהרי הדברים מדברים בעד עצמם והתורה באה להראות
דבר מה אחר לגמרי ממה שלענ"ד
חז"לינו מנסים להראות.
התורה לא מנסה להראות זלזול של עשו בבכורה. כלל
וכלל לא. שהרי אין שום טעם בלימוד שכזה.
שהרי נניח והיה עשו באמת מזלזל בבכורה, האם יעקב לא היה יודע זאת במשך כל
שנות הילדות שלהם? האם השאלה כלל וכלל לא עלתה עד לרגע זה? ואם יעקב היה יודע זאת הרי שכלל וכלל לא היה מציע הצעה מוזרה כזאת של מכירת בכורה.
פשוט היה אומר "איכפת לך שאני אחשב
לבכור?"
מכאן שיעקב ידע שעשו לא מזלזל כלל וכלל בבכורה!
אפשרות ריאלית אחרת היא שכל עוד יעקב לא העלה
את הנושא של הבכורה או נכון יותר כל עוד רבקה "לא בישלה את התבשיל" ,
עשו ויעקב כלל לא נתנו דעתם על כך ולא ייחסו לכך חשיבות. אך כאשר אחיו בא
אליו; לא בבקשה של אח אל אח, אלא בעניין של מו"מ של מקח וממכר של בכורה, הדבר
הדהים את עשו עד כדי כך שעצם הצעת המכירה גרם לו לבוז את הבכורה. שהנה בכורה זו, עצם קיומה, עלולה לגרום לריב
ומדון, מקח וממכר, הרחקת לבבות בין אח לאחיו.
ונדמה לי שזו הפואנטה. זו הנקודה אותה רוצה התורה להדגיש
שמעמד, כסף, רכוש, אלו גורמים
במציאות חיינו שעלולים לגרום גם לפרוד וריב בין לבבות קרובים ביותר זה לזה.
נשוב לדון בכך ביתר פירוט, בהמשך, כאשר נדבר על
עממיותו, תפיסת עולמו, ואישיותו של עשו ביחסו ליעקב אחיו.[6]
המשכנו לדפדף בין דפי התורה למקום הבא בו מופיע
השם ומופיעה הדמות של עשו. והנה הגענו אל פרק כו , לקראת סוף הפרק, והנה לתומנו
שוב אנו מגלים שחז"ל ממשיכים במסורת ההכפשות של עשו הנה שורו וראו:
לד וַיְהִי
עֵשָׂו בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית
בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי.
אנו חוזרים לבראשית רבה פרשה סה סימן א ההתייחסות כאן למי שחז"ל סוברים יצאו מעשו
היינו אדום ורומי. וכן להיותו רודף נשים ואונס אותן. מענה אותן כלשונו. לפי זה
אומר ר' פינחס בשם ר' סימון "....... מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשט את
טלפיו . כלומר: שאני טהור, כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחומסת נראית כאילו מצעת את
הבימה, כך עשו, כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותן, וכיון שהגיע לארבעים שנה
דמה עצמו לאביו, אמר: מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אשה בן ארבעים
שנה , הדא הוא דכתיב" ויהי עשו בן ארבעים שנה וייקח אשה".
רש"י בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה
"עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר:
יכרסמנה חזיר מיער (תהילים פ יד). החזיר
הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו, לומר: ראו שאני טהור: כך אלו אלופי עשו גוזלים
וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עש/ו צד נשים מתחת בעליהן ומענה
אותן, כשהיה בן ארבעים אמר: אבא בן ארבעים שנה נשא אישה, אף אני כן.
רואים בפירוש שרש"י מסתמך וסומך ידיו על
המדרש בבראשית רבה.
אבל ראו עד היכן הגענו שחכמינו יקירינו מדמים
את עשו לחזיר וצאצאיו לבני חזירים. עשו מופיע בעיניהם כ"חוטף" נשים
מבעליהן ומענה אותן קרי אונס אותן. נו
באמת...
רחוק מכל כתוב, רחוק מכל שכל ,רחוק מכל מחשבת
אדם מול פשט הכתוב בתורה.
והנה אנחנו ממשיכים במסענו אחרי עשו והגענו
דרכנו אל פרק כז.
כבר בפסוק א אנו מוצאים התנכלות לעשו בשל אביו
יצחק. שאומר ר' יצחק שעיניו של יצחק כהו ( לא מזוקן חו"ח ) ,אלא משום "
שהצדיק את הרשע כהו עיניו"
ועל כך מוסיף
רבי יהושע נדבך עבה וחזק כשאומר בהמשך ( ב"ר פרשה סה סימן ו) "
לא ממה שהיתה רבקה אוהבת את יעקב יותר מעשו עשתה את הדבר הזה , אלא אמרה לא יכנס עשו ויטעה באותו זקן, על שם תועבת ה'
גם שינהם
כלומר לדעתם יצחק כבר נענש בכך שאהב את עשו
ולכן כהו עיניו , ואלו רבקה חששה שאם יברך את עשו הוא בעצם ירשיע את יעקב- את
הצדיק. ומי יודע איזה עונש יקבל יצחק בשל
כך. כלומר רבקה עשתה כל שעשתה לא בשל אהבתה ליעקב, אלא משום דאגתה ליצחק.
אך מי כמונו יודעים שהעובדות מלמדות אחרת[7].
בהמשך אנו שומעים מוטו ידוע כמו שמצינו בעקדה
למשל " ויאמר אליו אבי ויאמר הנני.
וכן במקומות נוספים בתורה המסקנה של הדרשן היא שהסגנון הזה הוא של צדיקים.
מכאן הוא מסיק שאם עשו השתמש בביטוי הזה ואמר לאביו "הנני" הוא אמר זאת
בעורמה כדי להטעות את אביו שיחשוב אביו שהוא צדיק ולא היא!
"וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל-עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא" שוב נישא עינינו למדרש ונראה עיוות לפשט
שנאמר ב ב"ר פרשה סה סימן ה "
אם מצא הרי מוטב, ואם לאו, להביא מן הגזלות ומן החמסין.
ורש"י מסתמך על זה ואומר: מהו להביא? אם
לא ימצא ציד יביא מן הגזל. היינו חז"ל הופכים את עשו גם לגנב בפוטנציה.
ואני אומר: למה להתחכם, כאשר הפשט אומר בפרוש שהוא יביא את הציד לאחר
שיצוד אותו. כל כך פשוט כל כך ברור.
והרי יצחק מפורשות אומר לו צא לשדה צוד ציד
והביאה אלי. וזה בדיוק מה שעשו עושה וכך אומר הפסוק. אלא שאם אפשר למצוא
פתח ותחכום כדי להכפיש את האיש אז למה לא?
ואם בבגדים עסקינן, אז בבגדין ירשיעו אותו
חז"ל והנה הדברים כלשונם:
"טו וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו
בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ
בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן. "
על כך כותב המדרש: " מה שחמד מנמרוד והרגו
ונטלן, הדא הוא דכתיב ( משלי י ביב)
" חמד רשע מצוד רעים".
מפליא שעד כדי כך הסלידה מעשו עד כי התואר
"רשע" מתחבר אצלם ישר עם "עשו" לא קין לא נבוזרדן שר הטבחים לא נבוכדנצר וכו'
דווקא עשו. מעניין לא?
ומה רש"י אומר?
הַחֲמֻדֹת הנקיות כתרגומו דכיתא. דבר
אחר: שחמד אותן מן נמרוד. "אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת"
והלא כמה נשים היו לו, והוא מפקיד אצל אמו? אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן.
ועל כך גם הייתי מרים גבה ואומר נו באמת...
כא
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי
הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם-לֹא.
על כך רש"י כותב: "אמר יצחק
בלבו" אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו,
לכן,
לפי רש"י רצה למושו.
נמשיך ברש"י
כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ
וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.
" שמדבר בלשון תחנונים קום נא
( מסתמך על פסוק יט שבו אומר לו
קום נא שבה ואכלה מצידי) אבל עשו בלשון קנטוריא דבר " יקום אבי"!
אז אני שואל ממה נפשך: אם חז"ל מודים
ואומרים ומדגישים שאין כעשו בארץ כאדם שיודע לכבד אב ואם אז "יקום אבי" נאמר במשמעות של כבוד
אב ואם ולא כפקודה . אך אם יקום אבי הוא
בלשון זלזול או פקודה, אז איך חז"ל מדברים בעשו כנוהג בכבוד הוריו?
הלאה:
כד
וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי.
פירוש רש"י: לא אמר אני עשו, אלא אני.
מפרש את תשבתו בלשון מתנשאת. ולא שנקט
לשון קצרה כמקובל. שהרי אם היה מדובר ביעקב סבורני שלא היה מעלה במחשבתו אפילו
פירוש שכזה!
רש"י מפרש: במרמה=
בחוכמה.
ואני שואל מה הקשר בין מרמה לחוכמה? אלא שהמרמה
אף היא טעונה חוכמה. וכי לכך רש"י התכוון. היינו להחמיר עם יעקב? חו"ח ,
אלא שרש"י מתכוון יפה למה שהוא כותב.
