האיש עשו דמותו ופועלו חלק א'

הקדמה	4	18
עשו מתוך מקרא כפשטו	19	19
טרום לידה ולידה	20	26
נערות	27	33
פרשת הבכורה	34	41
פרשת הברכה	42	51
הפגישה	52	54
המישור המטאפיזי האלוהי	55	59
המספר או דבר התורה בבית יצחק	60	69
עשו ויעקב  רבקה ויצחק באספקלריה של חז"ל	70	80
נספחים	81	81
נספח מספר 1 תכונות אופי באישיותו של עשו	81	89
נספח מספר 2 הרחבה של מדרשי חז"ל המדברים בגנות עשו	90	151
נספח מס 3 :התפלמסות על מאמרו של פרופסור יאיר זקוביץ	152	161
נספח מספר 4: אמונות ודעות של הוגי דעות והתפלמסות עמן	162	168
נספח מספר5 פירושו היפה של בעל הטורים על עשו והשלום:	169	170
נספח מספר 6 פרוש אברבנאל ותוספת דעת לעניין הבכורה	171	181
נספח מספר 7 ההפתעה: כולם ידעו עשו לא ידע	182	198
תת נספח : עשו התמים  היחידי שלא יודע 7	199	227

1.הקדמה:

לא מעט אנשים נתנו דעתם על האיש עשו  דרכו פועלו ויחסו עם בני משפחתו. מתוכם יש שההינו וכתבו מאמרים פרסמו פרשנויות  מטעמם, חקרו את הפרשה מבחינה ממוקדת מקומית וגם מבחינה השוואתית ( למשל למשפחת אברהם).

דומני שקיימת סטיגמה לגבי האיש עשו כאיש רשע ורע. סטיגמה שהשתרשה בתודעת העם במשך הדורות עד ימינו אנו ותחילתה דווקא אצל חז"ל שהציגו ( לבד מתכונת כיבוד אב ואם שחז"ל הבחינו בה כנאצלה אצל עשו) אותו כרשע ואולי כאב להמון גויי בני חם ויפת. הזהות בין בני דת  האיסלם ובני ישו לבין עשו אף היא הפכה למעין מציאות קיימת בקרב שונאי האיש  בני עמנו היהודים. עד כדי שעשו האיש הפך להיות סמל לשנאת היהודי ומעין בית אב לכל  דבק בדת האיסלם  והנצרות באשר הוא. קוריוז הוא שמצאו להראות שהשם עשיו בסיכול אותיות הוא כשמו של הצלוב ישוע.

קריאת פסוקי  התורה לפי הביאור הבסיסי של כל מלה ומלה במשפט וצירוף המילים אל יחידת נושא הומוגני אחד של משפט אחד כפשוטו,  מעלה אמת אחרת ,שונה מזו של חז"ל ודומיהם. יותר מזה, קריאת מקרא כפשוטו מעלה מגמתיות מסוימת בפרשנות חז"ל הפוגעת והורסת את האיש עד היסוד. השורה התחתונה של דברים אלו היא שעשו המקראי עשוי להצטייר בעיניי הקורא המשוחרר מכל דעה קדומה, כעשו שונה בתכלית השינוי מעשו של חז"ל.

דרך משל למלה "ויתרוצצו הבנים בקרבה"  כה (כב)  מביא רש"י את דברי חז"ל ואומר: " רבותינו דרשוהו ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי ע"א  עשו מפרכס לצאת".

מובן שהמגמתיות ניכרת במלוא עוזה. שהרי עד כה טרם נולדו הילדים, אז מניין שזה יבחר בדרך כזו וזה בדרך זרה? והרי שניהם יולדו למתנסה בעקדה, לנימול לאחר שמונת ימים ,למתחנך בבית היהודי הראשון הוא אברהם. ולפיכך סביר יותר שילכו השניים בדרכי הוריהם ולא שהאחד כבר בטרם נוצר ילך אל דרך עבודה זרה.

רשב"ם לעומת רש"י מרכך ומעמיד את שניהם בקו אחד שניהם התרוצצו לדרוש את ה'.

מתרוצץ בהוראתו הראשונית הוא רץ ממקום למקום. היינו לא עומד על מקום אחד. משמע לא יכול להספיק לעמוד לפני בית מדרש זה או זה כי בהרף עין ישנה מקומו.

וכפשוטו הפירוש הוא שהעוברים התרוצצו בבטן האישה בעטו ונעו ועל ידי כך גרומו לה ייסורים ותו לא.

הלאה:

פרק כה פסוק כג "... ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ וגו'"

רש"י מפרש: מן המעים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו.

הנה לכם שוב מגמתיות של פרשנות שאינה כתובה מפורשות, אלא נדרשת.

מופרד בהוראתו הבסיסית פירושו מחולק. או מפורק. נוצר רווח בינו לבין האחר. זאת בלבד ותו לא.

אלא שרש"י ממשיך הלאה ונותן פירוש משלו לדברים שכלל לא נאמרים וכלל לא נכתבו. הוא מפרש את החלוקה בין טוב לרע. וכי רש"י לא יכול היה לחשוב ששניהם הופרדו זה  לטוב וגם זה לטוב?

ולפיכך מגמתיות בפירוש.

אצל יעקב לעומת עשו נראה מגמתיות להטיב עמו ולא להכשילו. גם פה אומר בזהירות עיוות הכתוב כפשוטו למשל:כז ט  רבקה אומרת ליעקב " לך נא אל הצאן וקח לי משם"

רש"י כותב: משלי הם ולא גזל שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום.

נו באמת...

או למשל:

כז פסוק לה " ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך.

רש"י מאיר עינינו לאמור מרמה = חוכמה.

ואני אומר גם על זה:

נו באמת...

עשו כשלעצמו מתואר כדמות טרגית. בכור שנלקחה ממנו גם בכורתו וגם ברכתו על ידי אחיו התאום הצעיר לכאורה ממנו בשנים. עשו הוא האיש המואשם בכוונות רצח על ידי אמו יולדתו דבר מחריד. במיוחד שאין כל עוול בכפו, ומעולם לא היתה לו כוונה שכזאת. ( זאת נראה ונוכיח בהמשך) עשו הוא האיש שאנשי החצר שוטמים אותו אולי מקנאה בשל כוחו ועוז רוחו בהיותו איש ציד ומבין בשדאות וכל מה שקשור בתחום הזה.

עשו הוא האיש המופלה לרעה על ידי אמו שלא אומרת לו מלה על כך שנשא את נשותיו מבנות כנען, שכל כך לא רצתה שתהיינה נשואות לבניה. עשו נושא את נשותיו בתום לב וכנראה מתוך אהבה ( הוכחה לאהבתו להן שאינו מהין לגרש אותן לאחר שנודע לו שהוריו לא רואים נישואין אלו בעין יפה), עם זאת, עשו הוא האיש ,שברגע שנודע לו שקצה רוחם של אביו ואמו בבנות כנען,הוא לא אומר דבר, אלא יורד דרומה ולוקח את בת דודתו מחלת — היא בשמת, לאישה. בהזדמנות זאת מבקר גם את דודו ישמעאל.

עשו הוא אותו האיש שצעק פעם בנעוריו צעקה גדולה ומרה על שרומה וברכתו נלקחה ממנו, ועתה, הוא רץ לכיוון אחיו מחבק אותו ובוכה על צווארו. אם לא די בכך, הרי שבאותו מעמד הוא אשר מכנה את יעקב בשם החיבה אחי. שאומר לו "רב לי אחי".[1]

עשו הוא האיש האוהב את אחיו מנשק אותו בוכה על צווארו מתעניין במשפחתו וגם מציע לו לרכב לצידו כדי לארח אותו בשעיר. אך הוא גם האיש שמרומה, בפעם השלישית, על ידי אחיו יעקב שמשתמש בתירוץ כושל ומבטיח לבוא בזמנו שלו לשעיר, כאשר בלבו יודע שאין לו שום כוונה לכך. בזה הוא מרמה את אחיו, כאמור, בפעם השלישית.

עשו המנהיג איש שעיר הולך במדבר עם ארבע מאות חיילים שולפי חרב כיאה וכיאות למנהיג[2] נהפך ברגע למעין ליסטים הפורע עם אנשיו בזרים

ואף על יעקב לפחד מפניו. ולא היא. מנהיג הולך עם שומרי ראש ואנשי חרב להגנה מפני אויבים מצויים ולא מצויים . עשו המנהיג מהר שעיר שהיה עובר במדבריות שם רבו הליסטים, זקוק היה לצבא מגן ולוחם. ואלו היו הארבע מאות איש שלו.[3]

*

ברם, מן הסתם יוצא, כי בחינת יחסי עשו יעקב צריכה להיות משני היבטים מרכזיים או נכון יותר בשני מישורים שאינם חייבים להתנגש זה בזה.

המישור האלוהי — המטאפיסי

המישור הארצי -  יחסי אנוש

בתוך המישור הארצי יש לבחון , כמובן , את יחסי עשו יעקב, עשו רבקה ויצחק, בהיבטי שנות חיים. היינו, דרך משל:  עשו ויעקב הצעירים מול עשו ויעקב הבוגרים

בסקירה זו נבחן ונקיף את הנושא ככל שנוכל מנקודת ראות של בחינת שני המישורים הללו.

חשוב לציין בזו ההקדמה פרטים מזהים אופייניים לשני האישים המרכזיים במסכת חיי עשו  והם כמובן שני האחים

הבדלי אופי ותכונות הם שהביאו לריחוק מה בין יעקב לעשו.

עשו לפי שנראה  היה מעיקרו   איש חומר.  איש יודע צייד ואיש שדה. בתחום זה לפי הנראה למד הרבה ועשה כפי שנראה מעשהו בחכמה.  בהשוואה לאחיו רועה הצאן הסתכן עשיו בציד, וכדי לבצע מלאכה יומיומית זו היה חייב להיות אמיץ לב, מהיר החלטה וחזק. עשו לא רק ציד בפיו, היינו שהיה מומחה בצייד, אלא ידע גם את מלאכת התבשיל על בוריה . לומדים זאת בעיקר מדברי יצחק שאומר לו שיצוד לו צייד כאשר אהב כדי שיברך אותו. אם נאמר שרבקה ויעקב היו אשפי העדשים ואפיית הלחם, הרי שעשו היה הטבח המושלם בעיניי הצייד שצד  היינו במאכלי בשר.

אומנם נאמר על אחיו יעקב שהיה איש תם יושב אוהלים. אז ניתן לומר שיושב אוהלים זה בהחלט נכון. אך תם זה כינוי שהודבק לו בטעות.  שכן יעקב כלל וכלל לא היה תמים הוא היה ממולח חכם ואיש חזון. לעומתו עשו היה איש עממי, ישר טוב לב, תמים מאוד,  לא איש חזון הרואה את הנולד וגם לא איש רוח.

מבחינת תפיסת עולמו היה, על דרך הטבע כאיש שגדל אצל אביו יצחק, איש מאמין ב — ה' אך הבין שאין טעם בברכת אנוש כי הגורל כפי שנקבע לו משמים הוא הקובע. בבחינה  אמונית זו,לא היתה בו גמישות שהיא או פשרה.

ה' מחד והגורל מאידך, שנקבע לו כפונקציה של היות ה' הוא זה שיקבע אורך חיים, עד יום אחרון. וברכת אנוש אין בה כדי לשנות ולא מאומה לגבי הגורל.

אך כאשר הדברים מגיעים לחוסר כנות ויושר ויותר מזה רמאות, עשו נרעש ונרגז. הוא לא מוכן להיות מרומה ועוד על ידי יקיריו כמו אמו ואחיו. אותה שעה, הברכה ומהותה הופכת ,לכאורה, להיות חשובה לו. אך בעצם אינה, אלא בבחינת עילה ( טריגר) כדי לדרוש את הצדק והיושר. ובשל היושר והצדק גם את התמורה שעליה היה מוכן בלב שלם לוותר. עשו מבין, לפתע, שתמימותו ואמונתו, שימשו  כר טוב ליעקב כדי לרמות אותו ולקחת ממנו גם את הבכורה ומאוחר יותר גם את הברכה.  מי שמתחכם כנגד אחיו מי שמרמה את אחיו מן הראוי שישלם גם את המחיר. זה המוטו של עשו. ודברים אלו עוד נראה בהמשך.

מבחינת יחסו ליעקב הוא הבין שהוא למעשה האח הגדול ונהג באחיו  כאהוב אח את אחיו. בהמשך נראה שהוא אכן נאבק בו כנ"ל, אך אוהב אותו.

נדגיש שוב  שמאחר ואינו רואה ערך או טעם בברכת אנוש הוא מעביר את זכות הבכורה ליעקב, גם בשל אהבתו הגדולה לאחיו הצעיר וגם משום שאין לו צורך בה.