שהרי איך אפשר להכפיש את אב האומה שהוא טהור זכאי ועשוי ללא רבב?
מא וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקֹב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה
אֶת-יַעֲקֹב אָחִי.
בבראשית רבה פרשה סז סימן ח "אומר ר 'אליעזר בר' יוסי " נעשה לו
שונא ונוקם ונוטר, עד כדון קראין סנטרוי דרומי"
הנה דוגמא לפנינו כיצד הפן המדיני פוליטי נכנס
לתוך דברי חז"ל בשנאתם התהומית את עשו.
הדרשן יוצר נוטריקון מהמלה וישטום
כנוטריקון שונא, נוקם, נוטר. והוא אומר עד עתה קרויים השרים הרומאיים
סנטורים של רומי והוא דורש סנטורי ונעשה לו שונא ונוקם ונוטר עד כדון קריין סנטרי
דרומי.
אבן
עזרא מפרש וישטום "נטר איבה"
ולא שנאה. מלשון לו ישטמנו יוסף (בראשית נ
ט"ו)
דומה שפירושו של אבן עזרא רך יותר וקרוב יותר
לאמת. שהרי טבעי הוא שהעיוות בברכה יכול שיגרום לאח לקנאה ואולי לריחוק עד כדי
איבה אך לא לשנאה שכן אחיו הוא!
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ
והרי אי אפשר לדעת מה אדם הוגה בלבו! זו עובדת
חיים. לכן גם המספר לא יכול לומר דבר שכזה. יוצא אפוא שזו פרשנות של כותב הדברים.
או של התורה. אך אין לקבל דבר זה כאותנטי כאמיתי שכאמור איש לא יכול לדעת מה אדם
הוגה או מהרהר בלבו לבד מהאיש עצמו או תרצו האלוהים.
וראו נא מה חז"ל עושים מזה:
בראשית רבה פרשה סז סימן ח: " הרשעים ברשות לבן" ( תהילים יד א)
כלומר אצל הרשעים היצר שולט ואלו אצל הצדיקים האני שולט ביצר.
ועתה ההשוואה:
" אמר נבל בלבו" ויאמר עשו בלב (
מ"א י בכו)"
"ויאמר ירבעם בלבו" אבל הצדיקים לבן
ברשותן (ש"א א יג) והנה היא מדברת על
לבה ( כ"ז א) ויאמר דוד אל לבו (
דניאל א ח) וישם דניאל על לבו או בראשית ח כא ויאמר ה' אל לבו."
כלומר לפי דברים וידבר בלבו - לשון רשע
וידבר אל לבו –
לשון צדיק.
אז אם כך מה אומרים הפסוקים הללו:
יחזקאל פרק יד
לפי אותו כלל היה צריך להיות כתוב אשר יעלה את
גלוליו בלבו ולא אל לבו? הלא כן?
בקיצור גם כאן יש תחכום כדי להרשיע וכדי לפגוע
בדמותו של עשו.
לפי רש"י בפירושו ל "וַיֻּגַּד לְרִבְקָה" ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו.
כלומר רש"י מבין שאי אפשר לדעת מה אדם
מהרהר בלבו שהרי לא יתכן כדבר הזה. אז הוא מתרץ זאת באופן מטאפיזי היינו רוח הקודש
באה אל רבקה וגילתה לה את שמהרהר עשו בלבו.
אבן עזרא ריאלי יותר ואומר: " יתכן שגלה
סודו לאחד ממקורביו"
זו פרשנות קרובה יותר לאמת אך הייתי אומר לאבן
עזרא בזהירות ואולי מישהו משונאיו של עשו הלעיז עליו כדבר הזה? ועוד מוסיף אבן
עזרא ואומר: "ויש אומרים על דרך נבואה היה". ובכך הוא רומז לדברי
רש"י.
רמב"ן מביא את דברי ראב"ע אך מוסיף
ואומר: " ואין צורך כי ההסכמה בדבר אשר ימלך אדם עם לבו תקרא אמירה עם הלב,
אע"פ שיהיה בה דבור בשפתיים וכן בלב ולב ידברו כי הרצון יקרא לב וכל ישראל לב
אחד להמליך את דוד שהיו כולם על אותה ההסכמה והיו מדברים בה ..." כלומר רמב"ן רואה את הדברים מבחינה סמנטית.
אך גם כאן המשמעות היא לא חד חד ערכית.
לסיכום נראה שגם פרשני ימי הביניים מוצאים קושי
בדברים שאדם מהרהר בלבו. ולדעתי דעת התורה
היא המובאת כאן והיא בבחינת דעה בלבד ולא אמת לאמיתה. נכון יותר , לדעתי, שהקנאים,
והשוטמים את עשו הם אלו שהלעיזו עליו והאם שהפיצו את השמועה הסבירה והמסברת את
העין שעשו רוצה להרוג את אחיו. דבר שלפי אופיו ואהבתו של עשו את אחיו לא יעלה כלל
על הדעת.[8]
יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב
אָחִי.
בבראשית רבה פרשה סז סימן ח בפרוש לפסוק זה מתגלה שיא הרוע והשפלות
בהתנכלות לדמותו של עשו מצד חז"ל מעורר קבס וגועל. הנה :
"רבנן אמרי: אם הורגו אני, יש שם ועבר
יושבין עלי בדין ואומרים לי: למה הרגת את אחיך? אלא הריני הולך ומתחתן לישמעאל ,
והוא בא ועורר עמו על הבכורה והורגו ואני עומד עליו כגואל הדם והורגו, ויורש אני
שתי משפחות
כלומר אני מתחתן עם ישמעאל הוא הופך למקורב אלי
ולכן בא והורג את יעקב בטענה שהבכורה מגיעה לי ואז אני בא בתור גואל הדם של יעקב
והורג את ישמעאל וכך אני יורש שתי משפחות.
זו הרי מחשבה רעה מעוותת ומעוררת דחייה
וגועל. ונראה זאת כמובן בהמשך.
וקראתי בבראשית רבה[9]
בפירוש דברים אלו כלהלן עמוד 69
" ונראה יסודו של הדרש לפי הדרך המדינית
של הרומאים, שהיו מתקרבים בכל הידידות לאחת המדינות עד שהיו מעוררים אותה על מדינה
אחרת, ובסופן שתי המדינות גם יחד נופלות בידי רומא.
אך מסע ההשמצות טרם נגמר הנה אנו קוראים בהמשך:
מב וַיֻּגַּד
לְרִבְקָה אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא
לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם
לְךָ לְהָרְגֶךָ
לפי רש"י כבר הזכרנו לעיל "ברוח
הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו".
לפי המדרש ב בר"ר אותה פרשה אך סימן ט
" ר' חגי בשם ר' יצחק: אמהות נביאות היו, ורבקה היתה מן האמהות."
כלומר רבקה היתה נביאה ולכן ידעה לקרוא מחשבות
לב של אחרים.
אשר ל הִנֵּה
עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ
כותב רש"י: " נחם על האחוה לחשב
מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך . ומדרש אגדה כבר אתה מת בעיניו ושתה עליך כוס של
תנחומים ( בר"ר) ולפי פשוטו לשון תנחומים, מתנחם הוא על הברכות בהריגתך.
מה רש"י בעצם עושה? לומד מפסוק זה שתפנית
חדה מאין מהפך חל אצל עשו שבמקום האחווה שהיתה התהפכה אצלו מחשבתו להתנכר ליעקב
ולהורגו.
מובן שדברים אלו רחוקים מהשכל ואינם מופיעים
אפילו כרמז בשום מקום בכתובים. מעולם לא אמר עשו מפורשות בפיו שהוא רוצה להרוג את
יעקב, ובפועל הוא גם לא רודף אחריו ולא מנסה להורגו. ההפך מכך הוא הנכון, עשו
מתגעגע לאחיו ורץ אליו, בפגישתם, מחבק אותו מנשקו ובוכה על צווארו.
מתייחס לנאמר ב בר"ר שתה עליך כוס תנחומים
ומפרשו כפשט מוצא עילה להרוג את יעקב כיישור קו עם עוול הברכות.
לפי שמצינו עד כה ראינו שחז"ל לקחו את
דמותו של עשו בנו של יצחק אח תאום ליעקב ובשל רוח התקופה בה הם חיו ובשל הזיהוי
המאוחר של הדמות עם אדום ועם רומי ( נצרות) הם משמיצים דמות זו באופן מגמתי
שיטתי כדי להנציחה לדורות בכינוי "
עשו הרשע"
1.2 התייחסות חז"ל
ליעקב
כה כ"ב "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים"
כאשר רבקה היתה עוברת "
על פתחי תורה של שם ועבר יעקס רץ ומפרכס לצאת"
כלומר לפי חז"ל עוד בבטן אמו היה שוחר
תורה וצמא לשמוע חוקיה ומשפטיה. ואני שואל האמנם?
כז
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה
וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.
מה רש"י אומר על זה? "... כיוון
שנעשו בני שלוש עשרה שנה, זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודה זרה".
מניין לרש"י שיעקב הלך לבתי מדרשות? וכי
באותה תקופה היתה המלה מדרש בכלל קיימת? שלא לדבר על כך שבוודאי לא היו בתי
מדרשות. אנו מדברים על שחר ההיסטוריה היהודית. ימי האבות אין ספק שהדברים מגמתיים.