המעניין הוא לראות את הסיטואציה הניגודים עד כדי גיחוך כאשר עשו בא בהתרגשות של כל עצמותי תאמרנה לפגוש את אחיו אחרי שנים רבות שלא התראו, כאשר "שכח" זה מכבר את תקרית הבכורה והברכה משנות ילדות[4], והוא קורא לו אחי,מנשק ומחבק אותו. מתעניין במשפחתו וכל שיש עמו בעוד יעקב רועד מפחד ועורך הכנות ותת הכנות שבדיעבד נראה שהיו מיותרות לחלוטין.

עשו ויעקב קוברים יחדיו את אביהם כשם שישמעאל ויצחק קוברים יחדיו את אביהם.

היינו, בסופו של דבר, קיימת הצבעה מפורשת על שלמות המשפחה , בהתאחדות האחים ליד קבר אב המשפחה.

יעקב  איש תם יושב אוהלים מצטייר אולי כמסכן, איש רוח  אך בחינת הכתובים מראה שאין כך הם פני  הדברים:

יעקב הלומד היטב את אחיו, עשו, מנצל מצב ידוע שאחיו חוזר עייף מצייד ומיומו בשדה ומכין לו מאכל שהוא – עשו אוהב.

יש לשים לב, שלא רבקה היא המבשלת הפעם את האוכל אלא יעקב בכבודו ובעצמו. יעקב רוצה להשתמש בנשק ה "לא נעים" כלומר אם טרח והכין לאחיו עדין הנפש ( ויעקב הכירו טוב מאוד) אוכל, אז לפי היכרותו את אחיו, קל יהיה לדרוש ממנו -  מעשו מחיר בעבור מחווה יפה זו.

הוא עושה זאת כדי להחליש עוד יותר את עשו לכל אפשרות שיתנגד למזימה שהוא יעקב זומם נגדו, היינו רכישת הבכורה ממנו.

מן הנחישות של יעקב מתברר גם שהוא מנצל את אהבתו של עשו כלפיו.

עשו שבא עייף מהשדה, טרם  הכין אוכל לאביו, מריח את ריח העדשים ואז בשיא הטבעיות אומר לו ליעקב אחיו; הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. אח שלא מאמין באהבת אחיו אליו לא היה מתבטא כך. אך עשו אשר האמין שאחיו אוהבו פנה אליו בדיבור ישיר ואולי גם מחייב. יעקב לעומתו חשדן וחששן, קטן אמונה באדם, שלא חשב לרגע לבקש הבכורה מאחיו כבקש אח אוהב מאחיו האוהב.

יעקב כאדם ישר מבקש גם מכירה ולא נתינה כלומר מעמיד את קבלת הבכורה על מישור עסקי ולא על מישור נתינה של אח לפי האמור:" לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב:  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי." מכאן אפשר ללמוד משהוא על יעקב שהוא עצמו לא היה מוותר בקלות, לאחיו, מעצמו.

עשו מדהים את יעקב בכך שהוא מוכן לתת לו את זכות הבכורה בלא כל תמורה: " לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה."

יעקב כל כך המום ממעשה אח אוהב זה שהוא דורש את אקט השבועה כדי שבשום מקרה לא יוכל אחיו לחזור בו מהצהרתו זו:" לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. "

כלומר לא היתה שום תמורה לקבלת הבכורה על ידי יעקב , ולא עוד, אלא שניתנה הבכורה בשבועה, היינו כאקט משפטי.

 רוצה לומר: הסכמת המכירה מצד עשו היה אקט

השבועה.

לאחר דו שיח קצר זה, יש להניח שישבו השניים ואכלו מנזיד העדשים  - הפיתיון ששם לו יעקב לאחיו.

הערה:

לא מדויק הוא  לומר כפי שמפרשים מפרשים או אומרים שעשו מכר את בכורתו בנזיד עדשים, שהרי מי הוא שבישל עבורו יום יום בחוזרו מהשדה אם לא רבקה אמו? ועל דרך הטבע מטעמיה היו טובים ומשובחים מאלו שבנה הצעיר בישל. יש  להניח שבישלה בעבור עשו שחזר יום יום עייף מיום עבודה בשדה  מטעמים שאהב, והעדשים היה מאכל שכיח אולי, אפילו , יומיומי.

לפי זה יוצא שהתורה מנסה להראות בדרך סיפורית זו את חשיבותה של הבכורה בימי קדם. הבכור, זה שנולד ראשון זכאי לקבל את זכויות הבכורה. וברכת אביו מקדשת עליו, מן הסתם, את זכויותיו מחד, ומברכת אותו לאורך ימים ושנים מאידך.

המאבק על הבכורה שיעקב היה ער לחשיבותה, ועשו שדרך אמונתו בחיים[5] שונה היתה, בז לה, היא שעומדת על הפרק ולאו דווקא גוף הסיפור עצמו שבא אך ורק להמחיש את חשיבותה של הבכורה ומעמד הבכור בימי קדם.

אמונת עשו היתה פטליסטית ואמונת יעקב נבעה מרצונו של האדם. ( אמונה מתחשבנת)..

מבחינת האמונה השורשית, יש לזכור שגם עשו וגם יעקב שני התאומים הללו נולדו בבית יצחק ורבקה. לפיכך שניהם קיבלו חינוך זהה  בהתאם לאמונה ולתפיסת העולם של יצחק ורבקה.

חשוב גם להבין את היחסים הבין אישיים שבין יצחק לרבקה. רבקה כמעט ולא מדברת עם יצחק למעט הפעם היחידה שאנו שומעים אותה אומרת: " קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" כלומר גם בפעם יחידה זו היא מדברת בשביל דאגתה לעתיד בנה ובעצם לעתיד הלאום.

שאלת היחסים בין יצחק לרבקה והדומיננטיות הבלתי מעוררת שלה יש לה השפעה גם על המשפחה כולה לרבות הילדים. זו שאלה יפה בפני עצמה ונעסוק בה בהמשך. עד כמה באמת אוהבת רבקה את יצחק. עד כמה הוא אוהב אותה. מדוע הוא אוהב את עשו והיא את יעקב? שאלות אלו ואחרות נעלה ונשיב עליהם בהמשך.

מעניין גם לסקור את שני המישורים שציינו ברישא להקדמה זו המישור האלוהי מול המישור הארצי. והשאלה הקרדינאלית העולה היא

האם תפיסת התנ"ך ככלל והתורה בפרט שתהליכים היסטוריים נקבעים מלכתחילה על ידי הגבורה. עלי ידי אלוהים. וכל המישור הארצי מתנהג ומתנהל בהתאם לקביעה האלוהית שהוצבה להם מראש? במקרה דנן אין ספק שכך הוא שהרי כאשר רבקה באה לדרוש באלוהים הוא מגלה לה ברוח הנבואה את שעתיד לקרות במרוצת הימים כאשר אומר לה בפרק כה כג "וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". 

זאת אומרת יוולדו לך שני ילדים שמהם יצאו שני לאומים. בתרגום לימינו בני ישראל ובני ערב. וחיכוך יהיה ביניהם  מאבקי כח ומלחמה, וברבות הימים יקרה שהמבוגר שביניהם או בתרגום לפרשה הבכור הוא שיעבוד את הצעיר. יהיה עבד לאחיו.

זו הסכמה. זו ההחלטה השמימית ועכשיו יש לסדר את הדברים / התהליכים, כך שיתאימו לכותר. וכך אנו רואים בהמשך:

הבכור מוותר על בכורתו, הברכה המיועדת לו ניתנת לצעיר ממנו  במידה מסוימת דומה הדבר למקרה ישמעאל ויצחק ישמעאל הבכור ובכל זאת הזכות הראשונה וההוקרה ניתנת דווקא ליצחק. כך גם עם אפרים ומנשה כאשר יעקב מצליב ידיו על ראשי אפרים ומנשה .לפני כן אנו רואים שיהודה הוא שלוקח את הבכורה בפועל ולא הבכור ראובן.

וב- נ"ך שלמה הבן הקטן מקבל את המלוכה בעוד שאדוניהו הבכור היה בעצם צריך לרשת את אביו.

ובמישור הארצי, הדוגמא הבולטת ביותר היא הבטחת הארץ מה' לאברהם והנבואה על שיעבוד מצרים . 400 שנה יהיו בגלות ואחר כך יצאו ברכוש גדול. והנה כל האירועים והתהליכים מתבצעים תחת הכותרת הזאת.

לא ייפלא ,אפוא, שלאור הדברים המתרחשים כנגד עיניי העם בוחר עשו את הדרך הפטליסטית, היינו קבלת דין שמים. ומכאן הבכורה לא חשובה וגם הברכה לא חשובה, חשובה ההחלטה האלוהית. יעקב שאמונתו היא יותר ארצית על אף היותו נחשב כאיש רוח [6] (ולא היא) חשובה לו הבכורה והברכה כאחד, והוא יעשה ככל יכולתו להשיגה. יעקב הוא גם בעל ראיה לטווח ארוך שנים, מעין איש חזון ולכן  הברכה והבכורה חשובים לו גם לגבי עתיד צאצאיו. עשו לעומתו פטליסט חי את חיוו ויודע שברצות אלוהים יהיה המשך לצאצאיו לא ירצה האלוהים לא תהיה שום המשכיות ולכך לא תעזור לא בכורה ולא ברכה. שני נערים שתי נשמות שתי השקפות עולם אך שתי הדמויות קבלו אותו חינוך עד גיל בגרות  ושתיהן יראות ה' בהיות גדילתן חינוכן והתפתחותן בבית יהודי.

*

 קריאת ביניים:  קרצוצי גימטריות  לשעשוע בלבד

עשו = 376   =  שלום = יהוה ימלך לעולם ועד = 376

( ועוד אומרים עליו חז"ל  שהיה איש מדון ורוצח ועובד עבודה זרה.  נו באמת...)

·      "ויאמר עשו בלבו" = 673 = כי יהוה אלהיך אש אכלה הוא אל קנא = מציון מכלל־יפי אלהים הופיע = חכם יוסף חיים בן איש חי = דורש טוב לעמו = רבנו הקדוש.

עשו מתוך מקרא כפשוטו

עשו הצדיק, עשו הרשע, עשו התמים, עשו האוהב , עשו השונא , מי הוא עשו? כפי שעולה ומצטייר בעיני המתבונן מתוך מקרא כפשוטו? זאת נעשה כאן  ונסקור את הדברים תוך כדי הצגת עובדה והוכחתה .  לא נאמר דברים שאינם עולים מן הכתוב ולא נתייחס כאן לפרשנות חז"ל או כל פרשנות אחרת. החקר יהיה כאמור מתוך מקרא כפשוטו. כאשר שני דגשים  מנחים עומדים מול עינינו

א.    הדברים שבתורה ובסיפורי התורה לא נכתבו כלאחר יד, אלא שמחשבה עמוקה  עומדת מאחורי הדברים בבחינת אין מלה מיותרת בתורה

ב.     התורה באה ללמד, לחנך, ולהעביר מסר לדורות גם בחוקיה גם בדברי ההיסטוריה של העם וגם, לענייננו בסיפורי האבות.

את הסקירה נערוך ונבדוק לפי ארבעה תקופות בחיי עשו לרבות הדמויות הסובבות לו.

א.    טרום לידה ולידה

ב.     נערות

ג.      פרשת הבכורה

ד.     פרשת הברכה

ה.     הפגישה בין האחים.

א.  טרום לידה ולידה

הרקע: יצחק בן ארבעים שנה לוקח את רבקה בת בתואל מפדן ארם לאישה. רבקה עקרה. יצחק מבקש מה' שיפתח את רחמה, ה' נענה לו ורבקה נכנסת להיריון.

בתורה כתוב: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" זו אינפורמציה שהתורה מעבירה לנו הקוראים אך ברור שרבקה לא יודעת בשלב הכאבים הללו שיש לה תאומים. היא רק חשה  באי נוחות ובכאבים חזקים.

בצר לה, אינה כשרה או רחל  מדברת עם אישה, אלא מהינה ופונה ישירות אל ה'. " ותלך לדרוש את ה'"[7]

וכאן בטרום לידה היא מקבלת את המידע הנבואי מפי הגבורה: דברי נבואה  שלפניה קיבל עד כה רק אברהם[8]

כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ[9], שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. [10]

ה' לא נוקט בשם תאומים (המובן מאליו מהכתוב) אלא מתייחס ישירות למעמדם של שני ילדיה.

א.    הם יהיו שני גויים. היינו, שני עמים את מחזיקה בבטנך.

ב.     שני לאומים מובן ששונים זה מזה  (עמים תקבולת ללאומים)

ג.      לאום אחד יחזק מלאום אחר. ( לא נאמר אם דרך קבע או הד הוק)

ד.     אך נאמר שרב יעבוד צעיר היינו הבכור יהיה נחות מהצעיר הינו יעבוד אותו.

זו למעשה אכסיומה  או עובדה ברת קיימא במישור האלוהי העל אנושי. כלומר מסר שמימי הועבר לרבקה כשם שמסר שמימי הועבר לפניה לאברהם. רבקה זו האישה הראשונה בתורה שמקבלת אותות שמים.[11] ( אצל הגר בא מלאך מטעם, וניבא לה את העתיד , אך לא היה זה לפי בקשתה

ואני שואל מה חושבת אם המתבשרת בטרם לידה על תאומים , ודאי שמחה מאוד ושווה לה אפילו הייסורים והכאבים. אך מה היא חושבת על הגילוי שאחד מפרי בטנה יצטרך להיות עבד לאחיו? איזו הרגשה זה נותן לאם בטרם לידה. האם כך היתה רוצה לראות את עתיד ילדיה? שהאחד ימשול באחיו או שמא היתה רוצה לראות את האחווה הרעות ויישור הקו ביניהם?

התשובה ברורה והדאגה של רבקה והאיפוק שלה שאין לה עם מי לחלק את תחושותיה ( בגלל הקצר שלה עם יצחק) מעמיס על נפשה.והרי לפנינו עוד נדבך של סבל ויגון, מעבר לפחד הלידה.

סוף סוף מגיעה שעת הלידה והתורה מספרת לנו שאכן רבקה יולדת תאומים.

הראשון יצא אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו.

העובדה שעומדת מול עינינו היא שעשו מתאפיין גופנית מיד עם לידתו מה שלא כן יעקב

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו.[12] 

שני דברים: ראשית כבר מלידתו מזדהה הבכור עם הצבע האדום. שערו אדמוני כדם. ואדמוני, גם מזכיר אדומי. הסטיגמה  או החותם שהופך להיות שלילי משהו ,בהמשך, ניתן לילד כבר עם לידתו. אך מעניין שכאשר התורה מדברת על המלך דוד, היא לא פוסחת על העובדה שהיה אדמוני עם יפה עיניים. אולי יש בכך רמז לכך ששינו אנשי אותו דור את התייחסותם לעשו וראו אותו כמו שהתורה באמת מנסה להראות אותו. שאם לא כן אולי לא היה ה- נ"ך מתלהב להזכיר את היות דוד אדמוני. (מראה שעלול להזכיר  את עשו האדמוני השלילי והרע, לכאורה)[13]

יעקב לעומת עשו לא מתואר בגופו אלא שידו אחזה בעקב אחיו. ניתן לפרש כפשוטו בשני מובנים

או כסמל לכך שהצעיר תלוי באחיו הבכור שהוא נאחז בו כמו ילד שנאחז בסינורה של אמו. המציאות העתידית מראה שפירוש זה לא עומד במבחן המציאות.

או כסמל לכך שהצעיר ירצה לעקב את אחיו הבכור  בפעולתו בחיים. ואומנם זה מה שאנו רואים עם הבכורה ועם הברכה ועם אי הרצון ללכת לשעיר

נאמר ששני ההורים יחדיו קראו לבכור בשם עשו. לעניין זה  שני דגשים  א. מדוע מודגש ששני ההורים קראו לו עשו (וביעקב רק אביו קורא לו בשם? וגם השם יעקב הולם עקב שאחז בו) ואם קראו לו עשו מה הטעם בכל התיאור שהוא אדמוני. שהרי אם תואר כאדמוני היינו מצפים שיקראו לו אדום או אדמוני או שני או ארגמן או כל כינוי המזכיר אדום ולא היא! כלומר אין סימטריה בטעם כינוי השמות גם בעובדה ששני ההורים קוראים לו בשם, וכן שאין התאמה בין השם לתכונה או למראה אצל הילד.

לפי ענ"ד, שני ההורים קוראים לו בשם עשו לפי הסבירות בשל מחלוקת שהיתה, מן הסתם, ביניהם לגבי קריאת שם בנם בכורם. זו רצתה כך וזה רצה כך והגיעו לפשרה. דומני שהפשרה היא צירוף של חלק משם שרבקה רצתה לתת וחלק משם שיצחק רצה לתת ויצא עשו.ויש שמפרשים שעשו קרוב לשער ובכל זאת מייחסים את השם עשו להיותו כולו שעיר  כמו שנאמר אדרת שער. ואני לא מוצא שום רמז לכך מתוך קריאה של מקרא כפשוטו. גם ההנחה שלי לקריאת השם עשו היא בע"מ  ובגדר סברה בלבד. משמע פירוש השם עשו הוא בגדר תעלומה.[14]

ב.   נערות

על תקופת הנערות של עשו אנו לומדים,  לפי דעתי, מארבעה פסוקים עוקבים זה לזה: פסוקים  כז – ל.  וכן פסוק ד מפרק כ"ז

פסוק ל גם מלמד משהו על אורח חייהם אך גם מתייחס כבר לעניין הברכה.  ואלו הפסוקים כדי לסבר את העין:

כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.  כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.  כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.  ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם. 

פסוק ד פרק כ"ז ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת[15]. 

אין שום התייחסות לזמן הילדות של שני הילדים, אלא המקרא מתחיל את תיאור חייהם מתקופת הנערות ומדבר על כך ש "ויגדלו הנערים" היינו גדלו גם ברוח וגם בחומר עד כי כל אחד מצא לעצמו מקצוע משל עצמו שקשור בעוצמת זיקה חזקה מאוד לכלכלת הבית.

חשוב לציין שהתורה משתמשת כאן בתואר  "איש"  זה איש כזה וזה איש כזה. ואיש בתנ"ך פירושו אדם בעל מעלה חשובה.[16]

האחד איש תם יושב אוהלים והכוונה אינה לתום או תמימות שהרי כולנו יודעים שיעקב כלל וכלל לא היה תמים ולא היה בו תום. הכוונה לדעתי שהיה עושה מעשהו עד תום. בשלמות המעשה. ויושב אוהלים פירושו שהיה רועה צאן, והיה מעתיק את אוהלו מכאן לכאן בהתאם למרעה.

על אחיו הבכור עשו נאמר:  איש יודע צייד איש שדה. עשו לעומת יעקב עסק במקצוע מסוכן וקשה יותר , הוא לא קיבל את עבודתו מוכנה על מגש של כסף ( כמו לצאת עם עדר למרעה) אלא היה צריך לעמול קשה כדי לצוד צייד  חיות בר ועופות. לשם כך היה צריך להיות מיומן בכלי הנשק שלו, ולדעת טוב מאוד את מקצוע השדאות.

מעניין שמקצועות אלו תאמו גם לאופן כלכלת הבית. יצחק לפי הנראה היה כבר בא בימים וישב בביתו ורבקה היתה עקרת בית שהיתה עסוקה בניהול אנשי החצר; אמות, עבדים, חניכים, וכד' וגם בעשיית התבשיל כאשר יעקב בזמנו הפנוי היה עוזר על ידה. כי הוא היה מקורב אליה יותר מאשר עשו וזה הכתוב אומר מפורשות.

לפי שנאמר "כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד"  ניתן להבין שהאוכל הנפוץ היומיומי שהיה בבית יצחק ואולי בסביבה כולה היה נזיד העדשים[17].  ויעקב שהיה עוזר על יד אמו הבין ואולי גם התמחה בעשיית התבשיל הזה.

כלומר תפקידו הסתכם ברעיית הצאן ובעזרה במשק הבית לאמו.

לעומתו עשו  לפי הנאמר בפסוק ד פרק כ"ז ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת[18].  לא רק שהיה מביא צייד הביתה, אלא התמחה בהכנת התבשיל.  ועד כדי כך, שהיה ערב לחיכו של אביו יצחק, המבקש ממנו מטעמים כאשר אהב. היינו גם בשר משובח וגם תבשיל משובח.

לפי שניתן ללמוד מהפסוקים הנ"ל סדר היום היה כזה שיעקב היה יוצא למרעה עם בוקר . רבקה היתה עוסקת בהכנת התבשיל. כאשר יעקב היה חוזר או נשאר בבית היה עוזר על ידה הן בהכנת התבשיל ,כך למד ממנה , ואולי גם בניהול משק הבית.

כאשר עשו היה חוזר עייף מיום עבודתו עם הצייד שהיה מביא , היה אוכל עם המשפחה את נזיד העדשים ואולי  גם בשר מהצייד שהביא בעוד מועד מיום קודם והכין אותו.[19]

לאחר האוכל, רבקה היתה מפנה את המטבח , עשו היה ניגש להכנת תבשיל הבשר לאביו ולמשפחה והולך לאחר מכן לישון את שנת הליל.

כך מצטיירת בעיניי תמונת סדר היום המשפחתי מבין הכתובים, והגיוני בעיניי שכך אכן התרחש. והטעם לכך, צורכי הפרנסה והקיום.  ואנו עדים לראות שאכן צורכי החיים והקיום, והתנהלות המשפחה לפרנסה ,לא השתנו מאז ועד היום, ואי אפשר להם גם שישתנו, כי בלא מזון אדם פשוט מת.

חלוקת עבודה בתוך המשפחה גם הונהגה משחר ההיסטוריה, וראו דרך משל:  ויהי הבל רועה צאן וקיין עובד אדמה. (בראשית ד 2) אברהם רועה צאן הוא מביא האוכל הביתה שרה יושבת באוהל ומבשלת אוכל ומטפלת בילדים גם היא גם הגר .

גם אין ספק בדבר שעשו היה חוזר מידי יום יום עייף. כי למרות חוסן גופו אומץ לבו ותעוזת הנפש שלו עבודת הציד קשה גם פיסית וגם נפשית, כך שגם העייפות המוזכרת אין בה שונה לקיים

העניין השני שמזכירה התורה בקשר לתקופת נערותם של הילדים והפיכתם להיות אנשים, היא עובדת האהבה . שאומרת התורה  שרבקה אהבת את יעקב ויצחק אוהב את עשו כי ציד בפיו.[20]

על כך נעמוד בקיצור בפרק המדבר על המספר או דבר התורה בפרשת בית יצחק.

אך הבה ונסבר את העין גם לעניין זה.

ראשית עלינו לזכור  ששני הילדים קיבלו אותו חינוך בדיוק, מגיל אפס עד הפיכתם להיות בני אדם "להיות איש"  וכאמור להזכיר "איש" במקרא זה תואר לאדם בעל חשיבות רבה. כלומר שני הילדים הפכו לאיש; טעוני כל המנהגים לרבות מנהגי קודש שקבלו מהוריהם. לא מדובר בילדים בני עשר וגם לא בבני עשרים. הם היו כבר בחורים בוגרים שהגיעו, מן הסתם, לפרקם.

הורים מקדמא דנא אוהבים את ילדיהם,שהרי זה דרך הטבע  ולעיתים אוהבים אותם  יותר מאשר את עצמם.

מעבר לכך שרבקה עצמה מגלה אהבה לשני ילדיה באומרה:  "למה אשכל גם שניכם ביום אחד".

מכאן ברור מעבר לכל ספק שרבקה ויצחק אוהבים את ילדיהם שווה בשווה.

נשאלת השאלה מדוע בכל זאת המקרא מדגיש שזו אוהבת את יעקב ויצחק את עשו?

בעל כורחנו נבין שהכוונה לא לאהבה רגשית טבעית מולדת של אב ואם לילדיהם, אלא לקרבה מבחינת "הכימיה " כמו שאנו נוהגים לומר בימינו. שיש כימיה טובה יותר ביניהם.

ובכל זאת נראה שהקרבה הזאת שונה אצל רבקה מאשר אצל יצחק, שאם אצל יצחק מוזכרת סיבה לכימיה הזאת; " כי ציד בפיו" אצל רבקה לא מוזכרת סיבה. התורה מסתירה את הסיבה ורומזת לנו הקוראים להבין את הסיבה בעצמנו.

כך יוצא שאצל רבקה אנו חוזרים ליום בו הלכה ודרשה ב- ה' וקיבלה את הנבואה לגבי רב יעבוד צעיר. את דבר הנבואה לא סיפרה לאיש, גם לא לאישה, אלא שמרה אותה בלבה. מכאן שבהיותה יודעת את עתיד האירועים נמשכה באופן טבעי למי שיהיה בידו  ,בעתיד ,שרביט הנהגת העם.  היא נמשכה למי שידעה שעליה לטפח ולקדם את יכולתו להשיג את המטרה אליה יועד.

יצחק, לעומתה, לא יודע מכל ההתגלות האלוהית הזאת, לרעייתו, לאחרית הימים , אלא רואה את המישור הארצי בלבד של הורים וילדיהם. הוא יודע להעריך את עבודתו של עשו ונהנה מתבשיליו שערבים לחכו. הוא גם רואה אותו כבעל תושיה  כיאה לאיש ציד לאיש שדה הוא רואה את כוחו תעוזתו ואומץ לבו, לכן אפשר מאוד והוא חושב שעשו יהיה זה שינהיג את העם בעתיד והוא שיכול להיות הממשיך לו עצמו.