ונניח שהיו בתי מדרשות מניין שעשו ויעקב שניהם לא הלכו יחדיו לבתי מדרשות והרי הם
בסה"כ בני שלוש עשרה שנה עדיין בחזקת האב והאם מאותו בית אותו חינוך אותו קו
חיים!
כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק
אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.
גם כאן המגמתיות בולטת: ספורנו כותב: " ורבקה אוהבת את יעקב לבדו
מפני שהכירה ברשעו של עשו".
ואני אומר וכי אפשרי בעולם שאם לא תאהב שווה
בשווה את פרי בטנה? ואם בדרך כלל כך הם הדברים ומדובר בתינוקות, אז מניין ספורונו
ממציא לנו דעה שעשו התינוק היה רשע ושאמו הכירה ברשעתו? בעל כורחך תגיד שהדברים מגמתיים.
כט
וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.
רש"י כותב: ויזד לשון בשול , כתרגומו, והוא עיף – ברציחה.
כמה דתימא " כי עיפה נפשי להרגים (
יר' ד לא)
פירוש דעת מקרא סובר כמוני כשאומר: "
ופשוטו - בשל למאכלו ולמאכל רועי אביו
שעליהם היה ממונה"
ואוסיף ואומר כאן:
כשם שאנו מרבים באכילת תפוחי אדמה, כשם שהיפנים
והסינים מרבים באכילת אורז , סביר בעיניי להניח שהמאכל השכיח שרבקה היתה מבשלת
בבית יצחק ושפעמים היה יעקב עוזר לה בכך היה עדשים.
נזיד עדשים היה , לפי הנראה , מאכל יומיומי
בבית יצחק ולא אחת יעקב שזמנו היה פנוי
יותר משל עשו היה עוזר בהכנתו.
רש"י
על פי צליל משווה כאילו נזיד ל ציד ( יוד ודלת זהות בשתי המילים ) מכאן זה
מבשל - ילד טוב ירושלים. וזה רוצח חיות
ואולי גם אדם.
אלו לא
היו דברים אלו מגמתיים, היה כותב רש"י
ויזד לשון בשול עשו עיף בשל הציד
שערך בעבור משפחתו.
ומה קורה כאשר יצחק שולח את עשו לציד כדי לברכו
ורבקה שומעת זאת? מיד היא נרגשת ונרעשת וממהרת לשנות פני הדברים כאשר נבואת ה'
אליה מרחפת מעל ראשה ובכן כך הם פני הדברים כלהלן:
ט
לֶךְ-נָא אֶל-הַצֹּאן וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים
וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב.
מה רש"י אומר על " וְקַח-לִי"
לא חו"ח בהחבא, לא בגנבה, לא בהסתרה, אלא..
"משלי הם ואים גזל, שכך כתב לה יצחק
בכתבתה לטול שני גדיי עזים בכל יום (
מסתמך על הנאמר בבראשית רבה)
ובכן בבראשית רבה פרשה סה סימן יד
וקח לי משם שני גדיי עזים טובים: אמר
ר לוי , אם מצאת הרי מוטב, ואם לאו, הבא לי מפראפרנון[10]
שלי, שכך כתב לה שהוא מעלה לה שני גדיים בכל יום ..... וגו'
חז"ל עושים הכל כדי לייפות את הדברים
ולנקות גם את רבקה שהיא אמנו. ( וזאת למרות שהתורה לא רוצה לטייח ולא להסתיר דבר) אז הם כבר יודעים מה היתה
כתובתה ומה היה כתוב בה ושיעקב התחייב בכתובה לתת לאשתו כל יום שני עזים טובים.
נכון שחז"ל לא רוצים לטייח את דברי התורה
שהם דברי קודש בעיניהם אך להתחכם בדרכי רטוריקה או הבטים אחרים או חידושים והמצאות, למה לא? הכל כשר הכל הולך!
יט
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר
דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם-נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי
נַפְשֶׁךָ.
כאן מעמיד הכתוב את חז"ל במבוכה רבה. שהרי
יעקב משקר לאביו. וכי איך אפשר שאיש תם ותמים שרוכש באופן חוקי לחלוטין את קניין
הבכורה , כיצד אדם כזה ישקר במצח נחושה לאביו? והרי לא יתכן כדבר הזה שהרי התזה
אומרת שיעקב הוא צדיק
אז איך רש"י מפרש? הטו אוזן והסכיתו
ושמעו:
אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ - אנכי
המביא לך, כאשר דברת אלי.
לא לא יעקב לא שיקר, לפי רש"י. הוא התכוון
לומר שהוא זה המביא לאביו וכנראה בטעות השתמטו לו מפיו המילים ; "עשו" ו"בכורך".
ואני אומר על כך נו באמת...
בראשית
רבא מגדיל עשות: הנה
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ
אמר ר' לוי " אנוכי עתיד לקבל עשרת
הדברות, אבל עשו בכורך"
כלומר
בהמשך בראשית כז לב אומר עשו אני בנך בכורך. ואלו יעקב כאן משתמש במלה
אנוכי ( זו שפותחת את עשרת הדיברות : (אנוכי ה' אלהיך וגו') כמי שעתיד לקבל את
עשרת הדיברות מידי משה בהר סיני . יעקב הוא ישראל. אבל עשו הוא בכורך. אז בבקשה
תחליט. כאן המגמתיות ניכרת לנקות את יעקב
ולהרחיק אותו מכל דבר שקר ואי אמת.
כד
וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי.
יעקב ניגש אל אביו ואביו שואל אותו האם הוא
באמת עשו בנו. התשובה היא אני. ( לא אני עשו, ברחל בתך הקטנה, אלא אני סתם)
אומר רש"י : לא אמר: אני עשו, אלא אני.
ומה בקשר לריחות? נאמר שלא היו מתבשמים הגברים
בבשמים ובכל זאת, מעניין איך ריחות טבעיים הופכים ניחוחם אצל חז"ל שורו וראו:
כז וַיִּגַּשׁ
וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ
בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה.
כפשוטו , יצחק הריח את ריח שרווליו של יעקב
וריח ניחוח עדני שדה עלו באפו וגירו, מן הסתם, את תאבונו.
ואיך מפרש זאת ר' יוחנן בבראשית רה פרשה סה
סימן כב :
"אמר ר' יוחנן: אין לך דבר שריחו קשה מן
השטף הזה של עזים, ואת אמרת " וירח את ריח בגדיו ויברכהו"? אלא בשעה
שנכנס אבינו יעקב אצל אביו נכנסה עמו גן עדן" ( וממשיך ואומר שכאשר נכנס עשו
"נכנסה עמו גיהינום")
מוזר איך אותם בגדים והריח משתנה מאדם לאדם הלא
כן?
אם נמשיך עוד כמה פסוקים נמצא דבר מתמיה
לא פחות מהנ"ל הנה:
לה
וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.
על כך נאמר בבראשית רבה פרשה סז סימן ד : ויאמר
בא אחיך במרמה. ר' יוחנן אמר " בא בחכמת תורתו".
ורש"י אומר: במרמה – בחכמה.
השיא הוא שלאחר כל מה שעברנו עם יעקב ועשו
. הבכורה הברכה אנו פוגשים את יעקב הזקן
כבד שנים וניסיון חיים ותמהים על כך שלא
למד מלקחי העבר, ולא רק שדוחה את אהבת אחיו אליו ( כפי שנראה בפירוש ) אלא מרמה
אותו בפעם השנייה ( ואם ניקח את מכירת הבכורה "כהונאה חוקית " הרי שמרמה
אותו יעקב בפעם השלישית. לכל מי שקורא מקרא כפשוטו מתגלה הרמאות הזאת שאן יעקב
אומר לעשו בפרק לג:
2.פגישת יעקב עשו
2.1 התייחסות לעשו
הפרק הוא
ל"ב. המצב חזרת יעקב לארץ וחשש שעולה בלבו מפגישה עם עשו. משמע זכר
חטא הבכורה והברכה עוד מנקר בלבו.
הפסוק הוא פסוק ד "וַיִּשְׁלַח
יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה
אֱדוֹם"
בראשית רבה פרשה עה סימן א כותב בהמשך כך:
" פלטה נפשי מרשע חרבך" פלטה נפשי מאותו רשע שהוא בא מכוחה של אותה החרב
שנאמר ( בראשית כז מ) ועל חרבך תחיה.
שוב קורא לעשו רשע ואומר עליו חרבך!
והכוונה שאם מטעם הקב"ה עושה מעשיו אי אפשר לומר עליו שהוא רשע. אך
מאחר ואמר לו על חרבך תחיה מסתמא שרשע הוא וכוחו מאותה ברכה.