אין צל של ספק שלמרות הכימיה ששרתה בין יצחק לעשו ובין רבקה ליעקב. אהבת הורים לילדיהם היתה גם היתה, לכן יש להניח  שאחווה ורעות שרתה במשפחה הזאת והאחים שגדלו יחד כשני תאומים ( ואנו יודעים מניסיון חיינו עד כמה התאומים אוהבים וקשורים זה בנפשו של זה , ודווקא התאומים) אהבו זה את זה, לפחות עד היום בו הפך כל אחד מהם לאיש! ואהבת ילדות היא שורשית ואי אפשר לנתק אותה כל כך מהר. היא תמיד תעלה ותפרוץ גם אם אי פעם יהיו סכסוכים בקרב המשפחה. ואמנם היא עולה וחוזרת לאחר רבות בשנים כאשר השנים נפגשים נופלים איש על צוואר אחיו ובוכים יחדיו.

ג.     פרשת הבכורה

הפסוקים שעומדים לפנינו המתארים את הפרשה הזאת הם פרק כה פסוקים כ"ט עד לד

והנה הם לפנינו כדי לסבר את העין:

כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.  ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם.  לא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי.  לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה.  לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.  לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה. 

פתיחת הפרשה באה בלא כל הכנה מוקדמת. כלומר אין אנו שומעים על התמרמרות כל שהיא בבית יצחק מצד יעקב. אין אנו שומעים גם על  הסתה כל שהיא של רבקה לבנה בקשר לעניין הבכורה.  דומה כאילו יעקב יזם את הדברים בעצמו.

השאלה היא מדוע חיכה עד כה? או מה הניע אותו ליזום קניית בכורה? ויותר מזה ,כיצד מתקשר " ורבקה אוהבת את יעקב" לעניין זה.  וכן יש להזכיר ,אנו שומעים, מאוחר יותר, על התערבות מסיבית של רבקה בעניין הברכה!

מעצם הצגת השאלות אפשר  להבין שיתכן שיד רבקה היה גם בעניין הבכורה.  האומנם?

הבה ונבדוק את הדברים אחד לאחד:

הפרשה מתחילה בכך שיעקב זד נזיד עדשים. לא נאמר למה הוא זד את הנזיד ולשם מה. האם למטרה מסוימת? לא נאמר. האם כדי להאכיל את עשו? לא נאמר. כתוב שהוא זד נזיד עדשים. מכאן שאפשר והיה עושה זאת דרך שיגרה . אם כך מה היתה עושה רבקה? לכן אפשרות זו נופלת.

אך ברור שיעקב ידע איך לזוד עדשים. אחרת איך זד? וסביר שלמד מלאכה זו מאמו כאשר היה עומד על ידה ומסתכל כיצד היא מכינה את הנזיד.

האם היתה לו ליעקב איזו כוונה מיוחדת האם זמם דבר מה בזה שהחליט לזוד עדשים? אם כדי לקנות את עשו? הרי יום יום עשו בא הביתה ואוכל את מאכלי הבית; או שרבקה היתה מכינה או שיעקב היה מסיע בידה וקרוב לודאי (כפי שהראנו לעיל) היו אלו עדשים ואפשר והיה אוכל גם בשר  מיום  האתמול שהכין הוא עצמו.

אם כך, לא נראה שהיתה כוונה מיוחדת המתקשרת לקניית הברכה בהכנת עדשים אלו. מה עוד שיעקב ידע שאין כל חדש מבחינת עשו באכילת עדשים,  שהוא מורגל באכילתם כמעט יום יום, ולא בכך יוכל לקנות את לב אחיו עשו.[21]

מכאן סביר להניח שיעקב זד נזיד עדשים כדרכו או כדרך אמו רבקה , מדי יום ,בשל אהבתו לאחיו, (ובשל אהבתה לבנה) וברצונו להסב לו נחת בבואו מהציד ולהגיש לו את התבשיל.  שהרי זה התבשיל שידע , לפי הנראה, יעקב להכין ולא יותר מזה. יתירה מזו וכי יעלה על הדעת שעשו הבא עייף לאחר יום ציד לביתו יעמוד ויכין לעצמו אוכל?

מובן שמישהו צריך להכין את האוכל ולהגיש לו בין אם זו האם בין אם זה האח.

דווקא בעניין זה התורה רוצה להראות חיי שגרה רגילים בבית יצחק.ואהבה ואחווה כפי שהיו עד כה. אך לא סתם היא מראה זאת, וזאת נראה בהמשך.

עשו העייף, והתורה מדגישה פעמים את העייפות שלו[22] ,ולא בכדי, אלא להדגיש שהיה עייף מהרגיל ולכן גם מחשבתו לא יכולה היתה להיות צלולה כרגיל, ולכן אולי יעקב יכול לראות באי צלילות הדעת של עשו בגין עייפותו הרבה אפשרות להציע לו את מכירת הבכורה!  וכך אומנם עושה . כלומר לא העדשים הם הטריגר , אלא העייפות.

עשו עייף, תשוש, לאה מעבודת היום,  מריח את ריח העדשים ומבקש מאחיו שיגיש לו במהרה אוכל, לא כתוב  כי רעב הוא,  אלא כי עייף ומשמעות הדבר שאלו לא היה עייף אולי היה מכין בעצמו, אך בשל הרעב שקפץ עליו ובשל עייפותו, השתמש  במלה "הלעיטתני".  אך לא שוכח את המלה "נא" "הלעיטתני נא"  כלומר למרות הרעב הפוקד אותו הוא זוכר  לומר את המילה " נא" הינו בבקשה. דרך נימוס, דרך תרבות. כי עייף אני. הוא מתרץ את אי יכולתו לקחת בעצמו מן התבשיל כי הוא הרוג מעייפות שפוקדת אותו.

 על כן קרא שמו אדום  זה משפט מוסגר מעין הערה של המספר.

יעקב שרואה את אחיו האהוב תשוש כולו ורעב, יושב מולו ומבקש אוכל מנצל  את העיטוי המתאים הזה לדעתו ואומר: " מכרה כיום את בכרתך לי" יעקב נוקט לשון קצרה לא מפרט מדוע ולמה, וכן מדוע דווקא עכשיו, אלא פשוט מבקש לקנות את הבכורה.[23]

וכאן נשאלת השאלה הגדולה למה. למה דווקא עכשיו ולמה בעיתוי  ובעיטוי הזה.

וכאן אני משער השערה שלא כתובה בתורה ולכן זו השערה בלבד שאין לקבל אותה כלשונה.

נדמה לי שרבקה אשר קבלה את דבר הנבואה כאשר הלכה לדרוש ב ה' ובהיותה בעלת משקע של ארץ לבן ובתואל, עובדי האלילים, לא סומכת ואינה בטוחה שהנבואה תתגשם במלואה היא רוצה להקדים תרופה למכה ורוצה להבטיח את קיום הנבואה. ואת זאת עושה בשלבים. קודם הבכורה ולאחר מכן הברכה.

כול עוד הילדים היו בביתה ותחת חסות ההורים אין לה שום בעיה עם הבכורה או הברכה. אך עתה כשהילדים גדלו והפכו לאנשים, ואפשר ומחר יעזבו את הבית וכל אחד מהם יקים בית משלו, עתה זה הזמן לפעול! והיא פועלת. היא מדריכה את יעקב איך לקחת את הבכורה מעשו. לא רק בקנייה אל גם בשבועה.

אם זה נכון, הרי שבשביל המשך הדורות ועתיד העם כל האמצעים כשרים בעיני רבקה , ( זאת נראה  ביתר שאת בפרשת הברכה) היא בהחלט יודעת שקניית הבכורה עלולה להיתקל בסירוב מצד עשו ובסכסוך אחים והפרת השלווה בבית יצחק. אך עתיד הצאצאים והלאום חשובים בעיניה יותר מכל דבר אחר. והיא דורשת גם את השבועה כדי להבטיח את הבכורה ליעקב. שוב זאת תזה שאינה כתובה בתורה שאפשר להניח שהיא בסבירות זו או אחרת.

ועתה להמשך.

יעקב ,כאמור, מנצל את הרגע תופס אומץ ומנסה מזלו. הוא מבקש מאחיו שימכור לו את הבכורה.

מדוע לא ביקש ממנו שייתן לו את הבכורה מדוע שימכור? והרי הוא יודע שאחיו אוהב אותו. הסיבה היא פשוטה נתינה תמיד אפשר לבקש חזרה, אך מכירה היא מכירה. ואם תבוא עליה גם שבועה הרי היא כבר מעוגנת היטב אצל הקונה.

תשובת עשו די מפתיעה גם את הקורא וגם, מן הסתם, את יעקב,  "הנה אני הולך למות ולמה זה לי בכורה":

עשו לא אומר אני מסכים ומציע שכר תמורה, או חפץ בתמורה או כל דבר אחד  שווה ערך לדעתו. לא מציב תמורה ולא תנאים ולא שכר. הוא אומר את הבכורה ,אחי, לא אקח עמי לקבר.  ובמילים אחרות כשם שגם אתה יעקב לא תיקח אותה עמך לקבר. אם אתה רוצה אותה קח אותה.  במילים אחרות אם אתה כל כך רוצה אותה אחי הטוב והאהוב , אז קח לך אותה לי אין צורך בה.

ויעקב במקום לומר תודה  מבקש את החותמת על המכירה הינו את שבועתו של עשו.

זה כבר מעורר את כעסו של עשו. לא מספיק שהוא מוכן  לתת לו את הבכורה בלא תמורה בשל אחוות אחים זה עוד מבקש את שבועתו? וכי אינו מאמין למלה שלו? אינו בוטח בו?

בשל בקשת השבועה תמורת קבלת חינם של הבכורה, עשו כועס, מתעשת ומבקש שכר. הוא מוכר את בכורתו ליעקב. מה התמורה? המקרא לא אומר לנו. הוא משאיר זאת לדמיון ומחשבת הקורא. דומה שגם התורה סולדת ממעשהו זה של יעקב.

ומה התוצאה לגבי עשו? אם אני מוכן לתת בכורה בלא כל תמורה והתודה שאני מקבל היא "תשבע לי". אז לא רק שאני רוצה עכשיו תמורה אלא אני בז לכל מה שנקראת בכורה. כי עצם היותה  קיימת במציאות החיים, הוא דבר רע. שהרי היא מקלקלת את השורה  קרי מקלקלת יחסים בין אחים.

הבכורה שהיתה עד כה מונחת בקרן זווית וחסרת חשיבות  גם בעיני יעקב וגם בעיני עשו  הופכת ברגע לבעלת ערך ערכי בעיני עשו ומאבדת מחינה וחשיבותה.

ומי גרם לכל זה?  יחשוב הקורא ויבין[24]

יש להבין כי עשו לא אומר בשום מקום שהוא בז לבכורה או מזלזל בה. הוא אומר שאין לו צורך בה. וההבדל הוא הבדל גדול. להזכיר, מי שאומר שעשו בז לבכורה הוא המספר לפי מסקנתו שלו ודעתו שלו

התורה באה ללמד אותנו  שמעמד חברתי שאפילו שיש עמו הטבות לדורות, יכול לפול בעיני האדם אציל הנפש, ברגע אחד ,אם יש בו כדי לקלקל יחסים בין אחים, בין אוהבים

שהאהבה והרעות הם ערך עליון מעבר לכל שיקול מעמדי רכושני וכספי.

מובן שלאחר שהוציא יעקב מעשו את הבכורה תוך כדי שהוא מנצל את לאותו ועייפותו הוא ממהר להגיש לו את שביקש כאשר בא, את העדשים. עשו לא מוסיף עוד מלה ליעקב ,גם לא מזמין אותו לאכול עמו ( לא כתוב ויאכלו יחדיו)  אלא " ויאכל, וישת, ויקם ,וילך. הלך גם בלי לומר שלום. והערת המחבר היא  שלפי הנראה בז עשו לבכורה. ולדעתי בצדק.[25]

המסקנה העולה מסיפור זה לגבי שני האישים:

יעקב היה אפוא איש חזון שהסתכל כרבקה אמו קדימה אל הדורות הבאים.

עשו היה איש שהאמין בגורל. את אשר ייעד לו האלוהים זה מה שיהיה. גורל החיים זו עובדה מוגמרת

שני האישים בתור בניו של יצחק ונכדיו של אברהם האמינו,מן הסתם, באלוהי ישראל.

*

ד. פרשת הברכה

פרשת הברכה כוללת שני פרקים מלאים פרק כ"ז ופרק כ"ח כאשר עיקר האימות הדרמטי מאוד ,אולי אחד מהשיאים הדרמתיים שבתורה, מתרחש כאשר עשו בוכה וזועק זעקה מרה,ומבקש ברכה גם בשביל עצמו.

זהו רגע נוגע ללב  שנדמה לי שגם חז"ל, המכנים את עשו רשע, מתכווץ לבם כשהם קוראים את פסוקי האכזבה הבכי והזעקה של עשו. גם כאן אין דברים מיותרים בתורה וגם כאן באה התורה ללמד אותנו דברים אחדים.

נעבור גם כאן אחד לאחד על הפרטים ונקצר במידת האפשר אך נשתדל להגיע לאמת אשר עולה מול עינינו מפשוטו של מקרא:

בתחילת הפרשה מדובר שעיניו של יצחק כהו. הינו לא נאמר שהתעוור או שנעשה עיוור, אלא שראייתו נחלשה עד מאוד. "ותכהין עיניו מראות"

יצחק קורא לבנו בכורו עשו ואומר לו הנה זקנתי לא ידעתי יום מותי ולכן קח את כליך כל הציד שלך וצא אל השדה וצודה לי צידה. ולאחר מכן עשה לי אתה עשו מטעמים כמו שאהבתי וכן תגיש אלי את האוכל ואוכל כדי שאברך אותך בטרם אמות.

לכאורה נראה שישנה כאן התניה או תן וקח;  אתה תביא צייד תעשה אוכל ובתמורה אני אברך אותך. מובן שאלו דברים שאינם מתקבלים על הדעת. לא יתכן שיצחק היה עד כדי כך גרגרן שרצה לתת ברכה תמורת מנה.   מאוד מתאים גם לעשו שבוודאי לא רצה תמורה בעבור נתינת הבכורה . (כפי שהראנו לעיל).

ובכל זאת הרי כך כתוב בתורה. ניתן להסביר זאת שכנראה וזה נושא שניתן לבדיקה, כנראה שברכות רציניות טרם מוות  לצאצאים ניתנו במעין פולחן  מסוים שכלל אכילה. היינו היו עורכים שולחן יושבים אוכלים ושותים, ואז על בטן מלאה כשהמחשבה צלולה  והלב רגוע וטוב, היה האב מברך את בניו.[26]

השאלה הקרדינאלית היא אחרת: מדוע לא קרא יצחק לשני בניו גם יחד וביקש את שניהם לערוך שולחן למען יברך את שניהם כאחד?

התשובה היא חד משמעית: את האוכל המשובח והטוב היה מביא ועושה עשו. וכבר הראנו זאת לעיל.

 ואפשר מאוד, וסביר להניח, שלאחר שהיה מביא את התבשיל היה מזמין יצחק גם את יעקב, לברך גם אותו. אך שוב , זו השערה בלבד. מה שברור שאכילת המטעמים היתה גורמת לשינוי מצב הרוח לטובה להרגשת שלווה רווחה. ועל בטן מלאה ונפש שמחה קל לברך את הילדים.[27]

מכל מקום המשך הסיפור ידוע ; רבקה במהלך מתוחכם ,כאשר האמצעים מקדשים את המטרה, גורמת ליעקב להופיע בפני אביו בשם עשו. יעקב עושה כמצוות אמו לא מערער אפילו על מעשה לא מוסרי זה, אלא מביע חשש שמא יגלה אביו את התרמית, ורבקה מעודדת אותו גם בכך ומסירה כל חשש מלבו. גם כאן סוחבת אתה רבקה את המשקעים שנשארו בה מפדן ארם הפגאנית. תרפים של אחיה  עבודת אלילים של אביה, עד כדי שבמקום לשים מבטחה ב ה' שגילה לה את העתיד היא מנסה להבטיח את הדברים אותם שמעה הלכה למעשה. כאשר כל האמצעים כשרים בעיניה. שקר, רמייה( באמצעות יעקב), גנבה ( בגדי החמודות של עשו), גנבת דעת ( דעתו של יצחק), יעקב נוח לו לא לסרב לאמו, ולא מעיר אף לא הערה אחת על מעשה לא מוסרי זה כלפי אחיו.  רבקה חוטאת כלפי ה' ואדם. בזמן שכל המהלכים שהיא עושה בעצם מיותרים לחלוטין שאלוהים ממילא היה מסדר את הדברים כך שיעקב יהיה הממשיך ולא עשו.

מכל מקום יעקב מקבל את ברכת עשו  שהיא ארצית במהותה  אך מדברת על הגמוניה ושליטה על עמים ולאומים  וגם שליטה בלאום שיצא מן האח. אך לא מוזכרת בה מפורשות  הזכות על הארץ המובטחת וברכת אברהם.

ואלו עשו מקבל ברכה מוזרה מאוד אומנם נותן לו טל שמים ושמני ארץ  אך מיעד לו שיחיה על חרבו ושיעבוד את אחיו, רק כאשר זה יכביד עליו יותר מדי רק אז יפרוק עולו מעליו.

מובן שלפי אופי הברכות ורוחן ניתן להבין שיש בהן משום הרוח האלוהית, והמילים הושמו בפי יעקב כמו היה מדיום. או מעין חוט מקשר בין ה' למבורכים.

אלא שעשו רואה בברכות ככוח מאגי  ומיחס להן חשיבות גדולה פי כמה מאשר לבכורה. אלו בעיניו דברי אלוהים חיים.

כאשר עשו נוכח במעשה המרמה של יעקב בהתחשב בכך שהברכה אכן חשובה לו ( כפי שציינו שראה במילותיה כמעין קסם מאגי) נופל אצלו האסימון והוא מבין  לאשורו את פשר מכירת הבכורה. הוא רואה עצמו כאח שנבגד על ידי מי שחשב עד לפני זמן קצר כאחיו אוהבו, היקר לו, שהיה מוכן למענו לוותר על בכורה שאז נראתה בעיניו כאפס מול האהבה.

עתה שהברכה נלקחה ממנו במרמה הוא מתאכזב  ומבין שזו לא היתה קניית בכורה אל לקיחת בכורה תוך ניצול תמימותו ואהבתו את אחיו. לכן הוא גם אומר: כ"ז " וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה"

הוא לא מדבר על מכירת בכורה אלא על לקיחת בכורה.  התבטאות שמראה שעשו התפקח. הוא מבין יפה מאוד מה אחיו עשה לו אז ועושה לו עכשיו. זו "התמורה " לאהבתו את אחיו.

שני משפטים מרגשים וקשים בפרשה זו

לד כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי. 

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא-לְךָ אָבִי בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. 

עשו  הגיבור הגדול שמכבד את אביו ודואג לו כל ימיו עומד מאוכזב ונבגד וצועק צעקה גדולה ומרה

ובשלב השני הוא כבר נשבר: וישא עשו קולו ויבך. האיש הגדול הזה עומד ובוכה בקול כילד.

מובן שלאחר שאביו מברך אותו בברכה שבחלקה נשמעת יותר כקללה מאשר כברכה עשו שוטם את יעקב. שאם לא כן היינו אומרים עליו שאינו נורמאלי.

אך מכאן ועד כוונת הרצח  המיוחס לעשו ,שלא היה ולא נברא , המרחק גדול מאוד.

והנה הפסוקים בפרק כז, המפלילים את עשו ולדעתי נקראים בצורה מאוד לא נכונה על ידי חז"ל ומפרשים אחרים. וחשוב אפוא לעמוד על טיבם ועל האמת הנובעת ממקרא כפשוטו:

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקֹב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי.  מב וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.  מג וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי חָרָנָה. 

את  כעסו עד כדי טינה חזקה ועוצמתית  של עשו כלפי יעקב  קל לעכל וקל להבין. שהרי זו טינה אנושית וטבעית שתהיה.  אך מכאן ועד רצון להרוג את מי שלקח ממך בכורה שממילא לא היתה חשובה בעיניך ועתה לקח במרמה ברכה שכן חשובה בעיניך, המרחק גדול מאוד.

יעקב הוא התאום של עשו, וקשר בין תאומים הוא חזק ביותר. סביר שעשו שלא היה טיפש כמו שמוצג על ידי חכמים , הבין שיד רבקה בדבר, אך שוב, הדברים הם בגדר השערה בלבד כי אין להם סימוכין מהכתוב.

מכל מקום נראה שהביטוי  "ויאמר עשו בלבו" הוא הערת עורך או הערת תורה שכפי שכבר אמרנו איש לא יכול לדעת מה מחשבות בלב איש חוץ מהאדם עצמו ואלוהים. 

 ואם לא די בכך  הרי שהמשפט העוקב " ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול " הוא בלתי מובן מעיקרו. כי עשו לא אמר דבר לאיש. לפחות לא כך כתוב בתורה. כתוב שעשו הרהר בלבו. אך אם הוגד לרבקה משמע עשו לא הרהר בלבו אלא אמר את הדברים.

אז ממה נפשך. אם הרהר בלבו  אין רבקה יכולה לדעת. ואם הוגד לרבקה משמע לא הרהר בלבו. והרי כתוב שכן הרהר בלבו, משמע לא הוגד לרבקה!

אלא אם כן באו אליה אנשי החצר שראו את הכעס והחרון על פניו של עשו, וטענו מעצמם את שפירשו ממצב רוחו של עשו שהוא עומד להרוג את אחיו.

אפשרות אחרת שהלעיזו על עשו דברים איומים, הרועים או אנשי החצר, שלא אהבו אותו מלכתחילה, ועתה מצאו מקום להתנכל לו.

ואם לא די בכך הרי שמציאות הדברים והאירועים מראים באופן חד משמעי שעשו לא חשב אפילו להרוג את אחיו, ואהבתו אליו לא כלתה לא בשל מעשיו של יעקב, וגם לא בשל כעסו הרגעי שלו עצמו.

כאשר רבקה אומרת לבנה יעקב לנוס מפני עשו חרנה, עשו פונה דרומה  אל ישמעאל כדי להתחתן עם בת המשפחה אלו היה רוצה להרוג את יעקב היה רודף אחריו צפונה משיג אותו בדרך ונאבק בו.[28]

ושוב את כל המאמר המוסגר הזה שעשו אומר בלבו יקרבו ימי אבל אביו וכו' איש לא יכול לדעת חוץ מעשו ואלוהיו.  ודומה שזו פרשנות של העורך או של התורה למצב רוחו הזועף והזועם של עשו.

הוכחה שנייה לאי רצונו של עשו להרוג את אחיו היא בפגישה  בין שני האחים בה רץ עשו לקראת אחיו מחבק אותו מנשק אותו וקורא לו באחת מן ההזדמנויות בשם אחי. רב אחי יהי לך אשר לך ( לג ט)

סוף דבר יצחק נכנע לרבקה  אשר אומרת לו שאם לקח יעקב אשה מבנות חת למה לה חיים, הוא מבין שיעקב הוא הבכיר והוא אשר יירש אותו.  והוא אכן משלח אותו לפדן ארם. אך לפני כן מברך את הברכה השלישית שהיא למעשה ברכת היורש הוא אומר לו מפורשות:

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים.  ד וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם. 

כל האלמנטים שצריך להוריש למנהיג מוזכרים בברכה זו,  גם ברכת אלוהים גם ההבטחה של אלוהים לאברהם וגם הבטחת הארץ.

ואז: "ז וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם."

עשו לפי הנראה שומע זאת, כי הוא טרם יצא מביתו.  הוא רואה ביציאת אחיו יעקב צפונה. הוא לא מבקש שום ברכה מאביו, הוא גם לא אומר מילה. הוא מפנה פניו דרומה והולך לקחת אישה מבנות ישמעאל דודו. כמו שנאמר שם:

ח וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו.  ט וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל-יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת-מָחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל-נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה. 

זו לדעתי אצילות נפש

אגב עשו מעולם לא בא בטענות אל הוריו. כמו למשל למה לא הזהרתם אותי כמו שהזהרתם את יעקב לא להתחתן בבנות הארץ? לא בא בטענות על הברכות אלא אמר  " הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני והוא נושא קולו ובוכה"

כלומר גם הטענה הצודקת הזאת היחידה שהיתה לו לעשו נאמרה בעת  של שבירה בעת שלבו נשבר והוא החל לבכות בקול רם.

נראה שבכל פרשת הברכות עשו גילה גדלות נפש. הוא עושה את אשר אביו מצווה אותו. כאשר הוא מגלה את התרמית הוא לא מרים יד על אחיו לא בא אליו בדברים  לא באופן אישי ולא כנגד הוריו, הוא זועק הוא צועק מרה, הוא אפילו בוכה אך לא בא בטענות אל איש. לבד שאומר לאביו שיברך גם אותו .  עשו כנראה סופג את עלילת השווא שהעלילו עליו כאילו הוא רוצה להרוג את אחיו. הוא לא מתייחס אפילו לזה

הוא  נוכח ושומע את ברכת אביו ליעקב ומבין לפי תוכן הברכה שיעקב יהיה היורש ולא הוא. גם כאן אינו אומר מלה הוא רואה שהוריו רוצים שיעקב ישא אישה מבנות המשפחה ואז הוא נושך שפה לא אומר מלה ויורד דרומה.