וכן ממשיך " פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא
חרבך שבו אתה רודה את עולמך" וכן ממשיך ואומר: "ר' יהושע דסכנין בשם ר'
לבוי אמר פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא עתיד לפל בחרבך הדא הוא דכתיב ישעיהו לד ה " כי רותה בשמים
חרבי הנה על אדום תרד "
כאן
שוב חוזר לעשו כאב לאדום ולרומי שאומר: מאדום, שבו אתה רודה את עולמך כבחרב והכוונה כלפי מלכות רומי. והעמים השליטים בעולם
חרב ה' בידם
וכן ר' יהודה בר' סימון פתח: " מעין נרפש
ומקור משחת צדיק מט לפני רשע" ( משלי כה כו) אמר ר 'יהודה בר' סימון כשם שאי
אפשר למעין להרפס ולמקור להשחת כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע
ומובן שהכוונה היא ליעקב מול עשו כאשר יעקב
הצדיק ועשו הרשע. רוצה להבהיר גם בהמשך שאם האדם הוא צדיק הוא לעולם לא ישפיל עצמו
לפני רשע, אחרת אינו צדיק. רוצה לומר שיעקב לא השפיל עצמו לפני עשו.
סימן ט: וַיִּשְׁלַח
יַעֲקֹב מַלְאָכִים
" אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק"
(תהילים קמ ט).... ומה זמם עשה לו הקב"ה לעשו הרשע, אמר ר חמא בר' חנינא: אלו
בני ברבריא ובני גרמאניאה שאדומים מתיראין מהם......... וכן " אבל אני אהרג
את יצחק אבי תחילה ואחר כך אהרג את יעקב אחי ואירש את העולם לבדי. שנאמר: " יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את
יעקב אחי" אמר: אקרב אבלו של אבא
קדם, ואחר כך : " ואהרגה את יעקב אחי"
ולא הספיק הקב"ה בידו, לכך נאמר " אל תתן ה' מאויי רשע וגו,
היינו פירושו במילים ישירות: אל תוציא את המתג
מפיו של עשו הרשע כדי שמאוויו הרשעים יצאו החוצה. וכן ליוצאי חלציו הגרמנים
הברברים והרומאים עצרו אותם שלא יפרצו קדימה
היינו חז"ל הרואים בצדק את הסכנה הגדולה
שבעם הגרמני השוחרים להרס האנושות ולא
לבניינה תולים את האשם בבית האב להם הוא עשו. ברישא הם צודקים במאה אחוז בסיפא הם
תועים טועים ומטעים.
ראו נא כמה ארס רשע והשמצות שווא יש בדברים אלו
כנגד עשו האיש.
אל עשו אחיו
מפרש אף על פי שהוא עשו הוא אחיו.
מצלצל גרוע אף על פי שהוא עשו היינו כמו רצה
לומר אף על פי שהוא רשע הוא אחיו.
ובסימן ח שוב חוזרת ההשמצה על עשו לפי דרישת
פסוק
ממשלי
י ו: " ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס" שאומר ששלמה אמר המקרא הזה
כנגד יעקב ועשו. ברכות לראש צדיק זה יעקב ופי רשעים יכסה חמס זה עשו הרשע.
ואני שואל מניין לו? אולי התכוון שהצדיק הוא
יאושיהו המלך והרשע הוא אחאב, או אמון או מנשה? אולי התכוון שהצדיק הוא הבל והרשע
הוא קין? אולי הצדיק הוא חנוך? והרשע הוא נביא השקר?
ואם לא די בכך הרי עוד אשפה יזרקו חז"ל
לערמת השרצים ההולכת וטופחת הנה:
ט
וַיֹּאמֶר אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה
הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.
בר"ר פרשה עה סימן יג
"...." אותו ואת בנו לא תשחטו ביום
אחד" על פסוק זה המתאים לדעתו לפרשת זו דורש כך: " אם יבוא רשע זה ויאבד
את בני ואת אמם כאחת, ספר תורה שאתה עתיד לתן על הר סיני מי יקרא בו, בבקשה ממך:
הצילני נא מידו , שלא יבוא ויכני אם על בנים שנאמר: " הצילני נא וגו'
מה עשה ? עמד ושלח לו דורון לסמות את עיניו
שנאמר (דברים ט ז , יט) " כי השוחד יעור עיני חכמים ואין חכמים אל אדומיים:
שנאמר ( עובדיה א ח ) והאבדתי חכמים
מאדום.
יופי חי! קח לך פסוקים הפוך בם והפוך בם וכולי
בם. כך נוהגים חז"לינו גם כאן מכנה
את עשו רשע אז לרשע מותר לתת לפי
חז"ל שוחד למה? כדי לעוור את עיניהם.
כי השוחד יעור עיני חכמים. ולצורך העניין האדומים הם חכמים ( לא חו"ח
ישראל) למה? כי בעובדיה נאמר " והאבדתי חכמים מאדום. ועל כך גם אומר נו
באמת..
והנה אנו פוגשים את יעקב בשיא שפלותו ופחדו,
הוא כאילו נופל על ברכיו ומתחנן להקב"ה שיציל אתו עורו ואת נפשו וראו מה חז"ל עושים מזה איזה מטעמים, נופת
צופים.
יב
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ
פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים.
רש"י ממהר ומפרש: "מיד אחי שאין
נוהג עמי כאח, אלא כעשו הרשע".
רש"י עם כל הכבוד שוכח מי עורר את כל
הנושא הכאוב מחדש אחרי שנים. אז נזכיר לו שיעקב הוא ששלח שליחים לעשו. לאותו עשו
שבודאי שכח זה מכבר מתקריות הילדות הקטנות שכבר אז בז להן.
ובמה יעקב נהג עם עשו כאח? האם עד כה שלח אליו
שליחים לדרוש בשלומו לבקש סליחתו על העוול שגרם לו בילדות? לא ולא. אך כאשר צר לו והוא צריך לשוב לארץ הוא חושש
מעורו ולכן שולח שליחים. הוא מעורר את כל העניין הזה מחדש, ולא עשו.
עפ"י תרגום ירושלמי עשו התכוון לנשוך את
יעקב בצווארו אך צווארו נעשה שן.
וכן במדרש תנחומא מתאר הכתוב את נשיקת עשו
ליעקב כניסיון לנשיכה:
" ביקש עשו לנושכו, ונעשה צווארו (של
יעקב) של שיש (תנחומא וישלח ד)
וכלשונו: "....כיון שפגע בעשו
מה כתיב בו וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, בקש עשו לנשכו ונעשה צוארו של שיש לכך
נקוד וישקהו שלא היתה נשיקה של אמת ויבכו למה בכו מלה"ד לזאב שבא לחטוף את
האיל התחיל האיל לנגחו נכנסו שיני הזאב בקרני האיל זה בוכה וזה בוכה הזאב בוכה שלא
יכול לעשות לו כלום, והאיל בוכה שלא יחזור ויהרגנו, אף כך עשו ויעקב עשו בוכה על
שנעשה צואר יעקב כשיש ויעקב בוכה שמא יחזור עשו וינשכנו, על יעקב הכתוב אומר צוארך
כמגדל השן (שיר ו) ועל
עשו נאמר שני רשעים שברת (תהלים
ג) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה הפלתי שונאיכם ולעתיד ואתן אדם תחתיך
(ישעיה מג):
וכן לשון דומה בבראשית רבה פרשה עח סימן ט
וירץ עשו לקראתו וגו' וישקהו - נדוד עליו.
אמר ר' שמעון בן אלעזר: .... אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל
לבו.
כך סובר ר' שמעון המקל עם עשו במקרה זה
וקורא מקרא כפשוטו. לעומתו בא ר' ינאי
וחולק עליו לחומרה עם עשו שאומר הוא: "למה נקוד עליו? אלא מלמד שלא בא לנשקו
אלא לנשכו, ונעשה צווארו של אבינו יעקב של שיש, וקהו שניו של אותו רשע. ומה תלמוד
לומר:" ויבכו" אלא זה בוכה על צווארו וזה בוכה על שניו. ...."
לדעתי זו פנטאזיה מארץ הפנטזיות.
ו
וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. ז וַתִּגַּשׁ גַּם-לֵאָה
וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל
וַיִּשְׁתַּחֲווּ.
על כך כתוב באותה פרשה עח בבר"ר
סימן י ותגשן השפחות וגו' " .....אלא אמר יוסף: הרשע הזה עינו רמה,
שלא יתלה עיניו ויביט את אמי, וגבהה קומתו וכסה אותה הוא דכתיב בה.
וכן כותב רש"י : נגש יוסף ורחל: בכולן
האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף נגש לפניה, אמר: אמי יפת תאר, שמא יתלה בה
עיניו אותו רשע. אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה. מכאן זכה יוסף לברכה עלי
עין...."
ואני שואל: מנהיג כעשו . מושל שעיר ההולך עם
ארבע מאות לוחמים מאומנים האם חסרים לו נשים יפות וברות וטובות? והרי ככל אשר
יחפוץ כך יביאו לו אנשיו אז למה לא לחשוב שבאמת שאל והתעניין במשפחתו של יעקב ובלא
כוונות זדוניות?!
אז הנה אנו מתקרבים לסופה של הפגישה וכמצופה
אנו מקווים לטוב אך דומה כי חז"ל
ממשיכים באותה מגמה. הנה:
ט
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ-לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ.
אומר הירושלמי: " יש לי כל" (ל"ג 11)
" כל סיפוקי ועשו דבר בלשון גאוה, יש לי רב" מה יותר גאוה
וכן רש"י לפסוק יא כותב "יש לי
כל" כל סיפוקי ועשו דיבר בלשון גאווה: " יש לי רב: ( לעיל פסוק ט) יותר ויותר מכדי צרכי.
ובנקודה זו, אגב, מרמה יעקב את עשו בפעם
השלישית שאומר לו:
יד
יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל
הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי
שֵׂעִירָה.
כלומר לך אתה לפני ואני אתנהל לי לאט בגלל
המלאכה שלפני והילדים הקטנים וכך אלך לי
אט אט עד אשר אבוא אליך עשו לשעיר.
מה רש"י מפרש:
הרחיב לו הדרך , שלא היה דעתו ללכת אלא עד
סכות. אמר: אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הכלך, ואימתי ילך?
בימי המשיח ( בר"ר) שנאמר ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו ( עובדיה כא) ומדרשי אגדה יש לפרשה זו
רבים"
2.2 התייחסות ליעקב
יד
יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל
הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי
שֵׂעִירָה. במילים
אחרות לך אתה עשו לפני ואני אתנהל לי
אחריך בקצב אטי משלי עד שבסופו של דבר אגיע אל ארץ שעיר מקום מושבך.
אך כולנו יודעים שמטרת יעקב לא היתה שעיר ולא
אדום אלא ארץ כנען, ולאחר הפרידה מעשו הוא
חוצה את הירדן והולך לסוכות. הוא
פשוט רימה אותו כדי להתפטר ממנו. זו לא נקראת אהבת אח לאחיו. בניגוד לעשו שרצה
שהוא ירכב לצדו. אך לענייננו הבה נראה מה חז"ל עושים מהשקר בעיניים הזה.
בראשית רבה פרשה עח סימן יד
עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי שֵׂעִירָה
אמר ר' אבהו:חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו.
אפשר יעקב אמתי היה ומרמה בו?
אלא אימתי הוא בא אצלו, לעתיד לבוא, הדא הוא
דכתיב ( עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר
ציון לשפט את הר עשו".
ומה רש"י אומר? "הרחיב לו הדרך, שלא
היה דעתו ללכת אלא עד סכות. אמר: אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא
לא הלך. ואימתי ילך? בימי המשיח שנאמר
ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו( עובדיה כא)
3.התייחסות חז"ל לרבקה ויצחק
גם
בהתייחסות חז"ל לאב ואם האומה יצחק
ורבקה נמצא מגמתיות מסוימת ואולי הנחות מה ,שחז"ל עושים לאבותינו. דבר שהתורה
כלל וכלל לא רצתה ולא חפצה לעשות. שהתורה
שבראש ובראשונה תורת חיים היא באה ללמדנו בכל סיפור וסיפור חיים שמעלה
בפנינו דבר מה לגבי החיים. שנלמד אורחות חיים, מבוֹכים ויציאה מהם, דרכי התמצאות
ומעל הכל הבנת ההתנהגויות האנושיות של בני אדם. כל זה בהתייחס לבחינת הדברים
במישור הארצי (ולא במישור הדתי , האלוהי ,שבו טרם נגענו בסקירתנו זו).
אך
חז"ל , כאמור, חסים על גיבורי האומה עד כדי התעלמות מהכתוב, דרך משל :
יעקב
אומר לאביו: " אנוכי עשו בכורך, עשיתי כאשר דברת אלי"
בחינת
הפסוק או דבר הדובר מראה שלושה שקרים רצופים והעלמת עובדה אחת.
א. הוא לא עשו הוא יעקב שהרי יעקב הוא המדבר
ב. עשו לפי תפיסת יעקב ועשו הוא כבר לא הבכור כי
אם יעקב. והוא אומר עשו בכורך בכך מעלים אמת מוסתרת.
ג. עשיתי כאשר דברת מה הוא עשה? כלום! הוא לא צד צייד , מי שעשה זאת
רבקה. וכולנו יודעים זאת גם יעקב וגם הקוראים למעט יצחק אז זה שקר.
ד. דברת
אלי – יצחק דיבר אל עשו ולא אל יעקב. שקר שלישי.
כפי שמצינו אצל רש"י לעיל, יעקב דיבר רק
אמת.
כדי
לרדת להבנת מדרשי חז"ל ופירושיהם בקשר לרבקה ויצחק חשוב להבין את היחסים
ביניהם לעניין זה שני דגשים
המקרא
לא מביא בפנינו שום דיבור או דו שיח בין שתי הדמויות הללו. יצחק ורבקה ,למעט פעם
אחת, כאשר רבקה מבקשת מיצחק לשלוח את יעקב לקחת אישה מפדן. הנה פרק כ"ז:
מו וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל-יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי
מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה
מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.
דגש
ראשון הוא חוסר שיח ביניהם ואם קיים הוא בשל הילד יעקב.
דגש
שני הוא שדווקא בסיפור זה מתערבבים שני המישורים יחדיו המישור האלוהי המטאפיזי עם
המישור הארצי הבין אישי.
מובן
שערבוב המישורים זה בזה מקשה על הקורא עלו חז"ל ואפילו יכול לתסכל משהו.
אשר
לדגש הראשון: אם מצאנו אצל קודמיהם אברהם ושרה
דו שיח או מאוחר יותר בין יעקב לאה
ורחל דו שיח בנושאים שונים הרי שכאן
השניים שותקים זה עם זה.
כבר
פרט זה על ההפנמה המאפיינת את רבקה ואת יצחק מעיד על מתח בין שתי דמויות אלו. ואם
נוסיף לכך את פנייתה הישירה של רבקה לאלוהים
ולא קודם לכן ליצחק אישה, ניווכח שכל אחד מהאישים הללו מצא לו את חלקת
האלוהים הקטנה שלו לעצמו. יצחק ואלוהיו ורבקה ואלוהיה
עד כמה האהבה פרחה ביניהם קשה לדעת, אך מהעובדות
המעטות שמגלה בפנינו המקרא ניתן להבין שהאהבה הזאת היתה בירידה היא התחילה בקול תרועה רמה ( רבקה נופלת מהגמל שרואה את אישה
לראשונה ועל יצחק נאמר אז"
ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" ונגמרת בקול שתיקה דקה. אולי אפילו
בדממה.[11]
על
הרקע הזה של התבדלותו של כל אחד מבני הזוג בעולמו שלו נולדים הילדים וכאן אנו
מצפים לראות את הרגשות של ההורים סובבים במעגל המשפחתי.
לתוך
תמונה זו נכנס שלא במקרה המישור האלוהי , החזון הנבואה, כל הנושאים העומדים מעל יכולת ראיתו של האדם
3.1.רבקה
רבקה
אשר הילדים מתרוצצים בקרבה אינה באה בדברים עם אישה , עם יעקב, שוטחת לפניו את
בעיותיה את כאביה, מחפש נחמה אצלו. לא ולא
הוא עותר לה' בשבילה. כיאה וכיאות לבעל המעוניין גם הוא בילדים, והיא באה
לדרוש את ה'
ורבקה
, מקבלת תשובה ברורה מה' כג "וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד
צָעִיר".
ולא
זאת, אלא שבלא שביקשה ,אפילו, מקבלת רבקה אות המאשרר את דברי ה'; נולדים לה באמת
תאומים.
התשובה
האלוהית לרבקה זה הפן האחר. זה הפן האלוהי, שהוא המוטו הקובע. לפיו יתנהלו כל
התהליכים הבאים ויתאימו עצמם בהתאם לאכסיומה הזאת. זו החלטה אלוהית שאין
עליה עוררין.
כלומר
רבקה יודעת עתה שיעקב הוא הבן המיועד להנהיג את האומה אחרי מות אישה. לא עשו ולא
אף אחד אחר.
אז
את מי עדיף לאהוב יותר? ( אהבה מבחינת השכל לא מבחינת הלב ) את יעקב. את מי צריך לטפח יותר ולדאוג לכל מחסורו? גם
ליעקב. ולכן כתוב ורבקה אוהבת את יעקב. והמקרא גם לא נותן טעם מדוע.
לעומתה
יצחק לא יודע דבר. אליו ה' לא נגלה ולא אמר לו דבר. לכן יצחק אוהב את ילדיו לפי
הקריטריונים המצויים בידי אדם.
עשו
מתאים לו יותר באופי. הוא מסכן עצמו , כפי
שיצחק סיכן עצמו בחפירת הבארות בירידה לגרר בהגנת רבקה , ליד נחל גרר מתנהל ריב
בין רועי גרר לרועי יצחק וסביר שיצחק היה גם הוא בקלחת הזאת.
ה'
מתגלה ליצחק בלילה בבאר שבע ומבטיח לו את
ברכת אברהם.
מעניין
אגב, שארבעים שנה עוברות ביעף ולא מוצא לנכון אף לא אחד מההורים להתריע בפני עשו
לקחת אישה מבנות המשפחה ולא מבנות הארץ. אך כאשר עשו התמים שאינו יודע את שבלב
הוריו לוקח את יהודית בת בארי החיתי, ואת
בשמת בת אילון החיתי ( והמקרא מדגיש החיתי) אז הן הופכות להיות למרת רוח ליצחק
ולרבקה.