אי אפשר לבקש מעשו ( כפי שחז"ל בטענותיהם אליו אומרים) לגרש את נשותיו החתיות. שהרי אלו נשים שאהב נשים שקשרו גורלן עמו והקימו עמו משפחה. האם זה לא אכזרי לבוא לאדם שלא הוזהר מראש ולבקש ממנו לגרש את נשותיו שנשא אותם בתום לב ובאהבה?

אין מנוס מהמחשבה שעשו היה איש אציל נפש.

*

ה. הפגישה

בינתיים עברו להן שנים. עשו ירד שעירה והפך לפי הנראה למנהיג ושליט . אות לכך הם ארבע מאות שולפי חרב שהלכו עמו לאן שהלך. יעקב הגיע לפדן ארם נשא את נשותיו הוליד ילדים , נעשק על ידי לבן במשך 21 שנה , והנה עתה מבקש ממנו ה' לשוב לארץ ולכובשה ברגליו ולתקוע בה יתד. מובן שיעקב  רוצה לחזור קודם כל אל ארץ מגורי אביו ולפגוש בו ובאמו. הגיעה העת לחזור. יעקב לוקח את נשותיו ילדיו ורכושו ועומד לצאת לדרך. אך הוא חושש.

זכר רמייה מהעבר עדיין נושא הוא בלבו. עניין הבכורה ועניין הברכות.  יעקב נושא את הכתם הזה בלבו כל חייו בעוד שעשו זה מכבר שכח מכל זה וחי את חייו כראות עיניו.

מפחד עשו הוא שולח שליחים אל ארץ שעיר היא אדום ומבקש מהם לומר לעשו  על חזרתו מפדן ארם לארץ.

השליחים חוזרים ומספרים ליעקב שפגשו בעשו ואמרו לו ובשרו לו על חזרת אחיו. ועשו ששמע זאת יצא לקראת יעקב ועמו ארבע מאות איש

יעקב לא חושב שאלו המלווים שלו, אולי חניכיו, אולי עשו הפך להיות מנהיג. הוא זוכר אותו מימי בחרות בו נפרדו דרכיהם, ועדיין חי תחת צל העוונות שעשה לאחיו.  יעקב פוחד, הוא מפרש את ארבע מאות האנשים אשר עם עשו כאנשי צבא שבאים עם עשו כדי להורגו. זכר דברי אמו :" אֵלָיו "הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ" עוד מצלצלים באוזניו, והוא פוחד.  יעקב מתחיל בהכנות, הכנות שמעידות עד כמה הוא באמת חושש מאחיו שעלול לפגוע בו ולהחזיר לו בעד מעשי תרמית שעשה לו בימי הבחרות. יעקב בונה את המחנה בצורה אסטרטגית מוכנה לקרב. הוא מכין מתנות לעשו הוא משפיל עצמו בקוראו לעצמו עבד מול האדון עשו   הוא מחניף לו כאשר אומר " כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני" . וכן "קח נא את ברכתי אשר הבאתי לך.

אך לאחר כל ההכנות של יעקב , הפחדים והחששות, מסתבר שפחדיו היו לשווא. הוא אשר נשא את עונש התרמית מהעבר והתייסר כל חייו בכך, לא חשב לרגע שאפשר ועשו כבר מזמן שכח מכל הנושא הזה.

הוא נוכח בכך כאשר הוא משתחווה שבע פעמים לפני עשו והנה עשו רץ לקראתו מחבק אותו נופל על צווארו מנשק אותו ובוכה. כמו שנאמר שם: לג " ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. "

 ולא רק זה אלא שעשו מתעניין ביעקב בנשיו בילדיו ושואל " מי אלה לך?

ולאחר מכן עשו ולא יעקב , עשו הוא המכנה את יעקב אחי שאומר לו: " ט וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ-לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ. "

בהמשך אומר לו עשו: " וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ." כלומר עשו רוצה להרגיש שוב את ה "ביחד" את האחווה שהיתה ביניהם את האהבה ורוצה לרכב יחד עם אחיו לשעיר.

וכאן מרמה יעקב את עשו בפעם השלישית  כאשר אומר לו:" יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל-הַצֹּאן.  יד יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. 

יעקב יודע כי משימתו היא להגיע לארץ כנען ולא לשעיר, אך לא אומר זאת מפורשות לעשו. הוא מוצא לעצמו תרוץ , אולי מוצדק אולי לא, אך מתרץ את אי יכולתו להתנועע מהר בשל הילדים הרכים והצאן והבקר. אך מבטיח שהוא יגיע בסופו של דבר לשעיר, הוא מבטיח הבטחה שיודע שלא יוכל לעמוד בה , כי אין לו שום כוונה בלבו לבצעה.

בכך תמו יחסי עשו ויעקב. הם ייפגשו שוב בפעם האחרונה בעת מותו של אביהם יצחק כאשר שניהם עומדים לקוברו .

לאור הסקירה הזאת יוצא שעשו לא רק שלא היה דמות שלילית כפי שמתוארת על ידי חז"ל, אלא שהיה אפילו אציל נפש.

המישור המטאפיזי האלוהי

בפרק ט"ו בבראשית פסוק יג ואילך[29] כורת ה' ברית עם אברהם( ברית בין הבתרים) וגם מודיע לו באורח נבואי את אשר יקרה לעתיד לבוא: "   יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.  ולא עוד, אלא מנבא לאברהם גם משהו אישי בקשר אליו לאמור:" וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם:  תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.[30] 

כאן היתה יוזמה של ה'

בפרשת סיפורי עשו ויעקב, הפנייה נעשית על ידי רבקה לאלוהים כמו שנאמר כה כב " ותלך לדרש את ה'"

ואלוהים אומר לה מפורשות: " שני גויים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר" וכך אומנם קורה.

מה לומדים ממקרים אלו. שבתורה ישנם אכסיומות אלוהיות . תזות שאין להן אנטיתזה. קיימת החלטה אלוהית ובין אם הדברים נוחים לאוזן או צודקים בעינינו או לא צודקים התזה הזאת תתקיים ותתבצע הלכה למעשה ובכל דרך שהיא ובכל אופן. אי אפשר לשנות את ההחלטה האלוהית.

אברהם מנסה לשנות אותה במעמד סדום " האף תספה צדיק עם רשע" ומצליח במעט. אך זאת מכיוון שה' מודיע מבעוד מועד לאברהם על כוונתו לעשות. שהרי אם לא כן, אברהם לא היה יודע דבר.  ובדרך כלל ה' לא מגלה תוכניותיו לילוד אישה.

רד"ק  בפירושו, מנסה להצדיק את דרכו של יעקב בהסתמך על הנאמר במישור האלוהי. הוא אומר: " יש תמהים איך יעקב שהיה צדיק וירא אלוהים דיבר שקר ואין זאת תמה, כי יעקב היה יודע כי הוא ראוי לברכה."

רד"ק עוד מוסיף פרשנות משלו ואומר: " וחילוף הדברים במקומות כאלה אינם גנאי וחילול לצדיק שהרי ראינו שהאל אמר לשמואל " עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבח לה' באתי " שמו"א ט"ז וכן אברהם ויצחק אמרו על נשותיהם " אחותי היא" ולא נקראו בעבור זה דוברי שקר כי מיראה אמרו מה שאמרו, וכן יעקב לקבל ברכת אביו, ואם שינה דברו לא היה בעבור זה דובר שקר ועוד כי מצוות אימו היתה  וכתיב : " איש אמו ואביו תיראו" ויקא  "י"ט  ג)

כלומר רד"ק רואה את האכסיומה כדבר מובן מאליו. וברור לו שאיך שלא תסדר את פני הדברים יעקב תמיד יהיה המנהיג ועשו הזר.

ישנם עוד מדרשי חז"ל וגם הערות בספר היובלים שיכולים להראות על המגמה של המישור האלוהי[31] מכל מקום בחינת האירועים במישור האלוהי מעידה שבע מונים שהדברים נקבעו מראש.

ואם הדברים נקבעו מראש הרי שכל התחכמויותיו של יעקב וכל מאמציה של רבקה  לשווא היו. הבל הם ורק הוסיפו חטא מדון ושקרים וחבל. שהרי בכל מקרה התהליכים ההיסטוריים הכפופים לתזה האלוהית היו מתרחשים בכפוף לה ותחומים בין גבולותיה.

פן אחר הוא , לדעתי, הוא הפרדוכס שבברכת יצחק את ילדיו, לא יתכן שאב יברך בנו בכך שיהיה עבד לאחיו. זו הרי ברכה שלא עולה בקנה אחד עם השכל הישר.  וכן שבברכה אחת נאמר "ויתן לך אלוהים " כלומר יד אלוהים מוזכרת ואלו בברכה השנייה כתוב "הנה משמני הארץ ..." בלא הזכרת שם האלוהים

ובשתי הברכות לא מוזכרת ברכת אברהם והבטחת הארץ , למעט בברכה השלישית שהיא ברכה כמו שהקורא היה מצפה שברוחה יתנהלו הברכות הקודמות.

מכאן שסביר שבמישור האלוהי יצחק הוא בסה"כ מעין מדיום. הוא מכשיר להעברת דברי אלוהים חיים , לילדיו.  הברכה כמות שהיא אכן נושאת אופי מאגי בעיניי עשו, לפחות, ולכן היא כל כך חשובה לו. קשה לו עם זה שיעקב מתברך בשם ה' " ויתן לך אלוהים" ואלו אצלו הברכה נטולת שם אלוהים, אלא ארצית, חומרית, בלא ראייה עתידית כל שהיא.

גם כל התהפוכות תחת שרביטה ההוגה המכוונת והמבצעת של רבקה הן מיותרות לחלוטין וכל הטענות של עשו והתחכומים של יעקב אין להם שום ערך מעשי שהרי הכל נקבע כבר מלמעלה ואת הנעשה והנקבע אין אפשרות להשיב.

מן הראוי להוסיף שעל פי התקדים מאברהם, ומעצם היות יצחק אחד מאבות האומה, סביר להניח שאת אשר אמר ה' לרבקה בגלוי, אמר ליצחק בהסתר. כלומר הנבואה העתידית לגבי שני התאומים נאמרה, לפי הנראה ,גם ליצחק, אלא שהמקרא לא אומר זאת. כדרכו של מקרא הוא משאיר דברים מסוימים, להבנת הקורא, להסקת מסקנות מהקיים ולדליית הדברים שסבירות גבוהה להם שנאמרו במישור המוסתר.

תיאוריה שכזאת יכולה בהחלט להתאים לתזה שהבאתי כאן  שיצחק , לפי הנראה, ידע מי העומד לפניו . עשו הוא עשו ויעקב הוא יעקב. והעמדת הפנים מצד כל הדמויות המשתתפות למעט עשו אף היא מסממן מקראי ידוע  ( ראה פירושי לבראשית לעניין יוסף ואחיו).

*

1.    המספר או דבר התורה  בבית יצחק

לא אחת בקריאתנו את התורה אנו פוגשים במעין מאמר מוסגר או הבהרה  לנאמר, לפעמים מעין פרשנות פנימית, רוצה לומר יש תחושה של נוכחות המספר בגוף הדברים. המספר לצורך העניין זו התורה.

לפעמים מורגשת תחושת בטן של המספר, מעין הבעת דעה אשר עלולה או עשויה לכוון את הקורא בהבנתו את הכתובים.

בסיפור משפחת יצחק חשוב , לענ"ד , להראות את טביעת אצבעו של המספר או של התורה במהלך העניינים כי יש לכך אפקט די  חזק  בהשפעה על הקורא.

אך למה להרבות במילים הבה וניגש לדברים מעיקרם:

פרק כה

כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. 

מה יש בפסוק זה שיכול להיות חריג ולהנחות את הקורא הלאה בהבנתו את הדברים?

לפי שכבר ציינו לעיל רגשות אדם לא ניתנות לאבחון על ידי זר. מי שיודע מה מתרחש בלב אדם הוא נושא הרגשות והאלוהים. הסביבה יכולה לשער על פי התנהגות האדם כלפי האדם אותו הוא אוהב. אך אין בכך משום ערך מוחלט, מסיבה פשוטה שלפעמים בני אדם יודעים להעמיד פנים כדי להשיג מטרות או להתנהג ב " כאילו" במידה ערמומית משהו.

מה שברור מעבר לכל ספק הוא שהורים על פי רוב אוהבים את ילדיהם  ואפילו חז"ל הבחינו בכך שאין ספק בדבר שגם רבקה וגם יצחק אהבו את שני ילדיהם

מכאן ששיוך אהבת רבקה ליעקב ושיוך אהבת יצחק לעשו היא הבעת דעה של התורה ויש בה מגמתיות כדי לנתב את הקורא כבר מהתחלה אל האכסיומה האלוהית שניתנה לרבקה. שני לאומים יפרדו ורב יעבוד צעיר.

ההפרדה השמימית יורדת ומתבצעת הלכה למעשה במישור הארצי. והפרדה היא שיוך בן אחד לאמא ובן שני לאבא.

לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה.  {פ}

עשו נותן סיבה אחת לאי נחיצותה של הבכורה לגביו. "מחר אני הולך למות ולמה זה לי בכורה". הוא לא אומר בשום מקום שהוא בז לבכורה או מזלזל בה. הוא אומר שאין לו צורך בה. וההבדל הוא הבדל כמו ההבדל בין שמים וארץ.

אלא שהתורה או המספר מכוונים שוב את הקורא באורח מגמתי לאמור " ויבז עשו את הבכורה" זו מסקנה או פרשנות לאמירתו מחר אני הולך למות ולמה לי בכורה.[32]

להלן הפסוק שהמפרשים רובם ככולם מפרשים אותו לפי פירוש מספר המקרא או התורה מבלי לשים לב למגמתיות הברורה שבו. הנה נבחן אותו אחד לאחד:

מא וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקֹב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב

ובהמשך: " מב וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל..."

בדעת מספר התורה שאומר לנו :"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקֹב" היא אמירה  נכונה, שהרי טבעי הוא שתהיה כאן התנכלות של אח לרעהו. יתירה מזו, אח שעד היום נחשב כאח אוהב ורע לצד אחיו התאום, והנה פתאום הפך פניו בשל בכורה , התנכלות זו עלולה בהחלט לגרום למפח נפש בצד השני עד כדי דחייה וריחוק. אולי אפילו שמירת טינה וכעס עמוק ורב. לכן דברים אלו בהחלט ייתכנו בכל מציאות וזמן, גם  בימי התנ"ך גם בימינו אנו. והיו דברים מעולם. אך מכאן ועד לרצון לשפיכת דמים של אח רחוק המרחק עד מאוד. ראשית משום שעשו בסופו של דבר לא נותר בלא ברכה, והוא יודע שגם הבכורה נמכרה כדין ומתוך רצון טוב. כך שדחף ההרג והרצח לא מתקבלים כלל וכלל על הדעת. אך הסבירות לאיבה וטינה כלל וכלל אינו רחוק מן השכל.

בהמשך נאמר:" וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב. ותכוף לכך: " מב וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.

במקוֹם זה רואים שוב את טביעת אצבעותיו של העורך או של המספר או של דובר התורה: אלו היה כתוב שעשו אמר ואפילו לאדם אחד בלבד, שבכוונתו להרוג את אחיו, הדברים היו סבירים ומתקבלים על הדעת. אך אם התורה כותבת " וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ זאת אומרת שהיא משאירה  ורוצה להשאיר את הספק ואת קבלת ההחלטה בדבר אמיתות המחשבה הזאת של עשו  ביד הקורא. שהרי איש אינו יודע מה הרהוריו של אדם בלבו לבד אותו אדם, ואם תרצו גם האלוהים.

ומאחר ואיש אינו יודע את הרהורי האדם בלבו, לא מתקבל על הדעת כלל וכלל המשפט העוקב " וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ" כי איש לא שמע את לבו של עשו! וכאמור לא נאמר בתורה בשום מקום שעשו אמר משהו למישהו בדבר כוונתו זו.

אם כך מה פירוש של " וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ"

מי אמר לה?  ומי שמע את עשו אומר את שבלבו? ומה היו הדברים שבאמת עשו הוציא מפיו החוצה.

האם המקרא משיב על שאלות אלו?

לא ולא.

מה הסיבה?

הוא משאיר לקורא להבין בעצמו, ולהסיק את המסקנה; מה התורה רוצה פה להביא וללמד.

התשובה לא פשוטה אך נראה לי שהיא זו:

ברור לכל, לפי שציינו לעיל, שעשו היה אכול כעס ואולי גם נוטר איבה ליעקב על בגידת אח באחיו.

אפשר ואנשי החצר הרוֹעים, אנשי משק הבית,  אמות ,עבדים, ראו זאת על פניו של עשו, ויכול גם שעשו הביע את טינתו זו, לפחות בפני אדם אחד. דומה שהטינה הזאת התפרשה כרצון להרוג וכך באו המלשינים ואמרו לרבקה : עשו רוצה להרוג את יעקב. 

ההוכחה הבלתי משתמעת לשתי פנים שמחשבת הרצח כלל לא עלתה על בדל מחשבתו של עשו הן עובדות המציאות כפי שמופיעות בתהליכי האירועים שבהמשך. יעקב הולך לפדן ארם ועשו יורד דרומה לקחת אישה מבנות המשפחה. מאוחר יותר, לאחר שנים של פרידה בשל נסיבות החיים נפגשים השניים ועשו פורק מלבו את כל געגועיו וכמיהתו אל אחיו כאשר הוא רץ מחבק אותו מנשק אותו ואף מזמין אותו לבקר אותו בשעיר. ליעקב קיימת שליחות אחרת כיבוש הארץ ולכן אינו נעתר לעשו אך זה כבר שייך להמשך ולא לדיון שאנו עוסקים בו.

מדוע התורה בונה את הדברים כך, ומה רוצה ללמד אותנו מזה:

בגלל שמדובר כאן ביחסים בין אדם לחברו יתירה מזו בין אחים, התורה אומרת את המשפט שחז"ל אמרו אותו דורות דורות אחרי מקרה עשו ויעקב.

"כבדהו וחשדהו" וכן "חכמים היזהרו בדבריכם" או מה שאומרת לפני כן חנה בתפילתה ": אל תדברו גבוהה גבוהה פן יצא עתק מפיכם."

ובמה דברים אמורים: אתה לא יכול לדעת מה אדם מהרהר בלבו. הסקת המסקנות מהצפי שלך להתנהגות אדם בשל פגיעה בו לא תמיד יכולה להיות נכונה. במיוחד כשאתה פוגש באדם אציל נפש כמו עשו.  גם מחשבת רבקה היתה נמהרת  והסתמכה על שמועה ולא על דברים ששמעה במו אוזניה .[33]

לסיכום:

מסתבר שלא סתם כתבה התורה "ויאמר עשו בלבו" וכן במשפט צמוד  "ויוגד לרבקה".    באמירת הרהור הלב היא מעלה נושא פרדוכסלי שמצד אחד האירוע שמשך עמו כעס וטינה  יכול להוביל למחשבה שכזאת, ומצד שני מה אדם יודע מה מתרחש בלב חברו? מכאן בעל כורחנו עולה שאלת הספק. כלומר דעת התורה אינה נחרצת לגבי עשו כלל וכלל, היא גם לא מאכילה את הקורא בכפית, היא מעלה את הדברים לשיפוט הקורא , לניתוח הדברים והסקת מסקנות מה ניתן כאן לילמוד:

גם מבחינה ספרותית היא יוצרת מתח ודרמטיזציה של הדברים שאכן משיקה דבר סתר  (דברים שבלב) עם דבר גלוי  (ויוגד לרבקה) ומשאירה פער מחשבתי לקורא, לפשפש במחשבתו להצליב נתונים ולהבין בעצמו מה בעצם קרה שם.

*

הערה: מקרים נוספים בתנ"ך בהם נראה שהעורך או התורה מביעה את דעתה  ומשאירה ספק בעיני הקורא.

בראשית פרק יז

     פסוק י"ז: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. 

מי ששומע את אברהם הוא האלוהים בלבד ולכן הוא גם עונה  לו  והתשובה ( בדומה לתשובת ה' לרבקה אף היא על דרך נבואה)

יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים:  לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.  יט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. 

שמות פרק ד

      פסוק י"ד: וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי—יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. 

כמו שאמרנו אלוהים והאדם רק הם יכולים לדעת את נבכי ורגשות הלב.

מלכים א פרק יב

      פסוק כ"ו: וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם, בְּלִבּוֹ:  עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה, לְבֵית דָּוִד. 

אם נקרא את המשך הפסוקים נבין שההערה של האמירה בלב היא פרשנות הכותב  או העורך ואלו ההמשך הם באמת הדברים הריאלים שירבעם חשב לבצע ולעשות. כאמור:

"כז אִם-יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל-אֲדֹנֵיהֶם, אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַהֲרָגֻנִי, וְשָׁבוּ אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ-יְהוּדָה.  כח וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ—וַיַּעַשׂ, שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, רַב-לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם—הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  כט וַיָּשֶׂם אֶת-הָאֶחָד, בְּבֵית-אֵל; וְאֶת-הָאֶחָד, נָתַן בְּדָן". 

אסתר פרק ו

      פסוק ו: וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וַיֹּאמֶר הָמָן, בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר

כאן הדברים ברורים יותר הנה:

וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וַיֹּאמֶר הָמָן, בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר מִמֶּנִּי.  ז וַיֹּאמֶר הָמָן, אֶל-הַמֶּלֶךְ:  אִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.  ח יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ. 

רואים במפורש שהרהור הלב נאמר כבמשפט מוסגר  ויד העורך בו שהוא אומר ממחשבות לבו מה היה חושב שהמן היה אומר בלבו. והנה ההמשך תשובתו של המן

שהרי בהחלט היה אפשר לקרוא את הדברים כך בלא שנחוש בשינוי כל שהוא בטקסט

וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.  ז וַיֹּאמֶר הָמָן, אֶל-הַמֶּלֶךְ:  אִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.  ח יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ. 

---

[1] מתי אי פעם בזמנים שמענו את יעקב מכנה את עשו בשם התואר "אחי" בפניה ישירה אלי? מעולם לא!

[2] וראה דרך משל אצל אברהם שיוצא עם חניכיו למלחמה מול חמשת המלכים ורודף אחריהם עד חובה. וראה אצל אבשלום: "וַיְהִי, מֵאַחֲרֵי כֵן, וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם, מֶרְכָּבָה וְסֻסִים; וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, רָצִים לְפָנָיו" שמואל ב ט"ו א.

וכן אצל אדוניהו מלכים א פרק א ה "וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר, אֲנִי אֶמְלֹךְ; וַיַּעַשׂ לוֹ, רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, רָצִים לְפָנָיו". 

[3]  משמעות הדבר שעשו לא גייס את ה 400 איש כנגד יעקב , אלא הלך עמם כצבא קבע שלו.

[4] לומדים זאת בהחלט לפי התנהגותו. הבגרות שמפגין עשו ששכח ימים ראשונים ומסתכל קדימה באהבה את אחיו וכל שעמו.

[5] אמונת עשו לעומת יעקב היתה פטליסטית. מה שאלוהים רוצה הוא שיהיה.

אצל יעקב האמונה נובעת יותר מרצונו של האדם. וראה דברי יעקב בפניאל והתנאי כביכול שהוא מציב. בראשית פרק כח פסוק כ " כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים". 

[6]  עובדה שנתפסת ברוח המפרשים , אך אינה נכונה מעיקרה. ואנו נראה זאת בהמשך. אך בינתיים: יעקב רועה צאן בנעוריו. ותומתו אינה מוכיח ולא בזיק קל על היותו איש רוח. לאחר מכן הוא עובד אצל לבן עבודה חקלאית פיסית, וכן הלאה.

[7] מה התורה באה ללמד אותנו כאן:

אם קודם לימדה והצביעה בפנינו על התפילה ( תפילתו של יצחק) שיכולה להפר את רוע הגזרה

הרי שעתה היא מלמדת על מידה נוספת שיכולה להפר את רוע הגזרה והמידה הזאת קשורה ישירות  לה'. המדובר על מידת החסד.

רבקה סבלה ייסורים רבים שהתרוצצו הבנים ללא הרף בקרבה. בצר לה היא פונה ישירות אל האינסטנציה הגבוהה ביותר אל ה'.

הקשר בין האדם לאלוהיו מובע כאן במכוון כדי ללמד על מידת החסד

התשובה האלוהית שמופיעה בתכוף לפסוק פותרת לרבקה את הבעיה ולא עוד, אלא שנותנת לה טעם וכח חיות כדי להמשיך את ההיריון  וללדת. שהרי ה' אומר לה מי ומי הם הנמצאים בבטנה  שני לאומים!

המסקנה: מידת החסד יכולה לטעת כח חיות באדם, לחדש בו כוחות, ולהפוך צער וכאב לשמחה ואושר.

[8] בראשית  ט"ו " יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.  טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם:  תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.  טז וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה:  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה. השאלה מדוע רבקה מקבלת את דבר ה' כדוגמת אברהם, היינו שה' רואה אותה במעלה רמה כל כך היא שאלה מעניינת בפני עצמה אך לא מעיסוקנו כרגע.

[9]  מדוע אומר " לה" ולא אליה?