ארבעים
שנה הם שתקו ולא אמרו לו דבר. גם ביניהם
לא דיברו בכך,
עם
זאת רבקה לא מאפשרת שבחיר ה' יעקב יתלכלך בזוהמת הגויים. היא רוצה ומעדיפה שיעקב
יתחתן עם בת המשפחה.
וזו
הפעם היחידה הראשונה והאחרונה שהיא מדברת כעבור שנים של שתיקה עם יצחק: " אם
לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים"
יצחק
לא שואל שאלות, לא מתווכח, לא מסרב, אלא מידית קורא ליעקב ומברך אותו.
מה
זה מלמד אותנו על יחסיו עם רבקה? כפשוטו רבקה הדומיננטית במשפחה והיא הקובעת. יצחק ירא מפניה ושומע בקולה.
אך
במחשבה שנייה יצחק עצמו נשא אישה בשל רצון אביו שהוא יתחתן בבת המשפחה. ולכן
אליעזר נשלח להביא לו אישה מחרן. אז מדוע מה שהיה טוב לו ליצחק לא יהיה גם טוב לבנו יעקב? מעבר לכך ניסיון העבר מלמד שבנות חרן משובחות
וטובות וראה שרה וראה רבקה! ובכן מה רע בכך?
מכאן
נובע שרבקה בעצם התפרצה אל דלת פתוחה. שהרי ממילא יצחק היה ממליץ לבנו לקחת אישה
מבנות חרן.
השאלה
היא מדוע הדברים לא נאמרו בעוד מועד גם לעשו , כדי לשלוח גם אותו צפונה לחרן? מדוע
ניתן החופש לעשו להתחתן בבנות הארץ ואף אחד מההורים לא צעק חמס? הרי סביר להניח שעשו אמר להם את כוונתו לקחת את
יהודית למשל לאשה.
את
מניעה של רבקה אפשר להבין. היא שמה את הדגש על יעקב בהתאם לנבואה האלוהית שקבלה,
ולכן פחות התייחסה לחייו הפרטיים של בנה עשו.
אך
יצחק? אם מעשהו של עשו שלקח נשות חיתיות
היה למורת רוחו של אביו, מדוע אביו לא התריע על כך מבעוד מועד?
אפשר
לתרץ שעשו התאהב ונשא אותן לאישה, כמעשה טריוויאלי מובן מאליו, שהרי גם אביו התחתן
עם בת נכר! אז למה מה שלאביו טוב לא יהיה גם לו טוב. לכן לא מצא עשו (שידוע היה
בכבוד אב ואם גם בעיניי חז"ל,) לבקש ברכת אביו ואמו לנישואין אלו הוא ראה בכך דבר או מעשה שהוא מובן מאליו.
מאוד
יכול להיות שהפוך גם היה יכול לקרות כלומר שיעקב ישא את בנות כנען, כי סביר להניח
שהשניים קיבלו בבית את אותו החינוך. ואם יצחק מצא לנכון להאיר בפניהם את שבועות
ואלת אברהם לאליעזר לאמור לא תיקח אשה לבני מבנות כנען, מובן שלא עשו ולא יעקב היו
עושים זאת, אך כנראה שלא בא אתם בדברים על נושאי נישואין. כלל וכלל.
ולכן
באותה מידה יכול היה לקרה מקרה דומה ליעקב.
סיבה
אחרת יכולה להיות:
מאחר
ויצחק אהב את עשו ורצה בטובתו, ורבקה עצמה מדברת לאור מעשה עשו שיעקב לא יתחתן
בבנות הארץ, יוצא ונובע מכך שהשניים לא נתנו דעתם בזמנו להתריע בפני הילדים לעניין
הנישואין עם בנות המשפחה, ולכן לא ליצחק שאוהב את עשו ולא לרבקה שעד כה שתקה אין
אפשרות מוסרית לבוא בטענה לעשו על שנשא נשים חתיות.
אם
כך יוצא ש" ותהיין מורת רוח ליצחק
ולרבקה " הכוונה לא בשל שנשא אותן לאישה אלא משום טיבן של אותן נשים התנהגותן , דתן, מנטאליות והתייחסותן לאבי ואם
החתן.
סיבה
נוספת יכולה להיות:
אם
נבחן את הדברים באור מציאות, בלתי משתנה, ביחסי אדם מקדמא דנא ועד היום, נבין
שאפשרי שעל דברים כל כך טריוויאליים לא דובר
במשפחה, אלא ברגע שהדבר הפך לאקטואלי. ראה מקרה עשו שהיו הן למורת רוח להוריו.
ומכאן הופקו הלקחים לגבי ההתנהגות עם
יעקב.
השאלה
לגבי רבקה צריכה להיות כזאת: אם רבקה הלכה לדרוש ב ה' סימן שהוא משגב לה ובראש
מעיניה שהרי את בעלה לא שאלה. אך אם קבלה
את תשובתו שהיא לגביה בגדר נבואה לעתיד מדוע היתה צריכה לבצע את כל הפעולה הזאת עם
יעקב שגם היא תרמה את בעלה וגם בנה ירמה את בעלה היינו לעבור אל דרך החטא והעוון,
בו בזמן שידעה בפרוש שהדברים כבר נחתכו וכבר נקבעו ויש לתת למהלך האירועים
ולתהליכי החיים ליצור אותם בעצמם.
בקיצור
במישור האלוהי המשיק כאל למישור האישי כל מה שרבקה עשתה הוא מיותר לחלוטין .
אז
מה התשובה? מדוע בכל זאת עשתה מה שעשתה? הרי היתה חכמה זו האישה:
יש
לזכור אפוא את מוצאה של רבקה; מאזור חרן
מקום בו היתה בזמנה עבודת אלילים. גם כאשר יעקב מגיע לשם הוא פוגש את לבן עובד
האלילים ( תרפים). הקשר עם התרבות הקמאית הישנה, של עבודת עץ ואבן טרם נעלמה
מתודעת האנשים שבאו משם. נכון שרבקה היתה קטנה כאשר יצאה את גבולות ארצה[12],
אך השורשים כבר היו בה, לכן למרות שהיא מזה שנים עובדת את ה' וקשורה אליו ומאמינה
בו, בכל זאת נשאר בה משהו שהביאה עמה מהגלות האמונה הפגאנית. זו הסיבה שהיא הולכת
על בטוח. מצד אחד מאמינה בדברי ה' ובנבואה ומצד שני מנסה להחיש את התהליכים כך
שיתאימו לנבואה או במילים אחרות התאמת תוכן לצורה.
גם
ביעקב בנה החביב אנו רואים פקפוק משהו
באלוהיו. כאשר הוא מגיע לפניאל הוא נודר נדר לאמור: " אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך
הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי
לאלוהים". ואני שואל ואם לא? לא יהיה לו לאלוהים?
הכוונה
של יעקב היא שהוא חוזר אל כור מחצבתם של האבות אל ארץ עובדת אלילים. לכן הוא נודר
נדר; שאם ה' יעזור לו שלא להיטמא ביושבי אותה ארץ, ולא לחזור לעבודת האלילים, הרי
בחזרתו מארץ נכר זו לארצו אמונתו באלוהים
תתחזק שבע מונים.
כלומר
הספק עדיין בעבע בנפש רבקה ויעקב בכל שקשור למישור הדתי אמוני. אלוהי ישראל זה בסדר אך עדין בערבון
מוגבל.
התורה
אומרת לנו שעשו אמר בלבו שברגע שיקרבו ימי
אבל אביו הוא יהרוג את אחיו. ברור שאי אפשר לדעת מה אדם מהרהר בלבו כל עוד הוא לא
מוציא דברים מהפנים אל החוץ. כך שאפשר לומר שזו סברה ולא אמיתה. לכן ספק נכון ספק
לא נכון.
משפט
אחרי זה כתוב ויוגד לרבקה את דברי עשב בנה הגדול. הרושם הוא שנאמר לה את אשר מהרהר
עשו בלבו. וזה הרי לא יתכן. כאמור אי אפשר לדעת מה אדם חושב עם עצמו.
לכן אפשר להניח שדברי עשו שנאמרו לרבקה אלו
דברים שאמרו לה אנשי החצר. יכול להיות חקלאים או רועים או אנשי תחזוקה שעבדו בבית
יצחק.
בוא
נאמר שאיש לא שמע את עשו אומר שהוא רוצה להרוג את יעקב אחיו, וגם רבקה לא שמעה זאת
מפיו. אלא ממקור שני או שלישי.
התמיהה
הגדולה היא מדוע רבקה לא מאמתת דברים חמורים אלו, אלא שולחת מידית את יעקב מהבית,
ועוד אומרת לו לברוח. כאילו איזה גדוד הולך לרדוף אותו ולתפוס אותו כדי להורגו.
ברי
לי שרבקה לא חשבה לרגע שעשו באמת רוצה להרוג את יעקב, וגם העובדות מלמדות שלא היתה
לעשו שום כוונה כזאת; לא לטווח המידי וגם לא לטווח העתידי.
אך
רבקה רוצה שממשיך הדור ישמר. והיא תעשה הכל כדי לשמור עליו מכל משמר. אז היא פועלת
בשני דרכים:
א.
מפחידה אותו שהנה עשו רוצה להרגו. ( ובכך פוגעת בעצם ביעקב שהיא תולה בו פחד לשנים
ארוכות ורבות), כדי שישמע בקולה וילך
צפונה לחרן. ב. פונה אל יצחק ומגייסת אותו
למשימה זו, בטענה שאם יעקב ייקח אישה
מבנות חת למה לה חיים!
שהרי
רבקה יודעת שגם היא נוכריה ויודעת שאין פסול לקחת בנות כנעניות לנשים[13],
דבר שלפי מציאות הימים ההם נעשה אז וגם בדורות שאחרי. לפחות עד ימי עזרא ונחמיה
שהוציאו את הנשים הנוכריות מקהל ישראל.
ויעקב
אכן פועל לפי רצונה של רבקה. ולו עוד אלא מקבל את ברכת יצחק שהיא למעשה הברכה
החשובה ביותר משלושת הברכות שברך יצחק. בברכה זו מדובר על ברכת אברהם (לזרעך אתן
את הארץ הזאת) על ירושת הארץ והזיכיון
עליה לדורי דור
3.2. יצחק
על
יצחק נאמר שהוא אוהב את עשו כי צייד בפיו. מה פירוש אוהב? והרי אב אוהב את שני
בניו במידה שווה. חו"ח אם יקרה לאחד מהם משהו האב וגם האם יצאו מדעתם מרוב
דאגה.
ובכן
ה" אוהב " של רבקה ושל יצחק אין בו
משום כוונה של אהבת הנפש , שהיא ברורה מאליה( עובדה שרבקה גם מדברת ואומרת
" למה אשכל את שניכם יום אחד" (כז מה)
אלא
זו יותר קרבה מבחינת שפה משותפת ותמיכה.
רבקה
כאמור ידעה שיעקב הוא האח הבכיר והיא נוטה לאמץ אותו אליה כראשון מבין שני האחרים,
לתמיכה לעידוד לקרבה לעצה וכו' יצחק לעומת זאת שרואה בבניו את ממשיכיו, בוחר בעשו
בשל תכונותיו. הוא רואה בו תכונות שיכולות להקנות לו בעתיד את כוח המנהיג . הוא איש ציד לא חושש מסכנות, לא
חושש מעבודה קשה; נפשית ופיסית, דואג לכלכלת הבית, שלמעשה בשל הוריו זקניו מוטלת
על שכמו. הוא האדם שיוכל בעז ובאומץ להנהיג את העם אחרי מות אביו. הוא צריך להיות
היורש האולטימטיבי.
גם
הברכה המיועדת לעשו היא ברכה חומרית ,גשמית, ארצית,
המדברת
על שפע בארץ מחיה וכלכלה טובה אך מדברת גם
על חזון כיבוש הארץ; יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים . עמים הכוונה
כנראה לעממי כנען. ולאומים, הכוונה לבני
דתות שונות. הווה גביר לאחיך יש כאן רמז לכושר המנהיגות של עשו אשר בכוחו זה יוכל
להחזיק את אחיו להדריכם ולהובילם אל הדרך הנכונה. מובן שהם ישתחוו לו כלומר יודו
לו על כך. מסתבר שברכה זו ניתנה במקום לעשו ליעקב.[14]
נראה
שגם יצחק, בסתר לבו ,יודע שיעקב הוא אשר ימשיך אותו וינהיג את העם. והא ראיה שכאשר
מתבררים הדברים והרמאות מתגלית הרי שברגע שיעקב
עומד לצאת לפדן ארם מברך אותו יצחק בברכה אשר מתאימה למנהיג עם.
בברכה זו הוא אומר שה' יפרה וירבה אותו. והוא
יהיה לקהל עמים. והחשוב הוא שה' ייתן לו את ברכת אברהם ( לזרעך אתן את הארץ הזאת)
ואומר מפורשות " לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלהים לאברהם
"
ברכה
כזאת נותנים רק למי שחושבים שהוא עשוי להיות הממשיך והמנהיג.
מה
קרה? האם נמלח יצחק בדעתו? האם בגד בעשו שכיבדו והאכילו כל השנים ודאג לו כל כך?
ואיזה
מן ברכה הוא נותן לו?
הטוב
הוא משמני הארץ וטל השמים אך מה בהמשך?
"על
חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך"
הזאת
ברכת אב לבנו אהובו, איחולים שהוא יהיה עבד לאחיו?
בעל
כורחנו נאמר שהברכות שברך יצחק הן לא ברכות שנבעו ממנו במישור הארצי בין אישי, אלא
במישור המטאפיזי האלוהי. יצחק היה מעין מדיום שהעביר דברים כלשונם מפי הגבורה:
ועשו
מבין זאת. הוא יודע שהברכה היא גזרה ונבואה אלוהית כאחד, ואין לאביו שליטה בכך.
הוא אומר את אשר שם האלוהים בפיו. ברגע זה מתברר גם לעשו מי מבין האחים יהיה
המנהיג. ודאי שלא הוא.
כלומר
מצד אחד יצחק נשלט על ידי רבקה המתעתעת בו שאינה מדברת אתו, אלא כאמור רק במקרה
אחד. ומצד שני יצחק נשלט בכח הגבורה . דבר האלוהים מדבר מפיו והוא משל עצמו אין לו
בעצם כלום.
3.3
המדרשים ודברי חז"ל
לאחר
הלידה:
בראשית
רבה פרשה סג סימן י. קפדא טבא לפמה: כסא טבא, לפמה כלומר: כל מה שיצחק היה אוכל
מידי עשו היה כציד . כלומר דברים משובחים
אוכל משובח.[15]
כאן
חז"ל מציגים את יצחק כגרגרן. אחד האוהב אוכל טוב ובכך ניתן לקנות את לבו.
ומכאן כאילו מצא מין את מינו. הציד והנצוד קרי יצחק. עשו ויצחק.[16]
צורת
ההתבטאות " ויאהב" היא בלשון עבר
כאילו לרמוז לנו שפעם הוא אהבו לא חייב שגם עתה בהווה הוא אוהבו. והפעם
ההיא היתה כאשר היה איכפת לו והיה בוחר לו ציד טוב ,עתה משיצא לתרבות רעה והתקלקל
אפשר וכבר לא אוהבו. כך ניתן להבין את חז"ל
וְרִבְקָה
אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. " בניגוד לניסוח לאהבת יצחק את עשו כאן האהבה היא
עכשווית . בהווה.כל שהיתה שומעת קולו, היתה מוספת לו אהבה על אהבתו".
מובן
שהדרשן מתכוון שהיתה שומעת את יעקב לומד תורה בקול רם . שומעת את קולו.
כלי
יקר מפרש שהיה מצוי אצל אביו ונותן לו מצידו לכן אהבו אך משחדל לעשות כן לא אהבו.
ורבקה לא אהבה אותו מאחר ולא היה מצוי על ידה אך יעקב היה מצוי אצל אמו ולכן אהבה
אותו.
הסבר
ארצי רגשי . האמנם כצעקתה? לא בטוח.
המדרש
הגדול:
שואל
האם לא ידע יצחק את מעשיו הרעים של עשו ?
ומפני מה אהבו? " אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד כדי לקרבו ומשכו, שהרי קל
וחמר שהנהגה זו שנהג יצחק ראויה היא שהרי) אם כשהוא אוהבו מעשיו מקלקלין, אלו שנאו
ורחקו, על אחת כמה וכמה . אמרו רבותינו: " לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה (
סוטה מ"א)
עוד
ניסיון להציל את יצחק מהתחכמויותיו של "רשע ".
תנחומא
תולדות ח
מנסה
להסביר מה פירוש של ציד בפיו. תמה היה יצחק ואומר ראה בני זה כמה מדקדק
במצוות והיה אומר לו אביו בני, היכן היית היום
הזה? אומר לו : בבית התלמוד. לא כך הוא הלכה מן כך וכך? לא כך איסורו, לא כך התרו?
ומתוך דברים אלו היה צדו ( מרמה אותו) בפיו. על כן אהבו, ורוח הקודש צווחת (
ואומרת) " כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו"
פרשנות
מגמתית מובהקת . עשו מהתל באביו ואביו מתגאה בידיעותיו ואוהבו. הדרשן לא שם לב
שבשל רצונו לפגוע בעשו הוא בעצם עולב ביצחק. מעבר לכך שמדבר על מצוות שכלל לא היו
עוד בנמצא באותה תקופה שכן התורה שבכתב ועמה התורה שבעל פה טרם ניתנו לעם והעם עוד
טרם התהווה.
והאירוניה
בכל זה שרוח הקודש ( שהיא למעשה קובעת דברים פה בעולם) צווחת איך זה יתכן. נו
באמת...
א וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק
וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר
אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי.
בראשית
רבה : אמר רבי אלעזר בן עזריה שכהו עיניו מרוב שראה ברע כלומר ברעתו של עשו שאם
יהיה יוצא לשוק יראו אותו אנשים ויצביעו עליו
שהנה אביו של הרשע מהלך. לכן אכהה את עיניו שישב בביתו ולא יספוג עלבון
וביזיון.