פשיטא היא. אליה פירשו לכיוונה.  ממנו עד אליה. ואלו  "לה" פירושו ישירות אליה ויזואלית המרחק קצר יותר ולכן אישי יותר. 

או במילים אחרות: אליה זה ממנו עד אליה   ו "לה" זה בבחינת כל עצמותיי תאמרנה. ישירות אליה כמו היינו אומרים פנים אל פנים. אין בכך משום כפילות אלא חיזוק. נכון שהתכוון אליה אך ההזכרה החוזרת וההדגשה על "לה" בא לשם כיוון הדבר "ברחל בתך הקטנה"

באה תורה ללמדנו שיש בענייני קודש או דברים שברומו של עולם שיש להדגיש ולחזור. ואין החזרה גורעת אלא משפרת.

אולי כאן נמצא את הרמז המשלים  לתפילה וחסד והוא הצדקה.

הנתינה הבאה מלב שלם. אין זאת אמירה בעלמה שאמר ה' לרבקה אלא אמירה מכוונת אליה אמירה שיש בה משום הנתינה השלמה והמושלמת ביותר שאפשר להעלות על הדעת

ובבחינה זו הנתינה שאולה לצדקה. וכל כך למה? שאם אמרנו שרבקה נואשה מהריונה ובעצם מחייה, הרי שהנתינה המושלמת מצד האל הביאה למהפך במחשבתה ובכושר ההתמודדות שלה ולכן:

מלמדת תורה מפי הגבורה שצדקה תציל ממוות.

אשר על כן למדנו עד כה מתולדות רבקה שלושה דברים: 

מדת החסד עשויה לחולל מהפך בהרגשותיו של אדם ולהפוך בו ייסורי כאב לייסורי אהבה, עצב לשימחה.

תפילה יכולה להעביר את רוע הגזרה.

צדקה תציל ממוות.

[10] יפה להראות כאן למי שרוצה להרחיב דעת שלפנינו תקבולת צלעות הנה:

שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ,// וּשְׁנֵי לְאֻמִּים , מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ

וכן לשון נופל על לשון

וּלְאֹם מִלְאֹם

יפה הוא גם היפוך המשמעות ביחס לאותיות המילים

רב   מצביע על רוב אנשים על מספר גדול על גיל מתקדם. וכל אותיות המלה הן   שתיים.

צעיר מצביע על מיעוט ועל גיל רך בשנים, והנה מספר אותיות

המלה  הן ארבע.

בכך גם יש היבט ספרותי יפה לעין. היפוך בין תוכן לצורה.

גם למלה יֶאֱמָץ יש משקל יפה בפסוק:

וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ

כלומר פעם יגבר לאום זה על זה ופעם יתהפכו פני הדברים

וכל זה לומדים אנו מהמלה האחת יֶאֱמָץ

[11]  אצל הגר בא מלאך מטעם, וניבא לה את העתיד , אך לא היה זה לפי בקשתה. כנ"ל לגבי צחוקה של שרה, שהנבואה ניתנה בלא בקשה.

[12]לא מפורש בדיוק למה הכוונה אדמוני האם צבע גופו היה לבן ורדרד או שמא שערותיו היו אדמוניות, אולי היה סמוק לחיים. על דוד נאמר אדמוני עם יפה עיניים שמואל א ט"ז "יב וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" 

וכן י"ז " מב וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת-דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ  כִּי-הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם-יְפֵה מַרְאֶה."

ההבדל הוא שכאן ישנה תוספת:  אולי מבארת את האמירה הקודמת: "כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר" מכאן ברור שהכוונה במלה אדמוני הוא לשער. וכולו כאדרת שער הכוונה היא לא רק שערות ראשו אלא גופו היה מכוסה במעטה דק של שער אדמוני.

מכאן אפשר להבין שבאמירה "אדמוני עם יפה עיניים אצל דוד" מתכוון הכתוב לא לסמוק לחיים ולא לורדרדות גוף אלא לשער אדמוני.

דבר נוסף: אדמוני מזכיר אדום. שער מזכיר שעיר. עשו מזכיר בטון ובכתב עשב. היינו עשב השדה. אולי בשל אותה אדרת שער או מעטה שער דק ערמוני שהיה עליו בלידתו.

גם העדשים האדומים מתקשרים לצבע שערו של עשו ולממלכת אדום העתידה להיות.

[13] בהתבוננות בנ"ך נראה שלשער האדם נמצא מקום חשוב . כמו למשל אצל שמשון וכמו אצל הנביאים למשל ונלמד מזכריה פרק יג ד וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ--בְּהִנָּבְאֹתוֹ; וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר, לְמַעַן כַּחֵשׁ. 

[14] הייתה לי השערה נוספת שהשם עשו הוא שיבוש של עשב. כי עשב מזכיר שער

והוא מתקשר גם למראה שבסביבות הבית שרואים יום יום  עשב השדה. ואנשים קראו כנראה בשמות לפי הנראה והנמצא לפני העין. יתכן שאחד מההורים רצה לקרוא לו בשם "עשב" והשני בשם " אב"  אב בבחינת בית אב או ראשון לבנים. והצירוף נתן להם עשב אב  ותרגמו  על פי הצליל לעשו.

[15] לפסוק זה אפשר לצרף גם את ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי מוֹתִי.  ואת ט לֶךְ-נָא אֶל-הַצֹּאן וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. 

[16] בראשית לח א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו; וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה וראה פירוש דעת מקרא: " וכבר הערנו שהכנוי " איש" בסמך לשם מקום עשוי לשמש כנוי לגדול, אם שליט ומושל , אם מלך המקום". וראה גם נח איש צדיק היה בדורותיו. הלל הזקן בפרקי אבות אומר: "במקום שאין אנשים  השתדל להיות איש".

[17] בדיוק כמו שאצל הסינים למשל התבשיל העיקרי הוא אורז. ללמדך שהתבשיל העיקרי הוא, בדרך כלל, היבול המצוי ביותר ובשפע בשטח. במקרה זה היו אלו העדשים.

[18] לפסוק זה אפשר לצרף גם את ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי מוֹתִי.  ואת ט לֶךְ-נָא אֶל-הַצֹּאן וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. 

[19] מכאן אתה למד שבאותה תקופה גם גברים עסקו במלאכת הבישול במטבח ולא רק הנשים. ועשו לפי המסופר היה כנראה טבח משובח המומחה לבישולי בשר.

[20] על כך נעמוד שוב  בפרק המדבר על המספר או דבר התורה בפרשת בית יצחק.

[21] כדי לסבר את העין: אלו יעקב היה באמת חושב לקנות את לב עשו באוכל, הרי סביר להניח שהיה מכין עבורו אוכל משופרא דשופרא, משהו שאינו בשגרה,מאכל שהוא יוצא דופן ושיעקב מומחה בעשייתו (כפי שעשו היה מומחה בעשיית תבשיל הבשר למשל) אך יעקב מכין מאכל פשטני- עדשים- מאכל של יום יום שאין בו כדי להלהיב את לב אחיו.

[22] ויבא עשו מן השדה והוא עיף

הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנוכי.

[23] מוזר שיעקב שהתחנך בבית אבא יצחק לא  ידע שבכורה לא נקנית בכסף. ולא בשום דבר אחר. מי שנולד בכור יישאר עד סוף ימיו כבכור.

[24]  לענ"ד אלוהים שאמר את הנבואה לרבקה, ורבקה שכפי הנראה רצתה להבטיח את קיום הנבואה

[25] בהמשך ניווכח שעשו מתחרט על העברת בכורה זו אך מטעמים אנושיים אחרים לחלוטין.

א.     האכזבה מיעקב שעל אף שזכאי היה לבכורה כמוסכם על שניהם בא כגנב בלילה וגנבה ממנו לאור היום.

ב.      חוסר האמון של אחיו בו ,לעומת האמון המלא של עשו ליעקב.מהטעמים הללו התעורר עשו לעמוד על זכויותיו ותו לא.

[26] דוגמא לכך או מעשה ראשוני לכך לקחו אבותינו מימי תקופת המבול אצל נח. הנה:

כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.  כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. כלומר הבינו שאם ה' כיוון מחשבותיו לטוב בשל כוחו של ריח התבשיל. משמע גם בברכות יש להריח את ריח התבשיל ולאכול אוכל טעים.

[27] יעקב , לעומת אביו, בסוף ימיו מזמן את שני הנערים אליו את אפרים ואת מנשה כדי לברכם: פרק מח " ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה.  ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. 

[28] חז"ל שלא מוותרים לעשו אומרים באחד המדרשים שעשו שלח את בנו אליפז לרדוף אחרי יעקב כדי להורגו. מניין הם ממצאים זאת לאלוהים הפתרונים.

[29] .  יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.  טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם:  תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.  טז וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה:  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה.  יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן, וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר, בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה.  יח בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם--בְּרִית לֵאמֹר:  לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.  יט אֶת-הַקֵּינִי, וְאֶת-הַקְּנִזִּי, וְאֵת, הַקַּדְמֹנִי.  כ וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַפְּרִזִּי, וְאֶת-הָרְפָאִים.  כא וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְאֶת-הַיְבוּסִי. 

[30] לפני ברית בין הבתרים ה' קובע קביעות  לדורות לגבי האדם הראשון אשתו והנחש. קביעות שיכללו מכאן ואילך את כל המין האנושי עד סוף הדורות ועד בכלל. זו לא נבואה אך זו מעין תמורה ( עונש אם תרצו) מיד הגבורה במישור האלוהי.

דבר דומה אצל נח " קץ כל בשר בא לפני" אמירה נבואית ולאחר מכן הביצוע הלכה למעשה".

[31] וראה במאמרו של יאיר זקוביץ, הנדון כאן, המתייחס למדרשים אלו ולאמור בספר היובלים

[32] לפי פרשנות שלי עשו אהב את יעקב יותר מאשר יעקב אהב אותו ורואים זאת  לפי ההתנהגות והיחסים ביניהם. למרות שהיו תאומים עשו ראה עצמו כאדם החזק והילד הגדול. כאשר ראה שאחיו " הקטן" רוצה את הבכורה, נתן לו אותה בלי שום בעיות. שיהיה לו ,חשב, ושיהיה מרוצה. כך נוהג אח שאוהב את אחיו. התורה מנסה להראות לנו את ערך הוויתור הנובע מתוך אהבה כנה.

לעומת זאת יעקב שהיה רכושני מטבעו ביקש לעגן את הבכורה הזאת כמסמך. ולכן ביקש ממנו שישבע לו על כך.

לאחר מכן נאמר שעשו מכר את בכורתו ליעקב. אך לא נאמר איזה תמורה קיבל עשו תמורת המכירה. וכל כך למה?  כדי שהקורא יחשוב שהמכירה היתה בעבור לחם ונזיד עדשים, עובדה שכלל וכלל לא מתקבלת על הדעת וגם לא כתובה כך. נראה לעין שלאחר ביצוע המכירה ישבו השנים ואכלו ממאכל שהכין הפעם יעקב. יש לזכור שמאכלי עשו היו טובים יותר ומשובחים יותר ולומדים זאת מדברי אביו אליו לאמור " ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי  והביאה לי ואוכלה " לפי זה לומדים שעשו היה לא רק ציד טוב אלא גם טבח מעולה לפי טעמו של יצחק. הוכחה נוספת בפרק כז  פסוק ט "ט לֶךְ-נָא אֶל-הַצֹּאן וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. לפי דברי יצחק לעשו הנ"ל מסתבר שעשו היה צד צייד ועושה מטעמים  מבשר ,לאביו כאשר אהב . לעומתו רבקה ויעקב היו עושים את נזיד העדשים זו היתה חלוקת עשיית המזון בבית. עכשיו אומרת רבקה אעשה מטעמים לאביך ,כמו שעשו עושה לו, ושאותם הוא אוהב. המקרא מדגיש זאת שוב בפסוק  יד "וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו".  וכן הלאה "יז וַתִּתֵּן אֶת-הַמַּטְעַמִּים וְאֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ". 

[33] אגב גם כאן רבקה חוטאת בכך שאומרת ליעקב לנוס לפדן ארם מפני עשו ולא שמה יהבה על ה' אלוהי ישראל שיציל אותו ויעזור לו. כמו בהתחכמות שלה בברכה שבדיעבד היתה מיותרת לחלוטין כי הקביעה האלוהית הנחרצת כבר נאמרה ( נאמרה לה לרבקה) ולא רק מיותרת אלא שגררה אחריה מסכת של שקרים רמאות בגידה וכד' כך גם כאן היא שוגה שוב ולא בוטחת באלוהים שיקיים את ההבטחה של רב יעבוד צעיר ויציל הוא את יעקב. מה עוד שבפועל לא קורה דבר כי עשו לא חושב כלל להרוג את יעקב.