דבר
אחר : למה כהו עיניו של יצחק? מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע תנחומא תולדות.
ממדרשים
אלו אנו מבינים שהכל רואים חז"ל לבד מהדבר הפשוט שאינם רוצים לראותו. והוא
שעם הגיל עיניו של האדם באופן ביולוגי נהרסות.
האם כל אחד שעיניו כהו הוא בבחינת מסתכל ברע? או שמא הגיל עושה את שלו. הנה
לנו שוב מגמתיות
אשר
ללקיחת בגדי החמודות של עשו על ידי רבקה אומר המדרש דברים להצדקת מעשה רבקה כלהלן:
טו וַתִּקַּח רִבְקָה
אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת
וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.
"מה
ראתה רבקה לעשות כך? אלא כיון שעמד יעקב ונטל את הבכורה מן עשו, אמרה רבקה: הואיל
שלקח יעקב את הבכורה בדין הואשילבש את הבגדים הללו.
כלומר
הצדקת גנבת הבגדים והלבשת האחר בבגדים שלא שלו.
דבר
אחר:
אֲשֶׁר
אִתָּהּ בַּבָּיִת
שואל
המדרש ולמה היו אתה בבית ולא בבית נשיו? אמרו רבותינו " עד שלא הוקם המשכן
היו הבמות מתרות והעבודה ( עבודת הקרבנות) בבכורות. לכך הלביש הקב"ה לאדם
בגדי כהנה גדולה של פאר וכבוד..... הדא
הוא דכתיב ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". מת האדם מסרם לשת ושת מסרם למתושלח ומתושלח לנח ונח לשם ושם
לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק לעשו שהיה בכור ובהם היה משתמש בעבודת הקרבנות. כיוון
שראה יצחק שנשיו של עשו עובדות עבודה זרה, נטלם מן עשו והפקידם אצל רבקה. ( אגדת
בראשית פמ"ג)
לפי
מדרש זה רבקה לא אשמה בלקיחת בגדי החמודות של עשו. שהרי יצחק החליט לקחת אותם מעשו
ולהפקידם בידיה. כלומר יצחק קיבל החלטה, ( לפי חז"ל לכאורה צודקת) ורבקה
שהבגדים ברשותה יכולה היתה לעשות בהם כעולה על רוחה. לכן שניהם לא אשמים לא רבקה
ולא יצחק.
שואל
המדרש: " ולמה אמרה לו כך, ולא בטחה ב ה' שיצילהו? דכתיב " לך עמי בא
בחדריך וגו' עד יעבר זעם (ישעיהו
כ"ו) אמר הקב"ה בשעה שאתה רואה שהשעה חצופה ( שמדת הדין מתוחה בעולם) לא
תעמד כנגדה, אלא תן לה מקום. ( תנחומא הקדום
ויצא סי ה)
כלומר המדרש
מצדיק את צו רבקה לבנה לנוס חרנה. ופוטר אותה מאי אמון ב ה'. או מהטלת ספק בעזרתו
לבנה.
[1]
לעשו שתי נקודות זכות. כבוד
אב ואם אליה מתייחסים חז"ל בכובד ראש והשנייה יישוב ארץ ישראל הוא גר שנים עם הוריו. בזמן שיעקב היה בגלות.
לנקודה זו לא מצאתי התייחסות של חז"ל. לבד מהמקום הזה: בר"ר פסקה עו
סימן ב "וירא יעקב מאד ויצר לו (
בראשית ל"ב ח ) אמר ר' יהודה בר' עילאי: לא היא יראה, לא היא צרה? אלא ויירא –
שלא יהרוג: ויצר לו – שלא יהרג. אמר : אם הוא מתגבר עלי, הורגני, ואם אני מתגבר
עליו, אני הורגו הדאה או : ויירא – שלא יהרוג
יצר לו – שלא יהרג.....אמר (בלבו) כל השנים הללו יודב בארץ ישראל (אולי)
תאמר, שהוא בא עלי מכח ישיבת א"י? כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו,
תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד אם ואם?"
[2]
אגב סביר להניח שעם עשו היה תאום של יעקב ואם עשו נולד אדמוני ,הרי
שגם יעקוב נולד בהיר שער וגוף. ( לא אדמוני, אחרת היה נכתב כך, אך בהיר בהחלט
אפשרי)
[3]
אפשר מאוד שיצחק ראה בתכונתו זו של עשו של היותו איש שדה וציד
כפוטנציאל טוב להמשך דרכו כמנהיג המשפחה והצאצאים לעתיד לבוא. מובן שמנהיג הוא בעל
מעוף שצריך לתכנן ציד מעל תעוזה שלא חושש מדבר ובעל אחריות שצריך להביא למשפחה את
הפרנסה. לכן יצחק סמך ידו יותר על עשו מאשר על יעקב כממשיך דרכו.
[4]
יום אחד אמרתי לילדי . אתם יכולים להגיש לי את האצבעות אינדיני האלו
התכוונתי
לשעועית ירוקה במיץ עגבניות. בלא משים השתמשתי בהומור של עשו.
[5]
מה התמורה התורה לא מגלה לנו ובכוונה. היא מעוניינת שכל אחד יחשוב
בעצמו מה התמורה שיעקב התבקש לתת לעשו. נדמה לי שהתמורה באה מעצמה בבחינת ימים יגידו
והימים אמרו שני דברים רבקה נענשה שלא צויין יום מותה וגם מקום קבורתה, לעומת זאת
כצחוק לרש מציין המקרא את מותה וקבורתה של מינקת רבקה דבורה. ואשר ליעקב העונשים
שהוא מקבל בעתיד זו תמורת המכירה.
[6] . שם נוכיח שעשו
לא בז לבכורה במשמעות הרגילה של הדבר, אלא הסיטואציה בה עלתה הבכורה לדיון גרמה לו לבוז לבכורה כנושא
לוויכוח בין אחים.
[7] היחסים בין רבקה ויצחק
כפי שעולים מהכתובים היו לא טובים בלשון המעטה. כמעט ואין קשר ביניהם. היא גם לא
מתייעצת אתו אלא הולכת ישירות לדרוש באלוהים. הפעם היחידה שהיא מדברת אליו היא בקשר
ליעקב שמבקשת את עזרתו שלא יתחתן בבנות הארץ.
[9]
מדרש רבה מפורש פירוש מדעי חדש בידי משה אריה מירקין הוצאת יבנה תל
אביב 1958
[11]
לי אישית נראה שהמתח בין יצחק לרבקה נוצר א. בשל אופייה החזק של
רבקה שכל מעשייה מלמדים עליה שהיתה בעלת תושייה בעלת מחשבה עצמאית, אישה בעלת מעוף
וחזקה היודעת מה היא רוצה. אישה כזאת לא יכולה לקבל הוראות מאישה יצחק. היא זו
שצריכה להיות הדומיננטית. מצב כזה עלול לפגוע בגבריות של יצחק ומשמילא ליצור מתח.
נ
נקודה נוספת זה עניין העקרות. האשמה
נזרקת באופן אוטומטי על הבעל על יצחק כשם שרחל באה בטענה ליעקב על עקרותה והוא
עונה לה במילים כדרבנות " התחת אלוהים אני?" יצחק עותר לה' על עקרות
אשתו. והיא רבקה הולכת לדרוש את ה' עצם אי
פנייתה אל יצחק מלמדת על היחסים המתוחים בין שניהם.
[12]
עניין המינקת דבורה קצת מטעה
מאחר ורבקה עמדה ליד הבאר עם השואבות והשקתה את אליעזר וגמליו מים. ילדה בת
שנתיים או שלוש לא יכולה לעשות זאת לכן ברור שרבקה היתה לפחות נערה כאשר הובאה
מארם לארץ ישראל. ומיניקתה נשלחה עמה אולי בשל קשר נפשי, אולי משום מנהג המקום.
[13]
היא בודאי יודעת שאברהם לקח
את הגר המצרייה לאישה, במצוות שרה רעייתו. כך שיש תקדים במשפחה.
[14]
לפי פירושי לבראשית יצחק
שכהו עיניו, אך לא התעוור לגמרי , ידע שהעומד לפניו הוא יעקב ולא עשו וזו הברכה
שייעד לו. ואותה אמר בהעמידו פנים שהוא מאמין שזה עשו. והברכה היא נבואית לעתיד
לבוא ולרשת את הארץ עובדה שיצחק מחדש ברכה זו ליעקב ומרחיב אותה בברכת אברהם
וירושת הארץ שהוא אומר לו בטרם יציאתו לפדן ארם לקחת לעצמו אישה.
[15]
מכאן אגב ניתן ללמוד שכאשר יצחק אומר לעשו שיצוד לו ציד" כאשר אהבתי" ,בלשון עבר, הוא מתכוון
לכל המאכלים הנפלאים שעשו היה מכין לו כל
הימים מהבשר שהיה צד. אוכל משובח.
[16]
מכאן גם אפשר להבין את הדואליות שבפירוש "ציד בפיו" א.
ברוטליות של עשו ההורג חיות וטורפן בפיו . ב.
כמטפורה שהוא צד את אביו בלשון נופת צופים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה